Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 23a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. אלא אמר רב זביד משמיה דרבא דכולי עלמא סברי סימן העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלין והכא בסימן הבא מאליו קא מפליגי, דת"ק סבר לא הוי סימן ור"י סבר הוי סימן.
עיין ברמב"ם (פט"ו מהל' גזלה ואבדה הי"א) וז"ל מצא עיגול ובתוכו חרש, ככר ובתוכו מעות וכו' הואיל ויש בהן שינוי חייב להכריז, שלא עשאום בעליהן אלא לסימן עכ"ל. והטור כתב (חו"מ סימן רס"ב) שהרמב"ם פסק כשיטת ר' יהודה דחייב להכריז, דסובר דסימן הבא מאליו הוי סימן. אולם עיין ברא"ש (סימן א') שפסק כרבנן דאינו חייב להכריז משום דסימן הבא מאליו לא הוי סימן. והנה בסימן הבא מאליו יש ספק אם נחשב הדבר לסימן או לא - דשמא אין הבעלים יודעים שיש בחפץ סימן זה. ולפי"ז יל"ע בפסק הרא"ש שאם מצא ככר ובתוכו מעות אינו חייב להכריז, דקיי"ל סימן הבא מאליו לא הוי סימן, משום דבסימן הבא מאליו יש ספק אם הבעלים יודעים שיש בו סימן או לא, וא"כ החפץ מוטל בספק חיוב השבת אבידה, וקיי"ל לקולא. אמנם צ"ע בזה דהרי קיי"ל דבמחצה כנענים ומחצה ישראל - דג"כ יש ספק אם חל חיוב השבת אבידה - דחייב להכריז, וכן צ"ע לפי שיטת המ"מ (פט"ו מהל' גזו"א ה"א) דקיי"ל דספק יאוש שלא מדעת אסור, וצ"ע להרא"ש דמ"ש מסימן הבא מאליו דמותר למוצא. ונראה דהרא"ש סובר דבסימן הבא מאליו דהאבידה נודעה לבעלים אלא דיש ספק האם הסימן נודע לבעלים אזי האבידה מותרת למוצא, משום דהוי ודאי אבידה וספק יאוש. משא"כ בספק יאוש שלא מדעת דהוי ספק אבידה דדלמא לא נודע לבעלים שנאבדה כלל אזי האבידה אסורה למוצא. והביאור בזה הוא דבודאי אבידה וספק יאוש פקע חזקת מרא קמא ולכן האבידה מותרת למוצא מספק דהא הוא תופס בה. משא"כ היכא דיש ספק אם הבעלים יודעים שנאבדה להם האבידה דאזי עדיין חלה חזקת מרא קמא, ולכן האבידה אסורה מספק. אמנם יל"ע לפי"ז מדוע חייב להכריז במחצה ישראל ומחצה כנענים, דלכאורה התם נמי יש ספק אי חלה חזקת מרא קמא, דיתכן דהוי אבידת עכו"ם.¹
footnotes: ¹ ויתכן לומר דהרא"ש סובר דסימן הבא מאליו לא הוי סימן כלל, דהא אפילו אם ידעו הבעלים ממנו מ"מ אצל המוצא יש ספק שמא לא ידעו הבעלים מהסימן, וא"כ אפילו אם באמת הבעלים ידעו היה להם לחשוש שהמוציא יחשוב שלא ידעו הבעלים. וא"כ הך סימן אינו סימן כלל, דסימן הוי רק כשעל ידו ידע המוצא בבירור שהבעלים יודעים את הסימן וסומכים עליו, ואילו בסימן הבא מאליו אין כאן סימן שהבעלים יכולים לסמוך עליו ולפיכך סימן הבא מאליו לא הוי סימן כלל, והאבידה מותרת למוצא. משא"כ היכא דיש בחפץ סימן שהבעלים יכולים לסמוך עליו אלא דיש ספק שמא נתייאשו או דהיא אבידת עכו"ם אזי קיי"ל שהאבידה אסורה למוצא. משא"כ כאן דיש ספק בגוף הסימן עצמו, דיש לומר שאין בחפץ סימן שהבעלים סומכים עליו, ולא נחשב האבידה כדבר שיש בו סימן, ומשו"ה קיי"ל דהריהי של המוצא.
ונ"ל דהרא"ש סובר דחיוב מצות "השב תשיבם" היא להשיב את האבידה לבעלים שיכולים לזהות את החפץ עפ"י סימנים, אבל אם עצם יכולת הבעלים לזהות את החפץ היא מוטלת בספק, דשמא הסימן בא מאליו, אזי אין הבעלים מחייבים השבה, ודין זה הוא שיעור בחלות שם "בעלים" המחייבים השבה - דרק אם יש לחפץ בעלים שיכולים לזהות החפץ עפ"י סימנים הם בעלים המחייבים בהשבת אבידה. ויש להביא ראייה לזה דהראשונים הקשו מדוע אין מכריזין דבר שאין בו סימן, דנימא דיכריזו אף אבידה שאין בה סימן כדי שיבואו הבעלים ויביאו עדים שיעידו דהחפץ שלהם, וכן הקשו דהו"ל להכריז דילמא יבוא ת"ח ויכיר האבידה בטביעות עין. ויתכן לתרץ, דחיוב השבה והכרזה חל רק באופן שהבעלים יכולים לזהות את החפץ ע"י סימנים ולא ע"י עדים או ע"י נאמנות בטביעות עין, דחל חיוב השבה והכרזה רק באופן שיש אפשרות שהבעלים יבררו שהחפץ שלהם ע"י סימנים. ולפי"ז נראה ליישב שיטת הרא"ש דבסימן הבא מאליו יש ספק אם הבעלים יכולים לברר החפץ עפ"י סימנים מעצמם, והספק הוא בעצם המחייב דהשבת אבידה וקיי"ל לקולא דהאבידה מותרת למוצא. משא"כ כשמצא אבידה במחצה עכו"ם ומחצה ישראל, ובספק יאוש שלא מדעת קיי"ל לחומרא דהאבידה אסורה, משום דהתם אין הספק בעצם יכולת הבעלים לזהות את החפץ ובעצם המחייב דהשבת אבידה, אלא חל ספק האם חל חיוב השבה בכה"ג או לא, ובזה קיי"ל דספק אבידה אסורה. משא"כ כאן דהספק הוא בעצם המחייב דהשבה להבעלים, ובכה"ג קיי"ל לקולא. ויל"ע בזה.
תוס' ד"ה והא איכא נכרים. וז"ל ועוד דהוה ליה למימר דמנכרים נפל וניזיל בתר רובא אפילו לשמואל דאמר בממון אין הולכין אחר הרוב היכא דליכא חזקה מודה וכו' אבל כל היכא דאפשר לתקן להשיב ממון לבעלים ע"י הכרזה מתקנינן וא"כ מאי פריך הכא עכ"ל. ועיין בתוס' במס' ב"ב (דף כג: ד"ה חוץ) שהוסיפו דהכא ע"י הכרזה אפשר לברר אם של ישראל הוא ואין צריך לסמוך על הרוב ומשו"ה מדרבנן אין סומכים על הרוב וחייב להכריז. והנה ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן נחלקו הראשונים האם לכתחילה צריך לבדוק את השוחט האם בקי הוא בהלכות שחיטה או לא אלא דסמכינן על הרוב, דתוס' בחולין (ג ב ד"ה רוב) ס"ל דא"צ בדיקה לכתחילה, והרמב"ם (פ"ד מהל' שחיטה ה"ו) סובר דלכתחילה צריך לבודקו, והרמב"ן סובר דזה תלוי דאי הוי מיעוט המצוי אזי מבררין לכתחילה עד כדי שאפשר לברר, משא"כ במיעוט שאינו מצוי אינו צריך לברר. ולכאורה מחלוקת זו תלויה בגדר דין רוב דיש לחקור האם רוב מכריע את הספק, דהיינו שחל לידת הספק ואזלינן בתר הרוב להכריע את הספק מדין ניהוג, או"ד דרוב חל מדין בירור דהיינו שהרוב מפקיע ומונע את עצם לידת הספק - ומחמת הרוב ליכא שום ספק. ונראה דאי רוב חל רק מדין ניהוג והכרעה, י"ל דאזי אם יכול לברר ע"י אופן אחר ולא לסמוך על הרוב חייב לברר עד כדי שידו מגעת, משא"כ אם הרוב חל מדין בירור דמפקיע את לידת הספק תו א"צ לברר ע"י בירור אחר. ולפי הרמב"ן דין זה תלוי בגדר של המיעוט דאי הוי מיעוט שאינו מצוי אזי הרוב חל מדין בירור וא"צ בירור אחר. משא"כ במיעוט המצוי הרוב חל רק מדין הכרעה. ולפי התוס' בבא בתרא י"ל דמה"ת לא צריך להכריז, דמה"ת רוב מונע את לידת הספק, ורק מדרבנן הצריכו לברר. ויתכן שתוס' בסוגיין ס"ל כשיטת תוס' בבא בתרא דצריך להכריז מדרבנן, או"ד דס"ל דאף מה"ת צריך להכריז, דהרוב חל רק מדין הכרעה ואינו מונע את לידת הספק, ודלא כשיטת התוס' בחולין (דף ג:) דס"ל דא"צ בדיקה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ואפילו לכתחילה א"צ בדיקה. ויתכן ליישב דתוס' בסוגיין אינם חולקים על התוס' בחולין בגדר הדין של רוב, אמנם ס"ל דמ"מ בעינן הכרזה משום שחל מצוה מיוחדת דהשבת אבידה, ומחמת המצוה חייב לברר ולהכריז, אע"פ דבעלמא מה"ת רוב מברר ומונע לידת הספק.
והנה צ"ע בשיטת הרמב"ם דבהל' שחיטה פסק דצריך לכתחילה לשאול את השוחט הל' שחיטה ולכתחילה צריך לברר ואין סומכים על הרוב, ומשמע דס"ל דרוב חל מדין הכרעה. ואילו לענין השבת אבידה פסק (פ"יא מהל' גזלה ה"ו) דברוב עכו"ם אין צריך להכריז וסמכינן על הרוב וא"צ לברר עוד ע"י דבר אחר. ונראה דשאני רוב עכו"ם דהוי רובא דאיתא קמן, ואזי ס"ל דהרוב מפקיע ומונע את לידת הספק ואין צריך תו לברר ע"י דבר אחר. משא"כ הרוב דרוב שוחטין מומחין הם הוי רובא דליתא קמן דחל רק בתורת הכרעה וניהוג ולכן צריך לברר היכא שאפשר ע"י דבר אחר. ועוד י"ל דברוב כנענים יש ב' ספקות, א) ספק אם אבידת עכו"ם היא, וב) אפילו אי הוי אבידת ישראל שמא נתיאשו הבעלים משום שחוששים שמא ימצאנו עכו"ם, וכן משמע מהרמב"ם (פי"א מהל' גזו"א הי"א) וז"ל אבל אם מצא בסרטיא ופלטיא גדולה וכו' שהעכו"ם מצויין שם תמיד וכו' הרי המציאה שלו ואפילו בא ישראל ונתן סימניה שהרי נתיאש ממנה כשנפלה ממנו שאומר עכו"ם מצאה עכ"ל, ומשו"ה מותרת למוצא וא"צ להכריז, דספק ספיקא אינו נחשב כספק כלל ומותר בלי בירור אחר¹.
footnotes: ¹ ובשיעוריו ליו"ד ביאר רבינו זצ"ל דיש לדון האם ספק ספיקא לא נחשב לספק כלל או"ד דחל שם ספק אף בספק ספיקא אלא דמכריעין אותו לקולא. ואמר רבינו דיש לתלות בחקירה זו מחלוקת הראשונים האם ספק ספיקא מותר בדבר שיש לו מתירין או לא, דעיין ברמ"א (יו"ד סימן ק"י סעיף ח') שפסק דאין להתיר דבר שיש לו מתירין ע"י ספק ספיקא, ועיין בביאור הגר"א (שם ס"ק ל"ג) דזוהי שיטת המרדכי אולם הרא"ש ס"ל דחל היתר ס"ס בדבר שיש לו מתירין. וי"ל דהרא"ש סובר דספק ספיקא לא הוי ספק כלל ולכן חל היתר ס"ס בדבר שיש לו מתירין, משא"כ המרדכי סובר דחל שם ספק בספק ספיקא אלא דחל בו דין הכרעה לקולא, ומשו"ה ס"ל דליכא היתר ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין. וכן יש לתלות בזה מחלוקת הפוסקים (עיין ביו"ד סימן ק"י סעיף ט' ובט"ז ס"ק ט"ו) האם חל היתר ספק ספיקא כנגד חזקת איסור, דאי ספק ספיקא לא נחשב לספק כלל אזי מהני אף כנגד חזקת איסור. משא"כ אי נימא דבמקום ספק ספיקא יש רשות להכריע לקולא י"ל דאם יש חזקת איסור כנגדה אי אפשר להכריע לקולא. ועיין עוד בס' שיעורי הרב על עניני תערובת עמ' שמ"ג - שמ"ו.