גמ'. הזבל של בעל הבית ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים. במאי עסקינן אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בעה"ב, אלא בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא, לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא וכו'.

וברש"י (ד"ה בחצר דמשכיר וד"ה ותורי וכו') פירש וז"ל שלא השכיר את החצר ותורי דאתו מעלמא וסתם גללים אפקורי מפקירינהו בעלים וקניא ליה חצירו ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' שכירות ה"ה) שכתב וז"ל הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מטפל בו להוציאו וכו' במה דברים אמורים בשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם הבהמה של אחרים הזבל של בעל החצר, שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א דבר זה אינו מחוור שהרי בגמ' העימדוה בחצר דמשכיר ושוורים דאתו מעלמא פ' חצר דלא אגירא לשוכר, מכלל דאי אגירא ליה כדידיה דמי וקניא ליה מידי דהוה אשוכר את מקומו עכ"ל. ובמגיד משנה שם ביאר דהראב"ד מפרש את הגמ' כרש"י דמיירי בחצר של המשכיר שלא השכירה לשוכר ומשו"ה המשכיר קונה את הגללים שבאו מתורי דעלמא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואילו הרמב"ם פירש דמיירי בחצר של המשכיר שהשכירה לשוכר, ואע"פ שהיא שכורה ביד השוכר מכיון שהגללים הם משוורים דאתו מעלמא קונה המשכיר - דהמשכיר קונה מן ההפקר. ומבואר דנחלקו בדין שדה המושכרת האם המשכיר קונה מן ההפקר או השוכר, וצ"ב ביסוד פלוגתתם. ולכאורה היה נראה לפרש דנחלקו בדין קנין חצר האם הבעלים קונים ע"י החצר - דהיינו שהבעלים תופסים את החפץ בחצר וקונים את החפץ עי"ז שתופסים את החפץ ע"י החצר, או"ד דחל קנין חצר ממילא עבור הבעלים, והחצר היא שפועלת את חלות הקנין, די"ל דרש"י והראב"ד ס"ל דחל קנין ע"י תפיסת הבעלים, ומשו"ה ס"ל דהשוכר קונה מן ההפקר דמכיון שהוא זה שמשתמש ודר בחצר חשיב כאילו הוא תופס את החפץ שבתוך החצר ולכן השוכר הוא זה שקונה מההפקר. משא"כ הרמב"ם סובר דחל קנין חצר מאליה עבור הבעלים, ומשו"ה ס"ל דקונה המשכיר שהוא הבעלים של החצר.¹

footnotes: ¹ עיין לעיל בשיעורים (פרק אלו מציאות) בענין קנין חצר. ועיין בס' רשימות שיעורים למס' יבמות בענין קנין פירות וקנין הגוף אות ג' מש"ב רבינו זצ"ל בביאור פלוגתת הרמב"ם והראב"ד.

ועיין בש"ך (חו"מ סימן שי"ג ס"ק ד') שהקשה דבגמ' (דף יא. - יא ב) איתא "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה אמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו ומקומו מושכר לו", ומבואר להדיא בגמ' דהשוכר קונה מדין קנין חצר בחצר המושכרת לו, וצ"ע בשיטת הרמב"ם. ותירץ הש"ך דדעת אחרת מקנה לו שאני, דכשיש דעת אחרת המקנה את החפץ לשוכר לבדו אזי קונה השוכר, והתם מיירי בדעת אחרת מקנה לשוכר ומשו"ה קונה השוכר. ונל"ב דלעולם החצר קונה להמשכיר והא דחל קנין מתנה לשוכר הוא משום דהמשכיר הקנה לשוכר את זכות קנין של החצר לענין מתנה, דחלק מהשכירות של החצר היינו שקנה השוכר את זכות הקנין דחצר. משא"כ לענין קנין מציאות מן ההפקר לא הקנה המשכיר לשוכר את זכות קנין של החצר, ומשו"ה המשכיר הוא זה שקונה מן ההפקר.

ועוד נראה לבאר שיטת הרמב"ם והש"ך על פי יסוד הגר"ח זצ"ל שקבע שבשכירות קנין הגוף לפירות שייך למשכיר ואילו לשוכר חל קנין פירות דעלמא. ולפי"ז י"ל שעצם החצר קנוי למשכיר ואילו ההשתמשות שבחצר קנויה לשוכר. ויוצא שמצד הקנין שבגופו של החצר, החצר תפוס למשכיר. ומאידך, מצד ההשתמשות שבחצר, השוכר הוי התופס. ולכן החפצא דהקנין תפוס בחצר בין למשכיר ובין לשוכר. ובתרתי דסתרי הזה שבין המשכיר לבין השוכר, תפיסת המשכיר אלימתא, שהרי הוא המוחזק בעצם גופו של החצר. ואילו תפיסת השוכר גריעה וחלשה כלפי תפיסת המשכיר בגוף החצר. ולפיכך החצר תופס דבר הפקר וקונהו למשכיר ולא לשוכר. ואילו כשיש דעת אחרת שמקנה את החפצא לשוכר אזי השוכר קונהו משום שעכ"פ מוחזק הוא ותפוס בחצר מצד ההשתמשות, ודעת האחרת התכוונה להקנות את החפצא לשוכר ולעשות אותו לבדו התופס בחפצא ולהקנותו לו ולא למשכיר.¹

footnotes: ¹ וע"ע ברשימות שיעורים למס' יבמות בענין קנין פירות וקנין הגוף אות ג' (עמ' תי"ד - תט"ו).

גמ'. מיתבי זבל היוצא מן התנור ומן הכירים והקולט מן האויר הרי אלו שלו ושברפת ושבחצר של בעל הבית ואם איתא לדר' יוסי בר' חנינא דאמר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו קולט מאויר אמאי הרי אלו שלו אויר חצירו הוא. אמר אביי במדביק כלי בשולי פרה. ובתוס' (ד"ה קולט) הקשו דצ"ע דאי לא ס"ל כר' יוסי בר' חנינא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אמאי קיי"ל דהזבל שבחצר לבעל הבית. ובשיטמ"ק כתב בשם הראב"ד וז"ל דמדקאמר רבי יוסי קונה לו שלא מדעתו משמע קונה לו לגמרי, וכאלו היא מדעתו, ואלו מדעתו קיי"ל דאויר חצר כחצר דמי וכו ואם כן קולט מאויר אמאי שלו, אלמא שלא מדעתו לא קניא לגמרי וכו' עכ"ל. ומבואר דהראב"ד מפרש דהגמ' מק' דאי ס"ל כר' יוסי בר' חנינא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אזי אף אויר חצירו נמי קונה לו, וצ"ע מדוע קונה השוכר הזבל באויר. אמנם אפילו אי לא ס"ל כר' יוסי בר' חנינא מ"מ ניחא הא דעצם החצר קונה לבעל הבית ומשו"ה לא מקשינן אמאי הזבל שבחצר לבעל הבית. ודבריו צ"ע דאי לא ס"ל כר' יוסי בר' חנינא א"כ אמאי תיקני לו החצר עצמה שלא מדעתו, ומהו המקום לחלק בין אויר החצר לחצר עצמה.

והנה עיין במשנה לעיל (דף יא.) "ראה אותן רצין אחר מציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו. היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין ואמר זכתה לי שדי לא אמר כלום". ועיין בתוס' (שם ד"ה זכתה) שנקטו דאף אם לא אמר זכתה לי שדי קנה דקיי"ל כר' יוסי בר' חנינא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ומוכח דאע"פ שלא אמר קנה. אמנם יעויין ברמב"ם (פי"ז מהל' גזילה ה"ח) וז"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר. במה דברים אמורים בחצר המשתמרת אבל בשדה וגנה וכיוצא בהן אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי זכה בה. ואם אינו עומד שם או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם מחלק בין שדה המשתמרת לשדה שאינה משתמרת, דבשדה המשתמרת קונה אף אם לא עמד בצדה ולא אמר "תזכה לי שדי", משא"כ בשדה שאינה משתמרת בעינן שיעמוד לצד השדה ושיאמר "זכתה לי שדי" ואל"ה לא קנה. ושיטת הרמב"ם צ"ע דאי קיי"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו מדוע ס"ל דבחצר שאינה משתמרת צריך בעל החצר לעמוד בצד חצירו ולומר תיקני לי שדי.

ונראה דהרמב"ם סובר דיש חילוק בין קנין חצר בחצר המשתמרת לקנין בחצר שאינה משתמרת, וס"ל דיש ב' דינים בקנין חצר - דבחצר המשתמרת החצר קונה מאליה עבור הבעלים וליכא מעשה קנין מצד הבעלים, ואילו בחצר שאינה משתמרת הבעלים קונים ע"י החצר, וחל מעשה קנין לבעלים ע"י החצר. ומשו"ה בחצר שאינה משתמרת בעינן שיעמוד הבעלים בצדה ושיאמר "זכתה לי שדי" דע"י שהבעלים עומדים בצד החצר חל שמירת החפץ בתוך החצר ובאמירת "זכתה לי שדי" חל דעת קנין ובכך קונים הבעלים את החפץ ע"י החצר. משא"כ בחצר המשתמרת החצר תופסת את החפץ שבתוכה עבור הבעלים והחצר קונה מאליה לבעלים אף שלא מדעתם. אולם בחצר שאינה משתמרת אין החצר מצד עצמה תופסת את החפץ, אלא הבעלים תופסים את החפץ ע"י ששומרים את החפץ בתוך החצר, ומשו"ה בעינן דעת בעלים לפעול את הקנין, דהבעלים תופסים וקונים את החפץ ע"י ששומרים את החפץ בחצר. ולפי"ז יש לבאר דברי הראב"ד בסוגיין, דס"ל דאי לא קיי"ל כר' יוסי בר' חנינא אזי אויר החצר קונה רק מדעתו אמנם החצר עצמה שפיר קונה שלא מדעתו - משום די"ל דשאני הקנין שבאויר מהקנין דחצר עצמה, די"ל דהקנין באויר החצר חל ע"י הגברא דהיינו דנחשב כאילו הגברא תופס את החפץ באויר כדי לקנותו, ואין עצם אויר החצר קונה מאליו, ומשו"ה לא חל הקנין אלא מדעתו - דאזי חלה תפיסת הגברא בחפץ. משא"כ בקנין של החצר עצמה דאפילו שלא מדעתו חלה תפיסת החפץ בחצר עצמה, והחצר עצמה פועלת הקנין מאליה, ומשו"ה החצר קונה לו אף שלא מדעתו, אבל אין החצר עצמה תופסת וקונה מאליה באויר החצר אא"כ ס"ל כר' יוסי בר' חנינא.

ובביאור המחלוקת בין תוס' והרמב"ם האם צריך לעמוד בצד שדהו וגם לומר "זכתה לי שדי" נראה דתוס' ס"ל דאם הבעלים עומדים בצד השדה אזי משווים ליה לחצר המשתמרת ותו לא צריך לומר "זכתה לי שדי" דקיי"ל בחצר המשתמרת דקונה לו שלא מדעתו משום דהחצר עצמה תופסת החפץ וקונה מאליה עבור הבעלים. משא"כ הרמב"ם סובר דאם השדה אינה משתמרת מצד עצמה תו לא מהני מידי שיחול תפיסת החצר עצמה, ואין הקנין חל מאליו ע"י החצר עצמה אלא שחל הקנין ע"י תפיסת הבעלים, עי"ז שהבעלים שומרים את החפץ בחצר, ומשו"ה בעינן שיעמדו הבעלים בצד החצר ושיאמרו "זכתה לי שדי", דבעינן דעת לזכות להחיל תפיסת הבעלים ומעשה קנין של הבעלים. ועוד יתכן לפרש דתוס' ס"ל דכשעומד בצד שדהו חל קנין ע"י תפיסת הבעלים ואעפ"כ ס"ל דאינו צריך לומר "תזכה לי חצרי" דקנין שחל ע"י תפיסת הבעלים נמי לא צריך דעת.

ובסוגיין לעיל איתא (דף קב.) "מיתיבי אם אמר כל מציאות שיבאו לתוכו היום תקנה לי חצרי לא אמר כלום ואם איתא להא דר' יוסי בר' חנינא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אמאי לא אמר כלום, הכא במאי עסקינן בחצר שאינה משתמרת אי הכי אימא סיפא יצא לו שם מציאה בעיר דבריו קיימין ואי בחצר שאינה משתמרת כי יצא לו שם מציאה לעיר מאי הוי, כיון דיצא לו שם מציאה בעיר מיבדל בדילי אינשי מינה והויא לה חצר המשתמרת". והקשה הרא"ש (מובא בשיטמ"ק ד"ה מבדל בדילי) וז"ל ואם תאמר כיון דהויא בחצר המשתמרת למה לי אמר אפילו לא אמר נמי. וי"ל דמשום רבותא דרישא נקטיה, אי נמי כיון דאינה משתמרת ממש בעינן אמר עכ"ל. ונראה דר"ל דמכיון דלא הויא חצר המשתמרת ממש אלא דבדילי אינשי מינה, אזי אין החצר עצמה תופסת את החפץ לקנות בעצמה את החפץ מאליה, ולכן בעינן אמירת הבעלים ודעת הבעלים לקנות את החפץ שקונים את החפץ באמירתם ובדעתם ע"י החצר. אמנם עיין ברא"ש (פ"א סימן ל"א) דס"ל כשיטת התוס' דבעומד בצד שדהו אינו צריך לומר "זכתה לי שדי". ונראה דהרא"ש סובר דבחצר המשתמרת ממש חל הקנין ע"י החצר עצמה - דהחצר עצמה תופסת וקונה את החפץ מאליה עבור הבעלים ואין הבעלים עושים מעשה קנין, והרא"ש סובר דבעומד בצד שדהו אזי הבעלים משווים ליה לחצר המשתמרת וכל חפץ שנכנס לתוכה נשמר בחצר ומשו"ה ס"ל דכשהבעל עומד בצד שדהו תו לא צריך לומר "תזכה לי חצרי", דבכהאי גוונא החצר עצמה תופסת ופועלת את הקנין מאליה. משא"כ ב"יצא לה שם מציאה בעיר דמיבדל בדילי מינה", דרק אותה מציאה נשמרת בחצר, ובכה"ג י"ל שאין החצר עצמה תופסת את החפץ עבור הבעלים - אלא דהבעלים קונים את החפץ ע"י החצר - דהיינו שחל תפיסת הבעלים עי"ז שהחפץ נשמר בתוך החצר שלהן, והבעלים עצמם עושים את מעשה הקנין, ומשו"ה בעינן שיאמרו "זכתה לי חצרי" דבעינן דעת בעלים כדי שיקנו הבעלים.

והנה עיין ברמב"ם (פכ"ט מהל' מכירה ה"י) שכתב וז"ל וכן קטן שקנה מטלטלין וקנו מידו ושכר מהם המקום לא קנה עד שימשוך, לפי שאינו זוכה בדרכים שזוכין בהן הגדולים, ראיה לדבר שאין חצר של קטן ולא ארבע אמות שלו קונין לו, מפני שנתרבו מדין שליחות ולא מדין ידו כמו שיתבאר ולא יהיה הקנין או שכירות מקום גדול מחצירו, אבל הקטנה שנתרבתה חצירה מידה תקנה המטלטלין מאחרים אם קנו מידה או בשכירות מקום עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם סובר דאין לקטן קנין סודר וקנין אגב כי היכי שאין לקטן קנין חצר. משא"כ קטנה יש לה קנין סודר וקנין אגב משום שיש לה קנין חצר. והקשה עליו הש"ך (חו"מ סימן רל"ה ס"ק ג') דמה שייך לחלק בין קטן לקטנה לענין קנין סודר וקנין אגב, דבשלמא לענין קנין חצר חילקו הש"ס בין קטן לקטנה משום דחצר דאשה משום ידה איתרבאי דכתיב ונתן בידה אבל לענין קנין חליפין אין טעם לחלק ביניהן. ונראה לתרץ דהרמב"ם סובר שקנין חצר הוי קנין מאליו שחל בלי מעשה קנין והרמב"ם סובר דכי היכי שנתמעט קטן מקנין חצר דהוי קנין החל מאליו בלי מעשה קנין ה"ה דנתמעט קטן מקנין סודר וקנין אגב דהויין קנינים שחלין מאליהן בלי מעשה קנין. דהגר"ח זצ"ל כבר ייסד (עיין לעיל בשיעורים לפרק הזהב בענין קנין סודר) דיסוד הקנין דקנין סודר הוי קנין מדעת שחל ע"י דעת מקנה ודעת קונה. וכן י"ל לענין קנין אגב דחל קנין ממילא על המטלטלין מאחר שחל מעשה קנין על הקרקע וליכא שום מעשה קנין על המטלטלין. ונראה דהמחלוקת אם חצר משום שליחות איתרבאי או משום יד איתרבאי הוא דלמ"ד חצר משום יד איתרבאי חל קנין חצר מדין תפיסת הבעלים דחשיב כאילו החצר היא ידו והבעלים תופסים את החפץ ופועלים את הקנין. משא"כ למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי י"ל דחל קנין חצר מאליו והחצר פועלת מעשה הקנין וזוכה עבור הבעלים כמו בשליח שמעשה השליח מתייחס לבעלים. ולפי"ז י"ל דהרמב"ם סובר דקטן נתמעט מקנינים שחלין מאליהם, משא"כ קטנה דמכיון דחל לקטנה קנין חצר משום ידה חל נמי קנין חצר מאליה, וה"ה דחל נמי קנין סודר וקנין אגב דהויין קנינים מאליהם לקטנה. אמנם יש להעיר דלפי"ז צ"ע מדוע אין קטן יכול לקנות בקנין חצר כשעומד בצד שדהו ואומר "תזכה לי שדי", דלפמש"נ קטן רק נתמעט מקנין מאליו אבל יש לקטן מעשה קנין וחל קנין משיכה לקטן, וא"כ י"ל דכשעומד בצד שדהו ואומר "תזכה לי שדי" הו"ל לקנות מכיון דבכה"ג חשיב כאילו הבעלים הם תופסים את החפץ ופועלים את הקנין וחל מעשה קנין לבעלים. ונראה לומר דהא דצריך לומר "תזכה לי שדי" אינו מדין דבעינן דעת לחלות הקנין בלבד אלא דעצם חלות תפיסת הבעלים חל רק ע"י שאומר "תזכה לי חצירי" ובעינן דעת לעצם מעשה הקנין וכדי שיחול תפיסת הבעלים, ומכיון שאין לקטן דעת ליכא לקטן מעשה קנין של חצר, ואף בעומד בצד חצירו ואומר תזכה לי חצירי לא קנה.

גמ'. מיתבי יוני שובך ויוני עלייה חייבות בשילוח ואסורות בגזל מפני דרכי שלום וכו' אמר רבא ביצה ביציאת רובה הוא דאיחייבה לה בשילוח ומיקנא לא קניא עד דנפלה לחצרו, וכי קתני חייבת בשילוח מקמי דתיפול לחצרו, אי הכי אמאי אסורות משום גזל אאמן. עיין ברש"י (ד"ה אאמן) וז"ל כלומר גזל דדרכי שלום אפילו אאמן נמי קאמר דדעתו של בעל השובך עליהם דבטוח שחוזרין למקומן לערב עכ"ל. ומבואר דרש"י סובר דיש איסור גזל מפני דרכי שלום בביצים ובאם. אולם התוס' (ד"ה אי הכי) כתבו דחל איסור גזל משום דרכי שלום באם בלבד ולא בביצים. וצ"ע ברש"י דאמאי הביצים אסורות משום גזל והא לא באו לתוך החצר משא"כ האם נמצאת בחצר ומשו"ה אסורה משום גזל. ועיין ברמב"ם (פי"ז מהל' גזילה ה"ח) וז"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר, בד"א בחצר המשתמרת אבל בשדה וגינה וכיוצא בהן אם היה עומד בצד שדהו ואומר זכתה לי שדי זכה בה, ואם אינו עומד שם או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה עכ"ל. ובהי"א (שם) כתב וז"ל מי שראה אחרים רצים אחר המציאה וכו' ואם אינו יכול להגיען הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכו' ולא אמר כלום אלא כל הקודם זכה בהן עכ"ל. ונראה דמבואר ברמב"ם דבחצר שאינה משתמרת ליכא תפיסת חפץ בחצר כלל, ולפי"ז י"ל דהאם אינה משתמרת בחצר ולא חל בה תפיסת החצר ודומה היא לביצים שלא יצאו עדיין ואינם מונחים בחצר, ולכן רש"י סובר דאם חל איסור גזל מפני דרכי שלום באם ה"נ שחל נמי איסור גזל מפני דרכי שלום בביצים. ואין האיסור גזל מפני דרכי שלום תלוי במעשה קנין דהרי ליכא מעשה קנין בהאם מכיון דהחצר אינה משתמרת לגבה. וקס"ד דחל איסור גזילה משום דרכי שלום היכא שחל מעשה קנין אולם יש חסרון בדעת קנין ומשו"ה מקשינן אמאי יש איסור גזל בביצים והרי לא נפלו לתוך החצר וליכא בהם מעשה קנין. ואמרינן דכי היכי דחל איסור גזילה באמן מפני דרכי שלום אע"פ שהוי חצר שאינה משתמרת לגבה ואין באם מעשה קנין ה"ה דחל איסור גזילה מפני דרכי שלום בביצים. ובשיטת התוס' נל"פ דס"ל דאיסור גזל מפני דרכי שלום חל באם בלבד ולא בביצים משום שהאם מונחת בחצר ואינה נקנית משום חסרון שמירה דהוי חסרון בדעת קנין, משא"כ בביצים שאינם כלל בחצר דליכא בהו מעשה קנין ליכא בהו נמי איסור גזילה מפני דרכי שלום.

גמ'. אפילו תימא דנפלה לה לחצירו כל היכא דאיהו מצי זכי ליה חצירו זכיא לה וכל היכא דאיהו לא מצי זכי ליה חצירו נמי לא זכיא ליה. ונראה לפרש הגמ' בב' אופנים: א) י"ל דכי היכי שחל איסור לעשות מעשה קנין דקנין יד והגבהה לזכות בביצים משום דעובר בעשה ד"שלח תשלח את האם והבנים תקח לך" ה"ה דאסור לזכות בביצים ע"י קנין חצר ואע"פ שאינו עושה שום מעשה קנין, דהאיסור חל בחלות קנין הבנים ולא במעשה הקנין שעשה לקנות הבנים מבלי לשלוח מקודם את האם, ב) י"ל דהאיסור תלוי במעשה לקיחת הבנים וכדכתיב "לא תקח האם על הבנים" ואף בקנין חצר חל מעשה קנין ותפיסה לבעל החצר ומשו"ה אמרינן דכל היכא דאיהו לא מצי זכי ליה אף חצירו לא זכיא ליה. ולכאורה יהיה נפ"מ בזה לענין קנין סודר וכגון בגוונא שקנה את הביצים בקנין סודר האם עובר בלאו ד"לא תקח" ובאיסור עשה ד"שלח תשלח", דאי נימא שהאיסור תלוי במעשה קנין י"ל דלא קא עבר מאחר דקנין סודר אינו קנין שחל ע"י מעשה קנין אלא דהויא דין קנין מדעת. משא"כ אם נאמר דהאיסור תלוי בחלות קנין י"ל דעובר אף בקנין סודר. וכן י"ל דנפ"מ לשיטת התוס' דראייה בעלמא קני בהפקר דאם האיסור תלוי במעשה קנין י"ל דליכא איסור בקנין ראייה משא"כ אם האיסור חל מחמת חלות הקנין אזי י"ל דאף בקנין ראייה חל איסור. ועיין בגמ' (דף כה:) "המוצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו", ובתוס' (דף כו. ד"ה דשתיך) הקשו דאמאי לא קני ליה לבעל החצר מדין קנין חצר, ותירצו דאין חצר קונה שלא מדעתו בדבר שיכול להיות שהבעלים לא ימצאנו לעולם. ובחידושי הריטב"א שם (ד"ה מצא בגל) הוסיף דמיירי דשתיך טפי ולא מסקי בעלים דעתייהו ע"ז וכל דלא מסקי בעלים אדעתייהו אין חצרם זוכה להם. ויתכן עוד לתרץ קושיית התוס' עפימש"נ בסוגיין דחצר קונה רק היכא שהבעלים עצמם יכולים לקנות בקנין יד, ומכיון דאין הבעלים עצמם יכולים לקנות בקנין יד דבר שאינו ידוע להם ה"ה דלא חל בזה קנין חצר.