Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 102b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. ושמואל אמר בבא באמצע חדש עסקינן אבל בא בתחילת חדש כוליה למשכיר בא בסוף חדש כוליה לשוכר וכו' ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה קיימת.
ופירש רש"י (בד"ה ושמואל) עד סוף (ד"ה בסוף החדש כוליה לשוכר) וז"ל מתני' דתני יחלוקו, בבא לב"ד באמצע החדש ואמר לו צא מביתי או תן לי שכר חדש זה, וכי מספקא לן איזהו לשון נתפיס אמרינן העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה דלמא לשון ראשון אית לן למיתפיס, ומה שלא עבר מן החדש או יצא או יתן לו שכרו העמד קרקע על חזקתה בחזקת בעליה. כולו למשכיר, העמד קרקע בחזקת בעליה. בסוף החדש כולו לשוכר, העמד ממון על חזקתו עכ"ל. ונראה דשמואל סובר דבתחילת החדש הספק הוא בנוגע לזכות תשמיש בחצר ומאחר שיש לבעלים קנין הגוף בחצר הריהם מוחזקים נמי בזכות תשמישי החצר ומשו"ה בתחילת החדש כוליה למשכיר. משא"כ בסוף החדש הספק הוא בנוגע לחיוב תשלומין והממון ובזה השוכר הוי מוחזק ולכן בסוף החדש כולו לשוכר.
ועוד י"ל דאע"פ דיש למשכיר חזקת מרא קמא מ"מ מועיל תפיסת השוכר כנגד חזקת מרא קמא ומשו"ה בסוף החדש כולו לשוכר, ואע"פ דבעלמא אמרינן שאין תפיסה מועלת כנגד חזקת מרא קמא י"ל דזה רק לענין תפיסת חפץ וכגון בדברים העשויים להשאיל דלא חלה בה תפיסה ודין מוחזק דכל מה שתחת יד אדם הוא שלו דאזלינן בהו בתר חזקת מרא קמא, משא"כ הכא דהשוכר הוי מוחזק במעותיו ומשו"ה כולו לשוכר ולא אזלינן בתר חזקת מרא קמא, ושמואל סובר דחזקת השוכר במעותיו עדיף מחזקת המרא קמא של המשכיר. ועוד י"ל דחזקת מרא קמא חלה מדין תפיסה ומדין בירור, והא דקיי"ל דאין מועיל תפיסה להוציא מידי חזקת המרא קמא היינו היכא שחלה החזקה מדין בירור, ובסוגיין ליכא למשכיר חזקה מדין בירור אלא מדין מוחזק דמעיקרא דמספק"ל אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון וחל דין חזקה דמעיקרא רק מדין ספק וניהוג ולא מדין בירור, ומשו"ה מועיל תפיסת השוכר להוציא מידי חזקת המרא קמא. ובסברת רב נחמן כתב רש"י (בד"ה ורב נחמן) וז"ל ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחילת החדש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר עכ"ל. כלומר לר"נ תפיסת השוכר הויא תפיסה לאחר שנולד הספק והמשכיר הוי מוחזק ראשון, ולא מהני תפיסת השוכר.
והנה עיין ברמב"ם (פכ"ח מהל' מכירה ה"ו) וז"ל אמר בית כור עפר אני מוכר לך הרי זה כמי שפירש ואמר בית כור עפר בין חסר בין יתר ואם פיחת מן המדה אחד מארבע ועשרים שהוא רובע לכל סאה או הותיר רובע לכל סאה הגיעו וכו' וכל שפיחת מבית כור ינכה לו מן הדמים וכל שהוסיף על בית כור יחזיר לו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד שם וז"ל א"א לא ידעתי מהו זה כי הפחות שבלשונות קולא היא לנתבע ואם נתן מעות הלוקח הוא התובע ואם לא נתן והלוקח מחזיק והמוכר תובע מעות יתרים הוא התובע ופעמים שחסר קולא או חומרא לנתבע וכן להיפך עכ"ל. ומשמע דהראב"ד סובר דמועילה תפיסה כנגד חזקת מרא קמא, וצ"ע דקיי"ל דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכסברת ר' נחמן, וא"כ תפיסה לא מהני להוציא מידי המרא קמא. וי"ל דהראב"ד מפרש בסברת רב נחמן דבאמת יתכן שתפיסה תועיל להוציא מידי המרא קמא, אולם הכא בסוגיין תפיסת השוכר גרע משום שתפס לאחר שנולד הספק וכבר חלה חזקת מרא קמא למשכיר ומשו"ה לא מהני תפיסת השוכר להיותו מוחזק ומכיון דלא הויא תפיסה מעליא נשארת חזקת המרא קמא במקומה וכולו למשכיר, משא"כ בבבא דבית כור דחלה תפיסת הלוקח בב"א עם חזקת מרא קמא של המוכר ושפיר חלה תפיסה להפקיע מידי המרא קמא אף לשיטת רב נחמן.
גמ'. על מי להביא ראייה. הגמרא משווה דין פרעון שכירות לדין פרעון פדיון הבן דבתרווייהו אמרינן דאין אדם פורע תוך זמנו. ועיין בתוס' (ד"ה בחזקת) דהקשו משיטת אביי דס"ל עביד איניש דפרע בגו זמניה. ולכאורה היה יתכן לתרץ דשאני שכירות ופדיון הבן ממלוה דעלמא, דבמלוה בעלמא חל חיוב לפרוע את החוב מיד ואף בתוך הזמן אלא דיש דין בגביית החוב דאין יורדין לגבות את החוב תוך זמנו. וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב (בפי"ג מהל' מלוה ולוה ה"ה) וז"ל וסתם מלוה ל' יום ואם התנה שיתבע בכל זמן שירצה יש לו לתבעו ביומו שתנאי ממון הוא עכ"ל, ומשמע דל' יום אינו אומדנא דעלמא דאינו מתחייב לשלם עד ל' יום, אלא דהוי דין דאורייתא דסתם הלואה ל' יום והא דיכול המלוה לשנות את זמן הפרעון הוא רק משום דהמתנה תנאי שבממון ע"מ שכתוב בתורה תנאו קיים. ולפי"ז י"ל דעצם החיוב לשלם את החוב חל מיד אלא דיש דין דאורייתא שאין גובין את החוב עד ל' יום. ומאחר שבמלוה חל חיוב לשלם את החוב מיד י"ל דבמלוה אמרינן עביד איניש דפרע את חובו תוך זמנו. משא"כ בפדיון הבן דליכא חיוב פדיון כלל תוך ל' יום ומשו"ה לא עביד איניש לפרוע את חובו תוך זמנו. וי"ל דה"ה בשכירות דפשיטא דלמ"ד אין שכירות אלא לבסוף ליכא חיוב בכלל לשלם לפני סוף הזמן. אמנם י"ל דאף למ"ד דס"ל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף היינו דחל מחייב לשלם כל הזמן אמנם חלות החיוב לשלם לכו"ע אינו חל אלא לבסוף, דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף ואין זה דין רק בגביית החוב אלא בעצם החיוב לשלם, ומשו"ה אף בשכירות אמרינן דלא עביד אינש לשלם תוך זמנו.
גמ'. מי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה. ונל"ב דאם הזמן הוי שיעור זמן פרעון בעלמא אזי י"ל דחל דין מקצת היום ככולו ומשלם ביום האחרון. אמנם אם נאמר דהזמן אינו דין שיעור זמן פרעון בעלמא אלא דין דאין משלמים אלא לאחר שנגמרה המלאכה אזי י"ל דאין משלמים ביום האחרון. ועיין ברמב"ם (פ"ז מהל' שכירות ה"ג) ובלחם משנה שם. והנה אליבא דהרא"ש כשטען השוכר שכבר שילם תוך זמנו צריך המשכיר לישבע שבועת הנוטלין בנקיטת חפץ ונוטל בשבועה. ואילו לרי"ף אינו נשבע כלל. ולשיטת הרמב"ם המשכיר נשבע שבועת היסת. בביאור מחלקותם י"ל דפליגי האם שבועת הנוטלין חלה מדין מברר דאזי החזקה דאין אדם פורע את חובו תוך זמנו מבררת ואינו נשבע שבועת הנוטלין. ומאידך אם הוי דין חיוב שבועה המזכה אותו בממון אזי אין החזקה מועלת לפוטרו מחיוב שבועה. והרמב"ם סובר דנשבע שבועת היסת דס"ל דהחזקה מבררת ופוטרתו מלישבע שבועת הנוטלין אך לא משבועת היסת, דס"ל דהוי חיוב שבועת היסת בעלמא שחל על כל הנוטלין ואינו חל מדין מברר כשבועת הנוטלין דעלמא.