Reshimot Shiurim on Bava Kamma Daf 85a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. צער במקום נזק היכי שיימינן כו'. כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' חובל הל"ט - י') וז"ל כמה הוא הצער הכל הוא לפי הניזק. יש אדם שהוא רך ועונג מאד ובעל ממון ואילו נתנו לו ממון הרבה לא היה מצטער מעט. ויש אדם שהוא עמלן וחזק ועני ומפני זוז אחד מצטער צער הרבה. ועל פי הדברים האלה אומדין ופוסקין הצער. כיצד משערין הצער במקום שחסרו אבר, הרי שקטע ידו או אצבעו אומדים כמה אדם כזה רוצה ליתן בין לקטוע לו אבר זו בסייף או לקטוע אותו בסם אם גזר עליו המלך לקטוע ידו או רגלו. ואומדין כמה יש בין זה לזה ומשלם המזיק עכ"ל. מלשונו של הרמב"ם משמע שיש לחלק בין שומת הצער שלא במקום נזק לבין שומת הצער במקום הנזק. שכשיש נזק כתב שאומדים כמה הנחבל רוצה ליתן בין לקטוע לו האבר בסייף או בסם. ואילו בתחילת ההלכה, דמיירי בצער שלא במקום נזק, כתב כמה היה הנחבל לוקח כדי שיצטער, וזו שומא אחרת. ויש לבאר למה שונה שומת הצער במקום נזק משלא במקום נזק.
וי"ל בפשטות שבשלא במקום נזק אנשים רגילים להצטער כדי להרויח כסף, ולפיכך שמים את הצער בשומת כמה אדם רוצה ליטול שיצטער. מאידך בצער במקום נזק, כל אדם שדעתו נכונה לא היה מסכים לקבל כסף כדי שיקטעו לו ידו ויצטער, וכדהקשה הגמרא אטו בשופטני עסקינן. ולפיכך משערים בשומא אחרת דהיינו כמה יתן הנחבל שגזר עליו המלך לקטוע לו ידו שיקטעו לו ידו בסם ולא בסייף.
ועיין ברא"ש (סי' א') שדן בשומת צער. וכתב הרא"ש דשמין לקולא וז"ל דלא אמרי' כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו לידו דשומא שאין לה סוף הוא שלא היה אדם לוקח הון למכור ידו לקטוע ולהקל בשומות ילפינן מובער בשדה אחר, ואף ידו שהיא מוכתבת למלכות לקטוע בסם אין אומרים כמה אדם רוצה ליטול שיקטענה בסייף דגם זו שומא רבה הוא דלא מקבל אינש צערה עלויה לכתחילה אלא בדמים מרובים אבל צער זה כבר נעשה. הלכך שמין להקל כמה אדם רוצה ליתן שיקטע ידו בסם הכתובה למלכות לקוטעה בסייף כו', אבל צער שלא במקום נזק א"א לשום בענין אחר אלא כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך כו' א"נ כו' ולעולם אין שמין כמה אדם רוצה ליטול ולצער דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו ואין ערך לשומא זו, אלא שמין מי שחייב למלכות לכוותו בשפוד על צפורניו כמה היה נותן שלא יעשו לו צער זה, ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מצער מליקח ממון ולקבל צער עכ"ל. מספק"ל להרא"ש איך שמין צער שלא במקום נזק. ומסיק הרא"ש דגם בכה"ג שמין לקולא, כמה היה נותן מי שמוכתב למלכות להצטער בשפוד שלא יעשו לו צער זה. ונמצא שהרא"ש חולק על הרמב"ם, דלפי הרמב"ם בצער שלא במקום נזק שמין כמה היה נוטל כדי להצטער, בשומא חמורה.
ונמצא שיש שתי שומות בצער: א) שומא גדולה וחמורה דהיינו כמה היה נוטל הנחבל כדי שיצטער; ב) שומא קטנה וקלה דהיינו כמה היה נותן הנחבל כדי שלא יצטער. ולהרמב"ם בצער שלא במקום נזק, שאינו משלם נזק, משלם צער כפי שומת הצער הגדולה והחמורה. מאידך במקום נזק, דמשלם בעד הנזק, מקילים על החובל לשלם כפי שומת הצער הקטנה והקלה. וכדי לבאר הדברים נראה שיש לעיין בתשלומי חבלה אם הם תשלומין דעלמא, או"ד שהם תחת האבר שנחבל, וכדכתיב עין תחת עין ופצע תחת פצע וכו'. וי"ל דבמקום נזק, הדין לשלם תחת האבר הנחבל מתקיים בדמי הנזק, והצער הוא תשלומין דעלמא, ולפיכך מקילין בצער ומשלם כפי השומא הקטנה. מאידך שלא במקום נזק, הדין לשלם תחת החבלה מתקיים ע"י עצם תשלומי הצער, ולפיכך מחמירים בו לשלם את הצער כפי השומא הגדולה.
גמ'. עלו בו צמחים מחמת המכה כו' חייב לרפאותו. בנזק צער ובשת, בכל אופן שעלו בו צמחים פטור, ואילו בריפוי ושבת חייב. נראה בביאור החילוק כי בנזק צער ובושת המחייב לשלם הוא עצם מעשה החבלה ולא חסרון הכיס, ולפיכך בכל אופן שעלו בו צמחים - בין מחמת פשיעת הנחבל ובין מחמת שגגתו - החובל פטור שהצמחים אינם כלולים במעשה החבלה עצמה כי נגרמו גם ע"י מעשי הנחבל. משא"כ בנוגע לשבת וריפוי המחייב הוא חסרון כיס הנחבל, ומשו"ה החובל חייב אף בשביל הצמחים שעלו בו אח"כ, אע"פ שהחובל גרמם בחבלתו ביחד עם הנחבל¹.
footnotes: ¹ הסבר זה מסתבר אליבא דהרמב"ם הסובר שנזק צער ובושת חיובי קנס הם ואינם חיובי ממון.
גמ'. מכה ניתנה לאגד כו'. נראה בביאור הסוגיא שהמחלוקת אם ניתנה לאגד או לא תלויה באם ניתן לדמותו למי שעבר על דברי הרופא ואכל דבש, ועי"ז המכה התקלקלה. שבאכל דבש החובל אינו חייב לרפאותו יותר. די"ל דדוקא בדבש שהדבש לא הועיל כלל ורק הזיק, וכשהנחבל אכלו הוא הזיק את עצמו ומשו"ה החובל פטור. משא"כ באגד ובאגד יתירה, שהאגד הועיל למעט את הצער (כדפרש"י), ולפיכך מסתבר לחייב את החובל גם בעד צמחים שעלו מחמת האגד.
גמ'. ר"י סבר כיון דלא ניתנה לאגד יתירה כו'. ר"י מחלק בין אגד לבין אגד יתירה, שאם לא ניתנה לאגד ואגדו פטור החובל, ואילו אם ניתנה לאגד ואגדו הנחבל יותר מדי ועלו בו צמחים משלם החובל ריפוי. ביאור הדבר מובא בשיטה מקובצת בשם הרשב"א, שאם לא ניתנה לאגד כלל ואגדו הו"ל הנחבל פושע גמור, ולפיכך החובל פטור. ואילו אם ניתנה לאגד אך לא לאגד יתירה הנחבל הוי שוגג, ולפיכך החובל חייב לשלם.
גמ'. שבת דלא תנא ביה קרא כו'. בשיטת ר' יהודה המחלק בין שבת שפטור לבין ריפוי שחייב נראה ששבת מהווה חיוב ממון, ולכן אם הנחבל גרם להארכת ימי שבתו אין החובל חייב לשלם לו. מאידך ריפוי אינו חיוב ממון פשוט אלא בעיקר הוא חלות חיוב לרפאותו. וכן מוכח מסוף הסוגיא, שאילו היה יכול לרפאותו בחנם או בעצמו היינו אומרים לו לעשות כך אילולא טענות הנחבל דאסיא במגן מגן שוה וכדומה. ואילו היה ריפוי חיוב ממון דעלמא אין צורך בטענות אלו, כי פשיטא דיכול הנחבל לגבות את הממון שהחובל חייב לשלם לו. אלא ודאי שעיקר חיוב החובל הוא לרפאותו ולא לשלם ממון. והממון הוא רק אמצעי כדי שיתרפא. ומכיון שבעצם חובת רפואה היא אע"פ שהנחבל אגד את המכה והאריך את זמן הריפוי החובל עדיין חייב לרפאותו ולשלם בשביל הריפוי הנוסף.
עיין לקמן (דף פז.) בתוס' ד"ה בעבד כנעני שלו כו' שמביאים ב' דעות האם אדון שחבל בעבד כנעני שלו חייב לרפאותו. ויתכן דפליגי בחקירה הזאת, שאם חיוב ריפוי הוי חיוב ממון האדון פטור שמה שקנה עבד קנה רבו, מאידך אם ריפוי אינו חיוב ממון אלא חיוב לרפאות את הנחבל חייב האדון לרפאות אף את עבדו שחבל בו¹.
footnotes: ¹ ע"ע לקמן בשיעורים (דף פז.) תוס' ד"ה בעבד כנעני שלו.