משנה. דמי וולדות. פליגי הרמב"ם והראב"ד בפ"ד מהל' חובל (הל"ב) בנוגע לדמי וולדות. כתב הרמב"ם וז"ל ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנין אף דמי וולדות לאשה עכ"ל, והראב"ד השיג וז"ל א"א אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכות דאפילו לרבא דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר דזכיא לה איהי בגופייהו ה"מ אשת הגר דאין לו יורשים דקיימא וקדמא איהי וזכיא בגוייהו אבל אשת ישראל שיש לו יורשים לעולם הם ליורשיו עכ"ל. אליבא דהרמב"ם כשנגף אשה לאחר מיתת בעלה דמי הוולדות הם שלה, ואילו לראב"ד משלם דמי הוולדות ליורשי הבעל. ויל"ע בשיטת הראב"ד, שהרי לאחר מיתת הבעל כבר פקעה האישות, כי אין אישות לאחר מיתה, והיאך יירשו יורשי הבעל את דמי הוולדות, הלא בשעת נגיפת האשה אין להבעל זכות בדמים וממילא גם ליכא זכות ליורשי הבעל.

ונראה שלדעת הראב"ד אין זכות הבעל בדמי הוולדות דין זכייה בגביית החוב דאשתו, אלא שיש לבעל האשה בעלות בוולדות עצמן, והוא מוריש ליורשיו את זכות הממון שיש לו בוולדותיו. וכיון שמת לאחר שנתעברה וכבר זכה בזכות הזאת יכול הוא להורישה ליורשיו בשעת מיתתו.

מאידך לדעת הרמב"ם, עצם הוולדות וחיוב דמי הוולדות בעיקרן שייכין לאשה ולא לבעלה, אלא שיש לבעל האשה זכות לגבות בתשלומי הדמים. בד"א כשנגפה בחיי בעלה, אבל כשנגפה לאחר מיתת בעלה זוכה האשה עצמה בדמים.

ומסתבר דאליבא דסברת הראב"ד שהוולדות הם ממונם של הבעל וכשמת מורישם ליורשיו שחיוב דמי הוולדות הוי חלות שם חיוב של נזקי ממון. מאידך אליבא דהרמב"ם הסובר שהאשה עצמה הנחבלת היא המחייבת והבעל זוכה בתשלומין ממנה, חיוב דמי וולדות הוי חלות חיוב של חבלה.

והנה לכ"ע אם חבל באשת הגר לאחר מיתת הגר האשה זכתה בדמי הוולדות (שם הל"ג). ונראה שבאשת הגר האשה עצמה מחייבת בתורת נחבל ולא בתורת ניזק ובעל ממון הוולדות, כי אין לה קנין בוולדותיה כמו שיש לבעל. והראב"ד מודה דבמקום דליכא מחייב של ממון הבעל חל מחייב של חבלת האשה. ורק במקום בעל שחל המחייב של נזק ממון שלו אין המחייב של חבלת האשה חל.

אמנם בין לרמב"ם ובין לראב"ד החיוב של דמי הוולדות הוא חיוב ממון ולא קנס¹ והמודה בדמי וולדות חייב לשלם. אליבא דהראב"ד פשיטא, שהרי הוא סובר שהוולדות הן ממון הבעל הנתפסין בירושה ובכן התשלומין שהן לבעל הויין חיוב ממון דנזק. ואף אליבא דהרמב"ם הסובר שמשלם מדין חובל והבעל זוכה בגביית דמי החבלה מהאשה מ"מ חיוב ממון הוא בדומה לחיובי שבת וריפוי דחבלה דהויין חיובי ממון ולא קנס (עיין פ"ה מהל' חובל הל"ו). אך צ"ע מ"ש דמי וולדות מנזק חבלה דעלמא, דהוי קנס אליבא דהרמב"ם ולא ממון. ונראה שהוא משום שהחיוב של דמי הוולדות לא ילפינן מפרשת חבלה אלא מפרשה בפני עצמה, ומשו"ה אין לו שום קשר לחיוב נזק דחבלה. דחיוב נזק דחבלה ילפינן מקרא ד"עין תחת עין", דהוי קנס אליבא דהרמב"ם. מאידך חיוב דמי וולדות ילפינן מקרא ד"כאשר ישית עליו בעל האשה" והחיוב הוא חיוב ממון.

footnotes: ¹ שהרי לכ"ע אם הבעל קיים בעת נגיפת האשה ואח"כ מת דמי הוולדות ליורשיו (פ"ד מהל' חובל הל"ב) ולא אמרי' אין אדם מוריש קנס לבניו - ש"מ דחיוב ממון הוא.

והנה איתא במתני' דהכא ששור המזיק פטור מדמי וולדות. ובגמרא לעיל (דף מב.) נלמד פטור זה מקרא. ונראה דלהרמב"ם יסוד הפטור הוא משום דאין שור בכלל הפרשה דחבלה. וחיוב דמי וולדות ביסודו הוי חיוב חבלה. מאידך אליבא דהראב"ד י"ל דהוי' גזיה"כ מיוחדת בשור שפטור מלשלם הנזק של דמי וולדות אע"פ שביסודו הוי חיוב נזק.

משנה. החובל בעבד כנעני. עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' חובל הל"ג) וז"ל המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה שהרי אין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין. ואפילו הכה עבד חבירו שאין בה שוה פרוטה לוקה שהרי ישנו במקצת מצות כו' עכ"ל. והנה פליגי האחרונים בביאור כוונת הרמב"ם לגבי דין המכה עבד כנעני שלו. איכא דס"ל שלרמב"ם המכה עבד כנעני שלו אינו לוקה אף כשאין בהכאה שוה פרוטה. וי"א שהמכה עבד כנעני שלו תמיד לוקה גם כשיש בה שוה פרוטה, דמכיון שהכה עבד כנעני שלו ואינו חייב לשלם, ממילא אין הלאו ניתן לתשלומין ולוקה, וכן אמר הגר"מ הלוי זצ"ל¹.

footnotes: ¹ ועיין עוד בב"י בב"ח ובדרישה (סי' ת"כ) בקצות (תכ"ד, א) ובמנ"ח (מצוה מ"ט).

והנה בדין יום או יומים שחל בהכה עבד כנעני שלו ומת כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' רוצח הלי"ד) וז"ל יראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו. לכך נאמר בשבט שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן ולא בהכאת רציחה עכ"ל. ובביאור הרמב"ם אמר הגר"ח זצ"ל שיש שני דינים בדבר שיש בו כדי להמית: א) כשהדבר בודאי ימית כמו סכין; ב) כשהדבר יכול להמית אבל לא בודאי כמו שבט. הדין דיום או יומים חל רק בדבר שיכול להמית שאם העבד עמד יום או יומיים אז אמרי' שלא מת מחמת המכה ופטור - אך דין זה לא שייך בדבר שבודאי ימות, ומשו"ה חילק הרמב"ם בין סכין לשבט.

אמנם הגר"מ הלוי זצ"ל אמר שיש להסתפק לפי הרמב"ם בשבט שהמית אם הוא נחשב לדבר שיש בו כדי להמית או לא, ונ"מ למכה אדם דעלמא בשבט ומת אם הוא חייב או לא. דהגר"ח זצ"ל נקט שיש בשבט כדי להמית ורוצח דעלמא שהמית בשבט חייב. והדין דיום או יומים בעבד הוא קולא לפטור את האדון ממיתה אם העבד עמד יום או יומים. מאידך הגר"מ זצ"ל אמר די"ל אדרבא שאין בשבט כדי להמית, ורוצח דעלמא שהרג בשבט פטור. ודין יום או יומים בעבד הוי חומרא, דאע"פ ששאר רוצחים שהרגו בשבט פטורים מ"מ אדון שהמית את עבדו בשבט, והעבד לא עמד יום ויומים, חייב¹. משא"כ סכין וכדומה שיש בו כדי להמית ולפיכך האדון חייב בכל אופן שהעבד מת.

footnotes: ¹ ספק הגר"מ זצ"ל הוא רק לפי הרמב"ם שחילק בין שבט לבין סכין. דלשיטות הראשונים דס"ל שאין לחלק ובכל כלי שיש בו כדי להמית חל דין יום או יומים פשיטא דהוי פטור וקולא, דשאר רוצחים חייבים אף אחרי יום או יומים.

ונראה שמה שסיים הרמב"ם שיש רשות לאדון להכות את עבדו בשבט אין ר"ל שיש לו רשות להכותו ממש, דפשיטא שאסור להכות עבד כנעני שלו כמו שאסור להכות עבד עברי שלו, כיון שיש לע"כ מקצת קדושת ישראל ויש לו חיוב מצוות כאשה. אלא כוונת הרמב"ם היא להסביר את הפטור מעונש רציחה, דהרשות להכותו היא רק לענין פטור מעונש בדיעבד אבל לא שלכתחילה יכול להכותו¹.

footnotes: ¹ ע"ע בשיעורים לקמן (דף צא.) ד"ה אבעיא להו יש אומד וכו'.

משנה. חש"ו פגיעתן רעה.

א. רש"י כתב לקמן (דף צח: בד"ה ואכפייה רפרם לרב אשי) וז"ל ששרף שטר חבירו בילדותו עכ"ל. ומבואר שיטתו דס"ל דאדם שהזיק ממון בקטנותו חייב לשלם כשיגדיל¹. ומוכרח מרש"י שאין תשלומי אדם המזיק ממון חלות דין עונש, שהרי קטן לאו בר עונשין הוא, אלא חלות חיוב ממון דעלמא הוא שחל אף על קטן, אלא שאין גובין ממנו עד שיגדיל דקטן לאו בר גוביינא הוא. ובהגהת אשר"י על מתני' דהכא (בפסקי הרא"ש אות ט') שחש"ו שחבלו באחרים פטורים כתב וז"ל מיהו קטן חייב לשלם לכשיגדיל וכן פרש"י לקמן בהגוזל עצים כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלייתא עכ"ל. נקט הגהת אשר"י דגם קטן שחבל חייב לשלם לכשיגדיל כמו קטן שהזיק שחייב לשלם. ברם השיג הגר"ח זצ"ל שאין הנידון דומה לראייה. קטן שהזיק ממון חבירו חייב לרש"י שכן עשה מעשה נזק ומעשה הנזק מחייבו בחיוב תשלומין בעלמא. לעומת זה, חיוב החובל אינו חיוב תשלומין דעלמא כ"א עונש ממון משום הלאו דלא יוסיף. וסמוכין לכך משיטת הרמב"ם שהחיוב נזק דחובל הוא קנס ולא ממון (פ"ה מהל' חובל הל"ו), ומזה מוכח שהחיוב הוא עונש. ומבואר שחיוב חובל הוא עונש ואילו חיוב אדם המזיק הוא חיוב ממון בעלמא ולא חלות דין עונש. ובכן העלה הגר"ח זצ"ל שמסתבר שלא כהגה"א, דדברי רש"י שייכי דוקא בקטן שהזיק שהוא חייב מחמת מעשה ההיזק שעשה ומדין תשלומי ממון בעלמא. מאידך, קטן שחבל פטור אף משיגדיל, כי קטן אינו בר עונש, ואף עונש ממון בכלל. וחיוב תשלומי חבלה הוי עונש².

footnotes: ¹ ונחלקו המפרשים בביאור דברי רש"י. לפי בעל האור זרוע "בילדותו" ר"ל בקטנותו, אך לדעת בעל הגידולי תרומה (שער ל"ו ח"ב סוף אות ו') היינו בבחרותו אחר שהיה לבר עונשין. ועי' בפלפולא חריפתא. וע"ע בט"ז או"ח סי' שמ"ג ס"ק ב' שכתב דהוא לפנים משורת הדין דומי' דחובל עיי"ש. וכן משמע שהבין הגר"א, דציין מרש"י זו לשם. ² ברם עיין בתוס' לעיל (ב א ד"ה ולא זה וזה וכו') שדנו אם עונשין ממון מן הדין והביאו ראיות מדיני נזקי ממון כגון בור. ולפי דברי רבינו והגר"ח זצ"ל צ"ע שהרי אין חיובי התשלומין דנזקי ממון חלין מדין עונש אלא מדין ממון בעלמא. ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' שבועות חלק שני (דף מג) בתחילת השיעורים למס' ב"ק ח"א ולעיל בשיעורים (דף פג:) ד"ה החובל בחבירו וכו'.

מהמשנה דידן לכאורה משמע כהגר"ח זצ"ל שכ' ז"ל חש"ו פגיעתן רעה כו' והם שחבלו באחרים פטורין, העבד והאשה פגיעתן רעה כו' והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן. נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם עכ"ל. בנוגע להעבד ואשה איתא שחייבים לאחר זמן ואילו בקטן לא הוזכר שחייב לכשיגדיל, ומשמע שפטור מחבלה אף משהגדיל¹.

footnotes: ¹ עיין ביראים שכתב דברשע שאינו עושה מעשה עמך מכיון דמותר לחבול בו החובל בו פטור מתשלומין. ובפשטות מבואר כדברי הגר"ח זצ"ל שחיוב חבלה הוי חלות עונש וכיון דאין איסור לחבול ברשע משו"ה החובל בו פטור מתשלומין, ומאידך המזיק ממון דרשע חייב לשלם כיון דהוי חיוב ממון ולא עונש. ברם עי' בקובץ שיעורים (אות קו) המשוה מזיק לחובל. ועע"ש שלא הסביר בדברי היראים כמש"כ אלא דהוי דין מיוחד באינו עושה מעשה עמך שאם גופו מותר ממונו לכ"ש, עיי"ש. אך עי' בחי' הר"ן לסנהדרין (פה.) וז"ל שלענין תשלומין לא עשה תשובה ועשה תשובה שווין הן עכ"ל, ולכאורה מש"כ הוא כנגד יסוד הגר"ח זצ"ל, ודו"ק.

והנה יל"פ בדברי הגהת אשר"י שתשלומי נזק הם עונשין, אבל אעפ"כ שאני מעונשי הגוף, דאע"פ שקטן פטור מעונשין בגופו כגון ממיתה וממלקות, מ"מ חייב בעונשי ממון. וסובר הגה"א שבין חבלה ובין אדם המזיק הם חיובי עונשי ממון, והיות דקטן שהזיק חייב מדין עונש ממון לשלם לכשיגדיל ה"ה קטן שחבל חייב לשלם ממון דחבלה לכשיגדיל.

ב. עיין לעיל (דף לט ע"א) במשנה וז"ל שור של חש"ו שנגח ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס עכ"ל. ונ"ל שחש"ו חייבים בשמירת שורם ע"פ פרשת נזקי ממון, אלא שא"א להם לקיים בעצמם את חובת השמירה המוטלת עליהם. ומשו"ה מעמידין להם אפוטרופוס לקיים את חובת השמירה שלהם.

אמנם מבואר במתני' שחש"ו פגיעתן רעה, והם שחבלו באחרים פטורין. והקשו הראשונים מדוע לא נעמיד עליהם אפוטרופוס כדי שיתחייבו.

ונראה ליישב עפ"י מש"כ לעיל בשם הגר"ח זצ"ל שחיובי חבלה חלים מדין עונש, וקטנים לאו בני עונשין הם. ונמצא שחש"ו אינם בני חיוב חבלה כלל ומופקעים הם מפרשת חבלה¹, ולכך לא תועיל העמדת אפוטרופוס. וכן בשור הקדש שהזיק שפטור (לעיל דף לז:) אין מעמידין אפוטרופוס לחייב הקדש, כי הקדש מופקע מפרשת הנזקין ע"פ גזיה"כ, ואפוטרופוס אינו מועיל כשיש הפקעה אלא דוקא במקום שיש פטור בלי הפקעה, וה"נ לגבי חש"ו.

footnotes: ¹ לכאורה ר"ל דחש"ו אינם מוזהרים ואין להם מעשה עבירה כלל. ברם במקומות אחרים בשיעורים הביא רבינו זצ"ל בשם הגר"ח זצ"ל שיש לחש"ו מעשה עבירה אלא שפטורים מעונש ב"ד ואכמ"ל.

והנה כתוב בהג"א הנ"ל וז"ל וכן משמע פ' שור שנגח ד' וה' (לט:) דקאמר ר' יוסי בר' חנינא מעליית אפוטרופוס וחוזרים ונפרעים מיתמי לכי גדלי וכ"ש היכא דאזקי נפשייהו עכ"ל. ומבואר דסובר דמעמידין אפוטרופוס על קטן כדי שישלם כשהזיק. אך מתוס' לעיל (דף לט. ד"ה אין כו') משמע שאין מעמידין אפוטרופוס על חש"ו לחייבם מדין אדם המזיק ממון. ומסתבר לתלות את המחלוקת בביאורים הנ"ל, דאם חש"ו שהזיקו ממון פטורים משום שהם מופקעים לגמרי מפרשת אדם המזיק כשם שהם מופקעים מפרשת החבלה א"כ לא מעמידין אפוטרופוס עליהם. אבל אם נפרש שהם כלולים בפרשת אדם המזיק אך פטורים מלשלם, אזי במקום חלות פטור מועלת העמדת אפוטרופוס, בדומה לדין שור המזיק. ומסתבר שאם חיוב אדם המזיק הוא דין עונש דומה לחבלה חש"ו מופקעים. מאידך אם חיוב אדם המזיק אינו עונש אלא חיוב ממון דעלמא י"ל שחש"ו הם בכלל הפרשה אלא שפטורים מלשלם, כיון דלאו בני שמירה נינהו, ואפשר להעמיד עליהם אפוטרופוס כדי לקיים את השמירה¹.

footnotes: ¹ אך לפי"ז יוצא דלהג"א בין מזיק ממון ובין חובל חייבים מדין ממון בעלמא ולא מדין עונש. עיין לעיל סוף אות א'.

ונראה שדין העמדת אפוטרופוס לשור של חש"ו הוא דין מדאורייתא ואינו תקנה בעלמא מדרבנן, כי ע"י האפוטרופוס מתקיימת חובת השמירה המוטלת על החש"ו מדאורייתא, כנ"ל.

ג. בנוגע למזיק ברשות פליגי הרמב"ם והראב"ד (פ"ו מהל' חובל ומזיק הל"ג), שהרמב"ם פסק וז"ל ואם היו שניהן ברשות או שניהם שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד ז"ל דין זה אינו מחוור דאפילו שניהם ברשות ולא הוה ידע ביה אם הזיקו חייבין אבל הוזקו זה בזה פטורין עכ"ל.

ויעויין לעיל (דף לב.) בדין המזיק את אשתו בתשמיש המטה דלמסקנת הגמ' חייב ואינו דומה למתני' שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך ופטורים, ז"ל כי התם תרוייהו כהדדי נינהו הכא איהו קעביד מעשה והיא לא עכ"ל. ולכאורה מפורש בגמרא כדעת הראב"ד שדוקא כשהניזק השתתף בנזקו פטורים (וזה מה דר"ל תרוייהו כהדדי נינהו), ואילו בתשמיש המטה שהבעל הזיקה בלי מעשה דידה הו"ל הזיק ולא הוזק, ולכן חייב. והנה הרמב"ם (פ"ד מהל' חובל הלי"ז) פסק וז"ל המזיק אשתו בתשמיש המטה חייב בנזקיה עכ"ל. וצ"ע דלפי שיטתו הנ"ל כשהזיקה שלא בכוונה צ"ל פטור שהרי הוא ברשות. עוד צ"ע כי בפ"א מהל' חובל (הלט"ז) גם הרמב"ם חילק בין היזק להוזק וז"ל היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה שניהם פטורים עכ"ל, ומשמע שדוקא בהוזקו פטורים ואילו בהזיקו זה את זה חייבים.

ונראה לפרש את דברי הרמב"ם ולחלק בין אדם המזיק לבין אדם החובל. באדם המזיק ממון חבירו מחלק הרמב"ם בין הזיקו בכוונה שחייבים לבין הזיקו שלא בכוונה שפטורים. מאידך בחובל מחלק הרמב"ם בין הזיקו זה לזה שחייבים לבין כשהוזקו זה בזה שפטורים. ויש לפרש את החילוק ע"פ יסודו של הגר"ח זצ"ל שבחובל המחייב הוא רשעות הגברא והעבירה שהחובל עשה, ואילו במזיק ממון המחייב אינו העבירה אלא שהוא חיוב ממון בפני עצמו. ולכן בחבלה אם חבל לבדו והזיק בלי פעולה מצד הניזק הרי עשה מעשה העבירה דחבלה וחייב גם כשהוא ברשות. מאידך כשיש רשות וכשהוזקו זה בזה בחבלה שניהם פטורים, כי בהוזקו ברשות חסר מעשה העבירה של החובל. מאידך במזיק ממון אין העבירה המחייבת, ובכן החילוק הוא בין כוונה לשלא בכוונה. בכוונה יש מעשה מזיק המחייב ואילו שלא בכוונה חסרון השמירה מחייב. וי"ל דרשות פוטרת מחובת השמירה אך אינה פוטרת מחיוב מעשה מזיק, ואכמ"ל¹.

footnotes: ¹ והמזיק אשתו בתשמיש המטה משלם מפני שהזיקה במעשה, כדין החובל ברשות. ועוד עיין בשיעורים לתחילת המסכת (דף ב.).

תוס' ד"ה בעבד כנעני שלו. התוס' הביאו ב' דיעות אם הרב משלם ריפוי לעבדו. וי"ל דפליגי בביאור הדין שהקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו לרבו והרפואה לעבד דבעי לאיסתויי ביה (גיטין דף יב:) - האם העבד כנעני עצמו מחייב את תשלומי החבלה, והרב זוכה בתשלומין ממנו, חוץ מרפואתו דמשלמים לעבד דבעי לאיסתויי ביה, ונכלל בזה גם עבד כנעני שלו, או"ד שהרב עצמו הוא המחייב בתשלומי חבלת עבדו, וכשקיטע יד עבד חברו זוכה העבד בדמי הריפוי מהרב כדי שיתרפא דבעי לאיסתויי ביה, ולכן אם הרב חבל בעבד שלו אין מחייב דתשלומין והרב פטור אף מריפוי.

א"נ י"ל דבשאר ד' הדברים לכ"ע הרב הוא המחייב. אלא דפליגי בריפוי האם הוא חובת ממון וא"כ הרב הוי המחייב, או"ד שהוא חובת רפואה וא"כ המחייב הוא העבד שזקוק לריפוי.