Reshimot Shiurim on Bava Kamma Daf 91a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. איבעיא להו יש אומד לנזקין או אין אומד לנזקין. הגר"ח זצ"ל קבע שדבר שיש בו כדי להמית כולל אף דבר שיש ספק השקול אם ימית או לא. ורק בדאיכא רוב שהדבר אינו ממית אז הוי ע"פ דין דבר שאין בו כדי להמית. והביא ראייה לכך ממש"כ הרמב"ם (בפ"ב מהל' רוצח הלי"ב - י"ד) וז"ל מה בין עבדו לעבד אחרים, שעבדו יש לו רשות להכותו לפיכך אם הכהו הכאה שיש בו כדי להמית ונטה למות ועמד כ"ד שעות ואח"כ מת לא היה נהרג עליו אע"פ שמת מחמת המכה שנאמר לא יוקם כי כספו הוא כו' יראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו, לכך נאמר בשבט שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן ולא בהכאת רציחה עכ"ל. וצ"ב בחילוק הרמב"ם בין ההורג את עבדו בסכין שחייב לבין ההורגו בשבט שפטור אם עמד יום או יומיים. וביאר הגר"ח זצ"ל דברציחה דעלמא (שלא בעבדו) בין סכין ובין שבט הוו דברים שיש בהם כדי להמית, אלא דסכין ממית ברוב המקרים ואילו שבט אינו ממית ברוב המקרים, ובעת ההכאה בשבט יש ספק השקול אם מכת השבט תהרוג את הנהרג או לא. ורוצח דעלמא שהכה בשבט חייב כשמת מחמת ההכאה, אע"פ שבשעת ההכאה היה ספק אם מכת השבט תהרוג את הנהרג, דכוונת הגברא להרגהו משווהו מזיד, וכיון דיכול להמית בשבט זה הויא ההכאה ע"פ דין הכאה בדבר שיש בו כדי להמית ומעשה רציחה המחייבו מיתה. מאידך באדון שהרג את עבדו, גזיה"כ חידשה שאם העבד עמד יום או יומים הספק שבשעת ההכאה אם מכת השבט תהרוג את העבד פוטר את האדון ממיתה. וחידוש התורה הוא דמשום דאיכא ספק אם השבט יהרג את העבד, אם העבד יעמד יום ויומיים ואח"כ ימות יכול האדון לטעון שבשעה שהכה את עבדו היה שוגג, ולא נתכוון להרגו ופטור.
והוסיף הגר"ח זצ"ל דמסתבר שאף דבר שאין בו כדי להמית שפטור לא איירי בדבר שאינו יכול להמית כלל, אלא דבר שע"פ רוב לא ימות, אבל יכול להמית מדי פעם לפעם במקרים נדירים, והמיתה היא מילתא דלא שכיחא. ואע"פ שבמקרה הבא לפנינו נהרג העבד מההכאה מ"מ ההורג פטור ע"פ גזיה"כ¹.
footnotes: ¹ ע"ש ברדב"ז בכס"מ ובאור שמח, גם עיין בקצוה"ח (ר"צ, ג) ובתוס' כתובות (מט.) ד"ה אכפייה. ולפי"ז יש ליישב את קושית הגרע"א בגליון הש"ס ע"ז (ה:) שהקשה למה עכו"ם שנדר הרי עלי קרבן חייב להביאו די"ל דאע"פ שאינו מוזהר במצוות בל יחל ומוצא שפתיך תשמור חייב להביאו מטעם שעבודי ממון.
ונראה להוכיח כדברי הגר"ח מהא דהביא הרמב"ם את הדין דיש בו כדי להמית בנוגע לרוצח במזיד בלבד. שכן כ' בפ"ג מהל' רוצח (הל"א) וז"ל המכה את חבירו בזדון באבן או בעץ והמיתו אומדין דבר שהכהו בו ומקום שהכה עליו, אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה או אינו ראוי, שנאמר באבן יד אשר ימות בה הכהו או בכלי עץ אשר ימות בו הכהו, עד שיהיה בו כדי להמית וכו' עכ"ל. ואילו בפ"ה מהל' רוצח בנוגע להורג בשוגג לא הזכיר דין זה. ומשמע שגולה אע"פ שהרג בכלי שאין בו כדי להמית. ועוד מבואר ברמב"ם בפ"ד מהל' רוצח (הל"ב) וז"ל או שנתכוון להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה לה האבן על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת פטור ממיתת בית דין ואינו גולה שאין ההורג בכוונה גולה עכ"ל, ולא פטרו הרמב"ם מגלות מפני שלא היה בה כדי להמית על מתניו אלא משום שהרג בכוונה. ומבואר שדין יש בה כדי להמית אינו חל בהורג בשוגג¹. ונמצא שלפי הרמב"ם שלא אמרינן שהכלי שאין בו כדי להמית לא הרגו, אלא אדרבא, אכן הרגו. ואעפ"כ בכה"ג פטור ההורג ממיתה משום גזיה"כ. אבל ההורג בשוגג דליכא גזיה"כ לפוטרו כן גולה.
footnotes: ¹ עיין בענין צדקה ברשימות שיעורים למס' שבועות ונדרים חלק א' באריכות.
ונראה להוכיח כשיטת הרמב"ם שההורג בדבר שאין בו כדי להמית גולה מדין האב שהכה את בנו כדי ללמדו תורה ומת שפטור מגלות משום ד"מצוה קעביד" (מכות דף ח: ורמב"ם פ"ה מהל' רוצח הל"ה). ואם הכהו בהכאה שיש בה כדי להמית קשה לומר ד"מצוה קעביד" - אלא ודאי שההכאה היתה הכאה שאין בה כדי להמית ואלמלא ד"מצוה קעביד" היה חייב גלות.
אמנם בחידושי הר"ן לסנהדרין (דף עט ד"ה האי דתנא כו') הביא בשם ר' דוד שבהורג בהכאה שאין בה כדי להמית אין אומרים קלבד"מ משום שאינו מעשה רציחה כלל, שלא נהרג מחמת ההכאה כלל, והוא דלא כדברי הרמב"ם דס"ל דמת מחמת ההכאה.
ולפי מה שנתבאר אליבא דהרמב"ם שדבר שע"פ אומד אין בו כדי להמית אכן הרג את הנהרג אלא שגזיה"כ פוטרת את הרוצח, אמר הגר"מ הלוי זצ"ל שיל"פ שמש"כ הרמב"ם לחלק בין ההורג את עבדו בשבט לבין ההורגו בסכין בע"א. דאפשר דכוונת הרמב"ם היא שסכין וסייף יש בהן כדי להמית, ובמכה את עבדו בדבר שיש בו כדי להמית ליכא דין יום או יומים וחייב לעולם. דדין יום או יומים חל רק כשהכהו בשבט מקל ורצועה שהם דברים שאין בהם כדי להמית. אמנם חידשה התורה שהמכה את עבדו בדבר שאין בו כדי להמית ומת תחת ידו חייב. ונמצא דגזיה"כ דיום או יומים באה והחמירה על האדון לחייבו אם העבד מת מיד אף שהכהו בדבר שאין בו כדי להמית. דאף בהכהו בדבר שאין בו כדי להמית הו"ל האדון רוצח כיון דמת העבד מחמת המכה. ונמצא דבין לפי פירוש הגר"ח זצ"ל ובין לפי פירוש הגר"מ זצ"ל דלהרמב"ם דין יש בו ואין בו כדי להמית אינו תלוי במציאות הדברים אי מת מחמת המכה או לא, דהא בכל אופן בודאי מת מחמת המכה¹.
footnotes: ¹ עיין לקמן בשיעורים (דף צז.) ד"ה התוקף ספינתו של חבירו.