גמ'. כי קאמר ר"ש בן אלעזר ברוב כנענים אבל ברוב ישראל לא או דילמא אפילו ברוב ישראל נמי אמר, את"ל אפילו ברוב ישראל נמי אמר פליגי רבנן עליה או לא פליגי וכו'.

ולפום ריהטא רשב"א ורבנן נחלקו האם הבעלים מתייאשים ברוב כנענים וברוב ישראל או לא. אולם לכאורה זה דחוק לומר דנחלקו בהיכי תימצי האם הבעלים מתייאשים או לא. ויתכן לפרש דלכו"ע הבעלים מתייאשים כשנאבדה האבידה במקום שיש רוב כנענים או ברוב ישראל, אולם י"ל דהיאוש שלהם היה יאוש בטעות - דברוב כנענים הבעלים נתייאשו מפני שסברו שכנעני ימצא את האבידה וטעו דבאמת ישראל מצאה. וכן ברוב ישראל התייאשו משום דחשבו שמא אדם שאינו הגון ימצא את האבידה ויקחנה לעצמו וטעו דבאמת אדם הגון מצאה. והנידון בסוגיא הוא האם יאוש בטעות כזה הוי יאוש או לא. ועיין לעיל (בדף כב:) דנחלקו רבא ורבה בסימן העשוי לידרס אי הוי סימן או לא, ובפשטות מיירי דבעל האבידה התייאש משום דלא סמך על הסימן דחשב שידרס וישחת, אולם באמת הוא טעה בזה דהסימן לא נדרס ועדיין קיים. וכן י"ל דהנידון בסימן הבא מאליו (כג.) הוא דהבעלים מתייאשים דחשבו שהמוצא לא יחשיב זה לסימן כי יאמר שהבעלים אינם יודעים מסימן זה אולם טעה בזה דבאמת המוצא רוצה להשיב את האבידה ע"י סימן זה אע"פ שהסימן בא מאליו. וצ"ב האם כל הסוגיות תלויות זה בזה.

ונראה דיש לחלק דבסימן העשוי לידרס הטעות הוא מצד בעל האבידה בלבד שאינו סומך על הסימן משום שחושב בטעות שהסימן ידרס. משא"כ בסימן הבא מאליו הנידון הוא לגבי מוצא האבידה האם המוצא יחשוב שבעל האבידה יודע מסימן זה ואינו מתייאש או לא. ואילו ברוב עכו"ם הנידון הוא אי הוי יאוש בטעות או"ד דכיון דנתייאש מחמת הרוב לא הוי יאוש בטעות, דמכיון דנתייאש מחמת הרוב ורוב הוי דין בכהת"כ י"ל דחל היאוש וטעות מחמת הרוב אינה מפקיעה את היאוש.