גמ'. הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור כו' וה"מ בצלולין דקא חזי ליה אבל עכורין דלא קחזי ליה לא.

א. הגר"ח זצ"ל קבע שיסוד דין הנזקין מדאורייתא הוא הפסד גופו של החפצא שהוזק. וכן דייק מלשון הרמב"ם (פ"ז מהל' חובל ומזיק הל"א) שכתב ז"ל המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסד צורתו הרי זה פטור מן התשלומין דין תורה עכ"ל. היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק מדאורייתא כי צורת גוף החפצא לא נשתנה, ואע"פ שהבעלים הפסידו ממון, המזיק פטור מלשלם.

לפי"ז יש לעיין כשזרק מטבע למים עכורין מדוע חייב והרי לא שינה את גוף החפצא שהוזק. ונראה שאין זה קשה כי איבד את החפצא מבעליו ואיבוד החפצא הוי מעשה מזיק. רק בהיזק שאינו ניכר בלבד, שהחפצא עדיין ברשות בעליו אלא שנאסר בהנאה, לא חל דין נזק, ואילו בזרק מטבע למים עכורין שהמטבע נאבד מבעליו יש מעשה מזיק וחל דין נזק מדאורייתא¹.

footnotes: ¹ כעין זה איתא בחידושי הגר"ח (סטענסילס אות רמ"ב ד"ה שטרות אין גופו ממון).

ב. רבה פסק שהזורק מטבע לים אם זרקו במים צלולין פטור ואם זרקו במים עכורין חייב. ברם תוס' (בד"ה עכורין) כתבו שעכורין וצלולין לאו דוקא ותלוי אם בר אמוראה יכול להוציאו מהמים, שאם יכול להוציאו הזורק פטור ואילו אם לא יכול להוציאו הזורק חייב. אליבא דהתוס' כשאינו יכול להוציאו המטבע אבוד מבעליו ומשו"ה הזורק חייב לשלם כמזיק. מאידך אם יכול להוציאו המטבע אינו אבוד והזורק פטור.

הרמב"ם פסק בפ"ז מהל' חובל (הלי"א) ז"ל וכן הדוחף מטבע חבירו ונתגלגל וירד לים חייב לשלם עכ"ל. אולם הרמב"ם לא הבחין בין מים צלולין לבין מים עכורין. ופירש המגיד משנה שהרמב"ם סובר דרבה לית ליה דינא דגרמי אבל לדידן המחייבים בדינא דגרמי הזורק חייב אף במים צלולים, ובאמת ההלכה מובאת בין יתר דיני דגרמי (שם הל"ז - הלי"ג). ויתכן שהרמב"ם לומד מים צלולים כתוס' דאפשר להוציאו ע"י בר אמוראה, ומדינא דגרמי משלם לבעלים את ההפסד של ההוצאות כדי להעלותו מן הים ע"י בר אמוראה.

אלא דלפי"ז קצת צ"ע בלשון הרמב"ם כי הוא כתב בסתם דהדוחף מטבע חבירו ונתגלגל וירד לים חייב לשלם, ולא פירש שחייב לשלם רק את דמי הבר אמוראה. ומשמע קצת שמשלם בעד עצם החפץ, וצע"ק בביאור ההלכה.

גמ'. שקליה בידיה מיגזל גזליה. במשנה לעיל (דף נה:) איתא שאם הוציאו לסטים בהמה מהדיר והזיקה שחייבים בנזק, וכתבו בתוס' (דף נו: ד"ה פשיטא) וז"ל בהוציאוה לגוזלה איירי מתני' כדמוקי לה בירושלמי עכ"ל, כלומר שאם הוציאוה ע"מ לאבד הלסטים פטורים על הנזקין. ויש אחרונים שביארו את הדין דירושלמי דס"ל שהגוזל ע"מ לאבד אינו גזלן כלל. דהגדרת גזילה היא שהגזלן נוטל את ממון הבעלים לעצמו. אך הגר"ח זצ"ל נמנע מדעה זו ונקט שאף הגוזל ע"מ לאבד מקרי גזלן. והביא הגר"ח זצ"ל ראייה מהגמרא שלפנינו שבפשטות הדברים איתא דהגוזל ע"מ לאבד חייב בהשבת גזילה. ובכן צ"ע בדין הירושלמי שהגוזל ע"מ לאבד פטור מנזקין. ועיין בש"ך בחשן משפט (סי' שצ"ו: א') שכתב שאע"פ שהגוזל ע"מ לאבד חייב בהשבה מדין גזלן מ"מ פטור מחיובי בעל המזיק כשיטת הירושלמי. וביאר הגר"ח זצ"ל את שיטתו שהגוזל ע"מ לאבד חייב באחריות ובהשבת הגזילה כי עשה מעשה גזילה אך אין לו קניני גזילה כי לא התכוון לקנות את החפץ. ודוקא קניני גזילה בחפצא מחייבים את הגזלן כבעל המזיק. ואמר הגר"ח זצ"ל דלפי זה ה"ה בשואל שלא מדעת לשיטת הראב"ד (עי' בשיטה מקובצת לעיל דף צז.) הסובר שגם למ"ד שואל שלא מדעת גזלן היינו לענין מתה מחמת מלאכה ומ"מ אין בו דין שינוי קונה. והביאור בראב"ד הוא ששאלה שלא מדעת מהוה מעשה גזילה בעלמא המחייב את הגזלן באחריות אבל אינו קונה את הדבר הגזול לגבי קניני גזילה, ולפיכך אינו קונה בשינוי. ואמר הגר"ח זצ"ל דלפי"ז השואל שלא מדעת פטור מחיובי בעל מזיק מפני שרק כשקניני גזילה חלים בחפצא נעשה גזלן לבעל מזיק. ואילו חיוב אחריות בלבד אינו קובע אותו לבעל מזיק.

עוד תירץ הגר"ח זצ"ל שיתכן שבגוזל ע"מ לאבד יש נ"מ בין אם מאבד את החפצא בידיו לבין כשנאבד ממילא. הירושלמי פוטר דוקא כשהבהמה נאבדה מאיליה - בציור זה י"ל דליכא חלות גזילה כלל, ואילו בגמרא דידן מדובר כשזרק את המטבע לים במו ידיו, וכשעשה מעשה איבוד בידים הרי הוא גזלן גמור. ומקור לזה נמצא ברמב"ם (פ"א מהל' גניבה הלי"ד) ז"ל גנב בהמה או כלי כו' ובשעת הגניבה היה שוה ארבעה ועכשיו בשעת העמדה בדין שוה שנים משלם קרן כשעת הגניבה ותשלומי כפל או ד' וה' כשעת העמדה בדין. היה שוה בשעת הגניבה שנים ובשעת העמדה בדין ארבעה, אם שחט או מכר או שבר הכלי או אבדו משלם תשלומי כפל או ד' וה' כשעת העמדה בדין, ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה עכ"ל. הרמב"ם פסק שאם נאבד החפצא הגנוב מאליו הגנב משלם כפל כפי השער הכי זול בין שעת הגניבה לבין שעת העמדה בדין. ואילו אם הגנב איבד את הגניבה בידים משלם כפל כשעת העמדה בדין. לדעת הרמב"ם מעשה המזיק דאיבוד הגניבה בידים מהוה מעשה גניבה המחייב כפל שכן מצטרף ומשלים את הגניבה הראשונה. ומשום כך מתחייב הגנב לשלם כפל יותר מכפי השווי בשעת מעשה הגניבה הראשון. לפי"ז יתכן שיש חילוק בגזילה בין הגוזל ע"מ לאבד בידים לבין הגוזל ע"מ לאבד מאליו, דהיינו שהגוזל ע"מ לאבד בידים הוי גזלן גמור כי איבוד החפצא בידים מצטרף ומשלים את הגזילה ואילו הגוזל ע"מ שיאבד החפצא מאליו אינו גזלן כלל¹.

footnotes: ¹ עיין לקמן (אות ב') בנוגע לדברי התוס' בשאר מקומות.

תוס' ד"ה וה"מ. ז"ל משמע דלא חשיב הגבהה כו' בלא נטילה בידו כו' עכ"ל. נראה שדיון התוס' האם קנין הגבהה זקוק לנטילה בידו או לא תלוי בחקירה בקנין הגבהה, האם קנין בפני עצמו הוא או"ד שביסודו מהווה חלות קנין יד. אם קנין הגבהה חל בתורת קנין יד זקוק הוא לנטילה בידו, ומאידך אם קנין בפני עצמו הוא לא צריך לנטילה בידו.

והנה לרוב הראשונים רק קנין יד מועיל בגיטין ולא קניינים אחרים כמו משיכה ומסירה. ומ"מ המנהג שלנו לתת גט לאשה כשתפסתו למעלה מג' טפחים ואח"כ תגביהנו בידה כדי שתעשה גם קנין הגבהה.¹ הסיבה לכך שחוששים שמא לא יהיה כל הגט בידה ולא תקנה אותו בקנין יד פשוט, ולכן מגביהתו כדי שתקנה אותו בקנין הגבהה. ומזה מוכח שאנו סוברים שהגבהה קונה בתורת קנין יד ולפיכך מועיל בגיטין כקנין יד עצמו.

footnotes: ¹ עיין ברשימות שיעורים לשבועות חלק ב' (דף מב: ד"ה אלו דברים) ובמקומות אחרים בשיעורים.

בא"ד. וי"ל דדוקא הכא ובהניזקין לא חשיבי הגבהה דאיכא תרתי לגריעותא דלא תפסם וגם אין מגביה אלא משפיל כו' עכ"ל. ביאור תירוצם שיש שני דינים בהגבהה: א) בדרך עלייה מהווה קנין בפני עצמו ולפיכך מועיל גם בלי תפיסה בידו; ב) בדרך ירידה חל כקנין יד, ולפיכך מועיל רק אם תפס את החפץ בידו.

והנה ישנו סדר ודיני קדימה בקנינים. עיין ברמב"ם (פ"ג ממכירה הל"ב - ג') שפסק שחפץ שאפשר להגביהו אינו נקנה במשיכה אלא בהגבהה לבדו, ורק חפץ דא"א להגביהו נקנה במשיכה. ונראה שניתן לבאר את הדין הזה שהגבהה קודם למשיכה ע"פ חקירתנו הנ"ל שאם ננקוט שקנין הגבהה חל בתורת קנין יד אז ההלכה היא שכל דבר שניתן לקנותו ע"י קנין יד א"א לקנותו בקנין אחר. ולכן הגבהה המהווה חלות קנין יד קודם למשיכה דהוי קנין בפני עצמו ולא קנין יד. ברם אם ננקוט שהגבהה קנין בפני עצמו הוא צ"ל שעדיפותו מעל למשיכה הוא הלכה מיוחדת הקובעת שתנועת החפץ ע"י הגבהתו למעלה עדיפא בהוכחת בעלות הקונה מתנועת החפצא שבמשיכה, ולפי' הגבהה קודמת למשיכה ובמקום ששייך קנין הגבהה אין משיכה קונה.

גמ'. השף מטבע של חבירו פטור. אף מכאן רואים שדין מזיק חל רק כשעצם הגוף של החפצא הניזק נפגם ונחסר ואילו בדמחייה בקורנסא גוף המטבע לא חסר ומשו"ה פטור. מאידך בדשייפא בשופינא עצם הגוף של המטבע חסר ולכן הוי מזיק וחייב.

גמ'. מתיב רבא. רבא מדמה דין יציאת העבד בראשי אברים לדין מזיק דעלמא. דהיינו שדין יציאת העבד חל דוקא כשהאדון עשה מעשה מזיק באברו של העבד והפסיד וחסר את האבר.

שיטה מקובצת בשם הראב"ד ז"ל תמה אני בהנך תרתי שמעתתא דרבה הזורק כיסו של חבירו לים הגדול והשף מטבע של חברו שהוא פטור מ"ש ממטמא ומדמע דאמרי' במזיד חייב ואפי' לר' יוחנן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק במזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני וכ"ש הנך דהיזק ניכר הוא כו' עכ"ל.

ויתכן לומר אליבא דר' יוחנן שהחכמים קנסו רק את מי שהזיק בהטלת שם פסול וטומאה בחפצא גזירה שלא יהא כל א' וא' הולך ומטמא את טהרותיו של חבירו. ואילו בזורק כיס לים ובשף מטבע לא הטיל שם פסול ואיסור בחפצא ולפיכך לא התקינו החכמים חיוב מדרבנן. אך נראה דא"א לומר תירוץ זה אליבא דהרמב"ם שהרי כתב בפ"ז מהל' חובל (הל"א) וז"ל המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו הרי זה פטור מן התשלומין דין תורה. אבל מדברי סופרים אמרו הואיל והפחית דמיהן הרי זה חייב ומשלם מה שהפחית מדמיהן עכ"ל. יוצא איפוא שלרמב"ם מזיק חייב מדרבנן לשלם עבור הפסד ממון הניזק ואף בלי שינוי צורת החפצא. ומשמע שבכל אופן שהבעלים הפסידו ממון המזיק חייב לשלם, והדרא קושית הראב"ד לדוכתה מ"ש בזרק כיס לים ובשף מטבע שהמזיק פטור מהיזק שאינו ניכר דעלמא המחוייב לשלם מדרבנן וצ"ע.

גמ'. הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור מ"ט פרה כדקיימא קיימא דלא עבד ולא מידי וכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. לכאורה מדובר בבהמת חולין דלאו למזבח קיימא (וכן כתבו בתוס' ד"ה הצורם) וא"כ צרימת האוזן לא גרמה הפסד ממון לבעלים כלל. וכן איתא בנ"י וז"ל דלא אפחת מדמיה אלא שאינה ראויה להקרבה עכ"ל. אך פירוש זה קשה להולמו דאם מיירי בלי הפסד ממון מדוע רצה רבא לחייבו. ועוד קשה מהרמב"ם שפסק בפ"ז מהל' חובל (הלי"א) וז"ל הצורם אוזן הפרה חייב לשלם שהרי גרם לפחות דמיה עכ"ל, מפורש ברמב"ם שהבעלים הפסידו ממון. והנה התוס' (ד"ה הצורם) הבחינו בין בהמת חולין דלאו למזבח קיימא ופטור לבין בהמת קדשים דלמזבח קיימא שחייב. ולפי"ז י"ל שהרמב"ם המחייב מיירי בבהמת קדשים ורבה שפטר מיירי בבהמת חולין. אך פירוש זה אינו נראה שהרי הרמב"ם פסק בסתם שהצורם חייב בלי להבחין בין בהמת קדשים לבין בהמת חולין.

ומסתבר שיש הפסד ממון בצרימת האוזן ואף בבהמת חולין. אלא שאם נקטינן שסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי אין המום מהווה שינוי ניכר בצורת הבהמה. ולפיכך לרבה פטור כי סובר שרק בעשיית שינוי בעצם צורת הניזק יש חלות נזק המחייב. וכמו"כ כתבו בתוס' ד"ה הא ז"ל ועוי"ל דרבה סובר היזק שאין ניכר לא שמיה היזק אבל למ"ד שמיה היזק כ"ש דמחייב בצורם דמינכר טפי ורבא דפריך בשמעתין לרבה סבר בצורם הוי מינכר היזיקה וחייב אפי' למ"ד היזק שאין ניכר לא שמיה היזק כו' עכ"ל. אליבא דתירוץ זה שבתוס' צרימת אוזן הבהמה מהווה היזק שאינו ניכר. ונראה שיש שני אופני היזק שאינו ניכר. במטמא ומנסך הנזק אינו משנה כלל את צורת עצם החפצא הניזק אלא מחיל חלות שם טומאה ואיסור בחפצא, ואינו דומה לנזק דעלמא המשנה את עצם צורת החפצא הניזק. מאידך בצורם אוזן בהמה אכן יש מעשה נזק ששינה את גוף החפצא במקצת אלא מכיון שאין הבהמה עומדת למזבח ליכא חסרון ושינוי הניכר בצורת גופה ועקב כך סובר רבה דהו"ל היזק שאינו ניכר. מאידך רבא חולק על רבה וסובר שצרימת אוזן הוי היזק ניכר שהרי עכ"פ יש שינוי ומום שניכר בגופה ואין לדמותו למטמא ומנסך שאין החפצא דנזק ניכר כלל. לכן רבא סובר שרק המטמא והמנסך וכדומה מהווים היזק שאינו ניכר שפטור, ואילו צרימת אוזן הוי היזק שהוא ניכר שחייב.

ויעויין בתוס' (ד"ה הצורם) שכתבו שמי שהטיל מום בבהמת קדשים חייב לשלם לכ"ע וז"ל דודאי לגבי מזבח קיימא עכ"ל. ועלינו להתבונן לפי הביאור שבתוס' שצרימת אוזן מהווה היזק שאינו ניכר מהי הנ"מ שצרם אוזן בהמת קדשים והרי צורת הבהמה לא נשתנה. ונראה שהנ"מ הוא משום שהפסול דצרימת אוזן חל בקרבן מפני דהוי מום שבגלוי¹. חלות פסול מום שבגלוי קובעת את הנזק להיות היזק ניכר. משא"כ בחולין דלאו למזבח קיימא לא איכפת לן דחל פסול מום שבגלוי, ומכיון שבהלכות נזק דעלמא צורת הבהמה לא השתנה בשינוי גמור ההיזק הוי היזק שאינו ניכר ופטור.

footnotes: ¹ וכדפסק הרמב"ם (פ"א מהל' שבועות הל"ח) שהמחייב של שבוה"פ הם שני האיסורים דלא תחכשו ולא תשקרו ולא האיסור דלא תגזול בעלמא.

שיטת הרמב"ם.

הרמב"ם פסק כשיטת הרי"ף ושלא כרבה בשלושת דיניו שהרי כתב (בפ"ז מהל' חובל ומזיק הלי"א) וז"ל וכן הדוחף מטבע חבירו ונתגלגל וירד לים חייב לשלם, וכן הצורם אוזן הפרה חייב לשלם שהרי גרם לפחות דמיה, וכן המרקע דינרי חבירו והעביר צורתן חייב לשלם משום גורם וכן כל כיוצא באלו הדברים עכ"ל. הרמב"ם פסק שלא כרבה משום שרבה סובר גרמי פטור ואליבא דהרמב"ם גרמי חייב. ויש להתבונן האם דין א' דגרמי מחייב בכל שלושת המקרים או"ד שחלים שלושה דינים וחיובים שונים.

ולפום ריהטא חל דין גרמי אחד משום שבכל שלושת האופנים - בזרק מטבע לים בשף מטבע ובצרם אוזן בהמה - לא היה שינוי והפסד צורה גמור בדבר הניזק. ולרבה כולם מהווים היזק שאינו ניכר שפטור. אך מאן דדאין דינא דגרמי מחייב משום שהבעלים עכ"פ הפסידו ממון ומשלם המזיק את הפסדם.

אך צ"ע בזה שהרי הרמב"ם פסק (בפ"ז מהל' חובל ומזיק הל"א - ג) שמי שהזיק היזק שאינו ניכר פטור מלשלם מדאורייתא וחייב לשלם רק מפני קנס דרבנן ודוקא כשהזיק במזיד. ומאידך בחיובי דגרמי (שם הל"ז - י"ג) פשטות הרמב"ם משמע שמחייב בכל אופן בין במזיד ובין בשוגג ואף משמע שסובר שחיוב גרמי הוי חיוב דאורייתא ולא קנס בעלמא כבהיזק שאינו ניכר. ועלינו להבין אליבא דהרמב"ם מדוע מחייב בשלושת האופנים דרבה מדינא דגרמי ולא מחייב בהיזק שאינו ניכר דעלמא מדינא דגרמי אלא משום קנס.

ונראה שההבדל הוא כי בהיזק שאינו ניכר דעלמא המזיק לא שינה את גוף הדבר הניזק כלל ורק החיל שם פסול בחפצא. ומשו"ה הו"ל היזק שאינו ניכר ופטור אף מדינא דגרמי, כי אין במעשיו מעשה מזיק ולפיכך פטור. מאידך בשלושת האופנים דרבה ישנו שינוי ממש בחפצא הניזק אלא שאינו שינוי גמור המשנה את צורת הדבר הניזק לגמרי. ואליבא דמאן דדאין דינא דגרמי אף באופן זה המזיק חייב משום שאף שינוי כל שהוא בחפצא מהווה היזק ניכר המחייב. ויתכן להוסיף עוד דהנה מאן דדן דינא דגרמי מחייב אף כשהמזיק לא עשה מעשה מזיק ישיר בחפצא הניזק וכגון בזרק א' כלי מראש הגג ע"ג כרים ובא אחר וסילקם שהמסלק לא עשה מעשה מזיק ישיר בכלי ומ"מ חייב אליבא דמאן דדן דינא דגרמי. וכמו שמעשה נזק בגרמא ובעקיפין מחייב ואע"פ שאינו מעשה מזיק גמור ה"ה בנוגע לעצם הנזק שבחפצא שלא צריך להיות נזק גמור המשנה את צורת גוף החפצא לגמרי אלא אף שינוי וחסרון מעט בחפצא מהווה נזק המחייב את המזיק לשלם.

מאידך יתכן שאין בכל האופנים דרבה דין א' דגרמי אלא שהם שלושה דינים שונים. ובנוגע לצרימת אוזן י"ל דמכיון דהוי מום שבגלוי הריהו מהווה שינוי בצורת הבהמה והיזק ניכר ואפילו בבהמת חולין אלא שהנידון הוא בדבר אחר. דהיינו שלכל בהמת חולין יש שני מחירים: מחיר אחד בשוק שנמכרת הבהמה בו לצורך השתמשות הדיוט, ומחיר שני בשוק שהבהמה נמכרת שם לצורך קרבן. רבה חידש שהמזיק בהמה משלם רק כפי שוויו וההפסד בשוק ההדיוט - כיון דסתם בהמה לאו לגבי מזבח קיימא אין השווי וההפסד שבשוק הקרבנות מחייב. מאידך הרמב"ם פוסק כמאן דדן דינא דגרמי והוא סובר שאף השיווי וההפסד שבשוק הקרבנות מחייב את המזיק לשלם¹.

footnotes: ¹ ע"ע בשיעורים לשבועות חלק ב' בנוגע לתוס' זה (דף לז:).

גמ'. השורף שטרו של חבירו.

א. השורף שטרו של חבירו חייב אליבא דמאן דדאין דינא דגרמי, אך בנוגע לתשלומין חולקים התוספות עם הרמב"ם. לפי הרמב"ם (בפ"ז מחובל ומזיק הל"ט) השורף משלם בעד כל דמי החוב, וז"ל השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר, שאע"פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד הממון, עכ"ל¹. מאידך תוס' בב"ב (דף קמז: ד"ה המוכר שטר חוב וכו') כתבו שאינו משלם כל דמי החוב כי אם שווי השטר כפי שנמכר בשוק, וז"ל אור"י א"צ להחזיר אלא מעות שנתנו בו הלקוחות ולא כל השטר עכ"ל.

footnotes: ¹ לפי"ז יוצא שאמימר חייב את שורף השטר לשלם עבור עצם השטר שהוא נחשב לחפצא של ממון אליבא דמאן דדן דינא דגרמי, וכמו רב דימי בר חנינא שרצה לחייב את שורף השטר עבור השטר שנחשב לחפצא של ממון אליבא דר"ש הסובר דבר הגורם לממון כממון דמי.

ומסתבר שמחלוקתם תלויה באיזה ממון מחייב את התשלומין. אליבא דהרמב"ם הממון המחייב הוא החוב עצמו, ואילו התוספות סוברים שהמחייב הוא השטר. לפיכך לרמב"ם משלם ערך כל החוב ואילו לתוס' משלם עבור שווי השטר כפי שנמכר בשוק.

והנה בפשטות נראה שהשורף שטר מלוה משלם רק אם אין החוב משתלם לבסוף כי אם החוב משתלם לבסוף לא הפסיד המלוה מכספו כלום ולמה ישלם השורף.¹ בהתאם לכך סובר הרמב"ם שעיקר המחייב לשלם הוא הפסד החוב, ומשום כך משלם השורף עבור החוב. לפי התוס', לעומת זה, אין השורף מתחייב בגלל הפסד החוב שהרי אף שנשרף השטר עכ"ז הלוה עדיין חייב לשלם, ואם יסרב הלוה לשלם הוא שהפסיד למלוה את כספו ואינו בדין שישלם השורף בעבור ההפסד שגרם הלוה שהרי השורף אינו אלא כגרמא בעלמא לזה ופטור. מכאן מסיקים התוס' שהשורף משלם עבור עצם השטר ששרף בלבד. ואליבא דמאן דדאין דינא דגרמי נחשב השטר לחפצא דממון והוא המחייב דמי הנזקין. מאידך - למאן דלא דאין דינא דגרמי - אין השטר נחשב לחפצא שיש בו חלות דין ממון ולפיכך פטור השורפו².

footnotes: ¹ עיין בשיעורים שם על התוס' שיתכן שהתוס' דוחים את היסוד הזה. ² עיין בשיעורים לעיל בראשית ההקדמה לפרק מרובה.

אך יעויין ברמב"ם (בפ"ז מהל' חובל הל"י) שפסק שראובן שמכר שטר חוב ללוי וחזר ומחלו מחול וחייב לשלם ללוי וז"ל ונתחייב ראובן לשלם ללוי כל מה שבשטר שהרי גרם לו לאבד השטר והרי הוא כמו ששורפו עכ"ל. וקשה כי משמע מהרמב"ם שפשוט יותר שהשורף שטר חוב חייב לשלם מהמוחלו, ולכאורה מסתבר ההיפך, שהרי המוחל איבד את כל החוב מאחר שהלוה נפטר לגמרי ואילו כשהשטר נשרף הלוה עדיין חייב לשלם. ומשמע מהרמב"ם שעיקר המחייב דמזיק דגרמי הוא היזק של השטר עצמו ומשום כך חיוב השורף מסתבר יותר מחיוב המוחל מאחר שהשורף עשה מעשה היזק הניכר יותר בגוף השטר עצמו מהמוחל, ולפ"ז צ"ע ברמב"ם למה משלם כל החוב שהיה בשטר ולא שיווי השטר בלבד.

עוד צ"ע ברמב"ם בפ"ב מהל' שכירות (הל"ג) שפסק שאם פשע שומר בשטר חוב שחייב לשלם שפושע מזיק. והראב"ד השיג שא"כ למה פשיעה בבעלים פטור שהרי המזיק בבעלים חייב. וביאר הגר"ח זצ"ל¹ שהפושע דעלמא פטור כגרמא בנזקין שפטור מדמי מזיק, ודוקא פשיעה ע"י שומר מהווה דין מזיק מיוחד. ברם הפושע בבעלים פטור כי בבעליו עמו פקעה חלות השמירה. ואילו בקרקעות עבדים ושטרות חל שמירה, אלא שדברים אלו אינם מחייבים בתשלומי שומר כגון תשלומי גניבה ואבידה. ועכ"ז שלשת הדברים האלו מחייבים את השומר הפושע כי שומר שפשע חייב לשלם מדין מזיק. אולם עלינו להבין, הרי לכאורה שומר של שטר חוב אינו שומר על עצם החוב אלא על השטר בלבד, וא"כ למה יתחייב בפשיעה, כי בשלמא קרקעות ועבדים מהווים חפצא של ממון שחלה עליהם חלות שמירה ולכן אם פשע השומר בהם הריהו מזיק וחייב, אך בנוגע לשטר, על איזה חפצא חלה שמירה, ואמאי חייב שומר שפשע בשטר. ומוכח לכאורה מכאן שהשטר מהווה חפצא של ממון שחלה עליו שמירה ולרמב"ם יתחייב לשלם בעבור השטר ולא בעבור החוב, וצ"ע.

footnotes: ¹ עיין בחידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"ט מהל' גזילה הל"א) ולעיל בהקדמה לפ' מרובה.

ב. מס' שבועות (דף לז:) תוס' ד"ה מיעט שטרות ז"ל אפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי וכו' ופטר שורף שטרות של חבירו מכל מקום כיון דכי איתנהו בעינייהו מחייב ליה לאהדורינהו ה"א דכי כפר חייב עכ"ל, כלומר דאפי' למאן דלא דאין דינא דגרמי והשורף שטר פטור מ"מ סד"א שהוכפר בפקדון דשטר יתחייב. ודבריהם זקוקים ביאור.

ויתכן שר"ל ששבועת הפקדון מחייבת משום מעשה גזילה מיוחד של כפירת ממון בשבועה. ומחייבת אפילו בלי הפסד והיזק לתובע, ובלי חיוב מזיק, שלא כשאר גזילות המחייבות דוקא באופן שיש מהן הפסד ממון והיזק¹. ולכן סד"א שאע"פ שהמזיק שטר פטור מ"מ הכופר בשטר בשבועת הפקדון יתחייב, כך פירש מרן הגר"מ זצ"ל².

footnotes: ¹ עיין ברשימות לעיל הקדמה לפרק מרובה. ² יתכן נ"מ בחקירה זו אם מזיק נפסל לעדות. די"ל שאם נענש בעונש ממון הוי רשע דחמס ואע"פ שלא הראה חמדת ממון. עיין בב"ח (חו"מ סי' ל"ד) בתומים ברע"א (שם סי' צ"ב) ובפוסקים אחרים הדנים בשאלה זו.יש ראייה שתשלומי אדם המזיק אינם עונש אלא חיוב דמים בעלמא מדין הנרדף ששיבר כלים של אחרים שחייב (דף קיז ב), ואע"פ דהוי פיקו"נ דלכאורה פטור מעונשים. ונראה שבחקירה זו ניתן לבאר את השאלה האם מותר לאדם להציל עצמו בממון חבירו (לעיל דף ס:) ועיי"ש בתוס' ד"ה מהו.

בא"ד. וז"ל ומיהו לבסוף דמסיק דלענין השבה דוקא פליגי כו' ולא לענין שבועה קשיא מה שייך למעוטי שטרות הא אפילו שרפן פטור כ"ש נשתנו וצריך לומר דסבר כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי עכ"ל. ר"ל שהגוזל שטר חייב לר"מ דדאין דינא דגרמי. ועלינו להבין את השייכות לדינא דגרמי כי לכאורה דינא דגרמי חל במי שגרם היזק ולא עשה מעשה היזק בידים, וחלוקים התנאים האם הוא כגרמא בעלמא ופטור או כמזיק בידים וחייב. ברם מהו הדמיון לגזילת שטר שעצם השטר אינו חפצא של ממון ולכן אינו נתפס בדין גזילה.

וצ"ל שהתוס' סוברים שע"י דינא דגרמי השטר בעצמו נחשב לחפצא של ממון. ויוצא איפוא אליבא דהתוס' שיש שני דינים בדינא דגרמי:

א) דין בעלמא במעשה היזק ע"י גרמא שיחשב כאילו הזיק בידים;

וב) דין בשטר חוב שיחשב לחפצא של ממון.

ונראה שהתוס' לשיטתם בב"ב (הנ"ל באות א') כי למאן דדן דינא דגרמי נחשב השטר לחפצא שיש בו שוויות ממון והשורפו משלם בשביל השטר ובהתאם לכך יתכן שאף הגוזלו חייב¹.

footnotes: ¹ עיין בספר חדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"ט מהל' גזילה).

וע"ע בתוס' לעיל (דף עא: ד"ה וסבר וכו') שהקשה שיהא גנב שגנב שור הנסקל מבית שומר ושחטו חייב בדו"ה משום דינא דגרמי, ומוכח נמי דס"ל דדינא דגרמי קובע חלות ממון בעצם החפצא¹.

footnotes: ¹ עיין במחלוקת שהובאה בטור וש"ע (חו"מ סי' רל"ה) ובהגהת הגר"א (שם אות מ"ט). ועיין במש"כ במגיד משנה על הרמב"ם (שם הל' מלוה) שהעלה את הקושיא מ"ש מלוה מחבלה.

בא"ד. א"נ כי פטרינן היינו כי קלינהו באתרייהו אבל נטלן ושרפן חייב עכ"ל. דבריהם טעונים ביאור.

ונראה שסוברים שחיוב אדם המזיק תלוי במעשה מזיק לחפצא שגופו ממון. ולכן השורף שטרות באתרייהו פטור למאן דלא דאין דינא דגרמי כיון שאינן גופו ממון. ואילו גזילה תלוי' רק בהפסד ממון הנגזל בלבד. וכדביאר מרן הגר"ח זצ"ל¹ שאין חיוב הגזלן תלוי בחלות שם מעשה הגזילה אלא רק בהפסד ממון הנגזל. לכן הוה אמינא שהגוזל שטר חייב לכו"ע, מאחר שהפסידו הבעלים שטר השווה ממון.

footnotes: ¹ לכאורה הביאור שהקטן קונה את כסף המלוה מדאורייתא מפני דעת אחרת של המלוה המקנה לו את הכסף ולכן חייב הקטן לשלם ואע"פ שחסרה לו דעת להתחייב ואכמ"ל.

ועוד ניתן להוסיף שחיוב גזילה חל מחמת מעשה קנין בדבר שאינו שלו, אף במקום שאין במעשיו דין מעשה היזק. ובכן ס"ד שהעושה קנין בשטר של חבירו יתחייב אע"פ שהמזיק שטרות פטור, ולזה קמ"ל קרא שהגוזל שטר פטור.

ועיין לעיל בתוס' למסכתין (דף סב: ד"ה יצאו שטרות) וז"ל וא"ת ל"ל קרא למעט מכפל והא אפי' אבדו בידים לא משלם קרן למאן דלא דאין דינא דגרמי ואפי' מאן דדאין לא הוו אלא מדרבנן וכו', וי"ל כיון דאי איתיה לשטר בעין חייב להחזיר ס"ד דכשמחזיר משלם הכפל עמו עכ"ל. התוס' כתבו שדוקא כשמחזיר את השטר בעין ס"ד שיתחייב לשלם כפל ומאידך אם נשרף פטור אף מקרן. משמע שסוברים שאין הגזלן אחראי לשלם דמי גזילה במקום שאינו חייב לשלם מדין מזיק. ואם גרמי פטור מלשלם דמי היזק מדאורייתא גם הגוזל שטר חוב פטור מתשלומין. מאידך לפי סוף דברי התוס' בשבועות שכתבו לחייב קרן בנטלן ושרפן יוצא שאף שהמזיק שטר חוב פטור מנזק עכ"ז יתכן שהגוזלו יתחייב באחריות ובדמי אונסין.

ונראה שיתכן לדמות מחלוקתם למחלוקת בין הרמב"ם לבין תוס' בנוגע לחיוב תשלומי גזלן. יעויין בתוס' במכות (דף טז. ד"ה התם וכו') שכ' כשגזלן משלם מקיים מצות השבת הגזילה. מאידך הרמב"ם כתב בפ"א מהל' גזילה (הל"א) וז"ל כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגזול. אין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנא' והשיב את הגזילה אשר גזל זו מצות עשה. ואפילו שרף הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו עכ"ל. לפי הרמב"ם משמע דמצות ההשבה מתקיימת דוקא בהשבת הבעין ולא עם התשלומין. ומסתבר אליביה שהתשלומין הם מחיובי מזיק.¹ וניתן לומר שהתוס' בב"ק סוברים כשיטת הרמב"ם כי גזלן משלם מדין מזיק. ומאחר שמזיק שטר פטור אף גזלן של שטר פטור מלשלם. מאידך תוס' בשבועות סוברים שגזלן משלם דמים מדין מצות השבה. ולכן כשמצות השבה מחייבת את הגזלן להשיב את השטר שגזל, הגזלן חייב לשלם גם דמים מדין השבה, ואף על פי שאינו חייב לשלם מדין מזיק.

footnotes: ¹ לכאורה לפי פירוש הראשון בחכמי צרפתים דוקא במקום שחיוב הממון וחיוב המיתה חלים מדין עונש חל דין קלבד"מ. וא"כ יש להתבונן בהא דאמרינן קלב"מ ברודף. דהא לכאורה רודף אינו חלות דין עונש אלא דין הצלה. והא ראייה מהא דקטן שרדף מתחייב בנפשו (סנהדרין דף עב), ומהא דאם ניתן להצילו באחד מאיבריו והרגו חייב. אך עי' בחי' רבינו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"א מהל' רוצח ה"ט) שכתב שיש שני דיני רודף, דין הצלה ודין עונש, עיי"ש. ולפי"ד ניחא פי' ראשון. ועי' באחיעזר ח"א סי' י"ח סק"ב דנקט דלא אמרינן קלב"מ אלא בעונשין והק' מרודף וכן תי' עפ"י ביאורו בשי' רש"י דהוי ג"כ עונש. ולפי"ז יש לעיין האם אמרי' קלבד"מ בקטן שרדף והזיק ממון אליבא דרש"י הסובר שקטן שהזיק חייב שהרי קטן אינו בר עונש מיתה. ויתכן שעונש רודף חל גם על קטן שאינו פטור אלא מעונשין שבבי"ד, ואכמ"ל.

ג. הרמב"ם בפ"ט מהל' גזילה (הל"א) פסק שקרקע אינה נגזלת והגוזלו פטור מאחריות. אך השמיט את הדין ששטרות אינם נגזלים. אמנם הביא את הפטור של שטרות בשבוה"פ בפ"ז מהל' שבועות (הל"ג) וז"ל וכן אם תבעו בקרקע או בעבד או בשטר וכפר ונשבע פטור משבועת הפקדון וכו' עכ"ל. וכן הביאו לענין כפל בפ"ב מהל' גניבה (הל"ב) וז"ל וכן הגונב עבדים ושטרות וקרקעות אינו משלם תשלומי כפל וכו' עכ"ל. ויפלא, למה השמיט דין פטור שטרות מהל' גזילה.

ונראה שניתן לבאר את הרמב"ם ע"פ היסוד של מרן הגר"ח זצ"ל להבחין בין גזילה לגניבה. גזילה תלויה בהפסד הממון של הנגזל ואילו גניבה תלויה במעשה גניבה מרשות הבעלים¹. ולפי"ז ביאר מרן הגר"מ זצ"ל דפשיטא לרמב"ם דגזילה לא חלה בשטר כי אע"פ שהגזלן לקח את השטר מ"מ לא גזל את עיקר החוב, שהרי הלוה עדיין חייב לשלמו, ולפיכך אין כאן גזילה. מאידך היה עולה על הדעת שהגונב שטר ישלם כפל מדין גנב כי המחייב בגניבה הוא מעשה הגניבה מרשות הבעלים וסד"א שאף בשטר תחשב לקיחתו מרשות הבעלים למעשה גניבה, קמ"ל דפטור. וה"ה לענין שבועת הפקדון סד"א שהכופר בשטר יתחייב כי הכפירה בשבועה מהווה מעשה גזילה מיוחד המחייב בפני עצמו ואף בלי חלות דין גזילה דעלמא, קמ"ל דפטור.

footnotes: ¹ עיין בנתיבות (חו"מ סי' שס"ג ס"ק ג').