גמ'. בעי רבא.

א. הספק הוא אם אליבא דר"ש בעל הקרבן נחשב לבעלים על כל החפצא דקרבן כפי שהוא (שור) או רק לפי אחריותו (כבש). ונראה שבשאר האופנים של גורם לממון - כגון בשומר - פשיטא דהוי בעלים רק כפי שיעור אחריותו כי האחריות לבדה מהווה יסוד חלות הבעלות. אבל קרבן שאני, כי עכ"פ יש לו בעלות בכל החפצא דקרבן בנוגע להקרבה ולכן יש צד לומר שגם לענין דיני ממונות חשיב בעלים בכל הקרבן וכפי שוויות השור.

ב. הרמב"ם הביא את דיון הגמרא בפט"ז מהל' מעשה הקרבנות (הל"ז) וז"ל אמר הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב פוטר עצמו בשה עכ"ל. משמע שמפרש איבעית רבא בהפריש שור ונגנב אם אחריות בעל הנדר היא להביא עוד שור או"ד יכול לפטור את עצמו בשה כמו דין הנדר לכתחילה¹. ולכאורה ביאור הספק לרמב"ם הוא האם האחריות חלה בעד החפצא דקרבן עצמו דהיינו שור, או"ד האחריות חלה בעד הנדר ובכן האחריות הוא רק שה.

footnotes: ¹ עיין ברמב"ם דפוס פרנקל שהר"י קורקוס פירש ג"כ הכי ברמב"ם אלא שהקשה מלשון הגמרא ונשאר בצ"ע.

ג. ונראה שיש להביא כמה מקורות ליסוד דין האחריות שבקרבנות ולספק האם האחריות היא בעד החפצא דקרבן או בעד הנדר:

א) המקור הראשון - עיין במס' חולין (דף קלט א) שחלוקים ר"י ור"ל בדין אחריות בהקדש. ר"ל מודה לר"י במי שאמר הרי עלי עולה ומתה נגנבה או שאבדה שחייב באחריותה. אלא שר"ל מחלק: "ה"מ בקדשי מזבח דמחוסר הקרבה, אבל בקדשי בדק הבית דלאו מחוסרי הקרבה הם אע"ג דאמר עלי ונגנבו או אבדו פטור", הטעם לכך שכן "כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתיה דכתיב לה' הארץ ומלואה". ודבריו מחוסרים ביאור.

והנה הגר"ח זצ"ל ביאר את הדין המבואר בב"ק (עו.) שהגונב ומקדיש לבדק הבית משלם ד' וה' כי "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים", ואילו הגונב ומקדיש למזבח פטור מד' וה' כי "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן". הגמרא לדעת הגר"ח זצ"ל קובעת שקדשי בדק הבית חלוקים מקדשי מזבח בעיקר חלותם. הגונב ומקדיש לבדק הבית חייב בד' וה' מדין מכירה שכן קדשי בדק הבית הויין ממון הקדש וקנינו. המקדיש מקנה את הבהמה להקדש בקנין גמור ואחרי שמקדיש אין לבהמה שייכות כלל להדיוט. מאידך בקדשי מזבח עיקר דינם הוא חלות קדושה למצות הקרבה ע"ג המזבח, אבל גם אחרי ההקדש המקדיש הוא הבעלים דהקרבן ויש לו בו קנין. לפיכך אין ההקדש כמכירה להדיוט ופטור הגנב מד' וה'¹.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (דף עו.) לתוס' ד"ה והשתא תורא דראובן.

ונראה שעם יסודו של הגר"ח זצ"ל מוסברת דעת ריש לקיש המחלקת בין קדשי בדק הבית לבין קדשי מזבח. בקדשי בדק הבית דהויין לגמרי ממון הקדש וקנינו אמרי' "כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא", משא"כ בקדשי המזבח שאינם קנויים להקדש בקנין גמור. אמנם לפי"ז צ"ע בשיטת ר' יוחנן המחייבת המקדיש בדק הבית באחריות כמו המקדיש קדשי מזבח.

במס' מגילה (דף ח.) מבואר שבניגוד לנדבות שאינו חייב באחריותן, בנדרים חייב וז"ל שם מנהני מילי דת"ר ונרצה לו לכפר עליו ר' שמעון אומר את שעליו חייב באחריותו ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו, מאי משמע א"ר יצחק בר אבדימי כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי, ע"כ. ונחלקו בזה הרמב"ם והתוס'. דעת הרמב"ם (בפ' י"ד מהל' מעה"ק הל' ה') וז"ל מה בין נדרים לנדבות שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר, עכ"ל. ואילו התוס' בחולין (כב ב, ד"ה והביא) סוברים שכשמגיע הקרבן ליד הכהן יצא ידי נדרו אף שעדיין לא נקרב. וכן כותב רש"י (בחולין קלט. ד"ה דמיחסר) שחייב להביאו לעזרה דוקא ומשמע שגם בלי הקרבה אלא בהבאה לכהן בלבד כבר יצא ידי חובתו וכשיטת התוס', עיי"ש בגליון הש"ס. והנה לדעת רש"י ותוס' עולה השאלה כיצד קיים נדרו להקריב קרבן במה שהביאו לכהן הגזבר במקדש. ועי' במל"מ בהל' מעה"ק שם שתמה מדין שחיטה שלא לשמה שלא עלתה לבעלים לשם חובה (זבחים דף ב.), ואמנם תמיהה גדולה היא על רש"י ותוס'.

וביאר הגר"מ זצ"ל שמסירה ליד גזבר אינה מעשה קנין רגיל מעין יד הדיוט, אלא חלות דין במצות הבאה וטיפול בקרבן. כן יוצא ממה שפוסק הרמב"ם (פ"ב מבכורים הל"כ) שחייב הבעל באחריות ביכורים "עד שיביאם להר הבית". הגר"א שינה את הגירסא לבית (בל' "הר") דהיינו לעזרה כמצותה דביכורים, כי דעתו שחיוב אחריות בבכורים נמשך עד קיום מצות הבאת הביכורים לעזרה. אולם הגר"מ זצ"ל הסביר בשם אביו הגר"ח זצ"ל שלפי הגירסא שלנו ברמב"ם אין חיוב האחריות תלוי בקיום מצות הבאת הביכורים עד גומרה, אלא הוא תוצאה מחיוב טיפול מיוחד שמוטל על הבעלים בקדשים. בהבאה להר הבית כבר קיימו הבעלים את חובת הטיפול שעליהם אף שלא קיימו עדיין את מצות הבאת הביכורים בחפצא לעזרה, ואחרי שנתקיימה מצות הטיפול פקעה האחריות, שכן אחריות דין הוא בחובת טיפול. וכן אליבא דרש"י ותוס' בקרבנות נדרים ע"י מסירה ליד הכהן בעזרה מקיימים הבעלים את חובת הטיפול להביאם לעזרה ובכך נפטרו מאחריות. ראייה ליסוד זה הביא הגר"מ זצ"ל מהספרי (דברים י"ב, כ"ו אות מ"ה). שם מבואר דלחד מ"ד חיוב האחריות בקרבנות הוא עד הבאת הקרבן לבאר הגולה ולא לעזרה. והרי מובן מאליו שלענין קיום נדרו אין באר הגולה מעלה או מוריד, ובע"כ שחיוב האחריות הוא מדין טיפול מיוחד, ולמ"ד זה חיוב הטיפול המיוחד בזבחים נגמר בהבאת הקרבן לבאר הגולה. והסיק הגר"מ זצ"ל שהבאת קדשים ליד גזבר אליבא דרש"י ותוס' אינה קנין ממון פשוט להקדש כמו בהדיוט אלא קיום מצות טיפול הבעלים בקדשיהם. וגם הסברא נוטה לכך כי לא מסתבר שקנין יד פשוט של הגזבר יחול בקרבנות ואפי' בשביל גבוה ולפיכך צ"ל שיד הגזבר פועלת לקיים מצות הטיפול ולא כיד הקונה.

הגר"ח זצ"ל ביאר שמצות הטיפול בקדשים, "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ד'" (דברים יב: כו), היא המחייבת באחריות ממון. וכבר קדמו בבעל הטורים שם, וז"ל ונדריך ב' במס' ונדריך תשא ובאת ונדריך תשלם היינו דתנן בנדרים אם מתו או נגנבו חייב באחריותן וזהו ונדריך תשלם האיך ונדריך תשא שאתה חייב באחריותן עד שתביאם כדאמרי' כיון דאמר עלי כמאן דטעין ליה אכתפיה דמי עכ"ל.

ולפי"ז ניתן ליישב את תמיהת המל"מ (שם בהל' מעה"ק) על שיטת רש"י ותוס' מהמשנה בריש זבחים שאם שחטה שלא לשמה שלא עלתה לבעלים לשם חובה, והלא לשיטתם כבר כלתה אחריותו משמסר הקרבן ליד הגזבר ולמה חייב להביא קרבן אחר. וי"ל שהם סוברים שאף שפטור מאחריות הממון משנמסר הקרבן הראשון ליד הגזבר שכן תלוי חיוב הממון במצות הטיפול, עכ"ז חובת מצות הקרבן שחלה מפני הנדר מתקיימת דוקא עם הקרבה לשמה ובנוגע לחובת הנדר ומצותו כתבה המשנה שלא עלתה לבעלים לשם חובה וחייבים להביא עוד קרבן.

ולפי ביאורם של הגר"ח זצ"ל והגר"מ זצ"ל י"ל שבבדק הבית אליבא דר"י שהבעלים חייבים באחריות עד שבא לידי גזבר, אין הטעם משום שהגזבר קונה בשביל הקדש שהרי כבר קנוי הדבר בקנין ממון גמור להקדש ואיתא בגזא דרחמנא משעת הפרשת נדרו לבדק הבית. אך הטעם לכך הוא שהמסירה ליד הגזבר מהווה קיום במצות הטיפול, והאחריות מוטלת על הבעלים כל זמן שלא נתקיימה מצות הטיפול. אך ר"ל חולק על ר"י וסובר שמצות הטיפול בקדשים אינה נוהגת אלא בקדשי מזבח וכפשוטו של מקרא בפ' ראה ולא בקדשי בדק הבית.

ולפי הנ"ל יסוד חיוב האחריות בקרבנות הוא חובת הטיפול שחלה בעד החפצא של הקרבן ואינו שוה לחיוב האחריות בעבור הנדר.

ב) מקור שני - עיין במס' פסחים (דף ה:) בנוגע לשומר חמץ של נכרי שמחויב השומר בב"י וב"י וז"ל הגמרא: הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי (עיין ברש"י ד"ה למ"ד ז"ל רבי שמעון קאמר ליה בב"ק קדשים שחייב באחריותן חייב עכ"ל), אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר. שאני הכא דאמר לא ימצא, עכ"ל. יוצא דלכ"ע אפי' למ"ד "דבר הגורם לממון לאו כממון דמי" - שומר חייב בב"י וב"י. ברם הירושלמי למס' פסחים (פרק שני הל"ב) מקשה וז"ל אית תניי תני לא יראה לך, לך אין את רואה, אבל רואה את לגבוה. אית תניי תני אפי' לגבוה וכו' א"ר בון בר חייה קומי רב זעירא תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש עכ"ל. ועולה השאלה לפי הירושלמי מ"ש קדשים שחייב באחריותן שעובר עליהן בב"י וב"י דוקא לר"ש הסובר "דבר הגורם לממון כממון דמי" ואילו בשומר חמץ של נכרי לכ"ע עובר בב"י וב"י - אפילו אליבא דרבנן הסוברים "דבר הגורם לממון לאו כממון דמי".

וביאר מרן הגר"מ הלוי זצ"ל שההבדל בין דינו של שומר לדינו של בעל הקרבן הוא מחמת ההבדל שבחלות דין האחריות המוטל עליהם. בשומר חל דין אחריות ממש עבור החפצא של הפקדון, כלומר, הפקדון נמסר לרשות השומר והוא אחראי עליו ולכן ההפסד שלו. עיקר חיוב השמירה שלו הוא בעד אחריותו להשיב את הפקדון בעין לבעליו או לשלם להם בעבורו. בקרבן, לעומת זה, אין החפצא ברשות בעליו וחייבים הבעלים לשלם ולהביא קרבן שני כשהקרבן הראשון נפסל או הלך לאיבוד או מצד נדרו או מצד חיוב כפרתו, ואם לא הביא את הקרבן הראשון ממילא חייב להביא קרבן שני בעד נדרו או משום חיוב כפרתו. עכ"פ אין החפצא של הקרבן הראשון ברשותו ובאחריותו, ואינו דומה לשומר פקדון שהחפצא נמסר לרשותו ע"פ קנין שמירה, והפקדון עצמו באחריותו ובביתו, ומשום כך חייב לשלם עבורו.

לפיכך רק לפקדון מתייחסת גזיה"כ לא ימצא המחייבת שומר בב"י וב"י משום שאחריות הפקדון מוטלת עליו והפקדון נמסר לבית השומר לרשותו ולאחריותו. מאידך עצם הקרבן אינו ברשות הבעלים ולא נמסר לאחריותו. אם הקרבן נאבד הוא משלם בשביל קרבן שני מטעם אחר - בגלל נדרו או עקב חיוב הכפרה המוטל עליו. ולכן הקרבן הראשון הוא דבר הגורם לממון בעלמא, ודוקא לפי ר"ש הסובר "דבר הגורם לממון כממון דמי" חל דין בעלים כדי לחייבם בב"י וב"י.

ולפ"ז חיוב האחריות שבקרבן אינו בעד עצם החפצא של הקרבן אלא בעד הנדר.

רש"י ד"ה המעכב בשחיטה. פרש"י דהיינו דבר שעושה אותה טריפה. אך עיין בשיטה מקובצת בשם הרשב"א החולק על רש"י ופירש דר"ל דבר שעושה אותה נבילה, ואילו טריפה אינה מעכבת, וז"ל טריפה אינו קרא מעכב בשחיטה דמעכב באכילה הוא אבל לא בשחיטה שהטרפה שחיטתה מטהרתה מידי נבלה עכ"ל. ושיטת רש"י קשה דלכאורה טריפה הוי איסור אכילה בפני עצמו ואינו מעכב את השחיטה כלל שהרי שחיטת טריפה מועילה להתיר איסור נבילה ולטהר את הבהמה מטומאת נבילה, וכדהקשה הרשב"א.

ברם הגר"ח זצ"ל ביאר דשיטת הרמב"ם היא שאיסור טריפה אינו איסור בפני עצמו אלא חסרון בהיתר השחיטה. והביא ראייה מפסק הרמב"ם (פ"ב מהל' אבות הטומאות הל"י) ששחיטת עכו"ם אע"פ שאסורה באכילה מטהרת מידי טומאת נבילה מדאורייתא. וכתב הרמב"ם וז"ל וא"ת והלא היא אסורה באכילה דין תורה, לא כל האסור באכילה מטמא שהרי הטריפה אסורה וטהורה עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים שהרי בטריפה היתה שחיטה כשרה ואילו בעכו"ם השחיטה פסולה.

וביאר הגר"ח זצ"ל שהרמב"ם מחלק בין מעשה השחיטה המועיל לטהר מידי טומאת נבילות לבין היתר השחיטה המתיר את הבשר באכילה. טריפה בר מעשה שחיטה אך אינו בר היתר שחיטה. ולפיכך טריפה נטהרה בשחיטה מטומאת נבלה בגלל מעשה השחיטה. אך טריפה אסורה באכילה כי חסר לה היתר השחיטה. עיקר חלות שם איסור טריפה הוי משום חלות שם איסור נבילה, דהיינו שחסר לטריפה היתר שחיטה ומשו"ה טריפה אסורה באכילה כמו נבילה. וראייה שטריפה ונבילה הן בעצם שם איסור א' מפסק הרמב"ם (פ"ד מהל' מאכלות אסורות הלי"ז) שנבילה וטריפה מצטרפין זה עם זה לכזית. ועוד ראייה מהרמב"ם שהשווה דיני איסורי טריפה לנבילה בפ"ד מהל' מאכלות אסורות (הל"ח) וז"ל נמצאת למד שהתורה אסרה המתה והיא נבלה ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה ואע"פ שעדיין לא מתה והיא הטרפה. וכשם שלא תחלוק במתה בין מתה מחמת עצמה בין שנפלה ומתה כו' כך לא תחלוק בנוטה למות בין שטרפתה חיה ושברתה בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה כו' עכ"ל. וכן מדוייק מפסקו בבשר מן החי (שם הל"י) וז"ל וכן החותך בשר מן החי מן הטהורים הרי אותו הבשר טריפה והאוכל ממנו כזית לוקה משום אוכל טריפה שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה כו' עכ"ל, כלומר שעיקר יסוד איסור טריפה הוא שלא לאכל בשר בלי היתר שחיטה ולכן בשר מן החי אסור באיסור של אכילת טריפה.

יוצא אליבא דהרמב"ם שלטריפה יש מעשה שחיטה בלי היתר שחיטה, ומשו"ה הרמב"ם השווה שחיטת עכו"ם לשחיטת טריפה כי סובר שגם לעכו"ם יש מעשה שחיטה בלי היתר שחיטה. ומשו"ה אסור לאכול משחיטת עכו"ם, ועכ"ז הבהמה הוטהרה מטומאת נבילה מדאורייתא משום שעכו"ם בר מעשה שחיטה הוא ומעשה השחיטה שלו מטהרת בלי להתיר את הבשר באכילה.

ונראה לפי יסוד הגר"ח זצ"ל שבזה חלוקים רש"י והרשב"א. רש"י סובר כהרמב"ם שטריפה מונעת את חלות היתר השחיטה ואיסור טריפה דומה בחלות שם לנבילה. מאידך הרשב"א סובר שאיסור טריפה הוא איסור אכילה בפני עצמו שאינו שייך כלל לדיני שחיטה ונבילה.

גמ'. דעובר לאו ירך אמו מאי. דהא אע"פ דעובר לאו ירך אמו מ"מ האם והעובר נגנבו במעשה גניבה א' וחל עליהם ביחד דין גניבה אחת.

גמ'. בעי רב פפא גנבה קטעה ומכרה מהו. האיבעיא היא אם ומכרו כולו ר"ל כולו דשעת הגניבה או כולו דשעת המכירה.