גמ'. והכא נמי גבי נזקין וכו'. עיין ברא"ש. בביאור הגמרא נראה ששעבוד הנכסים של הניזק בנכסי המזיק חל על העידית בלבד. אלא שיכול לטעון ליתן לו בינונית מצד שעבוד הגוף ומדין תביעה בעלמא.¹ והנה כפי שהגמרא יסדה יש לקרקע שני שערים - הערך דתשרי בזול והערך של ניסן ביוקר, ובכן אם יטול עידית שיש עליה שעבוד נכסים המהווה מקצת קנין יוכל לגבות יותר כפי שער הזול של עכשיו. מאידך בתובע מבינונית שאין בהן זכות שעבוד אלא תביעה בעלמא הבעלים יכולים להעריכן כפי השער דיוקרה של ניסן ולתת לו פחות קרקע.

footnotes: ¹ ונ"מ לענין קרקע שלא היתה ברשות המזיק בשעת הנזק והיתה שלו בשעת התשלומין שאם חלות שעבוד הוא שעת הנזק קובעת ואם דין הוא בתביעה שעת התשלומין קובעת. עיין בהגרע"א לגיטין (מח:) בחזו"א חו"מ ליקוטים סי' י"ט ובקונטרסי שיעורים להגר"י גוסטמאן זצ"ל (ב"ק שיעור ז').

וע"ז הקשה ראב"י "א"כ הורעת כוחן של נזקין" ר"ל שיש לניזק שעבוד נכסים אף על הבינונית. ולדעתו מדובר בבע"ח הטוען שרוצה לקבל זיבורית. ובתוס' ד"ה לבעל חוב וכו' כתבו וז"ל ולא שייך למפרך א"כ הורעת כחו שלא יפה הכתוב כח בע"ח אלא אדרבא הורעת כחו דמדאורייתא דינו בזיבורית עכ"ל. ולכאורה יפלא שהרי אדרבא היא הנותנת שיש למלוה שעבוד נכסים מדאורייתא על הזיבורית ולמה לא יטעון שהורע כח אם אינו משתלם מהזיבורית כדהשתא.

ונראה לחלק בין מלוה הכתובה בתורה - כתשלומי נזקין - שהתורה הטילה החיוב על המזיק לבין מלוה שאינה כתובה בתורה - כהלואה - שחלה מכח דעת המתחייב. בדעת המתחייב י"ל שהגברא התחייב בשעבוד הנכסים כפי תקנת חז"ל מבינונית דוקא ולא מזיבורית, ואין לבע"ח שום זכות מחמת הורעת כחו. בחיוב מזיק לעומת זאת, כשהתורה שיעבדה עידית שיעבדה אף נכסי בינונית הגרועים ממנה.

ומסיק רב אחא בריה דרב איקא שהדין חל בכתובת אשה הרוצה לקבל בינונית כי אין לה שעבוד נכסים על בינונית אך תביעה בעלמא. קיים שעבוד הגוף בלבד לשלם מבינונית, משו"ה יכול הבעל לדחותה לגבות כפי יוקרא דלקמיה.

תוס' ד"ה לכתובת אשה. לכאורה ניתן לחלק, שלא כתוס', בין כתובת אשה לבע"ח. לאשה יש זכות תביעה על הבינונית שכן גם היא בכלל בע"ח שדינו בבינונית לכתחילה. אמנם אשה אף שלכתחילה גובה מזיבורית בכל זאת נשארה אצלה זכות תביעה לבינונית כדין בע"ח אך כיוקרא דלקמיה. מאידך, לבע"ח דעלמא אין שום זכות של תביעת עידית.¹

footnotes: ¹ כ"כ הרא"ש - הובא בשטה מקובצת - בשם רבנו מאיר וכדומה כתב תלמיד הרב רבנו פרץ. ועי' בתומים סי' ק"ב סק"ה ובחידושי ר' אריה ליב סי' י"ד.

ויתכן שהתוס' סוברים שבינונית כיוקרא דלקמיה נחשבת ע"פ דין לזיבורית כדהשתא ולכן האשה גובתה. ה"ה בנוגע לבע"ח; עידית כיוקרא דלקמיה נחשבת לבינונית כדהשתא ולפיכך בע"ח גובתה.

תוס' ד"ה אליבא דר' ישמעאל. אלמלא התוס' ניתן להסביר את הגמרא בדרך אחרת. נראה שלר"ע דין עידית חל בגבייה, ולכן יש להסתפק אליביה האם בשלו או בשל עולם הן שמין. דין ר' ישמעאל, לעומת זאת, אינו חלות דין בגבייה כדמוכח מהסוגיא דלמעלה (דף ו:) שבה"א רצתה לומר אליבא דר"י שאם אכלה כחושה משלם שמנה - אפילו יותר ממה שהזיקה. דין זה חל בעיקר המחייב של הנזק, ולא בדיני גבייה דעלמא. ובכן י"ל שלפי המסקנא אמנם שומת ערך הנזק הוא רק כפי מה שהזיק ולא יותר, בכל זאת גזיה"כ להחשיבו כאילו הזיק את העידית של הניזק ולכן משלם מעידית דניזק דוקא כי העידית של הניזק מחייבת את הנזק. משו"ה אין להסתפק כלל אם שמין בשל עולם כי בודאי שמין בשל ניזק דהוי המחייב של הנזק.¹

footnotes: ¹ לכאורה ההסבר הזה מיוסד ביסוד של מרן הגר"ח זצ"ל המובא למעלה בראשית השיעורים שעיקר המחייב של נזק הוא להחזיר את הדבר הניזק, והדמים הם חליפי החפצא. ומאחר שגזיה"כ שכאילו הוזקה העידית של הניזק לפיכך חייב לשלם מעידית דניזק דוקא ולא משל עולם. ולפי"ז בנוגע לספקת רע"א זצ"ל האם אזלינן בתר שעת הנזק או בתר שעת התשלומין למ"ד בשל ניזק אזלי' בתר שעת הנזק כי המחייב הוא עידית דניזק. ועיין בחזו"א (חו"מ ליקוטים סי' י"ט) שכ' דלמ"ד שמין בשל ניזק דאזלינן בתר שעת התשלומין ולא בתר שעת הנזק. ועיין בשיעורים לקמן (דף נט.) לתוס' ד"ה ומאי ניהו.