גמ'. שחט לע"ז כו' איסורי הנאה הוא ולא דמריה קא טבח. משמע דאיסורי הנאה אינם שלו. אך לאמיתו של דבר יש בזה מחלוקת גדולה בין הראשונים, עיין בגמרא סוכה (דף לה.) שאתרוג של איסה"נ פסול למצות לולב משום שאין לו דין ממון. ובריטב"א שם מביא דעת הראב"ד דר"ל שאינו "לכם" כי אין בעלים לאיסה"נ. מאידך הריטב"א עצמו סובר שיש בעלות באיסה"נ ומפרש את הגמרא באופן אחר עיי"ש. ונראה שמסוגיין אין ראייה לנידון דאפשר שאיסה"נ שפיר הוי שלו ומ"מ הטובח איסה"נ פטור מדו"ה כי כדי להתחייב בדו"ה צריך לשחוט חפצא של ממון, ואיסה"נ אינם ממון, כי ע"פ דין אין לאסה"נ שוויות ואפילו שוה פרוטה ולפיכך פטור מדו"ה¹.

footnotes: ¹ ולישנא דגמרא "ולא דמריה קא טבח" לאו דוקא אלא ר"ל שאינו שוה פרוטה ואינו חפצא של ממון.

עיין לעיל (דף כט:) דאמר ר"א משום ר' ישמעאל שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה. ובפשטות בור ברה"ר אינו שלו כלל בדיני ממונות ואפילו הכי חייב עליו מדין מזיק. ומשמע דה"ה חמץ בפסח אינו שלו כלל מאחר שאיסה"נ הוא ואפילו הכי חייב עליו בב"י וב"י. אך יש לדחות ולומר ששני דינים שונים הם: בבור ברה"ר בעל הבור חייב אע"פ שאינו שלו בדיני ממונות, אבל בחמץ חייב משום דהוי שלו, אלא שאינו ברשותו.

ונראה שניתן לתלות את השאלה הזאת במחלוקת בין הראשונים בהגדרת ביטול חמץ. שיטת הר"י היא שביטול חמץ היינו הפקר (עיין בתוס' למס' פסחים דף ד: ד"ה מדאורייתא). ואליביה משמע דאיסורי בל יראה ובל ימצא תלויים בקנין ממון ושחמץ בלי ביטול שהוא אסה"נ הוי שלו. לפיכך חייב בעל החמץ להפקיר את חמצו. מאידך שיטת רש"י (שם) והרמב"ן (בחידושיו לריש מס' פסחים ועיי"ש בר"ן על הרי"ף) היא שביטול חמץ היינו השבתה בלב שמחשיב את החמץ כעפרא דארעא ואינו רוצה בקיום החמץ. לרש"י איסורי ב"י וב"י אינם תלויים בבעלות של ממון אלא ברצון שיתקיים החמץ ברשותו. ויתכן אליבא דרש"י שאפילו אם ישראל אחד יקיים חמץ של ישראל שני ברשותו יעבור הראשון בב"י וב"י אע"פ שהחמץ אינו שלו כלל כיון שהוא רוצה בקיום החמץ¹.

footnotes: ¹ ואמר רבינו זצ"ל שכן משמע מרש"י למס' פסחים (דף ד. ד"ה חובת הדר) עיי"ש. ועיין ברשימות שיעורים למס' שבועות חלק א' (דף קע"ח) ולעיל לב"ק חלק א' (דף ר"ד).

ולכאורה אפשר להוכיח שאיסה"נ אינו שלו מהא דשור הנסקל שמכרו משנגמר דינו אינו מכור (לעיל דף מה.), ומשמע דמכיון דנאסר השור בהנאה אינו שלו למוכרו¹. אך אין ראייה זו מוכרחת שהרי איתא בתוס' (שם ד"ה מכור) שר"ת סובר שגם משנגמר דינו שור הנסקל מותר בהנאה ומ"מ אסור למוכרו משום דין מיוחד בשור הנסקל, עיי"ש².

footnotes: ¹ אך י"ל אחרת שאינו יכול למוכרו משנגמר דינו לאיסה"נ משום דאינו ברשותו ואע"פ דהוי שלו. עיין בקצה"ח (סי' ת"ו, ב'). ² וע"ע לקמן בשיעורים (דף ע"א ב) ד"ה שור הנסקל איסה"נ נינהו.

והנה גט הנכתב על איסה"נ כשר לגרש בו (גיטין דף כ.). ולכאורה משמע שהנייר שלו ומקנהו לאשתו כדי לקיים דין נתינת הגט, וחזינן דאסה"נ הוי שלו, כך סבור הגר"ח זצ"ל. אך קצות החושן (סי' ר' אות ה') פליג עליו וסובר דמסירת גט לא בעי הקנאה אלא מעשה נתינה בעלמא ולכן כתבו על אסה"נ ונתנו לה כשר, ושוב אין ראייה דאסה"נ הויין שלו.

עוד יש להוכיח שאסה"נ הם שלו מדין גזלן שגזל חמץ ושומר שקבל חמץ לפני הפסח ועבר הפסח שאומרים לבעלים הרי שלך לפניך. עיין לקמן (דף צח:) בדיון הגמרא אם אומרים באיסה"נ הרי שלך לפניך, ואם אסה"נ אינם שלו היאך יאמרו לבעלים הרי שלך לפניך. אלא שמכאן מוכרח שאסה"נ שלו הם.

והגר"מ זצ"ל היה רגיל לומר שכל שאר איסה"נ הם שלו כדחזינן מדין השבת גזילה ומהשבת שומרים חוץ מאסה"נ דע"ז ועיר הנדחת דכתיב בהם "חרם" ולפיכך חמורים הם ואינם שלו.

גמ'. שור הנסקל איסורי הנאה נינהו לאו דמריה קא טבח. שיטת ר"ת (לעיל דף מה. בתוס' ד"ה מכור ובתוס' למס' זבחים דף ע: ד"ה אפילו) היא ששור הנסקל מותר בהנאה עד שמת. וצ"ע אליביה מהי קושיית הגמרא הרי השור לא נאסר בהנאה עד שמת, וא"כ שפיר דמריה קא טבח ומשו"ה חייב בדו"ה.

והנה דין שור הנסקל הוא שמשנגמר דינו מכרו אינו מכור. ונראה שיסוד הדין הזה הוא שיש הפקעת בעלות דבעל השור במקצת ולפי' אינו יכול למוכרו. נראה שזאת היא כוונת התוס' בזבחים (שם) שכתבו אליבא דר"ת וז"ל דאין לו מכר דאין לו בעלים והלוקח אינו יכול לזכות בו יותר משאר אדם עכ"ל. ומאחר שבעלות בעל השור חלשה ליכא מחייב של דו"ה. ולפי"ז לשון הגמרא "איסה"נ נינהו" לאו דוקא כי איננו אסה"נ עד שמת אלא הכוונה שהנגנב אינו בעלים גמורים לחייב בדו"ה.

גמ'. דבר הגורם לממון כממון דמי. יש להבין מדוע גנב שגנב משומר דעלמא משלם את הקרן לבעלים ולא אף לשומר - והרי הפקדון גורם ממון לשומר¹. ונראה שהתירוץ פשוט, דין גורם לממון כממון דמי מחייב תשלומין לשומר רק במקום דליכא בעלים גמורים שהם מחייבים. אבל במקום שיש בעלים גמורים שהם מחייבים אין דין גורם לממון כממון דמי מחייב תשלומין לשומר. ולכן רק באיסה"נ דחסרים בעלים גמורים המחייבים אז השומר מחייב מחמת דין גורם לממון כממון דמי. ואילו בגניבה דעלמא כשיש בעלים גמורים שהם מחייבים אין השומר מחייב.

footnotes: ¹ לכאורה מקשה רק בציור שגורם ממון לשומר וכגון גנב שגנבו משואל ושואל משלם משעת משיכה שלו וגנב משלם משעת גניבתו והוזל הפקדון בין שעת משיכת השואל לבין שעת הגניבה דאז השואל חייב לשלם את ההפרש והו"ל גורם לממון.

והנה בפסחים (דף ה:) איתא שהמקבל חמצו של עכו"ם לשמירה בפסח עובר בב"י וב"י דדבר הגורם לממון כממון דמי. וצ"ע הרי חמץ בפסח מותר לעכו"ם הבעלים הגמורים של החמץ, וא"כ למה חל על החמץ דין גורם לממון כממון דמי לגבי השומר. ונראה שדין גורם לממון כממון דמי חל לחייב את השומר בב"י וב"י בחמצו של עכו"ם, שהרי העכו"ם עצמו אינו בעלים המחוייבים בבל יראה ובל ימצא, ולכן אמרינן גורם לממון כממון דמי לחייב את השומר, כי במקום דליכא בעלים שהם עצמם מחוייבים אמרינן גורם לממון כממון דמי כדי לחייב את השומר¹.

footnotes: ¹ לפי"ז שומר חמץ של ישראל אחר פטור מב"י וב"י, מפני שיש בעלים גמורים אחרים שהם מחוייבים בב"י וב"י. ועיין ברא"ש פ"ק מס' פסחים סימן ד'.

גמ'. אחריות של שומר. הדין הוא ששומר דעלמא משלם משעת פשיעה (עיין בב"מ דף מג. - מג ב). והקשינו למעלה¹ דמשמע מסוגיין ששומר משלם משעת משיכה, שהרי אם שור הנסקל נגנב השומר חייב לשלם, והא בשעת פשיעה אין השור שוה כלום, ומשמע שהשומר משלם משעת משיכה לפני שנעשה שור הנסקל. ותירץ הגר"מ הלוי זצ"ל ששומר חייב משעה שנאסר בהנאה, ומשלם כשוויות האחרונה שהיתה לשור לפני שנאסר בהנאה.

footnotes: ¹ בהקדמה לפרק מרובה בענין אחריות וחיוב תשלומין בשומר וגזלן אות ב'.

בביאור דבריו נ"ל דמשעת משיכה יש מחייב לשלם מחמת חיוב השבה ומשו"ה במשיכת הפקדון נשתעבדו נכסי השומר לבעלים (כדאיתא בכתובות דף לד:), אלא שגמר חלות החיוב תלוי בתנאי של פשיעה, שאם אין פשיעה אין השומר חייב לשלם. ובכן בשעה שהשור נאסר בהנאה היה בדין שהשומר יתחייב לשלם מחמת חיוב ההשבה, שהרי המחייב דמשיכה קאי ועומד לחול והבהמה נאבדה מן הבעלים משנאסרה בהנאה ויש הפסד לבעלים. אלא שיש תנאי ששומר אינו משלם בלי פשיעה. ולפיכך כשפושע השומר אח"כ, נגמר המחייב למפרע ומשלם השומר משעה שנאסר בהנאה. יוצא שיש שתי הלכות בחיוב השומר: א) שומר חייב לשלם בעד הפסד הבעלים מדין השבה; ב) יש צורך בפשיעה מצד השומר לגמור חלות החיוב.

תוס' ד"ה כיון. ז"ל שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה עכ"ל. עיין בט"ז (יו"ד סי' ב': י"ד) שמפרש דהיינו רק בשעשה מעשה טריפה. וכן מסתבר, דאפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, הביאור הוא דליכא חלות שם שחיטה אלא במשהו האחרון, ומ"מ יש מעשה שחיטה במעשה טריפה שבתחילת השחיטה, ולאיסור ע"ז די במעשה שחיטה דעלמא דהיינו במעשה טריפה.

דמיון לכך נמצא ברמב"ם (פ"ד מהל' שחיטה הלי"ג) הפוסק דדוקא אם התחיל עכו"ם במעשה טריפה נפסלת שחיטת ישראל הגומר את השחיטה. וז"ל התחיל העכו"ם לשחוט מיעוט סימנין וגמר ישראל כו' פסולה ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. אבל אם שחט העכו"ם דבר שאינו עושה אותו נבלה כגון ששחט חצי הגרגרת בלבד וגמר ישראל הרי זו כשרה עכ"ל. ולכאורה יש לעיין בהלכתו שהרי לרמב"ם שחיטת עכו"ם מטהרת מטומאת נבילה מדאורייתא (פ"ב מאבות הטומאות הל"י) והוי ליה בר מעשה שחיטה אלא שאסור לאכול מזבחו וכדכתיב "וקרא לך ואכלת מזבחו" (פ"ד משחיטה הלי"א). אליבא דהרמב"ם יסוד הפסול דעכו"ם הוא שאין במעשיו היתר שחיטה. וא"כ צ"ע שאם גמר ישראל את השחיטה למה לא חל היתר שחיטה על ידו¹. וצריכים לומר שגזיה"כ ד"ואכלת מזבחו" מחדשת ששחיטת עכו"ם אוסרת ולכן אוסרת שחיטת ישראל. ואילו בלי מעשה טריפה ליכא מעשה שחיטת עכו"ם האוסרת והפוסלת, כי בלי מעשה טריפה ליכא מעשה שחיטה כלל, בדומה לדברי הט"ז.

footnotes: ¹ לכאורה י"ל דמכיון דהרמב"ם תולה את ההלכה במ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ר"ל דאסור כי חלק מעיקר השחיטה המתרת נעשה ע"י עכו"ם שאינו בר היתר שחיטה, אך אם לא יעשה העכו"ם מעשה טריפה, כל השחיטה המתרת נעשית ע"י הישראל. מאידך למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ההיתר בא בסוף השחיטה כששחט ישראל ולפי' כשר ואין מעשה העכו"ם פוסל, עיין בחולין (כט:), וצ"ע.

והנה המחבר (ביו"ד סי' ב' סעיף י"א) פסק וז"ל היו ישראל ופסול אוחזין בסכין ושוחטין פסולה עכ"ל. ובש"ך (שם אות ל') הקשה שלא מצינו כן אלא כשא' שוחט בכוונה לשם ע"ז (חולין דף מ.) ולפיכך אוסר ופוסל את השחיטה של הישראל השוחט עמו. ואילו בסתם עכו"ם ששחט בלי כוונה לשם ע"ז שאסור משום דלאו בר שחיטה הוא, למה לא תועיל שחיטת ישראל ששחט עמו להכשיר את הבהמה והרי שניהם אחזו בסכין ושחטו ביחד. ולפי המבואר ברמב"ם י"ל דשחיטת עכו"ם דעלמא מהווה מעשה שחיטה אלא שעכ"ז יש חלות פסלות בשחיטתו, ולכן אף כשישראל אוחז בסכין ושוחט עמו חל פסול עכו"ם והשחיטה נפסלת לגמרי.

ויעויין בש"ך (בנקודות הכסף שם) הסובר דנעשה תקרובת ע"ז אף בשחיטת כל שהוא בקנה כשאינו מעשה טריפה. וצע"ג בשיטתו שהרי שחיטת כ"ש בקנה אינה מעשה שחיטה כלל ואין בזו תקרובת ע"ז כלל. ויתכן דהש"ך איירי באופן דדרך עבודתו של הע"ז היה לשחוט כל שהוא בקנה ולפי' השחיטה לע"ז אוסרת ואע"פ שאינו מעשה שחיטה כלל. אבל סתימת הגמרא משמע דאפילו שלא בדרך עבודתו אסורה בשחיטת משהו, ושיטת הש"ך צע"ג, ודברי הט"ז מסתברין טפי.

תוס' ד"ה וסבר. וז"ל תימה כו' דדאין דינא דגרמי דכ"ש דמחייב בדבר הגורם לממון כו' עכ"ל. נראה שניתן לפרש את הדין דשורף שטר חוב חייב לשלם בב' אופנים: א) שמחויב לשלם משום שהזיק את השטר, והשטר נחשב לחפצא של ממון; ב) שמחויב לשלם מחמת שעכב את גביית החוב, וצריך לשלם בעד ההפסד של חסרון גביית החוב¹.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (דף סב:) תוס' ד"ה יצאו שטרות ולקמן (דף ק.) ד"ה קונטרס דינא דגרמי לרמב"ן.

אליבא דקושית התוס' דינא דגרמי מחדש שמשלם בעד השטר דהיינו שאע"פ שאין השטר גופו ממון מ"מ מחמת דינא דגרמי נחשב השטר לחפצא של ממון. וכמו שדינא דגרמי קובע את השטר לחפצא של ממון ה"ה שקובע דבר שאסור בהנאה לחפצא של ממון.

בא"ד. וי"ל דאיכא נמי סברא כו' שראוי השטר לכל העולם כו' אבל דבר הגורם לממון כמו שור הנסקל כו' אינו ראוי אלא לזה עכ"ל. ר"ל שבאיסורי הנאה יש מפקיע של חלות דין ממון. ולזה אין דינא דגרמי מועיל. ואילו בשטר ליכא מפקיע אלא שהחפצא בעצמו אין גופו ממון. ומשו"ה חל דינא דגרמי להחשיבו לחפצא של ממון כדי לחייב במזיק ובגניבה.

והנה יש היכא תמצא שיכול אדם להרויח ממון מאיסה"נ, שהרי מותר ליהנות ממנו שלא כדרך הנאה, וכן אפרו של איסה"נ מותר בהנאה. אלא שע"פ דין חלות השם דאיסה"נ מפקיע את החלות דין של ממון ושוויות מהחפצא. ולכן אף דינא דגרמי אינו מועיל לקבוע חלות דין ממון בחפצא של איסה"נ.

בא"ד. וי"מ כו' ממאי דמחייב ר"מ בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב דו"ה עכ"ל. נראה דר"ל כפירוש השני לעיל בהבנת דינא דגרמי בשורף שטר חוב דהיינו ששריפת השטר נחשבת למעשה היזק מפני שעיכב את גביית החוב. ואין דינא דגרמי קובע שהשטר הוי חפצא של ממון. ולפיכך דינא דגרמי אינו מועיל לחייב דו"ה כי חיוב דו"ה חל דוקא בשטבח חפצא של ממון ולא בשטבח לדבר שהוא גורם הפסד ממון בעלמא.