Reshimot Shiurim on Bava Kamma Daf 86b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תוס' ד"ה ערום כו'. פרש"י שאדם ערום בזוי הוא ואינו בר בושת כלל. וכן משמע מפשטות לשון הרמב"ם (פ"ג מחובל הל"ב) שכתב וז"ל המבייש את הערום או מי שהוא במרחץ פטור עכ"ל, ומשמע שערום מופקע מכל בושת. ובאמת בערום דבריהם מובנים, וכדביאר רש"י וז"ל כיון דאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם מי הוי בר בושת עכ"ל. אך צ"ב בביישו בבית המרחץ דכתב רש"י ז"ל בית המרחץ, בני אדם עומדים ערומים ואין להם בושת עכ"ל, וקשה דלמה יפטר אם ביישם ברקיקה או בסטירה כשהם ערומים בבית המרחץ שהרי על זה הם מקפידים וכדהקשו התוס'. ונראה שרש"י סובר שאדם בלי בגדים אינו בר כבוד, דעיין לקמן (דף צא:) בגמרא: דר' יוחנן קרי למאני מכבדותא. דכשאדם מלובש הו"ל בר כבוד ואילו כשהוא ערום אינו בר כבוד ולאו בר בושת, ומשו"ה אף ערום בבית המרחץ אין לו בושת.
ובנוגע לערום עיין ברמב"ם (פי"א מעדות הל"ה) שכתב וז"ל וכן הבזויין פסולין לעדות מדבריהם כו' וכגון אלו שהולכין ערומים בשוק בעת שהן עסוקין במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידין על הבושת, שכל אלו חשובין ככלב ואין מקפידין על עדות שקר כו' עכ"ל. ונראה שהרמב"ם לשיטתו שההולך ערום בשוק אין לו שום בושת, דכיון שאינו מקפיד על בושתו הו"ל אדם בזוי, ומשו"ה פסול אף לעדות.
גמ'. ביישו ישן ומת וכו'. אליבא דרב זביד האיבעיא היא האם משלם בושת משום כיסופא או משום זילותא. כלומר, האם המחייב של בושת הוא הצער של המבוייש או עצם בזיון כבוד הבריות ואע"פ שהמתבייש עצמו אינו מצטער. ונראה דהאיבעיא היא רק בנוגע להמחייב של בושת, אבל בנוגע לשומת הבושת לכ"ע שמין לפי צער המבוייש במקום שאפשר, דהיינו כיסופא.
מאידך לר' פפא האיבעיא היא האם המחייב הוא כיסופא דידיה או"ד בושת המשפחה. ונראה גם הכא דמיבע"ל בנוגע להחפצא של הבושת ולהמחייב בתשלומין, אך בשומת הבושת לכ"ע שמין לפי כיסופא דידיה במקום שאפשר ולא כפי בושת המשפחה.
והנה איתא בכתובות (דף סו.) שלא משלמים בושת דעלמא לבני המשפחה וז"ל הגמרא: א"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה בייש עני בן טובים ה"נ דבעי למיתן להו בושת לכל בני משפחה, א"ל התם לאו גופיה, הכא אשתו גופיה הואי עכ"ל. ומבואר דרק לבעל בלבד יש זכות בבושת אשתו אבל לבני משפחה אחרים אין זכות בבושת של קרוב שנתבייש. ולפי"ז יל"ע בביישו ומת דלמה יש צד ספק לשלם את דמי בושת לבני המשפחה עבור בושת המשפחה דמ"ש מעני בן טובים.
וי"ל דבאמת, בכל מקרה של בושת יש מחייב של בושת המשפחה, אלא שהחיוב של המתבייש עצמו עדיף, וחיוב תשלומין בשבילו מפקיע את זכות המשפחה. ולפי' בעלמא כשמשלמים להמתבייש את בושתו אין לבני המשפחה זכות להשתלם עבור בושתם. מאידך כשהמתבייש מת ואינו מחייב תשלומי בושת לו אז שפיר אפשר לחייב משום בושת המשפחה, ומשלם להם את בושתם.
אמנם בנוגע לבושת הנערה כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' נערה בתולה הל"ד - ה') וז"ל כיצד שמין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש שאינו דומה מבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסה למבייש קטנה עניה בזויה כו' ולפי זה רואין הדיינין מעלתו ומעלתה ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להן דבר זה מאדם זה וכמוהו חייב לשלם עכ"ל. אליבא דהרמב"ם שמין את בושת הנערה כפי בושת המשפחה. ואילו בבושת דעלמא לא שמין כפי בושת המשפחה אלא רק כפי בושת המתבייש עצמו, דכ"כ הרמב"ם (פ"ג מהל' חובל הל"א) וז"ל כיצד משערין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש, אינו דומה מתבייש מן הקטן למתבייש מאדם גדול ומכובד שזה שביישו זה הקל בשתו מרובה עכ"ל. והביאור בזה הוא שבבושת הנערה כיון שהשתלומין לאביה, אבי הנערה הוי עיקר המחייב, ולפי' בכל אופן שמין את הבושת גם כפי בושת האב שהוא משפחתה וגם כפי בושתה. מאידך בבושת דעלמא, במקום שהמתבייש בעצמו הוי המחייב, המחייב של המשפחה פקע, ומשו"ה שמין את הבושת רק כפי בושתו ולא כפי בושת המשפחה.
גמ'. ר"י אומר סומא אין לו בושת. עיין לקמן בתוס' (דף פז. ד"ה וכן כו'), דנקטו בתירוצם הא' דמתחילה סבר ר"י לפטור את הסומא מבושת אע"פ שחייבו בשאר דיני התורה. ויל"ע האם פטרו רק מבושת או"ד אף מכל חמשה חיובי חובל. ונראה דתלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד (בפ"ה מהל' חובל הל"ו - ח') דאליבא דהרמב"ם בושת הוי חיוב קנס ולראב"ד הוי חיוב ממון. ואם ננקוט כהרמב"ם דבושת הוי קנס מסתבר שהפטור דסומא מבושת הוא משום שסומא פטור מעונשין וכיון דבושת הוי קנס ועונש לכן סומא פטור מבושת. הוא הדין שסומא פטור מתשלומי נזק וצער המהווים קנס אליבא דהרמב"ם. מאידך אליבא דהראב"ד הסובר דבושת הוי ממון מסתבר שהפטור דסומא הוא חלות פטור מיוחד בבושת ואינו פטור מלשלם שאר חיובי חובל.
גליון הש"ס רש"י ד"ה בעדים. דייק הגרע"א זצ"ל מרש"י שבאופן שראה עדות ואח"כ נסתמא שכשר להעיד, והניחו בצ"ע. והביא הגרעק"א זצ"ל מתוס' ב"ב (דף קכט. ד"ה אי) דס"ל שסומא פסול גברא ומשנסתמא אינו יכול להעיד גם על דברים שראה לפני שנסתמא. וכן פסק הרמב"ם (פ"ט מהל' עדות הלי"ב) וז"ל הסומים אע"פ שמכירין הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולין מן התורה שנאמר והוא עד או ראה מי שהוא ראוי לראות מה שמעיד עכ"ל. ויל"פ דלא כדדייק הגרעק"א זצ"ל, דגם רש"י ס"ל שחל פסול גברא בסומא, אלא שסובר שפסול סומא חל רק בעדות הזקוקה לראייה. ואילו בעדות שאינה זקוקה לראייה אלא לשמיעה או לכח המישוש סומא כשר. ולפיכך סומא פסול להעיד משנסתמא על ראיית דבר שראה לפני שנסתמא דבנוגע לראיית עדות חל פסול. והיינו מש"כ רש"י לבסוף ז"ל דאם לא ראה כו' היאך יעיד עכ"ל, ר"ל שכשעצם העדות הוי' עדות הזקוקה לראייה סומא פסול להעידה בכל אופן, ואפילו כשראה לפני שנסתמא. ומבואר שגדר הפסול דסומא לרש"י הוא דבעינן שבשעת ההגדה יהיה ראוי לראות את עדותו. ולפי"ז נראה דה"ה אם אדם ישמע קללת חברו ואח"כ יחרש שיפסל להעיד, דבנוגע לעדות שמיעה חל פסול גברא בדומה לפסול סומא בנוגע לעדות ראייה. מאידך אם חרש יעיד שראה עדות העדות תהיה כשרה, וצ"ע בזה.