Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 32b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בשיטת הרמב"ם בדיני פריקה וטעינה
עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' רוצח ושמירת נפש ה"ח) שפסק דאם הבעלים אינו רוצה לפרוק עמו הריהו פטור לגמרי שנא' עמו, ויש לדייק דהרמב"ם לא כתב שחייב לפרוק בשכר משום דצער בע"ח דאורייתא, ומשמע דס"ל דצער בע"ח לאו דאורייתא. אמנם בהי"ג פסק שאם יש לפניו פריקה או טעינה פריקה קודמת משום צער בע"ח, ומשמע דס"ל דצער בע"ח דאורייתא (ועיי"ש בכס"מ בה"ט שדן האם הרמב"ם סובר דצער בעלי חיים דאורייתא או לא). וי"ל דבציור (שבה"ח) כשהבעלים אינם רוצים לפרוק עמו אזי פקע לגמרי חיוב פריקה ואף משום צער בעלי חיים, דהחיוב פריקה משום צער בעלי חיים תלוי במחייב של הבעלים, דהיינו כשהבעלים מחייבים פריקה (כמו בציור שבהל' י"ג) אזי חל נמי חיוב פריקה מדין צער בע"ח ומשו"ה חל דין להקדים פריקה לטעינה. אולם כשחל פטור ממצות פריקה דהבעלים אינם מחייבים פריקה אזי פקע נמי חיוב פריקה מדין צער בע"ח. ולפי"ז יש לבאר נמי את פסק הרמב"ם (בהל' ט') דאין חיוב פריקה וטעינה בבהמת עכו"ם ומשאו, ונראה דחל פטור אף מדין צער בעלי חיים, דהחיוב משום צער בעלי חיים תלוי בבעלים המחייבים פריקה וטעינה. ובעכו"ם ליכא מחייב של הבעלים, ומשו"ה גם צער הבהמה אינו מחייב.
הרמב"ם כתב (בפי"ג מהל' רוצח ה"ח) וז"ל מצא בהמת חבירו רבוצה אע"פ שאין בעלים עמה מצוה לפרוק מעליה וכו' שנא' עזוב תעזוב הקם תקים מכל מקום עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם מחייב בהמת ישראל בפריקה אף כשאין הבעלים מצויים שם. ונראה דס"ל דהבעלים מחייבים פריקה גם כשאינם שם. וי"ל דהטעם בזה הוא משום דחיישינן שהבעלים יבאו ויראו בהמתם רובצת ויבהלו על ממונם ויסתכנו ולפיכך הבעלים מחייבים פריקה ואע"פ שאין הם לפנינו. ומכיון שיש מחייב של בעלים ישראל חל נמי מחייב דצער בעלי חיים. וב(ה"ט) פסק הרמב"ם בבהמת עכו"ם ומשא של ישראל שאם היה עכו"ם מחמר אחר בהמתו שפטור. ונראה דאין כאן בעלים ישראל המחייב פריקה וטעינה, ומשמע שאם היה בעל ישראל מחמר והוי משא של ישראל אזי חל המחייב של בעל ישראל הנמצא עם משאו ונבהל. אך פשטות הסוגיא היא דלא כהרמב"ם דבגמ' איתא שאם צער בעלי חיים דאורייתא אזי חייב לפרוק בהמת עכו"ם ומשאו משום צער בע"ח, ואילו הרמב"ם פסק שפטור. ובגמ' איתא שאם הבעלים לא רוצים לפרוק אזי השני חייב משום צער בעלי חיים אלא דיכול לגבות את שכרו, ואילו הרמב"ם פסק שפטור לגמרי. ויתכן דהרמב"ם פסק צער בע"ח לאו דאורייתא ומשו"ה פוטר לגמרי בבהמת עכו"ם ובציור שאין הבעלים מסייעים לפרוק. ומ"מ פסק דכשהבעלים מחייבים בפריקה אזי חל אף חיוב מדין צער בע"ח, והוי חלק ממצות פריקה מדאורייתא, ומשו"ה פסק דפריקה קודמת לטעינה. ונראה דהרמב"ם לא פסק כריה"ג אלא סובר דאפילו לרבנן ליכא חיוב משום צער בע"ח כשליכא מחייב מצד הבעלים.
והנה בגמ' שבת (דף קכח:) איתא דבהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה "והא קא מבטל כלי מהיכנו סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן צער בע"ח דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן". ועיין ברמב"ם (פכ"ה מהל' שבת הכ"ו) וז"ל בהמה שנפלה לבור או לאמת המים וכו' מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה ואע"פ שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליחו לבור וכו' מפני צער בע"ח לא גזרו עכ"ל. ויש לדייק דהרמב"ם לא כתב דצער בע"ח דאורייתא דוחה איסור דרבנן אלא רק שלא גזרו מפני צער בעלי חיים. ויתכן דשיטת הרמב"ם היא דבעלמא קיי"ל דצער בע"ח לאו דאורייתא, אלא דס"ל דחל דין צער בע"ח דאורייתא במצות פריקה בלבד, דהיינו כשהבעלים מחייבים במצות פריקה מדאורייתא אזי חל נמי דין צער בעלי חיים מדאורייתא בקיום מצות פריקה בלבד ואילו בעלמא ס"ל דצער בע"ח אינו מדאורייתא אלא מדרבנן.