גמ'. אמר רבה הכישה חייב בה.

ופרש"י בד"ה הכישה וז"ל זה שאינו לפי כבודו אם הכישה הכאה אחת להשיבה נתחייב בה לאהדורא הואיל והתחיל עכ"ל. וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פי"א מהל' גזו"א הי"ג - הי"ד) וז"ל מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהם ואומד את דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו כן חייב להחזיר של חבירו ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היה שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר וכו' וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב להטפל בה ולהחזירה אע"פ שאינה לפי כבודו שהרי התחיל במצוה עכ"ל. ולכאורה לפי"ז י"ל דאף בכלים נמי הדין הכי דמכיון שהתחיל במצוה חייב להחזירם. ועיין בכס"מ (שם) דהר"ן תמה על הרמב"ם דמסוגיית הגמ' ב"ב (דף פח.) מבואר דדוקא בבהמה אמרינן דהכישה חייב בה משום דאנקטה נגרי ברייתא - דרגילה לברוח ולילך למרחוק - דע"י שהכישה הוסיף בשם אבוד וגרם לה לברוח למרחוק ומשו"ה נתחייב בהשבה, משא"כ בכלים דליכא הך טעמא ליכא למימר דאם הכישן נתחייב בהשבה. ובכס"מ נקט דבאמת שיטת הרמב"ם היא דרק בבהמה נתחייב בהשבה. ועיין בסוגיית הגמ' ב"ב (דף פז: - פח א) "אלא אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרווייהו הכא במאי עסקינן כגון שנטלה למוד בה וכדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה. אימור דאמר רבה בבע"ח דאנקטינהו ניגרא ברייתא כי האי גוונא מי אמר וכו'", וברש"י (בד"ה אלא) כתב וז"ל אלא הכא בצלוחית המיוחדת למדה עסקינן ונטלה חנווני מיד תינוק למוד בה לצורך התינוק ואע"ג דאבידה מדעת היא כיון שנטלה נתחייב בשמירתה עד שיחזירנה לידו של בעל הבית וכו' הכישה במקל גבי זקן ואינו לפי כבודו מיירי דאע"פ שאינו חייב להחזירה כיון שהכישה נתחייב בה עכ"ל. ונראה דיש לפרש מסקנת הגמ' "אימור דאמר רבה בבע"ח דאנקטינהו ניגרא ברייתא כי האי גוונא מי אמר" בב' אופנים: א) דרבה לא אמר את דינו אלא בבע"ח אפילו בזקן ואינו לפי כבודו (וכן פירש הר"ן), ב) דרבה אמר את דינו אף באבידה מדעת אולם רק אם ע"י ההכשה הוסיף בשם אבוד דאנקטינהו ניגרא ברייתא ולא בכלים שנאבדו מדעת. ולפי"ז י"ל דזקן ואינו לפי כבודו שאני מאבידה מדעת, דזקן ואינו לפי כבודו הוי פטור גברא מחובת השבה אבל עצם החפץ הוי אבוד וניתן להשבה, ומשו"ה קיי"ל דאם הכישה והתחיל בהשבה חייב להחזירה, דמשהתחיל נתחייב בה, וחייב אף בכלים. משא"כ באבידה מדעת ליכא חלות שם אבידה וליכא חיוב השבה אזי לא אמרינן דהכישה נתחייב בה אא"כ אנקטינהו ניגרא ברייתא. דבכך המוצא עושה אותה אבודה יותר ממה שהיתה אבודה מחמת הבעלים ומשו"ה נתחייב בהשבה. ונראה דהרמב"ם ורש"י פירשו כפירוש השני ומשו"ה ס"ל דבזקן ואינו לפי כבודו אם התחיל בהשבה הרי הוא חייב להשיב אף בכלים.¹

footnotes: ¹ ועיין בס' שיעורי רבנו חיים הלוי עמ"ס ב"מ דף ל: ד"ה הכישה חייב בה שביאר מרן הגר"ח זצ"ל המחלוקת בין הרמב"ם והר"ן באופן אחר.

גמ'. איבעיא להו דרכו להחזיר בשדה. עיין ברא"ש (סימן כא) וז"ל ורב אלפס כתב דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר בעיא היא ולא איפשיטא ולא יחזיר בעיר, ונראה דבספרו היה כתוב מי אמרינן בשדה מיהא דרכו לאהדורי או"ד השבה מעלייתא בעינן וכיון דלא מיחייב בעיר לא מיחייב אפילו בשדה, ופסק לחומרא דבשדה מיחייב לחומרא ואינו מזלזל שם בכבודו וכו' דאדרבה הוליכה למקום המשתמר יותר מבשדה עכ"ל. אליבא דהרי"ף הספק שבגמ' הוא האם יש מצוה לעשות מקצת השבת אבידה דהיינו להביא אותה למקום המשתמר יותר בשדה ואע"פ שאינו עושה השבה גמורה להביאה לידי הבעלים בעיר. והרי"ף פסק לחומרא דחייב במקצת השבה. ומסתבר לומר דהחיוב לעשות מקצת השבה חל מחמת האיסור עשה ואע"פ כן קיום העשה אינו מקיים כל זמן שאינו משיב את האבידה לידי הבעלים.

גמ'. אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר וכל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי פורק וטוען. יש להסתפק האם הפטור דזקן ואינו לפי כבודו הוי פטור שחל דוקא בת"ח דפטור מדין כבוד התורה, או"ד דחל אף בשאר בנ"א מדין כבוד הבריות. ויל"ע מה יהיה הדין בעם הארץ שאפילו לעצמו לא היה משיב אבידה דחושב שזה אינו לפי כבודו ליטול חפץ כזה בשוק, האם נתחייב בהשבת אבידה או"ד דחל פטור משום שאינו לפי כבודו. ועיין ברמב"ם (פי"א מהל' גזלה ואבדה הי"ג - הי"ד) וז"ל מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהם ואומד את דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו כן חייב להחזיר של חבירו ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היה שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר וכו' וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב להטפל בה ולהחזירה אע"פ שאינה לפי כבודו שהרי התחיל במצוה עכ"ל. וממש"כ "אם היה חכם או זקן מכובד" משמע שדין זה אינו חל דוקא בת"ח אלא אף בשאר בנ"א אי אינו לפי כבודו וכגון שהוא זקן מכובד. ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' ת"ת ה"ט) שפסק דיש חיוב לכבד זקן אע"פ שאינו חכם, וז"ל מי שהוא זקן מופלג בזקנה אע"פ שאינו חכם עומדין לפניו ואפילו חכם שהוא ילד עומד מפני הזקן המופלג בזקנה וכו' שנאמר מפני שיבה תקום כל שיבה במשמע עכ"ל. ויתכן דשיטת הרמב"ם היא דרק בזקן מופלג שחל חיוב לכבדו ממצות מפני שיבה תקום אזי חל הפטור דזקן ואינו לפי כבודו, ולא בסתם אדם מכובד או באדם המחשיב את עצמו, וזהו כוונתו במש"כ "או זקן מכובד" דהיינו שיש חיוב עפ"י דין לכבדו מכיון שהוא זקן מופלג בשנים, ואע"פ שאינו ת"ח. אך אין הפטור חל באדם חשוב בעלמא שאין דין לכבדו.

אולם עיין ברא"ש (סימן כ"א) שכתב וז"ל ויראה לי שכיון שפטרה התורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל לכבוד תורה במקום שאינו חייב וכו' עכ"ל¹. ומבואר דס"ל להרא"ש דאסור להת"ח להחזיר את האבידה דאסור לו לזלזל בכבוד התורה, ומשמע דס"ל דהפטור דזקן ואינו לפי כבודו חל רק בת"ח בלבד. ועיין בשיטמ"ק בשם הריטב"א שהביא בזה מחלוקת בין הראשונים (ד"ה זקן ואינו לפי כבודו) וז"ל פירש רבנו זקן בחכמתו ואינה לפי כבודו מפני חכמתו ומשום כבוד תורתו דחי לה. אבל זקן או נכבד דעלמא לא חשיב אינה לפי כבודו אלא או יטפל בה או יתן דמיה (הריטב"א). אבל הרמב"ם כתב פי"א מהל' גזלה ואבדה אם היה חכם או זקן מכובד וכ"כ הר"ן עכ"ל. ומלשון השיטמ"ק משמע דנקט בדעת הרמב"ם דהפטור דאינו לפי כבודו חל בכל בן אדם מכובד דעלמא ולאו דוקא בזקן מופלג בזקנה שחל חיוב עפ"י דין לכבדו. וכן משמע מלשון רש"י לעיל (דף כט: ד"ה שאין דרכו ליטול) וז"ל דבר שגנאי הוא לו שאדם חשוב הוא ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לא יטול ופטור מהשבת אבידה דילפינן מוהתעלמת עכ"ל, כלומר דאף אם אינה לפי כבודו משום שהוא אדם חשוב בעלמא חל פטור דזקן ואינו לפי כבודו והוי פטור שחל מדין כבוד הבריות ואין זה פטור בת"ח בלבד מדין כבוד התורה. וכן מבואר מדברי רש"י במס' מגילה (ג:) דאיתא שם "גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה", ופירש"י (בד"ה את ל"ת) וז"ל דכתיב לא תוכל להתעלם וכתיב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו עכ"ל, ומשמע מרש"י דהפטור דזקן ואינו לפי כבודו הוא מדין כבוד הבריות. ולפי"ז י"ל דחל הפטור בכל אדם חשוב בעלמא דאינו לפי כבודו להחזיר את האבידה ולא רק בת"ח ובזקן מופלג.

footnotes: ¹ ולכאורה צ"ע בדברי הרא"ש דקיי"ל דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול (קידושין לב. וברמב"ם פ"ה מהל' ת"ת הי"א) וא"כ מדוע אינו יכול למחול על כבודו ולהשיב האבידה. וי"ל דת"ח יכול למחול על כבודו אבל לא על בזיונו וזלזולו (וכן פסק הרמ"א סימן רמ"ב סעיף ל"ב), וי"ל דהטעם בזה הוא דבזיונו וזלזולו אסור מדין מורא רבו דנלמד מקרא ד"את ה' אלוקיך תירא" - לרבות ת"ח, דמורא רבו כמורא שמים, ועל זה לא חלה מחילה דאין הת"ח בעלים למחול, משא"כ על כבודו הוי בעלים למחול.

ועיין בתוס' (ד"ה אלא לזקן ואינו לפי כבודו) שהקשו וז"ל וא"ת תיפוק ליה מולאחותו דכבוד הבריות דוחה וכו' עכ"ל, ומשמע דנקטו דהפטור דזקן ואינו לפי כבודו הנלמד מקרא דוהתעלמת חל נמי מדין כבוד הבריות ואינו פטור מיוחד מדין כבוד התורה. דאי לאו הכי מאי קשיא להו דילמא בעינן קרא דוהתעלמת ללמוד פטור מיוחד מדין כבוד התורה, ונפ"מ לזקן בעלמא שאינו פטור. ומשמע דהתוס' ס"ל דאף הפטור דוהתעלמת דזקן ואינו לפי כבודו חל מדין כבוד הבריות. אמנם יל"ע האם התוס' ס"ל כהרמב"ם דחל הפטור אף בזקן מכובד דעלמא מדין כבוד הבריות או"ד ס"ל דחל הפטור מדין כבוד הבריות רק בזקן ת"ח, משום דדין כבוד הבריות דיליה יותר חמור מכבוד הבריות דסתם בני אדם¹.

footnotes: ¹ ויתכן דנפ"מ לענין מחילה דאם הפטור דאינו לפי כבודו חל מדין כבוד הבריות יכול ת"ח למחול משא"כ מדין כבוד התורה אינו יכול למחול.

ועיין בגמ' ברכות (דף יט:) "ת"ש והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם וכו' הא כיצד אם היה כהן והיא בבית הקברות או זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה מלאכתו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת, אמאי לימא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה', שאני התם דכתיב והתעלמת מהם". ומקושיית הגמ' "לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" משמע דס"ל דהפטור דזקן ואינו לפי כבודו הוא משום כבוד הבריות ומשו"ה הקשו והא "אין חכמה וכו' לנגד ה'". אמנם יש להסתפק למסקנת הגמ' האם "והתעלמת" הוי גזה"כ דפטור מדין כבוד התורה או דפטור מטעם כבוד הבריות. ונראה דנחלקו בזה הראשונים הנ"ל, ונפ"מ לענין זקן מכובד בעלמא דאם הפטור מדין כבוד הבריות אף זקן מכובד בעלמא פטור משא"כ מדין כבוד התורה רק ת"ח פטור. ועוד י"ל דנפ"מ לענין מחילה דלכמה ראשונים ת"ח אינו יכול למחול על כבודו היכא דהוי בזיון, ואילו מדין כבוד הבריות י"ל דשפיר חל מחילה.

ועיין בגמ' שבועות (דף ל:) "ואמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל, אמר רב שישא בריה דר' אידי אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול הרי זה לא יטול וכו'". והנה הפטור להעיד חל מדין כבוד התורה והגמ' השוותה פטור זה לפטור דזקן ואינו לפי כבודו בהשבת אבידה, ולכאורה מוכח דהפטור דזקן ואינו לפי כבודו חל מדין כבוד התורה ולא משום כבוד הבריות. ולפי"ז הפטור חל רק בת"ח ולא בסתם בן אדם מכובד בעלמא. והנה בנוגע להגדת עדות פסק הרמב"ם (פ"א מהל' עדות ה"ב) וז"ל היה העד חכם גדול והיה בב"ד פחות ממנו בחכמה הואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה של כבוד תורה עדיף ויש לו להמנע עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר שת"ח פטור מלהעיד מדין כבוד התורה. ולכאורה צ"ע דהרמב"ם פוטר מהשבת אבידה אף זקן מכובד בעלמא (ולפי השיטמ"ק הרמב"ם פוטר מהשבת אבידה כל אדם מכובד בעלמא ואף אם אינו ת"ח ואינו זקן מופלג שחל חיוב עפ"י דין לכבדו) וא"כ למה פוטר רק ת"ח מהגדת עדות והרי הפטור בהגדת עדות נלמד מהשבת אבידה ומקרא ד"והתעלמת".

ונראה דלפי הרמב"ם הפטור דוהתעלמת אינו חל מדין כבוד התורה אלא מדין כבוד הבריות ומשו"ה חל אף בזקן מכובד שאינו ת"ח. אמנם חלות הפטור תלוי במה שנחשב עפ"י דין "אינו לפי כבודו", ולבא להעיד בב"ד הוי "לפי כבודו" באדם בעלמא ואף אם הוא זקן מופלג או אדם מכובד בעלמא, ומשו"ה חייב להעיד בב"ד. משא"כ בחכם גדול בחכמה ד"אינו לפי כבודו" להעיד בב"ד שפחות ממנו, ומשו"ה פטור מלהעיד. משא"כ בהשבת אבידה דנחשב "אינו לפי כבודו" אף למי שאינו ת"ח אלא דהוי אדם מכובד בעלמא או זקן מופלג, ומשו"ה פטור מהשבת אבידה.

ולפי"ז נראה דמש"כ הרמב"ם בפטור דהגדת עדות דעשה של כבוד תורה עדיף ר"ל דהעשה דכבוד התורה משוויה ליה לכבוד הבריות של החכם עדיף מכבוד ב"ד הפחותים ממנו בחכמה. אולם נראה לומר דיסוד הפטור הוא מדין כבוד הבריות של החכם הגדול בחכמה, דכבוד התורה גורם פטור דכבוד הבריות.

והנה הרא"ש כתב שאסור לת"ח לזלזל בכבודו ולהתבזות בהשבת אבידה ויכול לשלם דמיה לפנים משורת הדין. ויל"ע האם ס"ל דחל נמי איסור בזיון לת"ח להעיד בב"ד שפחות ממנו בחכמה או דלמא דאינו אלא פטור מלהעיד בב"ד שפחות ממנו בחכמה ורק בהשבת אבידה ס"ל להרא"ש דיש איסור משום שמזלזל בכבודו, וצ"ע.¹

footnotes: ¹ ונראה דרבינו זצ"ל נסתפק דיתכן דהרא"ש מחלק בין השבת אבידה להגדת עדות די"ל דהשבת אבידה הוי בזיון לת"ח שאינו לפי כבודו ות"ח אינו רשאי למחול על בזיונו דהוי בזיון התורה. משא"כ הגדת עדות בב"ד לא הוי בזיון לת"ח אלא דאינו לפי כבודו והוי חסרון בדין כבוד ת"ח, ות"ח יכול למחול על כבודו ומשו"ה יכול לבא לפני ב"ד ולהעיד.

גמ'. ר' ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד וכו'. עיין ברא"ש סימן (כ"א) שכתב וז"ל ויראה לי שכיון שפטרה התורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל לכבוד תורה במקום שאינו חייב ומשום ספק ממון חבירו אם הוא מחוייב בו לא יזלזל בספק איסור. והחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יוותר ממונו ויעשה כמו שעשה ר' ישמעאל ברבי יוסי אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו עכ"ל. ומבואר דהרא"ש סובר שת"ח שרוצה להחמיר על עצמו ולהחזיר את האבידה אסור לו להחזיר את עצם האבידה דמזלזל בכבודו, ומדין לפנים משורת הדין ישלם שווית האבידה לבעל האבידה כדעביד ר' ישמעאל ברבי יוסי. אמנם עיין ברמב"ם (פי"א מהל' גזלה ואבדה הי"ז) וז"ל ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכל מקום אע"פ שאינה לפי כבודו עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר שמשום לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה עצמה לבעלים. וצ"ב ביסוד מחלוקתם.

ועוד יש לעיין ביסוד הפטור דזקן ואינו לפי כבודו, דהרי כתב הרמב"ם (בפ"ח מהל' לולב הט"ו) וז"ל וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו' עכ"ל. ומבואר שמה שדוד המלך השפיל את עצמו כשכרכר ופיזז לפני הארון לא היה נחשב לבזיון דעשה כן לכבוד המקום ולכבוד שמים ולא היה נחשב זאת כבזיון המלכות (כפי שסברה אשתו מיכל בת שאול - עיין בשמואל ב' פרק ו פסוקים טז - כ"ב ובמפרשים שם). ולכאורה א"כ י"ל דאף כשמחזיר ת"ח אבידה ואינה לפי כבודו לא הוי ההשבה בזיון ת"ח, דמ"מ הריהו מקיים מצוה ועוסק בכבוד שמים ובזיונו לא חשיב בכה"ג לבזיון. וא"כ צ"ב מדוע באמת יש פטור דזקן ואינו לפי כבודו. וצ"ל דהוי גזה"כ מיוחדת מקרא ד"והתעלמת - פעמים שאתה מתעלם".

והנה יש לעיין לפי"ד הרא"ש דת"ח שרוצה להתנהג לפנים משורת הדין מחזיר את הדמים ולא את עצם החפץ האם מקיים בזה מצות השבת אבידה כתיקונה או לא. ולכאורה נראה דהוי קיום השבת אבידה במקצת דאע"פ דמנע מהבעלים הפסד ממון מ"מ מכיון שלא החזיר להם את עצם הבעין לא הויא השבה מעלייתא. אולם י"ל דבזקן ואינו לפי כבודו שאין עליו חיוב השבה להשיב את הבעין ולפנים משורת הדין חייב רק להחזיר את הדמים מקיים מצות השבה מעלייתא. ונראה לומר דבזה נחלקו הרא"ש והרמב"ם, דהרמב"ם סובר דמחמת חיוב דלפנים משורת הדין חל חיוב השבת אבידה כדמעיקרא וחייב בהשבת עצם החפץ בעין, ואין השבת החפץ האבוד נחשב לבזיון ת"ח מכיון דהוי דבר מצוה וכשמשפיל את עצמו לכבוד ה' אין כאן בזיון אלא אדרבה כבוד שמים וכמש"כ הרמב"ם בהל' לולב. והרא"ש סובר דמחמת חיוב לפנים משורת הדין חל חיוב השבה חדש להשיב את הדמים בלבד. ונראה דאף הרא"ש מודה לסברת הרמב"ם דקיום מצוה לא הוי בזיון אלא דס"ל דזה נכון רק באופן שאי אפשר לקיים את המצוה באופן אחר, אבל הכא מקיים את המצוה בהחזרת הדמים. ופליגי אם מחמת לפנים משורת הדין חל חיוב השבה חדש רק על הדמים (שיטת הרא"ש), או שחל חיוב השבת אבידה כדמעיקרא - דהיינו שחייב בהשבת הבעין (שיטת הרמב"ם).¹

footnotes: ¹ וע"ע בשיעורים לעיל כד: ד"ה רב יהודה מש"נ בענין השבת אבידה לפנים משורת הדין.

גמ'. דתני רב יוסף והודעת להם זה בית חייהם את הדרך זו גמילות חסדים ילכו זו ביקור חולים בה זו קבורה וכו' אמר מר ילכו זה ביקור חולים היינו גמילות חסדים לא נצרכה אלא לבן גילו דאמר מר בן גילו נוטל אחת מששים בחליו ואפילו הכי בעי למיזל לגביה. עיין ברמב"ם בספר המצוות (שורש ב') שהביא שיטת הבה"ג שמנה מצות ביקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים בכלל התרי"ג מצות משום דדרשינן בסוגיין הפסוק "והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה - ואמרו את הדרך זו גמילות חסדים ילכו זה בקור חולים בה זו קבורת מתים", ומאחר דדרשינן להו מקראי כל אחת הויא מצוה בפ"ע. והרמב"ם חולק עליו שכתב (שם) וז"ל ולא ידעו כי אלו הפעולות כולם ודומים להם נכנסות תחת מצוה אחת מכל המצוות הכתובות בתורה והוא אמרו ית' ואהבת לרעך כמוך עכ"ל. וכ"כ (בפי"ד מהל' אבל ה"א) וז"ל מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה וכו' ואלו הן גמילות חסד שבגופו שאין להם שיעור. אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך וכו' עכ"ל. והרמב"ן (בספה"מ שורש א') תירץ את שיטת הבה"ג וז"ל אבל בעל ההלכות הוציאן למצות אלו מוהלכת בדרכיו שהיא מצות עשה באמת כתב וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים לבקר חולים, ומצוה אחת הן וזה ממה שאמרו בגמ' סוטה (יד.) וכו' מאי דכתיב אחרי ה' אלוקיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם ללכת אחר הקב"ה אלא מה הקב"ה מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים מה הקב"ה מבקר חולים אף אתה בקר חולים וכו' מה הקב"ה מנחם אבלים אף אתה תנחם אבלים. מכאן הוציא אותם ומנאן מצוה. והרב מנה מצוה ח' להדמות בו יתברך כפי יכלתנו והוא שנאמר והלכת בדרכיו וכו' וא"כ למה יתמה על בעל ההלכות עכ"ל.

ונראה לבאר דלפי הרמב"ם מה"ת חל מצוה כללית דגמילות חסדים ואין בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים נחשבות למצוות מיוחדות בפ"ע מה"ת אלא מדרבנן. דמה"ת חל חיוב כללי להתעסק בגמילות חסד משום ואהבת לרעך כמוך אבל אין חיוב לעשות מעשה מסוים כגון בקור חולים ונחום אבלים, ואילו מדרבנן חל מצוה מסוימת דבקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים וכו'.¹ ולפי"ז נראה לבאר דברי הגמ' בסוגיין "אמר מר ילכו זה ביקור חולים היינו גמילות חסדים לא נצרכה אלא לבן גילו דאמר מר בן גילו נוטל אחת מששים בחליו ואפילו הכי בעי למיזל לגביה", דהגמ' קא פריך מדוע איצטריך מצוה מסוימת מדרבנן דבקור חולים דהרי היא בכלל המצוה הכללית מה"ת דגמילות חסדים (ממצות ואהבת לרעך כמוך או משום והלכת בדרכיו). ומשני דקמ"ל דחייב בבקור חולים אפילו בבן גילו דהיינו אע"פ דבבן גילו יש חשש סכנה למבקר - משום שנוטל א' מששים בחליו ואפ"ה חייב הוא למיזל לגביה ולבקרו. ומבואר בגמ' דאי בקור חולים הוי רק מצוה כללית דגמילות חסד אזי לא היה מחויב לסכן את עצמו ולבקר את החולה, אבל מאחר דהוי מצוה מיוחדת ומסוימת דבקור חולים חכמים הטילו עליו חיוב בקור חולים אפילו בגוונא שיש מקצת סכנה למבקר את החולה. וידוע המעשה שאירע בבריסק בעת שהיה מגפת החולירע שמרן הגר"ח זצ"ל התעסק בעצמו ובגופו בטיפול החולים, ואמר הגר"ח זצ"ל דמהגמ' הנ"ל מוכח שיש חיוב לטפל בחולים אפילו במקום שיש חשש סכנה שיתדבק המטפל במחלה. אולם הגר"ח זצ"ל אמר דיש לחלק בין היכא דיש ודאי סכנה להיכא דיש רק חשש וספק סכנה, דהיכא דיש ודאי סכנה אין דוחין נפש בפני נפש ואינו חייב להכניס עצמו לודאי סכנה להציל את חבירו שבודאי סכנה, אמנם במקום שיש רק חשש וספק סכנה י"ל דמחויב להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את חבירו הנמצא בודאי סכנה וכדברי הירושלמי שמובא בכס"מ (פ"א מהל' רוצח ושמירת נפש הי"ד).

footnotes: ¹ וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פי"ד מהל' אבל ה"א) וז"ל מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה וכו' ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אע"פ שכל מצוות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצוות עכ"ל. ומבואר דביקור חולים וניחום אבלים והכנסת כלה הם בכלל מצות ואבהת לרעך כמוך מדאורייתא המהווה מצוה כללית בלי מעשה מצוה מסוים ומדרבנן קבעו דביקור חולים, וניחום אבלים והכנסת כלה וכו' הויין מצות מיוחדות ומסוימות. אולם הבה"ג סובר דאף מדאורייתא הן מצוות מסוימות בפ"ע. ויתכן דהבה"ג ס"ל דהם מצות דאורייתא שמסרן הכתוב לחכמים להגדיר את הלכותיהן וכמו איסור מלאכה בחוה"מ ומצות שביתה בשבת ויו"ט.

גמ'. קבורה היינו גמילות חסדים לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו. יל"ע בביאור דברי הגמ' דלכאורה קשה מהי הסברא לומר דמאחר דחלה מצוה פרטית של קבורת המת ע"כ אף זקן ואינו לפי כבודו חייב בקבורה, ואילו היתה קבורה רק נכללת במצוה הכללית דגמילות חסדים אזי זקן ואינו לפי כבודו היה פטור מקבורה, דמהיכי תיתי לומר שזקן ואינו לפי כבודו יפטר מהחיוב דגמילות חסדים. וצ"ל דמהא דזקן ואינו לפי כבודו פטור ממצות השבת אבידה סד"א דפטור נמי מכל מצוות גמ"ח, דהא אף השבת אבידה מהוה קיום דגמילות חסד לחבירו, וקמ"ל דמאחר דיש מצוה מסוימת דקבורת המת דאף זקן ואינו לפי כבודו חייב בקבורת המת. ויתכן דהטעם בזה הוא דבמקום שחל חיוב כבוד המת בטל כל דין כבוד הבריות דהחיים, ויל"ע בזה.¹

footnotes: ¹ ועוד י"ל דזקן ואינו לפי כבודו הוי פטור מגמ"ח שבממון וכגון להשיב אבידה לחבירו, אך אינו פטור מגמ"ח שבגופו וכגון קבורת המת ובקור חולים וכו' דעושה גמ"ח בגופו של השני ולא רק שמסייע לו שלא להפסיד ממונו. ועיין ברמב"ם (פי"ד מהל' אבל ה"ד - ה"ו) ואמר רבינו זצ"ל דמבואר ברמב"ם דהמבקר את החולה עושה חסד עם החולה בג' אופנים א)שמסייע לו בגופו ב) שמסייע לו ברוחו שמעודדו ג) בתפילה שמתפלל עבורו, וגם ת"ח חייב בכל אלה כי גומל חסד לגופו של החולה.

משנה. החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבע וחמשה פעמים חייב להחזירה שנאמר השב תשיבם. יש לעיין דמאי קמ"ל קרא, ולמה בעינן גזה"כ לזה, דלכאורה פשיטא שחייב להחזירה אפילו ארבע וחמשה פעמים, דהרי אם חזרה וברחה שוב הויא אבידה חדשה וחל מצות השבת אבידה להשיבה להבעלים. ונראה דקמ"ל קרא שאם חזרה וברחה הקיום השבה דהאבידה קמייתא לא נתקיימה, והא דחייב להחזירה אינו משום שעכשיו שברחה הבהמה חל בה שם אבידה חדשה, וחיוב חדש דהשבת אבידה, אלא דחייב להשיבה מחמת החיוב השבת אבידה הקמייתא¹. ויתכן שיהא בזה נפ"מ היכא דבאבידה קמייתא לא היה זקן ואינו לפי כבודו ולאחר שהחזירה לפני שברחה פעם שנית נעשה זקן ואינו לפי כבודו, דיל"ע בכה"ג האם הוא חייב להחזירה. ויתכן דמאחר דהחיוב השבה הקמייתא לא נתקיים וחייב להשיב מחמת החיוב הראשון י"ל דחייב בהשבה אע"פ שעכשיו הוא זקן ואינו לפי כבודו. משא"כ אם לאחר שברחה נתחייב בחיוב חדש י"ל דמאחר שבאותה שעה היה זקן ואינו לפי כבודו הריהו פטור מחיוב השבת אבידה.

footnotes: ¹ ויש לעיין מהו השיעור לומר דלא קיים ההשבה הקמייתא. ונראה דהשיעור הוי ידיעת הבעלים דאם ידעו הבעלים מההשבה אזי נגמרה ההשבה הראשונה ואם ברחה חל חיוב השבה חדש. אך אם השיבה בלי ידיעת הבעלים אע"פ שפטור מאחריות י"ל דלא קיים מצות השבה בשלימות ואם ברחה חייב להשיבה מחמת החיוב הראשון שעדיין לא נתקיים דכל ההשבה שעשה פקע למפרע.