גמ'. בהידור מצוה עד שליש במצוה. יש לעיין בדין הידור מצוה הנלמד מפסוק זה קלי ואנוהו אם חל הוא בקיום המצוה עצמה לעשותה מצוה מעולה או שהידור המצוה מהוה מצוה בפני עצמה.

ויתכן שהוא הביאור בספק הגמרא אם משערין השליש דהידור מצוה מלבר או מלגיו. אם הידור מצוה מהווה חלק של המצוה עצמה מסתבר שהשליש משוער מלבר לפי שאז ההוספה היא שליש מקיום המצוה. מאידך אם הידור מצוה קיום בפני עצמו השיעור הוא מלגיו והוא שיעור מיוחד ואינו שייך לקיום המצוה עצמה, ודו"ק.

ב. בנוגע להידור מצוה ישנן לדעת הגאון ר' חיים זצ"ל שתי הלכות בדין זה קלי ואנוהו התנאה לפניו במצות: א) חובת נוי שבכהת"כ שאינו מעלה או משנה את עצם קיום המצוה אלא זהו קיום מיוחד; ב) נוי שחל בעצם המצוה והמשנה את קיום המצוה עצמה למצוה יותר מהודרת.

הגר"ח זצ"ל מסתייע מן הדין המבואר במס' שבת (קלג ב) וברמב"ם פ"ב מהל' מילה (הל"ד) שכל זמן שעוסק במילה חוזר בשבת על ציצין שאינן מעכבין את המילה. והנה חובת מילת הציצין האלה נלמדת מהקרא זה קלי ואנוהו (שם). ע"כ שמילת הציצין מהווה קיום במצות המילה עצמה ובהתאם לכך דוחה מילתן את השבת. בדין זה של התנאה לפניו יש חלות בעצם מצות המילה.

מלבד זה קיים דין נוי כללי לחזור על ציצין שאינן מעכבין אפי' פירש ידו מהמילה, אך הואיל ואין זה קיום מצות מילה לפיכך אינו דוחה שבת.¹ בנוי הכללי הנוהג במצוות בכהת"כ - סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה וכדומה - אין הנוי משנה את עצם קיומן של המצוות. ההפרש בין היושב בסוכה נאה ליושב בסוכה בלי נוי אינו במצות ישיבת סוכה עצמה אלא במצות זה קלי ואנוהו כמצוה מיוחדת לעצמה.

footnotes: ¹ ועיין שם ברש"י במס' שבת. והרמב"ם חולק, עיין בחידושי רי"ז הלוי על הרמב"ם (הל' חנוכה).

לדעת הגר"ח זצ"ל אגד בלולב לרבנן (סוכה דף יא:) אינו קיום במצות נוי הכללית אלא הוא מהווה חלות בעצם קיום מצות נטילת הלולב. הוכחת הגר"ח זצ"ל היא ממה שהעלה המרדכי (סוכה רפ"ג) שלרבנן מצות אגד בלולב מתקיימת רק ע"י קשר של קיימא. אילו היה באגד נוי בעלמא ליכא טעם וסברא שיהיה הקשר דוקא של קיימא. מאידך אם האגד משנה את נטילת הלולב עצמה ומהווה קיום בעצם מצות הלולב אז מובנת שיטתו שדוקא בקשר של קיימא מקיימים מצות התנאה.

סמן נוסף לדעת הגר"ח זצ"ל ממס' סוכה (מו.) העושה לולב לעצמו מברך ברכת שהחיינו. והנה דין זה שהאוגד את הלולב מברך בשעה שאוגדו חל גם אליבא דרבנן שלולב א"צ אגד, וכן פסק הרמב"ם (פי"א מברכות הל"ט). אילו היה האגד רק נוי בעלמא, בלתי מובן למה תהיה עשייתו זמן הראוי לברך את ברכת שהחיינו. אמנם אם האגד מהווה קיום בעצם מצות נטילת הלולב, זמן עשיית האגד אכן מתאים לאמירת השהחיינו. (עיין בענין זה בשעורים לפרק ג' של מסכת סוכה)

אך הגר"מ זצ"ל העיר על שיטת הגר"ח זצ"ל שאם מצות "זה קלי ואנוהו" בעלמא מהווה מצוה כללית לעצמה ואינה חלק של המצוה שהגברא עושה, מדוע לא מנאה הרמב"ם כמצוה בפני עצמה במנין תרי"ג המצוות, והניח בצ"ע.¹

footnotes: ¹ י"ל שמכיון שהלשון זה קלי ואנוהו אינו לשון צו אינו נמנה בין תרי"ג המצוות. והשווה גילוי ראש באשה שלומדים מן ופרע את ראש האשה, ובכל זאת אינה נמנית בתרי"ג המצוות, דוק היטב במגיד משנה (פ' כ"ד מהל' אישות הל' י"א). והשווה כי יקח איש אשה ובעלה ושיטת הרמב"ם במנין המצוות שנמנית כמצוה אבל אינה קיום עשה אלא איסור עשה, ואכמ"ל.

רש"י ד"ה הכשרתי את נזקו. ז"ל כלומר אם הזיק הכשרתי וזימנתי אותו היזק שלא שמרתיו יפה כך מצאתי, לישנא אחרינא הכשרתי את נזקו עלי להכשיר ולתקן את נזקו כלומר אני חייב לשלם מפי מורי עכ"ל. יתכן שבין שתי הלשונות קיימת נ"מ לדינא. בנוגע לכתוב "וגם בעליו יומת, ואם כפר יושת עליו" (בפרשת משפטים שמות פרק כ"א פסוקים כ"ט - ל') חלוקים המפרשים (עיי"ש בא"ע וברמב"ן) אם חל חיוב מיתה בידי שמים ממש אלא שתשלומי כופר פוטרין אותו, ומי שלא שילם כופר אכן חייב מיתה בידי שמים, או שהתורה הטילה חובת תשלומי כופר על בעל השור בלי חיוב מיתה בידי שמים כלל, ואף מי שלא שלם כופר פטור ממיתה בידי שמים. (ומה שכתוב "וגם בעליו יומת" ר"ל שבדין היה צ"ל חייב מיתה מחמת מיתת המנוגח אלא שהתורה חסה עליו וחייבתו בכופר בלבד) וניתן לתלות את המחלוקת בשתי הלשונות שברש"י שלפנינו. אליבא דל"ק שברש"י נחשב כאילו הזיק בעל השור את הניזק בידים. וה"ה לענין מיתת אדם ע"י שורו כאילו הוא עצמו שפך דם ולכן חייב מיתה בידי שמים, ואילו לל"א שברש"י אין בעל השור דומה למי שהזיק בידים, אלא שחייב בתשלומין משום שפשע בשמירת שורו, לכן אם נהרג המנוגח אין בעל השור נחשב לשופך דם בידים ופטור ממיתה בידי שמים גם אם לא שילם את הכופר.

ועיין לקמן (דף נה:) ז"ל תנא ד' דברים התורה מיעטה בשמירתן ואלו הן בור ואש שן ורגל, בור דכתיב כי יפתח איש בור כו' הא כסהו פטור, אש דכתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה עד דעביד כעין מבעיר שן דכתיב ובער כו' עד דעביד כעין ובער רגל דכתיב ושלח עד דעביד כעין ושלח כו' עכ"ל. ונראה שהגמרא ר"ל שהתורה חייבה את המזיקים של אש שן ורגל כאילו הבעלים עצמם הזיקו בקום ועשה, ולכן השיעור של פשיעה הוא פשיעה בשמירה פחותה. ובכן הדרשות מדוייקות - "עד דעביד כעין מבעיר כו' כעין ובער כו' כעין ושלח" - כלומר דהוי כאילו הבעלים עצמם הזיקו בקום ועשה. לעומת זאת בשיעור של פשיעה בשמירה מעולה (כגון בקרן תם) נראה כי המחייב אינו מעשה הבעלים עצמם שהרי פשעו בשב ואל תעשה, אך חייבים הם משום הנזק של המזיק, והוא גופו של המחייב.

וכתב הרמב"ם בפ"י מהל' נזקי ממון (הל"ד) וז"ל זה שכתוב בתורה וגם בעליו יומת מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים ואם נתן כופר הנהרג מתכפר לו וכו' עכ"ל. מפורש ברמב"ם שחיוב מיתה בידי שמים ממש חל והכופר בא לכפר ולפוטרו מחיוב המיתה.

ענין מסירת נזקין לחש"ו.

כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' נזקי ממון (הל"ו) וז"ל מסר בהמתו לחרש שוטה וקטן אע"פ שהיה השור קשור הבעלים חייבין שדרך השור וכיוצא בו להתיר הקשר ולצאת ולהזיק. אפילו שמרוה שמירה מעולה וחתרה ויצאה והזיקה הבעלים חייבים עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל חיי ראשי דבר זה לא מצאתי לו שורש כי מה שאמרו בור מכוסה ושור קשור שמסר לחש"ו שהוא חייב באינו קשור ואינו מכוסה כראוי עסקינן וסומך על שמירת החרש עכ"ל. כן חלוקים גם בפ"ח מהל' נ"מ (הל"ח) וז"ל הרמב"ם שם: המוסר בורו לשומר חייב בנזקיו. ואם מסר לחש"ו אע"פ שהיה מכוסה הרי הבעלים חייבים שהבור עשוי להתגלות ואלו אין בהן דעת עכ"ל. וכתב הראב"ד וז"ל אני אומר שלא היה מכוסה כראוי עכ"ל. הראב"ד מפרש את הסוגיא שמדובר כשהשור והבור לא היו שמורים כראוי. ואילו הרמב"ם מפרש שהיו שמורים כראוי. ובפשטות רש"י כאן כראב"ד שמדובר שלא היו שמורים כראוי, והתוס' כאן ולקמן (כב:) כרמב"ם שהיו שמורים כראוי.

ביסוד מחלוקתם נראה שלדעת רש"י והראב"ד שמדובר כשהשור והבור אינם שמורים כראוי ואמר ר"ל שחש"ו לאו בני שמירה נינהו היינו שא"א למסור להם את המזיקים של שור ובור ולסמוך על שמירתם כי לאו בני שמירה נינהו. ואילו גחלת שמורה מעצמה היא שכן "מעמיא עמיא ואזלא" אפילו בלי שמירת האדם. ומה שחש"ו לאו בני שמירה נינהו אינו מחייב את הבעלים כי הגחלת עצמה אינה זקוקה לשמירה כלל.

מאידך אליבא דתוס' אע"פ שהשור והבור היו שמורים כראוי, הבעלים שמסרם לחש"ו חייבים לפי שפשעו כשמסרום אליהם הואיל וחש"ו חשודים לסלק את השמירה, וחובת בעליהם לחשש לזה. ומאחר שלא חששו לכך ומסרו את השור ואת הבור לחש"ו פשעו הבעלים בשמירתם וחייבים. ונראה שלתוס' זוהי הלכה ע"פ דין, שבכל חש"ו יש הפקעת שמירה וצריכים לחוש שמא יקלקלו את השמירה הקיימת מאחר שלאו בני שמירה נינהו ע"פ דין. ע"ז חולק ר' יוחנן וסובר שתלוי במציאות, וכשיימצא קטן שבמציאות ראוי לשמור כראוי ולא יקלקל את השמירה הקיימת אם סמכו עליו ומסרו בידיו המזיק הבעלים פטורים. עיין בתוס' ד"ה ולר' יוחנן. מאידך חש"ו אינם חשודים להבעיר גחלת, והבעלים במסירת הגחלת אליהם לא פשעו ולפיכך הבעלים פטורים, כך פירשו התוס' (בד"ה בשור קשור וכו' ובד"ה שור עביד וכו').

רש"י והראב"ד לעומתם סוברים שאם הבור והשור שמורים כראוי והחש"ו בני סמכה במציאות אין הבעלים חייבים לחשש שהחש"ו יסלקו את שמירתם, ולפי' הבעלים פטורים. הם מתנגדים לשיטת התוס' הנ"ל שיש הפקעת שמירה ע"פ דין בכל חש"ו. ואע"פ שבמסר את שורו לשומר ופשע השומר חייבים הבעלים (פ"ד מהל' נ"מ הל"ד), למרות שלא היה להם לחשש שהשומר יפשע, היינו טעמא כי במקום שחלה שמירה חייבים הבעלים לשלם עבור השומר שלהם ופשיעת השומר אחריות דהבעלים. ואילו חש"ו לאו בני שמירה נינהו וע"פ דין לא נמסר המזיק לשמירתם ולפיכך אין הבעלים חייבים לשלם עבורם, והו"ל כפרצוהו לסטים שהבעלים פטורים (לקמן נה ב), ופשוט.

אך דברי הרמב"ם טעונים עיון שכן פסק כתוס' שמדובר שהשור והבור שמורים כראוי, ובכן היה צריך לפרש כמו תוס' שדרכם של חש"ו להתירם. אולם הרמב"ם לא פירש כך אלא הסביר שדרכם של שור ובור להתיר את עצמם והיינו כפרש"י, ופסקו צ"ע.

והנה יש לחקור בדין שור שמור ובור מכוסה דעלמא שהזיקו שהבעלים פטורים, אם היסוד הוא כי שמירה פוטרת את הבעלים מלשלם או"ד ששמירה מפקיעה את עצם שם המזיק מהחפצא, ולפיכך הבעלים פטורים. ונראה שבבור יש הבדל בין בור מכוסה לבור שמלאו בעפר. עיין לקמן (דף כט:) שהגמרא הבחינה בין בור מגולה וכסהו וחזר וגילהו ש"לא איסתלק להו מעשה ראשון" לבין בור מגולה וטממה וחזר וחפרה "דאסתלקו להו מעשה ראשון". ביאור הדבר שבטממה הופקע חפצא דבור ושם מזיק פקע לגמרי. ואילו בור מכוסה נקרא בשם בור שהוא חפצא דמזיק אלא שהשמירה פוטרת את הבעלים מלשלם עבור נזקיו. ונראה שבדומה לבור אף שור המשומר כראוי מהווה חפצא דמזיק אלא שהשמירה פוטרת הבעלים מתשלומין. ולכן י"ל שהרמב"ם כשכתב שדרך השור להתיר הקשר ולצאת ולהזיק ושהבור עשוי להתגלות נתן טעם למה לא תפקיע השמירה את שם המזיק מהשור ומהבור והיינו משום שהשמירה עתידה להיבטל, ומשום כך לא הופקע השם של מזיק והריהו חפצא דמזיק עם פטור שמירה בשעתה. כל זה בבור מכוסה ובשור שמור כראוי. מאידך גחלת מאחר ש"מעמיא עמיא ואזלא" אינה חפצא דמזיק כלל.

לאור הנחה זו מוסברים פסקי הרמב"ם. כשמוסרים לחש"ו שור ובור השמורים כראוי הרי נמסרו להם דברים שנקראים בשם מזיק. ההלכה קובעת כאן שפטור התשלומין שחל בשמירה כראוי מופקע עקב מסירת המזיק לחש"ו ש"לאו בני שמירה נינהו" ע"פ דין. גחלת, לעומת זאת, אינה חפצא דמזיק. ובכן אף מסירתה לידי חש"ו אינה מחייבת את הבעלים. גחלת אינה נקראת בשם מזיק ואינה מחייבת את בעליה בשמירתה, ואפי' ימסרוה לחש"ו הבעלים פטורים לפי שהבעלים אינם חייבים בשמירת הגחלת, והחש"ו עשו את הגחלת לאש הנקראת בשם מזיק. ובכן פטורים הבעלים מלשלם עבור חפצא דמזיק שהחש"ו עשו.

הרמב"ם כתב וז"ל אפילו שמרוה שמירה מעולה וחתרה ויצאה והזיקה הבעלים חייבים עכ"ל, והיינו מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס. ובהתאם לביאורנו ברמב"ם צ"ל שסובר כי הואיל והשמירה שעשה עומדת להסתלק ע"י חש"ו והסילוק שיעשו מתיחס לבעלים הוי כתחילתו בפשיעה.

ורש"י (ד"ה שור דרכיה לנתוקי) פירש וז"ל והו"ל לאסוקי אדעתיה שאפילו אין החרש מתירו סופו להתיר את עצמו הלכך שמירה רעועה היא ואפילו התירו חרש חייב בעל השור עכ"ל. ואחרי העיון עולה שאין דברי רש"י כראב"ד המפרש ששמרו שמירה שאינו כראוי כלל אך לפרש"י שמרו שמירה רעועה, ר"ל שמירה פחותה כראוי ולא שמירה מעולה (עיין בסוגיא לקמן דף מה:). נ"מ שכששמרו שמירה מעולה, דהיינו שמירה שיכולה להתקיים לעולם, פקע שם המזיק. ולכן בציור זה של שמירה מעולה אם מסרו לחש"ו וסילקו את השמירה הבעלים פטורים מאחר שלא מסרו אליהם חפצא דמזיק. לעומת זאת אם שמרו הבעלים שמירה פחותה כראוי המתקיימת לפי שעה אך לא לעולם הרי הוא חפצא דמזיק אלא שהוא שמור ולכן הבעלים חייבים עבור סילוק השמירה של החש"ו.

גמ'. צבתא דחרש קא גרים. לאור הנ"ל, לכאורה, כוונת הגמ' היא שגם שלהבת אינה חפצא דמזיק, ונעשה למזיק ע"י החש"ו. הבעלים פטורים כי החש"ו יצרו את המזיק ואין הבעלים חייבים בשמירתו כלל.¹

footnotes: ¹ עיין בש"מ בשם ה"ר יהונתן.

אך ביאור זה - דשלהבת לר"י אינה חפצא דמזיק - אינו מספיק שהרי ר"י אמר שכשמסר לחש"ו שור מותר ובור מגולה שחייב. משמע שבשור קשור ובור מכוסה פטור, והרי חש"ו לאו בני שמירה נינהו והול"ל חייב וכמו שסובר ר"ל. ונראה שלדעת ר"י אין בעלים חייבים משום סילוק השמירה של חש"ו. ולכן אם מסרו להם שור קשור ובור מכוסה פטורים כי סילוק השמירה של החש"ו אינו מצטרף לבעלים. ה"ה בשלהבת. אמנם יש בה חלות שם מזיק אך היא נחשבת למזיק עם שמירה והחש"ו סילקו את השמירה. הבעלים פטורים כי אין מעשה סילוק השמירה של חש"ו מצורף להם.

בהתאם לכך "צבתא דחרש קא גרים" פירושו שמעשה החרש שסילק את השמירה אינו מצטרף לבעלים. ע"ז חולק ריש לקיש שכן לדעתו מאחר שהבעל מסר את המזיק לחש"ו מעשה סילוק השמירה שעשו חש"ו כן מצטרף לבעל המזיק.¹

footnotes: ¹ ולכאורה אף יתכן לומר שר"י סובר ששמירה מפקיעה את חלות השם דמזיק, ולכן סילוק השמירה דחש"ו אינו מחייב את הבעלים כי החש"ו עשו את המזיק. ובכן י"ל שסובר ששלהבת אינה חפצא דמזיק, ולכן הבעלים פטורים כי החש"ו עשו את המזיק דאש, עיין בתוס' ד"ה ולר' יוחנן.

תוס' ד"ה ולר' יוחנן. ז"ל דטעמא דר"י דפטר משום שהקטן שומרו כו' עכ"ל. עלינו ליישב לפי"ז את הלשון "צבתא דחרש קא גרים". ונראה כי אש חייב בכח אחר מעורב בו. ובמסר שלהבת לחש"ו א"א לחייב את הבעלים מחמת מעשה החש"ו אא"כ נחשיב את מעשה החש"ו לכח אחר מעורב בו המחייב את בעל האש. אולם מאחר שחש"ו שומרים שמירה קצת מעשיהם מופקעים מלהיות מחייב של כח אחר מעורב בו שהרי בכח אחר מעורב בו דעלמא מסייע הכח את המזיק דאש להתקרב אל הניזק ואילו החש"ו ניסו לשמור את האש ולמנוע אותו מלהזיק. וזאת כוונת "צבתא דחרש קא גרים" ר"ל שמעשה החרש מצורף אליו ואינו מצורף לבעלים מדין כח אחר מעורב בו.

אשר למש"כ הראב"ד בפ"ד מהל' נ"מ הל"ו וז"ל מה שאמרו בור מכוסה ושור קשור שמסר לחש"ו שהוא חייב באינו קשור ואינו מכוסה כראוי עסקינן וסומך על שמירת החרש עכ"ל, יתכן שמפרש שהחש"ו יכולים לשמור קצת אך אין אומרים שהם משלימים את השמירה שאינה כראוי של השור והבור ולכן הבעלים חייבים. ונראה שיש שתי הלכות בשמירת נזקין: א) המזיק צ"ל שמור במציאות; ב) הבעלים חייבים לקיים חובת שמירה המוטלת עליהם. חש"ו יכולים להשלים את השמירה כדי שהמזיק יהיה שמור במציאות. ברם עכ"ז אין הבעלים מקיימים חובת השמירה המוטלת עליהם ע"י חש"ו שכן מופקעים הם ע"פ דין מקיום שמירה. משום כך סובר ר"ל שהבעלים חייבים וכדפסק הראב"ד. מאידך אליבא דרבי יוחנן קיימת רק הלכה אחת שהמזיק יהיה שמור במציאות וליכא צורך בקיום שמירה של הבעלים ובכן אם מסר שור קשור ובור מכוסה שלא כראוי לחש"ו הבעלים פטורים כי שמירת חש"ו משלימה את השמירה במציאות.

גמ'. חומר בשור מבבור וכו'. שור משלם כופר ואף ל' של עבד ונגמר דינו אסור בהנאה. עיין בסוגיא (דף י.) דתנא ושייר. ויל"ע מ"ש הני תלת חומרות דשור דתנינן משאר החומרות דשור דשיירן. ונראה שיסוד א' לשלשת הדינים, דהיינו ששור שהמית אדם דינו כרוצח כדמוכח מדין כמיתת הבעלים כך מיתת השור - המחייב בי"ד של כ"ג בדינו של שור הנסקל כמו בדיני נפשות דעלמא, ושפוטר שור טרפה שהרג ממיתה כדין אדם רוצח טרפה שפטור ממיתה עיין ברמב"ם פ"י מנ"מ (הל"ז) - ולכן שור שהמית מחייב את בעליו בכופר ובל' של עבד ואסור בהנאה.¹ ואילו כשבור המית אדם ליכא בכך חלות שם רציחה ובכן אינו מחייב בעליו בכופר או בל' של עבד ואינו אסור בהנאה. ונראה שיסוד ההבדל הוא משום ששור שדרכו לילך ולהזיק ממית בקום ועשה ולכן כשממית חל דין רציחה, ואילו בור הורג בשב ואל תעשה ולפיכך לא חל בו שם רציחה. (עיין בסוגיות במס' סנהדרין (דף עז) שחיוב רוצח תלוי במעשה רציחה בקום ועשה, ואילו כשחסר מעשה רציחה פטור ואע"פ שגרם מיתת הנהרג).

footnotes: ¹ יעויין לקמן (דף מג.) בהשוואת דיני סקילה, כופר, ול' של עבד ובדיון הסוגיא שם.

אמנם הרמב"ן בפירושו עה"ת (פ' נח פרק ט' פסוק ה') על הקרא "ואך את דמכם לנפשתכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו" דן בענין זה וז"ל תמה אני אם הדרישה כמשמעה מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר, ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזירת מלך היא וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ואיננו להעניש את בעליו בממון כי אפילו שור המדבר חייב מיתה וצוה כן בבני נח כישראל עכ"ל. ובכן נראה שמשמעות הרמב"ן היא שהתורה הטילה שם רוצח על שור שהמית אדם ולפיכך חייב מיתה. ועוד, שהרי באותו פסוק התורה כוללת אדם רוצח עם חיה ההורגת אדם וכדכתיב "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש, מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם", ומשמע שבין אדם ובין חיה שווים בחלות דיניהם - דהיינו חלות דין רציחה. אך הרמב"ם בפ"ב מהל' רוצח (הל"ב - ג') מפרש את הפסוק אחרת וז"ל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתהו חיה וכן ההורג את עצמו, כל א' מאלו שופך דמים הוא, ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בי"ד. ומנין שכן הוא הדין שנא' שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח, את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה הורג עצמו. מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטורפו. מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים עכ"ל. ובכן אין ראייה מהפסוק הזה שסובר שיש לבהמה ההורגת דין רוצח. ברם למרות שלרמב"ם פירוש אחר בפסוק "מיד כל חיה" בכל זאת גם הוא פסק ששור המדבר שהרג חייב מיתה (רמב"ם פ"י מהל' נ"מ הל"ו). וכן פסק דיני כמיתת הבעלים כך מיתת השור כנ"ל. חזינן כי על שור שהרג אדם חל שם רוצח המחייבו מיתה.

ואמר מרן הגר"מ זצ"ל שהשלשים של עבד הם חלות דין כופר שמכפר על רציחת העבד. ואינו חיוב קנס מדין מזיק דעלמא. וכך מפורש בדברי הרמב"ם בפי"א מהל' נ"מ (הל"א) וז"ל כמה הוא הכופר, כמו שראו הדיינין שהוא דמי הנהרג הכל לפי שוויו של נהרג שנא' ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו, וכופר העבדים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות הוא הקנס הקצוב בתורה שלשים סלע כסף וכו' עכ"ל. הרי שלרמב"ם ל' של עבד חיוב כופר הוא עבור רציחת העבד ומהווה חלות חיוב רציחה.

לאור זה מסתבר שכך גם כוונת הגמרא ש"השור דרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור" ר"ל הואיל והשור מזיק והורג בקום ועשה חשובה ההריגה שעשה השור למעשה רציחה המחייב בכופר ושלשים של עבד ואוסר את השור בהנאה כשור רוצח. ואילו בור שאין דרכו לילך ולהזיק והרג בשב ואל תעשה לא עשה מעשה רציחה, ופטור מכופר מל' של עבד ואינו נאסר בהנאה.

רש"י ד"ה מה שאין כן בבור. ז"ל שאין בעל הבור חייב בתשלומי מיתת אדם כדאמרי' שור ולא אדם עכ"ל. עיין בתוס' ד"ה מה כו'. הגמרא לקמן ממעטת אדם מכופר מגזיה"כ עליו ולא על האדם, וקשה למה לא השתמש רש"י בלימוד הגמרא למעט גם כופר בבור וכפי שפירשו בתוס'.

אכן רש"י לקמן (כו א ד"ה עליו כו') כ' וז"ל על נזקי שור משלמין כופר אבל על נזקי אדם אין משלמין כופר אלא או מיתה או גלות עכ"ל. ביאור דבריו שאדם ההורג חמור משור ואין הרוצח מתכפר ע"י כופר וזקוק דוקא לכפרת מיתה או גלות. לפיכך לא שייך למעט בור מכופר מהפסוק דעליו וכפירוש התוס' כי לרש"י אין הלימוד הזה ממעט שאר נזיקין מכופר אלא הוא מורה שקיימת חומרא מיוחדת באדם הרוצח שאינו מתכפר בכופר אלא חייב מיתה או גלות.

אמנם עלינו להתבונן בפרש"י כי "שור ולא אדם" בא לכאורה למעט בור מלשלם דמי אדם הנהרג, ולא למעט בור מכופר. עו"ק שבפרש"י לקמן (דף י. ד"ה מה שאין כן באש) כ' וז"ל אש לא חייב בה שרפת אדם שהיה לו לברוח ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקלבד"מ כו' עכ"ל. וצריך עיון טובא דהתינח למ"ד אשו משום חציו אבל למ"ד אשו משום ממונו, או בשכלו לו חציו, מנ"ל שאש פטור מן הכופר.

ונראה שחיוב הכופר חל רק כשיש חלות שם רציחה, אבל מיתת אדם בעלמא אינה מחייבת כופר. לכן למ"ד אשו משום ממונו או בשכלו לו חציו, פשיטא שאין דין כופר ואף בלי מיעוט קרא שכן חסרה חלות שם רציחה. כשהצית בגופו של הנרצח או למ"ד אשו משום חציו יש חלות רציחה וסד"א שהאש יתחייב בכופר. לנוכח זה הועלה בברייתא שהאש פטור מכופר ורש"י מפרש שהוא מטעם קלבד"מ. ה"ה בבור שאין במיתת אדם בבור חלות שם רציחה, ולפי' אף בלי פסוק פטור מכופר. המיעוט "שור ולא אדם" בא לפטור בור מלשלם דמי האדם הנהרג מדין תשלומי נזק, אבל ליכא ספק שהוא פטור מכופר בלי למוד מקרא שהרי בהריגת אדם בבור ליכא חלות דין רציחה.

בהקשר להנ"ל עלינו לעמוד על פירש"י לעיל (דף ה: ד"ה וכולהו) שכ' וז"ל בור יוכיח שאינו מועד אלא לדבר הראוי לה, דבר שאינו ראוי לה מאי ניהו אדם ונפל שמה שור או או חמור שור ולא אדם עכ"ל, והרי בור שהזיק אדם חייב ואינו פטור אלא על מיתת אדם בבור ולמה כ' רש"י שאדם נקרא דבר שאינו ראוי לבור. ונראה שרש"י ר"ל שבור פטור מכל חיוב מיוחד הבא מחמת שהנופל אדם. ואף בנזקי אדם שבור חייב עליו אינו מחוייב בתורת אדם כי אם בתורת חפצא דניזק דעלמא. מאידך במיתה שלא יתכן להתחייב אלא בתורת אדם הבור פטור וכנ"ל שאין חלות דין רציחה במיתת אדם בבור.

תוס' ד"ה מה שאין כן בבור. ז"ל וי"ל דאיצטריך שור ולא אדם לפטור עבד שנפל בתוכו או עכו"ם הקנוי לישראל עכ"ל. יש לעיין בפטור בור מדמי עבד כי מ"ש דמי עבד מדמי שורו שכן עבד לאדוניו כשור דמי. בשלמא כופר מהוה תשלומין מיוחדים במיתת אדם וע"ז בור פטור אך לכאורה אינו כן בדמי עבד כי תשלומי נזק בעלמא הן כדמי שורו. וצ"ל שכך היתה גזיה"כ שבור פטור במיתת אדם כולל מיתת העבד אע"פ שדמיו הם דמים בעלמא כמו דמי שורו.

והנה ברש"י (למעלה דף ה: ד"ה וכולהו) כ' וז"ל בור יוכיח שאינו מועד אלא לדבר הראוי לה, דבר שאינו ראוי לה מאי ניהו אדם כו' עכ"ל, זאת אומרת שאדם אינו ראוי לבור, כלומר שלענין מיתת אדם אין הבור תקלה וחפצא דמזיק כלל. וכן עולה מדברי הרמב"ם בפי"ב מהל' נזקי ממון (הלט"ז) וז"ל וכן אינו חייב על מיתת הבהמה בבור כו' אלא א"כ היתה הבהמה קטנה כו' אבל אם היתה פקחת ונפלה ביום ומתה פטור שזה כמו אונס מפני שדרך הבהמה לראות ולסור מן המכשולות. וכן אם נפל לתוכו אדם ומת אפילו היה סומא או שנפל בלילה בין שהיה בן חורין או עבד הרי זה פטור כו' עכ"ל. מזה שכלל הרמב"ם את פטור הבור במיתת אדם עם פטור הבור בבהמה פקחת שהוזקה ביום משמע שפטור אחד הוא, כלומר, שהבור אינו תקלה וחפצא דמזיק למקרים אלו ואינו ראוי איפוא למיתת אדם. לפי"ז פטור הבור מדמי עבד שמת בו הוא בגלל שאינו ראוי לבור ואין הבור תקלה לענין מיתתו.

ועיין במחלוקת בין הרמב"ם להראב"ד בפרק יו"ד מהל' נ"מ (הלי"ד) ובמגיד משנה שם. לשיטת הרמב"ם אין דמים לבן חורין אך יש דמים לעבד שהומת ומשום כך תם שהמית בן חורין פטור וכשהמית עבד בעליו משלמים חצי דמי העבד (אך לא כופר כי אין בתם כופר). והשיג עליו הראב"ד וז"ל מסתברא בין בבן חורין ובין בעבד דמיו משלם כו' עכ"ל וסובר שיש דמים לבן חורין כמו שיש דמים לעבד. ולכאורה השוואת הראב"ד בין בן חורין לעבד מעוררת פליאה כי בשלמא עבד בר דמים הוא לאדוניו כשורו וחמורו, אבל בן חורין אינו קנוי לאף אדם ולמה ישלם דמי בן חורין ולאיזה בעלים ישלם את דמיו. מוכרחים, איפוא, להסיק שלדעת הראב"ד יש דין תשלומין מיוחדין עבור מיתת אדם אף שאינו משלם את הדמים עבור הפסד ממון ונזק כמו שמשלם לבעלים של שור וחמור. לכן סובר שיש דמים לבן חורין כפי שיש לעבד. אמנם יוצא לפי"ז שאף דמי עבד שמת אינם כמו דמי שורו אלא דמים מיוחדים הם כמו דמי בן חורין שמת. בכך מסתלק הקושי הנ"ל כי הפטור בעבד שמת בבור הוא שאין משלמים את הדמים המיוחדים של אדם שהומת וגזיה"כ ששור בלבד משלם דמי אדם שמת ולא בור.¹

footnotes: ¹ אך עדיין צ"ע אמאי אינו מתחייב במיתת עבד גם מדין הפסד ממון דעלמא כמו במיתת שורו. וצ"ל שבמיתת העבד פקעה זכות הממון דבעליו להשתלם מדין שורו וחמורו. עיין בראשונים לקמן בשיטה מקובצת שדנו בקושיה זו בסוגית שור שהמית שלא בכוונה האם משלם דמים או לא (דף מג. - מג ב). ומוכח לכאורה משם שחיוב הדמים חיוב מיוחד בשביל הריגת הנהרג ואינו דמי הפסד בעליו כבמיתת שורו וחמורו ואכמ"ל.

והנה לקמן (דף י. בתוס' ד"ה שהשור כו') הקשו התוס' למ"ל קרא שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסוה"מ שנפל לבור. ברם לאור דברינו אליבא דהראב"ד הקושי' מיושבת כי פטור והמת יהיה לו יצא זה שאסור בהנאה חל לפטור בעל הבור מלשלם דמי שור פסה"מ שמת בבור. אמנם דמי אדם שמת אינם דמי הפסד ותשלומי נזק בעלמא לבעלים אך הם דמים מיוחדים עבור מיתת אדם, וע"ז אין הפטור של והמת יהיה לו חל. ומסתבר שזוהי כוונת התוס' בתירוצם שם שכתבו וז"ל וי"ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטי מיניה אדם עכ"ל.

גמ'. ומועד מתחילתו מה שאין כן בשור. בשור יש דין תם בג' פעמים הראשונות ולא בבור שמועד להזיק הוא בפעם הראשונה. ויש להעיר על גמרתנו שהרי שיטת רב (לקמן דף כח:) שבור שלא הפקירו מחייב מדין שור, ומועד מתחילתו ומשלם נזק שלם. ההבדל בין תם לבין מועד הוא דוקא בנגיחה שכן הג' פעמים ראשונות משונה הוא ליגח (עיין לקמן במשנה דף טו: ובתוס' לקמן טז א ד"ה והנחש). ואילו בור שלא הפקירו המהווה חלות שם מזיק של שור אליבא דרב דרכו להזיק מתחילתו ומחוייב לשלם נזק שלם מתחילתו כי דיני תמות ומועדות לא חלים כאן, ובכן למה קובעת הגמרא דידן שמועד מתחילתו הוא חומרא של בור, הרי לרב אף שור יכול להיות מועד מתחילתו ולשלם נ"ש בפעם הראשונה כנ"ל, וצ"ע.