Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 24b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. ואיבעית אימא לעולם רבנן מי קתני הן שלו אינו חייב להכריז קתני, ויניח וייתי ישראל ויהיב ביה סימנא ושקיל.
ופרש"י (בד"ה מי קתני) וז"ל דכיון דרובא כנענים דלמא דכנענים היא, ושלו נמי לא הויא דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא עכ"ל. ונראה לבאר עפ"י הנ"ל, דחלין ב' דינים במצות השבת א בידה: א) מצות השבה אבדה בקום ועשה, דחייב להכריז ולחפש אחרי הבעלים להחזיר להן את האבידה. ב) דין איסור עשה שאסור למוצא לקחת את האבידה לעצמו. ונראה דהיכא דאיכא רוב עכו"ם חל פטור ממצות השבת אבידה בקום ועשה ואינו חייב להכריז. אולם אין היתר לקחת את האבדה לעצמו משום דלגבי הממון קיי"ל דאין הולכים בממון אחר הרוב, והאיסור עשה תלוי בדין הממון. ובשיטמ"ק (דף כד: ד"ה מי קתני והן שלו וכו') כתב בשם הר"ן וז"ל פירוש דכיון דרובא גויים נינהו לא מחייב בהשבת אבידה כשאר איסורין, ומיהו שלו לא הויא דכיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה יניח, ולא מטעמא דאין הולכים בממון אחר הרוב, דלא אמרינן הכי אלא היכא דאיתחזק ממונא בידא דחד מינייהו דלא מפקינן ליה מחזקת מאריה משום רוב וכו' אבל היכא דליכא חזקת ממון אזלינן בתר רובא וכו' אלא הכא מדרבנן בעלמא הוא דתקון דלא ניזיל בהא מילתא בתר רובא כיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה עכ"ל. ובביאור דבריו נראה דאף הר"ן סובר דיש ב' דינים במצות השב תשיבם: א) מצות השבה בקום ועשה, ב) דין איסור עשה לקחת את האבדה לעצמו. והר"ן סובר דברוב עכו"ם הרוב מועיל לפטור את מצות ההשבה בקום ועשה דהוי נידון של איסור והיתר, ולענין זה אזלינן בתר רובא כבשאר איסורין שבתורה. אמנם שלו עדיין לא הוי משום דיש עדיין איסור עשה דהוא דין ממון, והא דלא אזלינן בתר רובא לענין הממון ולמימר דהרי אלו שלו אינו משום דאין הולכים בממון אחר הרוב, דלא אמרינן אין הולכים בממון אחר הרוב אלא כשיש מוחזק אולם באבדה ליכא חזקת מרא קמא, וא"כ נימא דניזיל בתר רוב להתיר האבדה למוצא, אלא על כרחך צ"ל דיש כאן תקנה מיוחדת מדרבנן דלא אזלינן בתר רוב דלמא יבוא ישראל ויתן סימניה. אולם נראה דאף הר"ן סובר כרש"י דיש ב' דינים במצות השבת אבדה: א) מצות עשה בקום ועשה לחפש אחרי הבעלים ולהשיב להן האבדה, ב) דין איסור עשה שאסור לקחת האבדה לעצמו.
ועיין בשיטמ"ק (שם ד"ה ויניח) שכתב בשם "שיטה", וז"ל פירוש דאינה שלו לגמרי דבעלים לא מייאשו אפילו ברוב גוים, ואף אם אינו מכריז מ"מ כיון שיודעין סימני אבידתן יודעים לחקור ולדרוש על המוצא אם הוא ישראל, ואע"ג דלא התירוה לו להשתמש בה בעוד שלא בא ישראל אע"פ שיש רוב גוים דאין הולכים בממון אחר הרוב וכדפרשתי, מ"מ לא הטילו עליו חיוב להכריז כיון שהוא זוכה בה אם מגוי נפלה, ומאי חזית דדמא דידיה סומק טפי וכל שכן שיש רוב. ועוד אפשר לפרש דמאי אינו חייב להכריז אינו רשאי כי שמא אם יכריז יפסידנה מבעליו בהכרזתו לגמרי, שיבא הגוי בעקיפין ויטלנה בשום סימן או בחזקה בלא סימן וכו' אבל ברוב ישראל אין לחוש כל כך לכל זה הלכך חייב להכריז עכ"ל. ונראה דנחלקו הר"ן והשיטה מדוע במצא אבידה במקום שרוב עכו"ם אינו חייב להכריז, דהר"ן סובר דהיינו משום דרוב עכו"ם פוטר ממצות השבת אבידה בקום ועשה כבשאר איסורין, אולם השיטה סובר דאף לגבי הקום ועשה אמרינן דאין הולכים בממון אחר הרוב, דהמצות עשה דהשבה תלויה בדין הממון והויא דבר שבממון. ולפיכך הוצרך השיטה לפרש ב' טעמים מדוע אינו חייב להכריז (דילמא יבא עכו"ם ויטלנה בעקיפין, או"ד דמעכו"ם נפלה והרי זה של המוצא, ולמה ליה להכריז דמאי חזית דדמא דידיה סומק טפי) ולא פירש כהר"ן דאינו חייב להכריז משום דרוב עכו"ם פוטר ממצות השבה כבשאר איסורין. ונראה דלפי השיטה זוהי סברא מסוימת מדוע אין ב"ד כופין אותו להכריז דיכול לטעון מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי ודילמא עכו"ם יבא ויטלנה בעקיפין. אמנם אף לענין הקום ועשה לא אזלינן בתר רובא כיון דהוי מצוה שבממון.
גמ'. רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא א"ל מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו א"ל חייב להחזיר, תרתי, לפנים משורת הדין כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדריהנהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא לפנים משורת הדין. א) יש לעיין האם חל דין השבה לפנים משורת הדין גם בדבר שאין בו סימן בעלמא או רק בציור שבגמ' דמצא דבר שיש בו סימן במקום שרבים מצויין שם. ועיין ברמב"ם (פי"א מהל' גזלה ואבדה ה"ז) וז"ל היה העיר רוב גוים וכו' אם מצא בסרטיא ופלטיא גדולה וכו' שהגוים מצויין שם תמיד ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי המציאה שלו ואפילו בא ישראל ונתן סימניה שהרי נתיאש ממנה כשנפלה מפני שהוא אומר גוי מצאה, אע"פ שהיא שלו הרוצה ללכת בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה לישראל כשיתן סימניה עכ"ל. ויש לדייק דהרמב"ם הביא את הדין להחזיר את האבדה לפנים משורת הדין רק בציור של הגמ' היכא דמצא אבדה במקום שרבים מצויין שם דהבעלים נתיאשו ולא בדבר שאין בו סימן בעלמא. ונראה דאם הדין להחזיר אבדה לפנים משורת הדין חל בכל אבדה שאין בה סימן אזי י"ל דחל דין לפנים משורת הדין שלא ליהנות בהיתר ממון שחל ע"י שם אבוד שבחפצא. אולם מהרמב"ם משמע דהדין להחזיר את האבדה לפנים משורת הדין חל רק באופן שנתיאשו הבעלים מחמת שנאבדה במקום שהרבים מצויין שם, ונראה דהטעם בזה הוא משום דיש לומר שהבעלים נתיאשו בטעות דחשבו שעכו"ם ימצא את האבדה ולבסוף ישראל מצאה, וחל דין לפנים משורת הדין לא לסמוך על יאוש כזה, ומשו"ה חייב להחזיר האבדה לפנים משורת הדין. אולם עיין ברמ"א (סימן רנ"ט סעיף ז') שפסק דחל דין דטוב וישר להחזיר אבידה האבודה ממנו ומכל אדם (כגון דמצאה בזוטו של ים) לפנים משורת הדין. ונראה דהרמ"א סובר דחל דין להחזיר האבדה לפנים משורת הדין בכל אופן שיש היתר אבידה, דלפנים משורת הדין יאוש אינו מתיר ממון חבירו ושם אבוד שבחפצא אינו מפקיע ממונו.¹
footnotes: ¹ אולם עיי"ש ברמ"א בסעיף ה' שפסק שאם המוצא הוא עני ובעל האבדה עשיר דא"צ לעשות לפנים משורת הדין, ומשמע דחיוב לפנים משורת הדין אינו קיום במצות השבת אבידה אלא מצות גמילות חסדים, ולא חל במוצא עני והאובד עשיר, דאינו מחוייב לעשות חסד עם העשיר בכה"ג.
ב) עיין בתוס' (ד"ה לבתר) וז"ל פ' הן עצמן החזיר ואע"ג דלא היה צריך ליתן רק דמיהן כדתנן בפירקין כל דבר שעושה ואוכל מטפל בו י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן אבל רש"י פירש שמצאן אחר י"ב חדש שנאבדו קשה מנלן שיהא בשביל כך למוצא דהאובד אינו מתיאש שסבור שהמוצא יסבור שמקרוב נאבדו ויכריז עכ"ל. ומבואר דלרש"י ההשבה היתה לפנים משורת הדין משום שהשיב את האבידה לאחר שכבר נתיאשו הבעלים. ואילו לתוס' ההשבה היתה לפנים משורת הדין משום שהשיב את החפץ עצמו ולא רק את הדמים. ויתכן שתוס' סובר דאין שום ענין להשיב אבידה דעלמא לאחר יאוש ואף לפנים משורת הדין. ויתכן דנחלקו בגדר דין יאוש, דאם יאוש הוי הפקר, אזי ליכא ענין להחזיר את האבידה לבעלים לאחר יאוש לפנים משורת הדין, דהרי כבר זכה בה המוצא מהפקר ואין האבידה ממון הבעלים הראשונים. אולם אם נפרש כסברת הנתיבות המשפט (רס"ב: ג) דאף לאחר יאוש אין האבידה הפקר, ועדיין האבידה הויא ברשות הבעלים אזי שפיר אמרינן דחל חיוב השבה לפנים משורת הדין אף לאחר יאוש. ועוד אפשר ליישב שיטת רש"י לפימש"נ (בשיעורים לעיל) דיאוש רק גומר חלות השם אבוד בחפצא, או דיאוש רק מפקיע את חיוב ההשבה, אבל אין היאוש עצמו מהוה הפקעת ממון הבעלים, וי"ל דמשו"ה חל דין השבה לפנים משורת הדין אף לאחר יאוש.
ג) הראשונים נחלקו האם חל דין כפייה בחיוב השבת אבידה שחל לפנים משורת הדין או לא, דכתב הרא"ש (פ"ב סימן ז') וז"ל וחייב להחזיר דקאמר לאו דכייפינן ליה דאין כופין לעשות לפנים משורת הדין עכ"ל. אולם עיין במרדכי (פ"ב סימן רנ"ז) וז"ל מצא כאן וכו' אמר לו תרתי אמרת הרי אלו שלו והדר אמרת חייב להחזיר א"ל לפנים משורת הדין ואשכחנא נמי בפ' הגוזל בתרא חייב בבא לצאת ידי שמים וכיון דחזינן דהוו כייפי להו הכי כדאיתא ס"פ האומנין גם אנן כייפינן למיעבד לפנים משורת הדין אם היכולת בידו לעשות וכו' וכן פסק הראב"ן ואבי"ה דכייפינן להו לעשות לפנים משורת הדין עכ"ל. ולכאורה י"ל דנחלקו האם השבת אבידה לפנים משורת הדין הוי חיוב או רק הנהגה טובה ומדה ראויה. והנה עיין ברמב"ם (פי"א מהל' גזלה ואבדה ה"ז) וז"ל היה רוב העיר עכו"ם וכו' אם מצא בסרטיא ופלטיא גדולה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהעכו"ם מצויין שם תמיד ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי המציאה שלו. ואפילו בא ישראל ונתן סימניה וכו' הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה כשנתן סימניה עכ"ל. ומלשון הרמב"ם "הרוצה לילך וכו' מחזיר את האבידה" משמע דליכא חיוב להתנהג לפנים משורת הדין ולהחזיר את האבידה, ואין כופין את המוצא להחזיר את האבידה, דאינה אלא מדה טובה להתנהג לפנים משורת הדין. אמנם עיין ברמב"ם (פי"א מהל' גזלה ואבדה הי"ז) וז"ל ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר האבידה בכל מקום אע"פ שאינה לפי כבודו עכ"ל. ומשמע דלגבי זקן ואינו לפי כבודו חל חיוב להחזיר האבידה משום לפנים משורת הדין ואינו רק הנהגה ראויה, וצ"ע דלכאורה הרמב"ם סותר את עצמו דממש"כ בה"ז לענין השבת אבידה לישראל בעיר שרובה עכו"ם משמע דדין השבת אבידה משום לפנים משורת הדין אינו אלא הנהגה טובה אך ליכא חיוב לנהוג לפנים משורת הדין. וכן יש להעיר מדברי הרמב"ם (פי"ג מהל' רוצח ושמירת נפש ה"ד) וז"ל זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק הרי זה חייב לפרוק ולטעון בשל חבירו. ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו היה נשיא גדול וראה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או קנים פורק וטוען עמו עכ"ל. ומשמע דחל חיוב לפרוק ולטעון מדין לפנים משורת הדין, ואינה רק מדה ראויה והנהגה טובה.
ויתכן דהרמב"ם מחלק בין שני סוגי בני אדם, דאם הוא אדם שדרכו לנהוג לפנים משורת הדין בדרך כלל אזי חל חיוב לנהוג לפנים משורת הדין, וזוהי כוונתו במש"כ (בפי"ג מהל' רוצח ושמירת נפש ה"ד) "ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין", (ובפי"א מהל' גזלה ואבדה הי"ז) "ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה בכל מקום אע"פ שאינה לפי כבודו", דמיירי במי שבדרך כלל הולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין. והרמב"ם סובר דבאדם כזה חל חיוב להתנהג לפנים משורת הדין, משא"כ בסתם אדם ליכא חיוב להתנהג לפנים משורת הדין ואינו אלא עצה טובה והנהגה ראויה, וע"כ פסק (בפי"א מהל' גזלה ואבדה ה"ז) לענין המוצא אבידה בעיר שרובה עכו"ם ובא ישראל ונתן סימניה שאם המוצא רוצה מחזיר את האבדה לפנים משורת הדין. ולפי"ז מבואר דהרמב"ם סובר דחל חיוב להחזיר האבדה מדין לפנים משורת הדין, אולם חיוב זה לא חל אלא במי שהולך בדרך טובה והישר, שמנהגו בדרך כלל להתנהג במצוות לפנים משורת הדין.