גמ'. הקוטע יד עבד עברי. אליבא דאביי החובל נותן שבת גדולה דהיינו הנזק לעבד. ונראה שסובר שהעבד הוא הבעל דבר המחייב את הנזק כי גופו נחבל, ואין לאדון זכות להוציא את דמי הנזק מהעבד וכדביארו בתוס' (ד"ה שבת גדולה). ונראה דאליבא דהרמב"ם (פ"ה מחובל הל"ו) הסובר שדמי הנזק הם קנס ועונש העבירה, מבואר היטב שמשלמים את הנזק דוקא לעבד הנחבל. שהעבירה דלא יוסיף היא עצם חבלת העבד בגופו ולא הפסד ממון האדון, ולכן משלם הקנס דנזק רק לעבד ואין לאדון זכות בדמים. ואף אליבא דהראשונים (הראב"ד שם ואחרים) הסוברים שנזק הוי תשלומי ממון מ"מ י"ל שעיקר הפסד הנזק שייך לעבד כי גופו נחבל ואין לרב קנין בעצם גוף העבד ורק קנין במעשה ידיו. ולכן, בנוגע לרב הו"ל גרמא בעלמא ופטור ומשלם הנזק להעבד. מאידך משלם שבת להרב דכיון דיש לו קנין במעשה ידיו של העבד ההפסד של ביטול מלאכה הוי שלו, והרב הוא הבעלים המחייבים את השבת.

ומשכחת לן שתי גירסאות אליבא דרבא (עיין בתוס' ד"ה רבא כו'). גירסת הר"ח שינתן הכל לרב. ומסתבר דסובר שעיקר המחייב דנזק הוא העבד ולא הרב כנ"ל אלא שיש לרב זכות להוציא ממון בעד ההפסד שלו ולפיכך אוכל פירות בשביל מה שהפסיד. ואילו שבת כולה לרב כי הוא עצמו הוי המחייב ומשו"ה זוכה בכולה.

מאידך גירסת הרי"ף שהכל לעבד ויקנה קרקע והרב אוכל פירות. ותמהו בתוס' דלמה לא יהיה כל השבת לרב מכיון דמעשה ידי העבד שלו. וצ"ל אליבא דהרי"ף שרבא סובר שהעבד מחייב אפילו את השבת כיון שהוא הנחבל ואע"פ שביטול המלאכה הוי של הרב. ולפיכך משלם השבת לעבד, אלא שיקנה העבד קרקע והרב אוכל פירות, כדי שיקבל דמים עבור הפסדו. ולכאורה הרי"ף סובר שהמחייב של שבת אינו הפסד הממון מביטול המלאכה, דא"כ היה הרב עיקר המחייב והכל היה צ"ל שלו. אלא שעצם המחייב הוא מעשה החבלה שבגוף העבד ומשו"ה העבד הוא עיקר המחייב ולא הרב. ועיין בשיעורים למעלה (דף פה: ד"ה שבת) אם המחייב דשבת הוא ההפסד או"ד דהוי מחייב בפני עצמו.

הרמב"ם כתב בפ"ד מהל' חובל (הלי"ג) וז"ל החובל בע"ע של חבירו חייב בחמשה דברים וילקח בהן קרקע ורבו אוכל פירותיה עכ"ל. לרמב"ם יש לרב זכות פירות בקרקע בשביל כל חמשת הדברים דחבלה, כולל הצער והבושת, ואע"פ שלא הפסיד ממון מחמתם. מאידך יעויין במגיד משנה שאחרים חולקים עליו וס"ל שאין לרב זכות בצער ובושת מאחר שהם בגוף העבד, ואין לרב הפסד ממון מחמתם.

*** גמ'. דתניא וכולן כו'.** נראה שהכלל בשומת שיעור הבושת הוא דשמין כמה חייב המבייש לשלם כדי לפייס את המתבייש, ובשיעור זה נחלקו התנאים שבסוגיין.

גמ'. דתניא וכולן רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם שהן בני אברהם יצחק ויעקב וכו'. עיין ברש"י ד"ה וכולן שכתב וז"ל עניים ועשירים עכ"ל, ומשמע דהמחלוקת בין התנאים היא אם יש הבדל בין בושת העני לבין בושת העשיר. ויש להסתפק אליבא דר"מ דס"ל שאין לחלק בבושת בין עשיר לבין עני אי מודה שיש לחלק בין בושת ת"ח לבין בושת עם הארץ. ונראה דס"ל לר"מ שהמחייב דבושת הוא האיסור לבייש ולא עצם הבושה של המתבייש. ומה"ט כולן שווין בתשלומי בושת, כי האיסור לבייש שוה בכל בני ישראל¹. ואילו היה המחייב דבושת עצם הבושה של המתבייש, בדין היה לחלק בין בושת העני לבין הבושת דעשיר. ולפי"ז משמע דלר"מ כמו שאין נ"מ בין המבייש עשיר למבייש עני ה"ה דאין נ"מ בין המבייש ת"ח למבייש ע"ה או בין המבייש מלך למבייש הדיוט, כי האיסור לבייש שוה בכולן.

footnotes: ¹ דהאיסור לבייש הוא הלאו דולא תשא עליו חטא (חינוך מצוה ר"מ) או הלאו דלא תרצח (שערי תשובה לר' יונה שער ג' סי' קל"ט) ששווין בכל בני ישראל.

אמנם מדברי רש"י מבואר דלא נחלקו התנאים עם ר"מ אלא בנוגע לעני ועשיר, ולא בנוגע לת"ח וע"ה, וגם לא בנוגע למלך והדיוט. ונראה בביאור שיטת רש"י דאע"פ דמצד האיסור לבייש אדם מישראל כולן שווין, מ"מ חייב לשלם בשביל הבושה היתירה שיש לת"ח יותר מע"ה ושיש למלך יותר מהדיוט. אבל ס"ל לר"מ דאין הבושת היתירה שיש לעשיר יותר מעני בכלל השומא, שהוא יתרון במציאות בושתו בלבד אבל לא יתרון בבושתו ע"פ דין, כי ע"פ התורה ליתא שום דין שחייבים לכבד עשיר יותר מעני, ולפיכך בושת העשיר והעני שווין ע"פ דין. מאידך חייבים לכבד ת"ח יותר מע"ה, ולפיכך ע"פ דין יש בושת יותר לת"ח מלע"ה, ומשלמים לת"ח דמי בושת יותר ממה שמשלמים לע"ה.

שיטת ר"י ברורה שסובר שמחשבין את הבושת במציאות דכל א' וא' ולפי' מחשבים הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו.

ובשיטת ר"ש נל"פ דלעשיר יש שני עניני בושת: א) לפי דעתו מגיע לו יותר כבוד מלעני ולפיכך הוא מתבייש יותר; ב) במציאות הוא מפונק יותר מעני ואינו רגיל להתבייש, ולפיכך מתבייש יותר. לכן כששמים את הבושת לא מחשבים במה שסובר שמגיע לו כבוד יותר מלעני, כי ע"פ דין אין לו זכות לדרוש יותר כבוד. מ"מ במציאות מפונק הוא יותר מעני דעלמא ולכן נידון כעני חשוב ומקבל דמי בושת יותר¹.

footnotes: ¹ פירוש זה דרבינו זצ"ל בר"ש הוא שלא כדפירשו התוס' (ד"ה כאילו), אך מהראב"ד ומהגאון (מובאים בשיטה מקובצת) משמע שפירשו כפירוש רבינו זצ"ל. ברם פירוש דרבינו מבאר רק את הדין דעשיר, אך עדיין קשה למה שמין את העני כפחותין שבהם, וצ"ע.

גמ'. נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור כו'. הסוגיא השווה רציחה לבושת אליבא דר"ש, דהמתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור, וה"ה מתכוון לבייש את זה ובייש את זה שפטור. ויעויין לעיל (דף מד:) שהגמרא השווה אליבא דר"ש גם את דין שור הממית, שאם התכוון להרוג את זה והרג את זה פטור, משום דין דכמיתת הבעלים כך מיתת השור - מה בעלים עד דמתכוין ליה אף שור נמי עד דמתכוין ליה.

אמנם עיין ברמב"ם דבנוגע לרציחה פסק בפ"ד מהל' רוצח (הל"א) שהמתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור (ועיי"ש בראב"ד שחולק עליו), ואילו בשור הממית פסק שחייב (פ"י מהל' נזקי ממון הל"ט), וכן פסק בפ"א מהל' חובל (הלי"ד) שהמתכוון לבייש את זה ובייש את זה שחייב.

ובביאור שיטתו נראה דסובר שהמחייב בשור שהרג הוא שהשור הוי חפצא של שור הממית. ובכל אופן שהתכוון השור להמית בר חיובא הו"ל שור הממית, והשינוי בכוונה מגברא לגברא לא משנה את חלות השם בשור כשור הממית. ומה"ט גם אם שנה כוונתו מגברא לגברא חייב. מאידך באדם הרוצח, הגברא שנהרג מחייב את הרוצח במיתת ב"ד, ולא חלות השם של רוצח שבגברא בלבד. ולפיכך אם נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור.

והנה בנוגע לבושת איתא בגמרא שהמתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן, וכן פסק הרמב"ם (פ"א מהל' חובל הלי"ד). וצ"ע בביאור ההלכה, שאם חייב לשלם, למה משלם רק דמי בושתו של קטן ולא של גדול.

ועיין בשטמ"ק בשם הראב"ד וז"ל זה הדין אינו אלא בבושת בלבד אבל לשאר דברים מתחזי דחייב כל נזקו וכל צערו של גדול אם יש בו כדי להזיק אותו נזק דלאו אנוס הוא שהרי מתכוון לשום נזק וכו' עכ"ל. ונראה שהחילוק מבואר ע"פ הא דאיתא בגמ' (לעיל דף כז.) שאינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין. ונ"ל דדין הכוונה בבושת אינו תנאי בעלמא אלא חלק של עצם המחייב, ולפיכך פטור מלשלם דמי בושתו של גדול, שהרי לא נתכוון לו. ונראה שמה שמשלם דמי בושתו של קטן הוא משום דכיון שנתכוין לבייש את הקטן, נמצא שבמציאות מבייש הקטן. למשל, אם התכוון להכות את הקטן באגרוף וכשניסה להכותו לא פגע בו אלא פגע בגדול, באמת בייש את הקטן, אלא שמעשה הבושת לא נעשה איתו ורק עם הגדול. ומשו"ה אינו משלם לקטן, כי חסר מעשה בושת איתו - כי מעשה הבושת נעשה עם הגדול. אמנם מאחר שנתבייש הקטן וגם נתכוין המבייש לביישו, מצרפים את כוונת המבייש לבייש את הקטן ובושת הקטן עם מעשה הבושת שעשה לגדול לחייב את המבייש לשלם בושת הקטן לגדול. ולפיכך שיעור דמי הבושת שמשלם הוא רק כפי שיעור בושת הקטן, כי הכוונה והבושת המחייבות אותו הן הכוונה לבייש את הקטן ובושת הקטן עם בושת הגדול.

ובזה מבוארת אף את פסק הרמב"ם שחילק בין רציחה לבין בושת. דהמתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור, ואילו המתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול חייב. דבבושת, הכוונה לבייש הוא חלק מעיקר המחייב. ולכן אפשר לצרף את הכוונה לבייש את הקטן ובושתו עם בושת הגדול. משא"כ ברציחה, דהכוונה הוי תנאי בעלמא במעשה הרציחה אבל לא מעצם המחייב. ולפיכך מתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור כי מעשה הרציחה לא היה בכוונה הנכונה.

ובזה מבוארת השקלא וטריא שבגמ' בנתכוין לבייש את העבד ובייש ב"ח, דמשלם לב"ח דמי בושתו של עבד. דהקשה הש"ס שיפטר כי אין לעבדים בושת, ותי' דאין לעבדים בושת למיתבא להו אבל למישם שיימינן בהו. דקושית הש"ס היא דכיון דחייב לשלם מחמת כוונת המבייש כדנ"ל ובכה"ג דהיתה כוונתו לבייש את העבד, קשה למה ישלם כיון שאין לעבד בושת. ומתרצת הש"ס דהעבד עצמו אינו מחייב לבדו אלא בצירוף עם הב"ח. כי אף שהמבייש התכוון לעבד, מעשה הבושת היה עם הב"ח שהתבייש. ולפיכך, אע"פ שאין לעבד בושת, בהדי בן חורין יש חיוב בושת, כי הבן חורין מחייב בצירוף עם העבד, ולכן חייב לשלם. ועיין במש"כ להלן בשיעורים (לתוס' ד"ה אבל).

תוס' ד"ה אבל. וז"ל ולא דמי לנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם לכותי והרג את ישראל דהתם איכא קרא כו' עכ"ל. ולולי דברי התוס' היה אפשר לתרץ דבאמת אסור לבייש אפילו עבד אלא שאם ביישו פטור מלשלם. ולכן כשנתכוון לעבד אך למעשה בייש ב"ח חייב. דאיכא כוונה לאיסור של בושת, וחייב על כוונת איסור בהדי מעשה הבושת שעשה עם הב"ח. ולפי"ז יצא שאם נתכוון לבייש בהמה ובייש בן אדם שיהיה פטור, דליכא כוונה לאיסור בושת כלל, דבהמה מופקעת מבושת ומהאיסור לבייש.

גמ'. ואבע"א אפילו תימא ר"מ כו'. ר"ל דלר"מ אין נ"מ בין איסור המבייש את העשיר לבין איסור המבייש את העני כי שניהם שווין בחומר האיסור. מאידך יש נ"מ בין המבייש גדול לבין המבייש קטן, כי האיסור לבייש את הגדול חמור יותר מהאיסור לבייש את הקטן, ולפיכך שונים שניהם גם בתשלומי בושת¹.

footnotes: ¹ אולי סברת רבינו היא שקטן אינו בן דעת ובושתו מועטת ושאני האיסור לביישו מהאיסור לבייש מי שהוא בן דעת. ועוד, שגדול חייב במצוות משא"כ קטן. ובהתאם לכך האיסור לבייש את הגדול חמור יותר מהאיסור לבייש את הקטן.