גמרא. וכי זה חוטא וזה מתחייב.

א. מלשון הגמרא נראה דיסוד ההלכה שאין שליח לדבר עבירה הוא שעבירת אדם אחד אינה יכולה לחייב אדם שני בחיובים ועונשים, כלומר דעצם מעשה העבירה אמנם נתפס בשליחות אלא דמכיון דהשליח עשה את העבירה אין לחייב את המשלח בחיובים ובעונשין.

והנה במס' קדושין (דף מג.) איתא דשמאי הזקן סובר שיש שליח לדבר עבירה. ומ"מ באיסורי אכילה והנאה כמו בביאות אסורות מודה שאין שליח לדבר עבירה משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, ר"ל שאע"פ שעצם מעשה העבירה נתפס בשליחות מ"מ אין לחייב המשלח בעד הנאת השליח. שמאי הזקן סובר שפטור זה חל רק באיסורי הנאה משא"כ בשאר עבירות המחייבות את המשלח. ורבנן חולקים עליו וסוברים שבכל עבירות שבתורה אע"פ שהמעשה נתפס בשליחות מ"מ זה חוטא וזה מתחייב בעונש לא אמרינן והמשלח פטור מעונשין.

ויעויין בתוס' בב"מ (דף י: ד"ה דאמר) בדין כהן ששלח ישראל לקדש לו גרושה המביאים שתי דעות אם היא מקודשת למ"ד אשלד"ע. ונראה דלדיעה שמקודשת שליחות לדבר עבירה חלה אלא שאעפ"כ המשלח פטור מעונש משום שאין לחייב אדם בעונש מחמת עבירה של אדם אחר. הדיעה השניה שבתוס' סוברת שקדושין אינן חלין משום שהדין דאשלד"ע קובע דליכא חלות שליחות כלל וכיון שהשליחות בטלה אינה מקודשת.

ב. "וכי זה חוטא וזה מתחייב" - לכאורה קשה, מהו החטא של השליח המוכר את הגניבה, דאפילו אם נניח שעובר באיסור מזיק, הלא ביארנו שהמחייב דדו"ה הוא "מפני ששנה בחטא" (לעיל סח א) כלומר שהגנב הוסיף על החטא של גניבה שעשה במה שמכר את הגניבה, וא"כ היאך הוי מעשה השליח שמכר הגניבה הוספת גניבה, הרי השליח עצמו לא גנב את החפצא לכתחילה.

ונראה שהמכירה מהווה מעשה גניבה גם בשביל השליח כמו דהוי בשביל המשלח הגנב. כלומר, שהשליחות מועילה לא רק שהעבירה של השליח תתייחס למשלח אלא גם שהעבירה של המשלח תתייחס לשליח ושמעשה המכירה של השליח תחשב למעשה גניבה¹.

footnotes: ¹ עיין בתוס' ב"מ (דף י:) ד"ה דאמר וכו' ובשיטה שלא נודע למי לקידושין (דף מג.).

גמ'. מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר. עיין ברש"י שמפרש שמכירה ע"י אחר ר"ל ע"י הלוקח וז"ל אין מכירה אלא בשנים מוכר ולוקח עכ"ל. מאידך עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' גניבה הל"י) ומשמע שמפרש דמכירה ע"י אחר ר"ל ע"י שליח שמוכר את הגניבה. וז"ל גנב כו' שנתן לאחר לטבוח וטבח או שנתן לאחר למכור ומכרה לאחר וכו' משלם תשלומי דו"ה עכ"ל¹. וצ"ע בפירוש רש"י, דמהו הדמיון בין מעשה שעשה הלוקח במכירה למעשה שליח בטביחה, הרי הלוקח אינו שליח של המוכר כלל ואין לדמותו לשליח שטבח. ועוד הרי במכירה המוכר עצמו השתתף במכירה כי הוא הקנה את הגניבה ללוקח ולפי' בדין הוא שיתחייב, משא"כ בגנב שעשה שליח לטבוח שהגנב עצמו לא השתתף כלל במעשה הטביחה וא"כ בדין הוא שלא יתחייב, כי אין שליח לדבר עבירה.

footnotes: ¹ עיין בשיטה מקובצת לכתובות (לג:).

ונראה לתרץ את הקושיא הראשונה כנ"ל שהחסרון בשליחות לדבר עבירה אינו חסרון בחלות השליחות עבור המעשה אלא באחריות ובעונש המשלח עבור עבירת חבירו. ועקב כך הגמרא דימתה מכירה לטביחה, שכמו שהמוכר אחראי ונענש בעד מעשה הלוקח ה"ה המשלח אחראי ונענש בעד טביחת שלוחו. ברם עדיין הקושיא השניה במקומה עומדת שהרי י"ל שבמכירה הגנב חייב בדו"ה כי השתתף בעצמו בעצם המכירה כמקנה משא"כ בשליחות לטביחה שהגנב לא השתתף בעצמו במעשה הטביחה וא"כ צ"ע היאך למדים טביחה ממכירה.

ונראה שרש"י סובר שהמחייב דדו"ה במכירה הוא מעשה המכירה דהיינו מעשה הקנין שעשה הלוקח ולא הקנאת הגנב שמכר את הגניבה, והחידוש במכירה הוא שמעשה הקנין של הלוקח מחייב את הגנב. לרש"י המחייב במכירה אינו הדעת של הגנב למכור אלא עצם מעשה הקנין שעשה הלוקח לבדו ושהצטרף לגנב. ורש"י מפרש את הסברא "מפני ששנה בחטא" (לעיל סח א) דר"ל שהמחייב של דו"ה הוא העבירה של הגניבה השניה. והעבירה הזאת נעשית ע"י מעשה הקנין שעשה הלוקח. יוצא איפוא שמעשה המכירה של הלוקח מצטרף לגנב ומחייב אותו, וא"כ ה"ה בשליח לטביחה י"ל שהגנב חייב בעונש של דו"ה בשביל מעשה העבירה שעשה השליח, ואין הגנב פטור מטעם אשלד"ע שהרי בדו"ה אמרינן שהגנב חייב מחמת החטא של אדם אחר.

ובכן חזינן בדעת רש"י שעיקר המחייב דדו"ה הוא מעשה המכירה. ונראה דזה נכון אף להרמב"ם שפירש מה מכירה ע"י אחר ר"ל שמכירת הגנב ע"י שליח למכור מחייבתו בדו"ה. הרי בכל מכירה ע"י שליח דעת המקנה של הקנין חלה מהמוכר המשלח. ואילו השליח עושה רק את עצם מעשה הקנין. ברם גנב ששלח שליח למכור אינו חייב בדו"ה מחמת הקנאתו אלא דוקא מחמת מעשה השליח. חזינן שהמחייב דדו"ה הוא עצם מעשה המכירה והקנין שעשה השליח ולא דעת המקנה של הגנב המוכר.

שיטת הרמב"ם ביש שליח לדבר עבירה בדו"ה ובמעילה. עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' גניבה הל"ו) שכתב וז"ל עשה שליח לשחוט לו ושחט לו השליח בשבת הרי הגנב חייב בתשלומי ארבעה וחמשה כו' עכ"ל. והמשנה למלך (שם) מדייק מלשונו שאם הגנב צוה לשליח במפורש לשחוט את הבהמה בשבת פטור שבנוגע לשבת אין שליח לדבר עבירה וממילא ה"ה דפטור מדו"ה, ורק כשהשליח שחט בעצמו בשבת אמרינן יש שליח לדבר עבירה לענין דו"ה והמשלח חייב לשלם דו"ה.

עוד עיין ברמב"ם בפ"ז מהל' מעילה (הל"ב) וז"ל אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכהת"כ אין שלד"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר עכ"ל. המל"מ מביא ראייה אף מהלכה זו לדיוקו בהלכות גניבה דבין במעילה ובין בדו"ה שליחות חלה רק במקום שיש איסור מעילה לבדו ואיסור גניבה לבדו, ואילו במקום שמתערב עמהם גם איסור אחר אמרינן אין שליח לדבר עבירה לכל דבר גם במעילה וגם בדו"ה.

ולכאורה נראה שדין שלד"ע במעילה שונה מדין שלד"ע בגניבה. הרי יש שליחות לחייב מעילה גם ע"י חרש שוטה וקטן (מעילה כא א) דאינן בני שליחות בכהת"כ. ומוכרח שהחיוב של מעילה ע"י אדם אחר אינו חלות דין של שליחות דעלמא שהרי חרש שוטה וקטן לאו בני שליחות נינהו. וצ"ל שההלכה במעילה היא שחייב בשביל מעשה מעילה דאדם אחר אף בלי חלות דין של שליחות (דומה להכשר זרעים ולהנחת עירוב ע"י אדם אחר עיי"ש בסוגיא). מאידך בנוגע לטביחה מסתבר שטביחה ע"י חרש שוטה וקטן לא מחייבת את המשלח. הרי אליבא דפירוש הרמב"ם הנ"ל דין שליח בטביחה נלמד מדין שליח במכירה ובמכירה פשיטא שחייב דוקא בשליחות כהלכה ולא ע"י חש"ו דלאו בני שליחות נינהו (בשם הגאון ר' משה הלוי זצ"ל)¹.

footnotes: ¹ הנתיבות (סי' קפ"ג ס"ק א') חולק ע"ז וסובר שגם בטביחה אמרי' שחייב ע"י חש"ו כמו במעילה. גם מהסבר רבינו לעיל ברש"י נראה שמכירה ע"י אחר אינו חלות דין שליחות. עיין בתוס' במס' מעילה (דף כא. ד"ה נותנו). ועיין גם בקצות החושן (רצ"ב, אות א').

ולפי"ז כשמתערב איסור שני בשליחות הסברא לכאורה נותנת שדין המעילה שונה מדין דו"ה. אך להיפך ממה שמשמע מפסק הרמב"ם. במעילה שהמעילה של השני מצטרפת לראשון בלי חלות דין של שליחות דעלמא, מסתבר שאין איסור אחר מעלה או מוריד כלל ובכל אופן המשלח חייב. ואילו בדו"ה המחייב הוא מדין שליחות דעלמא, וי"ל שעבירה אחרת מפקיעה גם את השליחות למכירה ופטור מדו"ה¹.

footnotes: ¹ לכאורה סברת רבינו היא משום שאשלד"ע ר"ל ששליחות מופקעת לגמרי ואינה חלה כלל כדיעה אחת בתוס' הנ"ל (ב"מ דף י: ד"ה דאמר). ועיין בקצות (רצ"ב, אות א') בשם מהרי"ט הסובר להיפך מרבינו ושבמעילה המחייב הוא מדין שליחות ואילו בטביחה במכירה ובשליחות יד המחייב אינו מדין שליחות.

אמנם שיטת המשל"מ היא שלא כדברינו אלא דלענין דין זה שוה מעילה למכירה. טעמו שמצרפים את מעשה המעילה של השליח למשלח רק כשליכא איסור נוסף. ואילו כשהשליח עובר בעבירה נוספת שאינה מצורפת למשלח גם עבירת המעילה אינה מצטרפת אליו והמשלח פטור. וה"ה בטביחה ומכירה - עבירה נוספת של השליח מבטלת את הצירוף דטביחה ומכירה לגנב.

אך יתכן שדין הרמב"ם חל רק במעילה ולא בדו"ה. עיין ברמב"ם (פ"א מהל' מעילה הל"ג) שכתב וז"ל ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך כו' עולותיך ונדריך עכ"ל. איסור המעילה מיוסד על הלאו של אכילת קדשים לזר - "לא תוכל לאכל בשעריך". נמצא שיש שני איסורים בלאו הזה: א) איסור מעילה כשנהנה זר מהקדש; ב) איסור אכילה כשאוכל זר בשר קדש. והנה החידוש שיש מעילה ע"י אדם אחר חל רק באיסור הראשון ד"לא תוכל" דהיינו באיסור שלא להנות מהקדש, ואילו בנוגע לאיסור השני הנלמד מהפסוק ד"לא תוכל" - דהיינו האיסור לא לאכול בשר קדשים - לא נתחדש הדין שיש שליח לדבר עבירה, וכשהשליח אוכל בשר עולה השליח חייב ולא המשלח. וא"כ אפ"ל דסובר הרמב"ם שמאחר שהשליח חייב באותו הלאו ד"לא תוכל" בגלל האכילה, חייב נמי בכל החיובים ד"לא תוכל" שבאכילה זו, דהיינו אף בחיוב מעילה, ולפיכך המשלח פטור. אך כל זה נכון בנוגע למעילה ולאיסור של "לא תוכל לאכול". מאידך בנוגע לגניבה החיוב של דו"ה חל אפילו במקום שיש עבירה נוספת ובכל אופן יש שלד"ע.

גמ'. בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר. נראה דלר"מ האוסר דמעשה שבת הוא חומר העבירה ולא עצם מעשה המלאכה, ולכן רק עבירה במזיד אוסרת ולא מלאכה בשוגג. עוד סובר ר"מ דמעשה שבת נאסר רק בשבת עצמה ולא בחול דבחול החפצא אינו נקרא בשם מעשה שבת. לר"מ מעשה שבת מהווה חלות איסור שבת בדומה לאיסור מוקצה הנוהג רק בשבת עצמה. ולכן להרבה ראשונים במעשה שבת ליכא איסור בכדי שיעשה, כי האיסור של מעשה שבת הוא איסור שבת וחל רק ביום השבת עצמו ולא אח"כ בחול¹.

footnotes: ¹ עיין במ"א (או"ח סי' שי"ח, ב').

גמ'. ר' יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית. נראה דלר' יהודה מעשה מלאכה הוי האוסר דמעשה שבת. ולפיכך אפילו בשוגג נאסר המאכל שנעשה בו מעשה המלאכה. ואיסור מעשה שבת דהוי חלות שם איסור שבת חל רק בשבת עצמה כמוקצה. כל זה בשוגג ואילו במזיד יש איסור בפ"ע שהמבשל עצמו אסור להנות לעולם מהחטא שעשה בשבת.

ויש לעיין האם יש איסור טעם כעיקר במעשה שבת או לא. ואמר הגר"ח זצ"ל שמסתבר ששונה האיסור דבו ביום בשוגג מהאיסור במזיד אחרי שבת. בו ביום המאכל הוי חתיכת איסור שחל בו דין טעם כעיקר. ואילו בנוגע למבשל במזיד דאסור עולמית לר' יהודה מסתבר שאין החתיכה חתיכת איסור שהרי מותרת לשאר העולם, אלא שיש איסור מיוחד שחל על הגברא שבישל לא ליהנות לעולם ממלאכתו שעשה בשבת במזיד. ובאיסור גברא הזה ליכא חלות טעם כעיקר¹.

footnotes: ¹ עיין במ"א (שי"ח, א') האוסר טעם כעיקר גם באיסור שבת במזיד לעולם.

והנה המגן אברהם (או"ח שי"ח: ב') פסק שאם בישל במזיד בשבת בשביל חבירו שאסור לחבירו עולמית. ומדמה המ"א דין זה לדין המבטל חתיכת איסור בעד חבירו שאסור לחבירו לאוכלה עולמית (יו"ד סי' צ"ט: ה'). אך הגר"מ זצ"ל אמר דיש לחלק דשאני האיסור של אין מבטלין איסור מהאיסור של מעשה שבת. הרי ביטול חתיכת איסור בתערובת חל רק בעד גברא הנהנה מהביטול. כי אם חתיכת איסור תתערב בהיתר וכלב יאכל מהתערובות אזי חתיכת האיסור לא בטלה, כי חתיכת איסור בטלה בתערובות רק בשביל גברא הנהנה מהביטול ולא בשביל כלב¹. וא"כ כשמבטל חתיכת איסור בשביל חבירו אכילת חבירו גורמת וקובעת את הביטול, והביטול מתיחס אליו, ולפיכך אסור לחבירו לאכלה מדין אין מבטלין איסור לכתחילה, כי עיקר האיסור דאין מבטלין כו' אינו עצם מעשה המערב אלא שלא לגרום ביטול, ולכן אסור לו לחבירו ליהנות מהביטול דבכך הוא גורם חלות הביטול. משא"כ במעשה שבת, שהאוסר הוא עצם מעשה העבירה של חילול שבת שהמבשל לבדו עשה ולא חבירו שבישל בשבילו, והעבירה של חילול שבת לא מתיחסת לחבירו כלל, ולפיכך רק המבשל אסור לאכול מהתבשיל ולא חבירו שבישל בשבילו.

footnotes: ¹ וכדחזינן דחלות דין תערובת וביטולה תלוי בידיעת הגברא, עיין ברמ"א יו"ד (סי' ק"י סעיף ג'), בש"ך שם אות י"ח ואות כ"א, וברמ"א יו"ד (סי' ק"ט סעיף ב') ובש"ך שם אות י"ב.

גמ'. מ"ט דר' יוחנן הסנדלר כו' מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה. יש לעיין האם האיסור שחל מדאורייתא אליבא דר' יוחנן הסנדלר הוא איסור אכילה שחל רק במלאכות אוכלין כגון שחיטה ובישול או"ד הוא איסור הנאה ושייך בכל מלאכות שבת¹.

footnotes: ¹ עיין בתוס' כאן ד"ה מה קדש ובחולין (דף קטו. ד"ה היא) שהקשו ל"ל לר' יוחנן הסנדלר ללמד את האיסור דמעשה שבת מדרשת כי קדש היא הרי יש ללמדו מהאיסור דלא תאכל כל תועבה ומדרשת כל שתעבתי לך הרי זה בבל תאכל. והנה האיסור של לא תאכל כל תועבה איסור אכילה הוא ואם ננקוט דר' יוחנן הסנדלר אוסר גם שאר הנאות ממלאכות שבת קושייתם מתורצת.

גמ'. שחיטה שאינה ראויה. עיין בסוגיא במס' חולין (דף פה. - פה ב): ז"ל א"ר יוחנן ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים ודרבי שמעון בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים כו' עכ"ל. ונראה דלרבי שחיטה שאינה ראויה מעשה שחיטה היא אלא שאין בה חלות היתר שחיטה. ומשו"ה חילק בשחיטה שאינה ראויה שחייב באותו ואת בנו ופטור בכסוי הדם כי מעשה שחיטה מחייב באותו ואת בנו ואילו היתר השחיטה מחייב בכסוי הדם. וכמו כן פסק הרמב"ם דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה בנוגע לאותו ואת בנו (פי"ב מהל' שחיטה הל"ו) ובנוגע לגניבה (פ"ב מהל' גניבה הל"ח). ואילו בנוגע לכיסוי הדם פסק דלא שמה שחיטה (פי"ד מהל' שחיטה הל"י). בכסוי הדם רק שחיטה המתרת שמה שחיטה ומחייבת בכסוי. מאידך אותו ואת בנו וגניבה אינם תלויים בחלות היתר השחיטה אלא במעשה השחיטה.

מאידך ר' שמעון סובר שגניבה אותו ואת בנו וכסוי הדם כולם תלויים בשחיטה המתרת. אבל גם אליביה, יש כאן מעשה שחיטה בלי היתר שחיטה. שהרי ר"ש מודה שבשחיטה שאינה ראויה (כמו בשחיטת טריפה) ליכא טומאת נבילה (וכדאיתא שם בחולין פה ב) כי הבהמה לא מתה כנבילה בעלמא אלא הוי' שחוטה. ולכן למרות שחסר היתר השחיטה עכ"ז מעשה שחיטה חל לטהר את הבהמה מטומאת נבילה.

וכעין זה נראה בביאור שיטת הרמב"ם (פ"ד מהל' שחיטה הלי"א ופ"ב מהל' אבות הטומאות הל"י) הפוסק דליכא טומאת נבילה מדאורייתא בשחיטת עכו"ם ואע"פ שאסורה באכילה. שסובר דאע"פ שבשחיטת עכו"ם חסר ההיתר של שחיטה, מ"מ מעשה שחיטה איכא ולכן שחיטתו מטהרת מטומאת נבילה מדאורייתא. (ועיין בהשגת הראב"ד שם בהל' אבות הטומאות).