גמ'. שלא במקום נזק היכי משכחת להו כו'. מהגמרא משמע שיש נ"מ בין צער וריפוי לבין שבת ובשת. דבצער כשצערו במקום שאינו עושה חבורה, וכגון שכוואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפורנו, הרי הוא חייב דכיון שעשה מעשה חבלה בגופו של הנחבל הו"ל חובל ועבר בלאו דלא יוסיף. והוא הדין בריפוי שלא במקום נזק, וכגון שרפא אותו בסמא חריפא ואחווריה לבישריה, חייב מכיון שעשה מעשה חבלה בגוף הנחבל הו"ל חובל וחייב לרפאותו. ואילו במקום שלא עשה מעשה חבלה בגוף הנחבל פטור מצער ומריפוי.

שאני שבת דבהדקיה באינדרונא ובטליה חייב ובושת דברק ליה באפיה חייב ואע"פ שלא עשה מעשה חבלה בגופו של הניזק. ולכאורה הביאור הוא שצער וריפוי מחייבים דוקא מדין חובל, ואילו שבת ובשת מחייבים בלי חלות שם חובל, וצ"ע בזה.

גמ'. שבת דהדקיה באינדרונא ובטליה. עיין בקצוה"ח (סי' שס"ג: ג') המבחין בין הדקיה באינדרונא, שבטל את הגברא עצמו מעבודתו דהו"ל שבת, לבין המבטל כיסו של חבירו כגון שבטל את כליו או את בהמתו מעבודתם, דאינו שבת של הגברא אלא גרמא בנזקין שפטור. דפרשת שבת אינה מחייבת אדם המזיק כשביטל את שור חבירו ממלאכתו. ונראה שמקור הפטור הוא ממה דדרשינן (לעיל דף כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו שבא לפטור שור מד' דברים, וה"ה דדרשינן מאותו פסוק איש בעמיתו ולא איש בשור, עיין בתוס' למס' גיטין (דף מב: ד"ה ושור כו').

גמ'. שבת. הרא"ש (סי' ד') סובר שהחובל משלם נזק כפי מה שהפסידוהו וז"ל ושומת הנזק לכל אדם לפי מלאכתו, ואם היה נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין עבד נוקב מרגליות כמה יפחתו דמיו בחסרון רגלו והוא דבר מועט, ואם קטע ידו דבר מרובה כו' עכ"ל. ונראה דסובר דנזק הוי חלות חיוב ממון ומשלם בעד חסרון הכיס וההפסד כנזקי ממון דעלמא¹.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים למעלה (דף פג:) ד"ה החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים אות ח', וצ"ע.

מאידך הרמב"ם כתב בפ"א מהל' חובל (הל"ב) ז"ל נזק כיצד שאם קטע יד חבירו או רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה אז וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו עכ"ל. ומסתימת לשונו משמע דכל הנחבלים נישומים באותה שומא - ל"ש נוקב מרגליות ול"ש אדם דעלמא. וכן כתב המהרש"ל (יש"ש סי' י"א) שתמיד משלם החובל נזק כעבד שאין לו אומנות. ויעויין בשולחן ערוך (סי' ת"כ: ט"ו) שהמחבר כתב כהרמב"ם והרמ"א כהרא"ש. ונראה שהרמב"ם סובר שתשלומי נזק דחבלה הם חלות דמי כופר בעד העבירה דחבלה ולא תשלומין בשביל הפסד ממון. והרמב"ם אזיל לשיטתו בפ"ה מהל' חובל (הל"ו - ז') שתשלומי נזק הם קנס, ולפיכך לא שמין את הנזק כפי הפסד הממון שהיה לנחבל¹.

footnotes: ¹ כ"ז מבואר לפי הרמב"ם, אך עיין ביש"ש שהסביר באופן אחר שהוא קולא מיוחדת בהלכות שומת נזקין וכדמקילין בשן המזיק בשומת שדה שניזק ששמין את הנזק אגב שדה.

ובנוגע לשבת כתבו התוס' (בד"ה רואין וכו') דאם היה מלמד תינוקות לא שמין אותו כאילו הוא שומר קישואין, כי שומר קישואין לאו דוקא אלא הכוונה למלאכה שיכול לעשות לכשיתרפא, דהמחייב של שבת הוא הפסד ממון. מאידך הרמב"ם כתב בפ"ב מהל' חובל (הלי"א) ז"ל כיצד משערין השבת כו' ואם חסרו אבר או שקטע ידו נותן דמי ידו שהוא הנזק ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואים ורואין כמה הוא שכר שומר קישואין בכל יום ועושין חשבון כל ימי חליו של זה ונותן לו כו' עכ"ל. ומדבריו משמע שאפילו אם יעשה מלאכה אחרת לכשיתרפא אינו מקבל שבת אלא כשומר קישואים. ויתכן שהרמב"ם סובר שאין הפסד ממון מחייב שבת אלא שיש חיוב מיוחד לפרנס את הנחבל בשעת חליו, ולזה מספיק שישתלם כשומר קישואים. אך קשה קצת שהרי לרמב"ם (פ"ה מהל' חובל הל"ז) שבת הוא חיוב ממון ולא קנס וא"כ משמע שההפסד מחייבו ואינו רק תשלומין בעלמא כדי שיתפרנס, וא"כ אם אחרי שיתרפא יהיה מלמד תינוקות למה לא יקבל שבת כמלמד תינוקות וכשיטת התוס', וצ"ע¹.

footnotes: ¹ עיין להלן בביאור שיטת בעה"מ ויתכן שאף הרמב"ם סובר כמותו שאינו משלם בשבת בעד הפסד שכר מלאכתו שהרי הפסד שכר מלאכתו נכלל בנזק. ועוד י"ל שביטול מלאכתו אינו מחייב בתשלומין כי הוי מניעת הריוח וגרמא בעלמא, ולפיכך צ"ל פטור כמו מי שביטל את כיסו של חבירו שפטור. אלא דגזיה"כ שישלם שבת כדי שיתפרנס הנחבל בשעת חליו, ולפיכך החובל משלם לנחבל כשומר קישואין.

והנה בעל המאור מפרש שמשלם כשומר קישואים, ולא כמלמד תינוקות או כדלי דוולא, שלא כשיטת התוס', וכתב שזהו מה שביארה הגמ' שלא לקתה מדת הדין. כי הנחבל לא היה יכול לעסוק במלאכה זו השניה בבת אחת עם המלאכה הראשונה שהיה רגיל בה. והמזיק כבר שילם לו על אותה המלאכה הראשונה שבוטל ממנה, והא דמשלם לו שבת כשומר קישואים הוא משום שאילו היה רוצה היה יכול לעשותה מעיקרא עם מלאכתו. וז"ל ואע"פ שזה האיש לא היה דרכו לעסוק עם מלאכתו הראשונה במלאכה אחרת גזירת הכתוב הוא כו' עכ"ל. ונראה אליבא דבעה"מ שאין משלמים שבת משום חסרון כיס והפסד ממון ממש, שהרי כל ההפסד של המלאכה דבטילה מיניה, שהיה רגיל בה מקודם נכלל בנזק. אלא דגזיה"כ לשלם תשלומי שבת כתשלומין מיוחדים בפני עצמם, ולפיכך משלמים לו כשומר קישואים שזוהי המלאכה הפחותה והזלה ביותר ששייך לעשות עם מלאכתו הראשונה. ואע"פ שאין זו הרגילות של הנחבל להיות שומר קישואים גזיה"כ הוא שמשלם. ויתכן דאליבא דבעה"מ תשלומי שבת הם קנס ולא ממון, וצ"ע בזה¹.

footnotes: ¹ ע"ע בשיעורים לקמן (דף פז.) ד"ה איתיביה כו'.

ע"ע בשטמ"ק בשם הראב"ד המבאר למה לא ישלם שבת כדלי דוולא וז"ל וכל הלוקח אותו בלא יד אינו לוקח אותו אלא כשומר קישואין מפני כי הוא רוב מלאכתו ופוחת מדמיו עד שומר קישואין כו' עכ"ל. הראב"ד מסביר דאע"פ שב"ד חושבין שהנחבל יכול לעבוד כדלי דוולא מ"מ אנשי השוק לא שמין כך ולפי דעתם יעבד כשומר קישואין בלבד, ולפיכך שמין את השבת כשומר קישואין כי השוק קובע את שומת השבת.

גמ'. בעי רבא קטע את ידו כו' ולבסוף חרשו כו'. עיין בפרש"י ובתוס' (ד"ה נהי) בשם הר"י. אליבא דהר"י משלם בשביל כל חיובי החבלה של צער בושת וריפוי דכל חדא וחדא. אלא דמיבעיא ליה לרבא אם אומדין הכל ביחד או דאומדין כל חבלה וחבלה בפני עצמה. והספק הוא בהלכות שומת ב"ד.

אך רש"י פירש שאם אומדין לפי השעה שחרשו יפטר משאר חיובי החבלה חוץ מנזק. דמדשלם דמי כולו אינו חייב בד' דברים אחרים, והאבעיא הוא בנוגע לד' דברים של החבלות הקודמות. ויש להבין למה יפטר מחיובים האלו שכבר חלו בשעת החבלות הראשונות.

ונראה דלקמן (דף צ:) איתא דלשמעון התימני צריך ב"ד לעשות את האומד עם האבן עצמה שהכה בה וא"א לו לסמוך על הבירור של הגדת העדות. ומוכח שאומד ב"ד אינו בירור וגילוי מילתא בעלמא, דא"כ למה לא יתברר האומד ע"י הגדת העדות ככל בירור דעלמא. אלא בע"כ דאומד ב"ד מהווה חלות מחייב, ומדיניו המיוחדים שהב"ד צריך לעשות את האומד בעצמו. ולכן נראה לבאר את ספק הגמרא דידן, דמספק"ל כמה פעמים אומדין ב"ד את החבלות. שאם ב"ד אומדין כמה פעמים בשביל כל חבלה וחבלה בפני עצמה חלים מחייבים שונים וישלם החובל על כל א' וא'. מאידך אם ב"ד אומדין רק פעם אחת לבסוף כשחרשו והוא המחייב היחידי לשלם אז יפטר החובל משאר ד' הדברים של החבלות הראשונות.

כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' חובל (הלי"ג) וז"ל סימא את עינו ולא אמדוהו קטע את ידו ולא אמדוהו וקטע את רגלו ולא אמדוהו ואח"כ חרשו הואיל ולא אמדוהו לכל נזק ונזק נותן לו דמי כולו. אמדוהו לכל נזק ונזק ואח"כ אמדוהו לכולו אין גובין ממנו אלא דמי כולו בלבד. ואם תפש הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו עכ"ל. מפשטות הרמב"ם משמע שספק הגמרא הוא אם משלם את הנזק דכל אבר ואבר וגם דמי כולו או שישלם רק דמי כולו בלבד¹. ומוכח שלרמב"ם אין חסרון כיס מחייב תשלומי נזק, דא"כ היאך אפשר שישלם יותר מדמי כולו, אלא שאיסור החבלה מחייב. ואם עבר על איסורי חבלה הרבה פעמים אפשר שיענש על כל חבלה וחבלה וישלם אפילו יותר ממה שהפסיד הנחבל. והרמב"ם אזיל לשיטתו שנזק אינו תשלומי ממון אלא קנס (פ"ה מהל' חובל הל"ו - ז'), ולפיכך אין הפסד הנחבל קובע אלא עבירת החובל. ודמיון לכך מצינו לעיל (דף מ.) לענין כופר בשור של שני שותפין. דסד"א שישלמו שתי פעמים כופר, אילולא גזיה"כ דכופר א' אמר רחמנא ולא שנים, כי התשלומין הם בגלל העבירה ולא משום הפסד הממון. וה"ה בנזק דחבלה שאין החובל משלם מחמת הפסד הממון אלא בשביל החטא שעשה, ולפיכך אפשר שישלם אפילו יותר מדמי כולו. ודברי הרמב"ם הם גם לשיטתו הנ"ל בשומת הנזק דאין שמין הנחבל כפי האומנות שלו כנוקב מרגליות אלא כעבד דעלמא בלי אומנות, כי אינו משלם נזק תחת ההפסד אלא דמשלם קנס בעלמא.

footnotes: ¹ ברם עיין במגיד משנה ובדרישה שמפרשים את הרמב"ם בדרך אחרת.

ונראה דלהרמב"ם אומד מהווה חלות דין מחייב כפרש"י הנ"ל, וספק הגמרא הוא כמה פעמים אומדים, דלפי"ז ישלם סכום הקנס דנזק. ומסתבר דכ"ז בנוגע לנזק דהוי חיוב קנס ולא חיוב ממון, אבל בנוגע לריפוי, דהוי חיוב ממון ולא קנס, אין לאומד חלות דין מחייב אלא דין בירור בעלמא. ולפי' פשיטא דמשלם ריפוי כפי חסרון הכיס והפסד הממון דכל חבלה וחבלה, ואין מקום לספק הגמרא כלל. ומשו"ה הביא הרמב"ם את ספק הגמרא רק בנוגע לנזק בלבד ולא בנוגע לריפוי.