גמ'. במחלוקת ר"ט ור"ע אליבא דרבה ורב יוסף. רבה ס"ל דשומר אבידה ש"ח הוי והיתר התשמיש בדמי האבידה לר"ט משווהו לש"ש, ואילו לרב יוסף שומר אבידה הוי ש"ש והיתר תשמיש בדמים משווהו לשואל ולוה (עיין בתוס' ד"ה והוי). ונראה דכדי שיהיה שואל או לוה צריך לזכות בדמים בקנין ולא רק בהיתר תשמיש. ויוצא דבזה פליגי רבה ורב יוסף אליבא דר"ט, דאליבא דרבה יש לו היתר להשתמש בדמים אך לא זכה גם בקנין כל זמן שלא השתמש בם ולפיכך בלי השתמשות אינו שואל ולוה אלא רק ש"ש בלבד. ומאידך רב יוסף סובר דזכה בדמים בזכות קנין ולכן הו"ל שואל ולוה גם בלי השתמשות.

והנה לקמן (דף מג.) פליגי רב הונא ורב נחמן בהיתר השתמשות במעות שאינן צרורין שהופקדו אצל שולחני, דלרב הונא היתר ההשתמשות משווהו ללוה וחייב באונסין, ולרב נחמן אינו אלא ש"ש כל זמן שלא השתמש בהן. ועיי"ש בסוף הסוגיא דלרב הונא אם נתן גזבר דהקדש מעות הקדש לשולחני מעל. ולכאורה מוכח דחל בשולחני זכות קנין דאילו היה רק היתר השתמשות בלי זכות קנין לא היה מועל. וא"כ י"ל דה"ה בסוגיין לרב יוסף חיוב אונסין חל מחמת קנין ולא מחמת היתר השתמשות בלבד.

ועיין בראשונים שנתחבטו האם הסוגיות תלויות זו בזו לגבי פסק ההלכה, דבפשטות בשולחני קיי"ל כרב נחמן דאינו אלא ש"ש (דהלכתא כר"נ בדיני). ולכאורה יוצא דבשומר אבידה נמי הלכה כרבה דהיתר השתמשות בדמים משווהו לש"ש, ואילו שומר אבידה דעלמא הוי ש"ח בלבד. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' שאלה ה"ו) שפסק דשולחני שיש לו היתר השתמשות במעות שאינן צרורין הו"ל ש"ש. ואילו בשומר אבידה שמכר את האבידה פסק דרשות השתמשות בדמים משווהו לשואל וחייב באונסין, ואזיל לשיטתו דפסק כרב יוסף דשומר אבידה בעלמא הוי ש"ש משום פרוטה דר' יוסף (פי"ג מהל' גזלה ואבדה ה"י), ולכן היתר השתמשות בדמים מחייבו באונסין (פי"ג מהל' גזלה ואבדה הי"ז), וצ"ע.

ועיין בבעה"מ (דף טו: מדפי הרי"ף ד"ה הלכה כר"ט) וז"ל כתב ה"ר אפרים וכו', ואנן עיינינן בה ואנהרו לן מן שמיא פירוקא דלא למדחיה לר"נ דלא דמיין להדדי ולא קשיא חד על חברתה, דהתם לגבי דמי אבידה אבידה גופיא מעידנא דאשכחה שומר שכר הוה עלה כרב יוסף וקאמרינן נמי דמתהני פרוטה דרב יוסף אע"ג דלא מיתהני מינה כלום כי קא מזבן לה וה"ל אהניתא מינה נפק ליה משומר שכר והדר ליה שואל, אבל פקדון כיון דשומר חנם הוא עליה בדליכא הנאה כי הוי זוזי דאית בהו הנאה לא מפקינן ליה מתורת ש"ח למהוי שואל אלא מש"ח לש"ש ומש"ש לשואל אלו דברי הרב ז"ל ונראין דבריו עכ"ל. ועיין בתוס' (דף כט. ד"ה והוי) שהשיגו על תירוץ זה וכתבו, וז"ל ואין לומר דהכא הוי שומר אבידה דבלא היתר תשמיש הוי ש"ש השתא דשרו ליה לאישתמושי בהו הוי שואל אבל התם דלא מיירי באבידה משום הנאת היתר תשמיש לבד לא הוי אלא ש"ש, לא היא כיון דבשביל היתר תשמיש לבד לא הוי אלא ש"ש כרב נחמן א"כ בשביל שיש לו עוד פרוטה דרב יוסף משום שמירת אבידה אין סברא שיהא לו דין שואל דאטו אם מוסיפין שכר לשומר יהיה לו דין שואל עכ"ל. ומשו"ה פסקו התוס' כרבה ולא כרב יוסף וס"ל דשומר אבידה ש"ח הוי. ודברי ה"ר אפרים צ"ב.

ונראה דפרוטה דרב יוסף אינו שכר הבא מהמפקיד לשומר באופן ישיר כשכר ש"ש דעלמא. דההנאה דעוסק במצוה פטור מן המצוה משמיא קא ממטי לידיה, וזהו כוונתם במש"כ "אע"ג דלא מיתהני מיניה כלום", אלא דכיון דשומר אבידה נעשה שומר משמיא דהתורה הטילה על המוצא חיוב שמירה גם השכר דפרוטה דר' יוסף דקא אתי משמיא מצטרף אל השמירה ומשווהו לש"ש. ואילו ההנאה שבאה לו מההיתר להשתמש בדמים הו"ל שכר דעלמא שבא ישיר מהמפקיד לשומר דהא נהנה באופן ישיר מדמי הבעלים, ולכן ההנאה של היתר השתמשות אינה מצטרפת להנאת פרוטה דרב יוסף דזו באה משמיא וזו באה מהמפקיד, ומכיון דהוי ש"ש משמיא ההנאה הבא לו ישירות מהבעלים משווהו לשואל. ולפי"ז מבואר דבשולחני שאני דהשכר של היתר השתמשות מקבל השולחני ישירות מהבעלים ומשו"ה נחשב לשכר שמירה בעלמא והו"ל ש"ש, דלא קבל את המעות כדי להשתמש בהן כשואל אלא לשומרם והיתר השתמשות הוי שכרו. משא"כ בשומר אבידה דכבר הוי ש"ש משמיא דאזי ההנאה הנוספת של היתר השתמשות הבאה לו ישירות מהבעלים אינה מצטרפת לשכר השמירה דמשמיא ולכן הוי שואל מחמתו. ועוד י"ל דמכיון דהוי שומר משמיא התורה רצתה להחמיר עליו ולעשותו כשואל כדי לחייבו ביותר וכדאיתא בב"ק (נו:) דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה בחיוב היותר חמור. ולפי"ז י"ל דמשמיא מקבל היתר השתמשות ונעשה שואל.

ועוד נראה דמכיון דשומר אבידה הוי שומר משמיא ולא מהבעלים אזי רק פרוטה דרב יוסף דנמי הוי שכר משמיא מצטרפת לשמירתו ומשווהו לש"ש. משא"כ היתר השתמשות בדמים דאינה שכר משמיא אלא הנאה ישירה מהבעלים למוצא האבידה שאינה מצטרפת לשמירת האבידה דחלה משמיא, דא"א לבעלים לשלם לשומר האבידה ישירות בעד שמירתו מכיון דמשמיא קא משווי ליה לשומר. ומכיון דא"א לצרף את ההנאה מהבעלים של השתמשות בדמים לשמירת האבידה דחלה משמיא נעשה לשואל על הדמים. משא"כ בשולחני דהוי שומר של הבעלים דאזי היתר השתמשות במעות שפיר נחשב לשכר מהבעלים עבור שמירתו אך אינו שואל כי לא קבל המעות כדי להשתמש בם אלא לשומרם. וכ"ז מבואר עפ"י מה שנתבאר כמה פעמים בשיעורים בשם מרן הגר"ח זצ"ל דדין בעליו עמו לא חל בשומר אבידה מאחר דאינו נעשה שומר ע"י מסירה מהבעלים אלא נעשה שומר משום דהתורה הטילה עליו חלות דין שומר. וגם יתכן דאם בעל האבידה הוא קטן מ"מ חל דין שומר אבידה דנעשה שומר משמיא ולא מחמת מסירת הבעלים.

ועיין בשיטמ"ק שהביא תירוץ אחר בשם הר"ן וז"ל ולא תיקשי לך ההיא דפרק המפקיד דהתם ה"ט לפי שאין אדם נעשה שואל ולוה בעל כרחו וכיון שכן שולחני זה שהופקדו אצלו מעות מותרין נהי דע"כ ש"ש הוי שהרי מקבל שכר בשמירתן דהיינו ההיא הנאה שאם רצה משתמש בהן, מאן אמר לך שדעת ללוותן שאתה עושה אותו כלוה מעכשיו דלמא אין דעתו ללוותן שמא יבא מפקיד ליטלן הימנו בשעה שאין מעות מצויות אצלו ובדעתו להחזירן למפקיד כדי שיצא מחיוב גניבה ואבידה כיון דברצונו הוא תלוי להחזירן בכל שעה שירצה, אבל מעות אבידה שאין הדבר תלוי בו להחזירן שהרי אינו יודע בעליהן שמו חכמים דעתן של בני אדם שכל אדם רוצה ללוותן ולהתחייב באונסין ולא להעמידן בעין לעולם ושיהיה חייב בהן בגניבה ואבידה עכ"ל. הר"ן ביאר דלשולחני יש היתר תשמיש אך אין בדעתו לקנות ולהתחייב ורק זכות וקנין תשמיש משווהו שואל. ואילו שומר אבידה אכן רוצה לקנותן ולהתחייב. אך נראה לומר דבשולחני ליכא דעת קנין דהשולחני לקנות את המעות ולהתחייב כלוה. אך שאני שומר אבידה דנעשה שומר משמיא ולכן י"ל דכשמכר את האבידה אזי התורה הקנתה לו את הדמים בע"כ מדין לוה כדי לחייבו ביותר, וכדאיתא בב"ק (דף נו:) דהתורה החמירה על שומר אבידה, וכאן נמי חל קנין מסוים וחיוב חמור לשלם את הדמים כלוה מדין השבת אבידה. דמכיון שמכר את הבעין התורה מחייבת אותו לקיים מצות השבת אבידה בכל אופן וקונה את הדמים כלוה בע"כ וחייב לשלם כלוה¹.

footnotes: ¹ ונראה דחיובו דומה לגזלן המחוייב לשלם דמים בקנין שינוי דאף שומר אבידה כשמוכר את האבידה קונה בקנין הדמים כלוה כדי להתחייב לשלם את דמי האבידה לבעלים ובכך לקיים מצות השבת אבידה בתשלומי דמים, וכמו גזלן המקיים מצות השבת גזלה בתשלומין כשאינו משיב את הבעין וכשקנהו בשינוי, והוא חידוש דין במצות השבת אבידה.

ועיין בשיטה שכ' בשם הריטב"א וז"ל דהתם מדעת בעלים באו לו ומן הסתם כך היה דעת שניהם שלא יתחייב אלא בגניבה ואבידה מפני הנאת שימור אבל הכא שלא באו המעות לידו ברשות הבעלים וב"ד הוא דיהיב ליה רשותא להנפוקינן דאלו מדינא לא היה לו ליגע בהן לא רצו חכמים לתת לו רשות אא"כ הן אצלו מעכשיו במלוה גמורה להתחייב באונסין עכ"ל. כלומר דבשומר אבידה הו"ל תקנתא דרבנן שיקנה כדי לחייבו כלוה מיד.

ועוד נראה לתרץ דשולחני קבל היתר השתמשות שלו בשעת הפקדת הפקדון אצלו ולכן נחשב ההיתר לשכר השמירה והו"ל ש"ש ולא שואל. משא"כ באבידה דמקודם חלה דין שומר משעת המציאה ורק אח"כ כשמכר את האבידה קבל היתר השתמשות בדמים, ולכן היתר ההשתמשות אינו מצטרף לשמירה ומחייבו כשואל. אך לכאורה צ"ע בזה דפסק הרמב"ם (פ"ז מהל' שואל ופקדון ה"א וה"ה) וז"ל המפקיד פירות אצל חבירו ה"ז לא יגע בהן וכו' אבל אם חסרו יותר מכדי חסרונן מוכרן בב"ד מפני שהוא משיב אבידה לבעלים וכו' כל המוכר פקדון ע"פ ב"ד ה"ז מוכר לאחרים וכו' והדמים יהיו מונחים אצלו ויש לו להשתמש בהן לפיכך הרי הוא עליהן שומר שכר אע"פ שעדיין לא נשתמש בהן עכ"ל. וקשה מ"ש משומר אבידה שמכר את האבידה דהוי שואל על הדמים (וכדפסק בפי"ג מהל' גזו"א הי"ז). ונראה דשאני התם דקבל הפירות כפקדון מהבעלים וכשמוכרם ע"פ ב"ד הו"ל כאילו הבעלים עצמם אמרו לו למוכרם, דהב"ד עומדים במקום הבעלים והדמים שקבל מהמכירה כאילו הופקדו אצלו מידי הבעלים, והיתר השתמשות הו"ל שכר שמקבל מהבעלים לטפל בפקדון ולשמור הדמים בשבילו ולכן הו"ל ש"ש שקבל שכרו מהבעלים. משא"כ בשומר אבידה שאינו שומר של הבעלים אלא שומר דשמיא וזכות השתמשות בדמים אינה שכר שמקבל מהבעלים אלא זכות השתמשות מדין מסוים דהשבת אבידה ולכן קונה את הדמים לגמרי להתחייב מיד בתשלומין ובהשבה וכדמבואר לעיל.

תוס' ד"ה והוי וז"ל תימה דהו"ל למימר והוה לוה עלייהו וכו' וי"ל דנקט שואל משום דנקט אונסין וכו' עכ"ל. עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' גזלה ואבדה הי"ז) וז"ל מה יעשה בדמים ינתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהן, לפיכך אם נאנסו כגון שטרפם גייס או טבעו בים חייב לשלם ואע"פ שלא נשתמש בהן שכיון שיש לו רשות להשתמש בהן הרי הן אצלו כשאלה עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם דינו כשואל, ואילו בתוס' משמע שדינו כלוה. ובביאור פלוגתתם נראה דהרמב"ם סובר דדין לוה חל רק מדעת המתחייב, ואילו כאן שומר האבידה קבל זכות ההשתמשות בלי שיתחייב מדעת ובכן אינו לוה אלא שואל. דחיובי שואל חלין אף בלי התחייבות מדעת וכדמצינו למ"ד שואל שלא מדעת שואל הוי אע"פ שלא התחייב מדעת, דנעשה שואל משום דאית ליה קנין השתמשות אף בלי דעת המתחייב, וה"ה כאן. ולכאורה סברת הרמב"ם מסתברא טפי, ויתכן דכוונת התוס' היא דנעשה לוה מדרבנן.

בא"ד. ר"ח וה"ג פסקו דהלכה כרב יוסף דהלכה כרב יוסף מההיא דאין בין המודר וכו' ואין זו ראייה דגם רבה מודה דבשעה שמתעסק באבידה שפטור וכו' עכ"ל. ונראה דבה"ג סובר דרבה חולק על רב יוסף משום דסובר דפרוטה דרב יוסף אינו ממון שמגיע ישיר מבעל האבידה לשומר האבידה אלא דהוי ממון שבא לו ממילא משמים. ולכן אינו נחשב לתשלומי ש"ש כי דמי שמירה צריכים להגיע מהמפקיד לנפקד ולא משמים. ורב יוסף פליג דס"ל דאף פרוטה זו מצטרפת לבעל האבידה והוי כאילו בעל האבידה נתן את הפרוטה ישיר לשומר ומשו"ה הו"ל שכר שמירה ונעשה לש"ש.¹ ולפי"ז גם דין מודר הנאה תלוי במחלוקת שבין רבה ורב יוסף, דאיסור מודר הנאה חל דוקא כשההנאה מגיעה ישיר מהמדיר למודר, אך הנאה צדדית הבאה ממילא לא נאסרת באיסורי נדר שבין מדיר למודר, וכמו דין וויתור שמותר במודר הנאה. ולכן אליבא דרב יוסף דהפרוטה מצטרפת לבעל האבידה וכאילו נתנה לשומר חל איסור מדיר ומודר. ואילו לרבה דההנאה לא מצטרפת לבעל האבידה לא חל איסור מודר הנאה. וא"כ הגמ' בנדרים אזלא דוקא כר' יוסף ולא כרבה.

footnotes: ¹ לכאורה י"ל דס"ל דהתורה נתנה לו הדמים עפ"י דין זכייה וכאילו הבעלים עצמם מסרו לו ושלמו לו את הפרוטה דרב יוסף. וזה שלא כדברי הגר"ח זצ"ל דחל דין שמירה משמים, אלא דחל דין שמירה מהבעלים.

בא"ד. והא דלקמן (לא.) מוקי רבא וכו' אין ראיה דהלכה כרב יוסף דרבה גופיה הדר ביה וכו' ולרבה אית ליה מסברא וכו' עכ"ל. ונראה דהר"ח ובה"ג ס"ל דרבה לא הדר ביה דאה"נ דאית ליה לרבה דהוי ש"ח מסברא כי הפרוטה דרב יוסף לא מצטרפת לבעל האבידה להוות שכר שמירה ומ"מ עדיין צריך רבה את הפסוק דמקיים מצות השבה לגינה שאינה משומרת. דבשלמא בבית שומר סגי ליה בשמירה פחותה דש"ח דהא עכ"פ ישנה ידיעת השומר על דברים שבביתו ובזה יוצא יד"ח לשמור כש"ח. אך כשהשיב את האבידה לגינת בעל האבידה שאינה משומרת בלי דעת הבעלים הרי לא רק שיש שמירה פחותה אלא גם חסרה ידיעת שומר על הפקדון דהא השומר הסתלק מהשמירה לגמרי. וע"ז אף רבה צריך גזה"כ שיכול השומר להשיבה לגינה שאינה משומרת, ורבא לקמן (לא.) דרש בקרא כרב יוסף ולא כרבה.

בא"ד. דאמר ר"א ישבע שאבד המשכון ויטול מעותיו ר"ע אומר אבד המשכון אבד מעותיו וכו' ומסיק דפליגי בשומר אבידה וקאמר לימא רב יוסף תנאי היא וכו' עכ"ל. לכאורה צ"ע דהגמ' (לקמן פב ב) השוותה דין מלוה על המשכון אי הוי ש"ח או ש"ש עם דין שומר אבידה אי הוי ש"ח או ש"ש דגם במשכון מצוה קא עביד, וקשה דבאבידה המוצא נעשה לשומר משמיא בלי קבלת אחריות מדעתו ולכן הפרוטה דרב יוסף דהוי שכר משמיא משווהו לש"ש. ואילו במלוה על המשכון המלוה קבל על עצמו מדעתו לשמור את המשכון עבור הלוה והיאך נחשבת פרוטה דרב יוסף שכרו להיותו ש"ש הרי השכר הזה לא בא לו ישיר מהלוה אלא ממילא משמיא. וי"ל דאף במשכון התורה עשתה את המלוה לשומר המשכון בלי קבלת התחייבות מדעת המלוה ומכיון דנעשה שומר משמיא לפיכך הפרוטה דרב יוסף הבאה משמיא משווהו לש"ש כמו בשומר אבידה. א"נ י"ל דהפרוטה דרב יוסף נחשבת לתשלומי שכירות ישיר מהמפקיד לשומר ומשו"ה מועלת להשוותו לש"ש גם בשמירה דחלה מדעת המתחייב בשומר משכון.¹

footnotes: ¹ וידידי הרה"ג ר' מיכל שורקין שליט"א העיר דיתכן לתלות את שני הצדדים בשיעור במחלוקת בין הראב"ד והרשב"א (שמובא בנימוקי יוסף פרק השוכר את האומנין דף נא. בדפי הרי"ף), דלרשב"א המצוה במשכון היא עצם מעשה ההלואה דבאותה שעה נשכר בפרוטה דר' יוסף דמשווהו לש"ש. ואילו להראב"ד המצוה היא שהמלוה ממתין לו ואינו מוכר את המשכון ליפרע ממנו ומרוויח פרוטה דר' יוסף בכל רגע ורגע של ההלואה. וי"ל דאם הפרוטה מגיעה למלוה בשעה הראשונה כשהלוה נותן לו את המשכון אזי נחשבת הפרוטה כשכירות ישירה שבאה מהלוה למלוה. ומאידך אם הפרוטה מגיעה לו בכל שעה ושעה כששומר את המשכון הו"ל שכירות שבאה לו משמיא ולא מהלוה והוי שומר משמיא כמו שומר אבידה והשכירות משמיא משווהו לש"ש.