גמ'. איתמר אביי אמר כו'

המחלוקת בין אביי ובין רבא זקוקה לביאור. ונראה דלכ"ע יש דין "נשיא בעמך לא תאר בעושה מעשה עמך" וכדאיתא לקמן (דף סב.) לענין מצות כיבוד אב בנוגע לאחד שהלוה ברבית. אלא ששם מיירי באב שעבר על עבירה גמורה של הלוואה ברבית. ואילו כאן, שקנין המעות בוטל מדרבנן ולא חל, ליכא עבירה של גזל, אלא חזרה בעלמא מההחלטה למכר את החפץ, ואין זו עבירה,¹ ורק שאין זה כנהוג בישראל ואיננו מעשה עמך. וכ"כ רש"י (בד"ה בעושה מעשה עמך) וז"ל בעמך דרשינן הכי והאי לאו עושה מעשה עמך הוא דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב עכ"ל. וכן נמי איתא ברמב"ם בפ"ז מהל' מכירה (הל"א) וז"ל מי שנתן דמים ולא משך הפירות אע"פ שלא נקנו המטלטלין כמו שביארנו כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל כמו שביארנו. כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע עכ"ל, כלומר אין כאן עבירה גמורה המחייבת קללת מי שפרע, אלא משום שלא עשה מעשה ישראל ונהג כמנהג נכרי משו"ה מקבל מי שפרע. ובנוסח של "מי שפרע" עצמו מדגישים את נהוגי דורות הנכרים הקדומים - נהוגי דור המבול דור ההפלגה ואנשי סדום - שנהגו שלא כשארית ישראל ועשו עולה ונענשו, ועל ניהוגי נכרי חלה קללת מי שפרע. ובזה פליגי אביי ורבא, דלאביי רק מודיעים לו ולרבא מקללים אותו ממש בבי"ד.

footnotes: ¹ דהא המוכר והלוקח בעלים על חפציהם והמעות שלהם וברשותם כבעלים לשנות את דעותיהם דמעיקרא ולחזור מהמקח.

גמ'. ערבון רב אמר כנגדו הוא קונה ור' יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה כו'.

בענין ערבון

א. ביאור מחלוקת רב ור' יוחנן

פרש"י (בד"ה ערבון) וז"ל מקצת המעות נתן לו על פיסוק מרובה עכ"ל. ועוד פירש (בד"ה אבל מוכר לו) וז"ל ונותן לו מהן ה' מאות זוז לשם תחילת פירעון או סתם קנה וגו' וההיא דאיפלגו בה רב ור' יוחנן כה"ג הוא שזה הערבון תחילת דמי הפירעון של פיסוק כו' עכ"ל. לרש"י מיירי ששילם הלוקח מקצת דמי הפרעון ופליגי רב ור"י אי קונה רק כנגד מעותיו או שקונה כנגד כולו. ועוד פרש"י (בד"ה הוא) דפליגי בין קרקע שנקנית בקנין גמור ובין במטלטלין דנקנין להתחייב במי שפרע בלבד. ויסוד המחלוקת שבין רב ור' יוחנן צריך ביאור.

ונראה דיש לבאר את המחלוקת בתרי אנפי.

א) כבר הבאנו בשיעורים את המחלוקת שבין הסמ"ע והט"ז (חו"מ ק"צ: א) בהגדרת קנין כסף, דלסמ"ע הקנין חל בתורת פרעון, משא"כ הט"ז ס"ל שקנין כסף אינו חל בתורת פרעון אלא בתורת מעשה קנין. ולפי"ז י"ל דבזה פליגי רב ור' יוחנן, דאליבא דר' יוחנן כסף קונה מדין מעשה קנין ומשו"ה קונה כולו, וככל מעשה קנין דעלמא שקונה את כל החפץ. ואילו לרב קנין כסף אינו חל כמעשה קנין אלא דהוי חלות פרעון, והקנין חל ממילא - דמכיון דשילם בעד החפץ ממילא נעשה החפץ שלו. ולכן קונה רק כפי השיעור ששילם עבורו, דעל מה ששילם ממילא חל הקנין והוי שלו, ועל מה שלא שילם ליכא חלות קנין.

ב) א"נ י"ל דלכ"ע כסף קונה בתורת פרעון, אלא דפליגי, דלרב כששילם מקצת הפרעון אמרינן שהפרעון מתייחס למקצת החפצא הנמכר דקונהו ממילא. ואילו לר"י הפרעון מתייחס לכל החפצא וממילא קונה את כולו. דלרב מקצת הפרעון חל למקצת החפצא בלבד ולר"י מקצת הפרעון חל לכל החפצא, וקונה לכ"ע כפי החפצא שפרע עליו, ומשו"ה לרב קונה מקצתו ואילו לר"י קונה כולו.

ובהמשך הסוגיא הגמרא סד"א להשוות את המחלוקת שבין רב ור"י למחלוקת שבין רשב"ג ורבי במשכון שתפסו כנגד מקצת החוב דפליגי האם אינו משמט כולו או דאינו משמט רק כנגדו. והגמרא דוחה דפליגי האם אפילו מקצת החוב משמט או לא. וצ"ע, דלפי הביאור הראשון שביארנו דרב ור"י פליגי בהגדרת קנין כסף, קשה מהו ענין שמיטה ומשכון לקנין כסף. אך לפי הביאור השני ניתן להבין את ההשוואה, דכמו דפליגי רב ור"י בערבון ובמקצת פרעון האם מתייחס מקצת הפרעון למקצת החוב או לכל החוב י"ל דה"ה דרשב"ג ורבי פליגי בתפיסת משכון האם המשכון מתייחס למקצת החוב כנגד שוויו בלבד או שמתייחס לכל החוב. וניתן להוסיף דרשב"ג ורבי פליגי בהגדרת יסוד חלות שם חוב, האם כל החוב מהווה חלות חוב אחד, ולכן משכון על מקצתו הוי משכון על כולו, וכמו"כ פרעון למקצתו הוי פרעון לכולו, או דלמא דכל פרוטה ופרוטה דהחוב הוי חלות חוב בפני עצמו, ולכן משכון למקצת החוב חל רק לאותו מקצת החוב בלבד, ופרעון למקצת החוב נמי הוי פרעון רק למקצת החוב ההוא בלבד.

ועוד צ"ב במסקנת הגמ' דיש חילוק בין קנין כסף בקרקע דערבון קונה את כולו, לבין קנין כסף במטלטלין דערבין אינו קונה אלא כנגדו, ומשום שאינו קונה במטלטלין אלא לענין מי שפרע בלבד. ונראה דלפי הביאור הראשון דקנין כסף בקרקע חל בתורת מעשה קנין ואילו במטלטלין הקנין חל מדין פרעון אזי י"ל דבקרקע ערבון קונה כולו בתורת מעשה קנין, ואילו במטלטלין דחל הקנין מדין פרעון י"ל דבתורת פרעון ערבון קונה רק כנגדו. והגמרא מוכיחה דהקנין במטלטלין חל מדין פרעון מדין מי שפרע, כי בתורת מעשה קנין, אי מדרבנן קנין כסף אינו חל א"כ י"ל דלא היה קונה כלל ואפילו למי שפרע. ואילו בתורת חלות פרעון י"ל דתיקנו מקצת קנין לענין מי שפרע בלבד ולא לשאר דיני קנין, דמזה שיש דין מי שפרע במטלטלין מוכח דהקנין חל מדין פרעון ולא מדין מעשה קנין.¹

footnotes: ¹ דחלות מעשה קנין או דחל לקנות לגמרי או דאינו חל כלל, ואילו בפרעון יתכן דחל מקצת קנין לענין מי שפרע, כי עיקר חלות דין מי שפרע הוא שיקיים את דיבורו, דאחרי פרעון חייב הוא לקיים את דיבורו מדין מי שפרע, ודו"ק.

וכל זה מבואר לפי הביאור הראשון הנ"ל במחלוקת דרב ור' יוחנן. מאידך לפי הביאור השני דלכו"ע כסף קונה מדין פרעון נראה דהגמרא קובעת דפרעון במקצת חל כפרעון לכל המקח כשקונה את המקח בקנין גמור כבקרקע, משום דחלה חלות דין זקיפת מלוה, כלומר דכשנותן את הערבון דהוי רק חלק מדמי המקח אמרינן דשילם את כל דמי הקרקע משום דהערבון שילם מקצת המחיר ושאר המחיר פרוע בהתחייבות חדשה של זקיפת מלוה. משא"כ במטלטלין שאינו קונה אלא למי שפרע בלבד לא אמרינן הכי, ולכן אין הפרעון במקצת חל לשלם את כל מחיר החפצא, אלא רק כנגדו בלבד.¹

footnotes: ¹ לכאורה כוונת ביאור זה לחלק באומדן דעתן, דבקרקע דחל קנין גמור אמדינן דהסכימו לזקוף את שאר החוב במלוה חדשה, משא"כ במטלטלין דעצם חלות הקנין חלש הוא אזי ליכא אומדן דעת לעשות זקיפת מלוה, וצ"ע.

ב. בדין קנין קרקע במחילת חוב

והנה הבאנו בשיעורים למעלה (דף מו: ד"ה בענין יש דמים שהן כחליפין אותיות א - ב) שהרמב"ם (פ"ז מהל' מכירה הל"ד) פסק שמחילת חוב מחמת מכר קונה במטלטלין דהו"ל דבר שאינו מצוי דלא גזרו בו רבנן ומעות קונות מדאורייתא. והראב"ד וראשונים אחרים חולקים עליו דס"ל דמלוה להוצאה ניתנה. וביארנו את מחלוקתם דלפי הרמב"ם מעות קונות מדין פרעון, ויש חלות של פרעון במחילת חוב דמשו"ה קונה. ואילו לראב"ד מעות קונות מדין מעשה קנין - וליכא מעשה קנין דנתינת כסף במחילת חוב ומשו"ה אינה קונה.

והנה ביארנו לעיל (באות א') דמעות קונות במטלטלין מדין פרעון ואילו כסף קונה בקרקע מדין מעשה קנין. ומשו"ה ערבון קונה בקרקע כנגד כולו ואילו במטלטלין ערבון קונה רק כנגד מקצתו. ונראה דכן נמי מדוייק בלישנא דגמרא דלגבי מטלטלין איתא "מעות קונות", ו"מעות" היינו לישנא דשוויות ופרעון. ואילו בקרקע הלישנא הוי "כסף קונה" וכדאיתא במס' קידושין (דף כו.) "נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף", והוא לישנא דחפצא דכסף דעושים מעשה קנין בנתינת החפצא דכסף, ואינו לישנא דפרעון, שלא כמו "מעות קונות".

ולפי"ז היה בדין דמחילת חוב תקנה במטלטלין מדין פרעון, אך לא בקרקע הזקוקה למעשה קנין כסף. אך עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' מכירה הל"ד) שכתב וז"ל מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר לו מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר, הרי זה כמי שנתן הדמים עתה וכל החוזר בו מקבל מי שפרע. לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהן יכול לחזור בו ואע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר עכ"ל, והראב"ד השיג עליו דמחילת חוב אינה קונה כלל דמלוה להוצאה ניתנה. והרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דקנין מעות חל מדין פרעון ומחילת חוב מהווה חלות של פרעון, ומשו"ה קונה. אך צ"ע דהניחא במטלטלין, אך למה חלה מחילת חוב לקנות קרקע, דהא קרקע צריכה מעשה קנין ולא פרעון.

ונראה לתרץ דהרי יל"ע למה המתין הרמב"ם מלפסוק את הדין דמחילת חוב קונה בקרקע עד לפ"ז מהל' מכירה אחרי שהביא את ההלכה דמחילת חוב קונה במטלטלין, ולא הביא דין זה בפ"א מהל' מכירה כשכתב כל ההלכות דקנין קרקע בכסף. ונראה דהרמב"ם דייק בסדר הלכותיו כדרכו בקדש, כי בפ"א כתב את ההלכות דקנין כסף בקרקע, דהיינו של מעשה קנין כסף, ומצד הלכות מעשה קנין מחילת חוב אינה קונה מדחסר בה מעשה דנתינת חפצא דכסף. ורק בפ"ז, אחרי שפסק את ההלכה דמחילת חוב קונה במטלטלין בלי מעשה קנין אלא מדין פרעון, אזי פסק דמחילת חוב אף קונה בקרקע מדין פרעון. כלומר, דיש בקרקע שני אופני קנין - דין אחד דכסף קונה בקרקע מדין מעשה קנין דמשו"ה ערבון קונה בקרקע כנגד כולה אליבא דרב, ודין שני דמעות קונות בקרקע כמו דקונה במטלטלין מדין פרעון, דמחילת חוב קונה נמי בקרקע מדין פרעון כבמטלטלין ואע"פ דחסר מעשה קנין דנתינת כסף.

והרמב"ם פסק (פ"ח מהל' מכירה הל"א - ב) שבקונה קרקע ונותן הלוקח רק את מקצת הדמים בלבד קונה את כולה. ופסק (בפ"ז מהל' מכירה הל"א) נמי במטלטלין שבנותן ערבון שקונה מדין מי שפרע. והמפרשים (עיין בה"ה ובלחם משנה) הבינו שהרמב"ם פסק שערבון במטלטלין קונה כנגד כולה כמו שקונה כנגד כולה בקרקע. ולפי הנ"ל דהרמב"ם סובר דקנין מעות במטלטלין קונה מדין פרעון צ"ל דס"ל שערבון מהווה חלות פרעון על כל המכירה ומשו"ה קונה כנגד כולה. אמנם עיי"ש בלחם משנה שהקשה דא"כ למה פסק הרמב"ם (בפ"ט מהל' שמירה הלי"ד) דבמלוה על המשכון אינו משמט אלא כנגדו. ותירץ וז"ל דס"ל לרבינו דאע"ג דבערבון קונה כנגד כולו במשכון אינו משמט אלא כנגדו משום דבשאר קרינן ביה לא יגוש עכ"ל. ונראה דר"ל דהא דמקצת הפרעון נחשבת כפרעון על כל החוב אליבא דהרמב"ם, היינו דמהווה חלות שם פרעון לגבי כל החוב, ומ"מ אינו פרעון ממש של החוב, דהחוב כולו אינו פרוע. שנשאר עליו לשלם את יתר החוב¹. ולכן הבחין בפסקיו, דלגבי קנין פסק דקנה את כולה משום דחל חלות שם של פרעון על כל המכירה כולה. ומ"מ פסק דאינו משמט אלא כנגד המשכון, דכנגדו יש פרעון ממש מחמת המשכון, ואילו שאר החוב עדיין אינו פרוע דליכא פרעון ממש, והריהו בר נגישה דקרינן ביה לא יגוש ומשמט, ודו"ק.

footnotes: ¹ שלא כרש"י דס"ל דכל החוב פרוע הוא דחלה זקיפת מלוה על יתר החוב, ועיין עוד בשיעורים לקמן אות ד'.

ג. בדין מתנה בקנין כסף

והנה יל"ע בכסף דקונה בקרקע ובמעות הקונות במטלטלין האם קונים במתנה. ולכאורה י"ל דזה יהיה תלוי במחלוקת שבין הסמ"ע והט"ז (חו"מ סימן ק"צ ס"ק א'), כי פרעון אינו שייך במתנה אלא רק מעשה קנין בלבד. ולכן אם קנין כסף חל מדין פרעון אינו מועיל במתנה. מאידך אם חל קנין כסף מדין מעשה קנין יועיל אף במתנה. ולפי הנ"ל יש לחלק בין קרקע לבין מטלטלין, דבמטלטלין מעות קונות מדין פרעון ולא חל במתנה, ואילו בקרקע קנין כסף חל מדין מעשה קנין ומועיל אף במתנה. אך יתכן דלכ"ע כסף יקנה במתנה בתורת מעשה קנין. דרק במכר דשייך בו פרעון אזי רק פרעון קונה ולא מעשה קנין כסף. ואילו במתנה דלא שייך בה פרעון חל מעשה קנין דכסף. ומצינו סברא מעין זו בתוס' בקידושין (דף כה: ד"ה בהמה גסה) עיי"ש.

ד. גמ'. מיתיבי ערבון כו' דין שיקנה כנגד ערבונו צ"ע אליבא דר' יוחנן דס"ל דערבון קונה כנגד כולו למה בערבוני יקון ס"ל לר' יהודה דיו שיקנה כנגד ערבונו. ועיין בשיטה מקובצת דדנו הראשונים בקושיה זו.

והביא השיטה ביאור בשם הר"ן וז"ל שאמר לו ערבוני יקון כלומר שלא פסקו דמי השדה אלא שהקדים לו קצת מעות וא"ל ערבוני יקון ובכה"ג לא סמכא דעתיה דמוכר, אבל היכא שפסק עמו לתת לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה הכל עכ"ל. הר"ן חילק בין ערבון לאחר פיסוק דמים דקנה הכל לבין ערבון לפני פיסוק הדמים דקונה כנגדו בלבד. וכן יתכן לדייק מפרש"י דכתב בדו"ה ערבון וז"ל מקצת המעות נתן לו על פיסוק מרובה עכ"ל. ועוד כתב (בד"ה הנותן ערבון) ז"ל ולא דמי לההיא דלעיל דזה אינו פריעת מקצת המעות אלא ערבון ומשכון לקנוס את החוזר בו עכ"ל. ומשמע דבערבוני יקון לא פסקו דמים ולכן אינו מקצת פרעון אלא רק משכון. ועלינו לבאר שיטה זו.

ונראה דהנה הט"ז (בחו"מ ריש סי' ק"צ) הוכיח מהא דערבון קונה כנגד כולו דקנין כסף הוי מעשה קנין ולא חלות של פרעון - שלא כהסמ"ע - דהא לא פרע כולו. ואליבא דהסמ"ע צ"ל דס"ל דערבון קונה כנגד כולו מפני שחל חלות פרעון על כל דמי המכירה במה ששילם את מקצת דמיו. ונראה שהוא משום שישנה רק מכירה אחת וחל חיוב אחד לשלם את דמי כל המכירה, ובכן מקצת פרעון חל על כל המכירה ולכל דמיו, ומכיון דחל חלות פרעון כנגד כל מכירה לפיכך קונה את כולו, מדחל חלות שם של פרעון על כולו ולכן חל נמי חלות קנין על כולו. אך כל זה שייך אחרי פיסוק הדמים, דנקבע מחיר דמי המכירה כולה, דאזי מקצת התשלומין חל על כל דמי המכירה ולכן קונה כנגד כולו. משא"כ לפני פיסוק הדמים דא"א לייחס את מקצת הפרעון לסכום של כל דמי המכירה, דהא עוד לא פסקו את כל דמיה. ומשו"ה חלות הפרעון מצטמצם לעצם הדמים שנתן ולא ליותר מזה וקונה רק כנגדו בלבד ולא את כולו. וכל זה מתבאר לפי הסמ"ע דסובר דעיקר הקונה בקנין כסף דמכירה הוי חלות פרעון. וכבר קבענו דהרמב"ם ס"ל כוותיה דהקנין חל ע"י הפרעון מהא דפסק (בפ"ז מהל' מכירה) דמחילת חוב קונה, שהרי במחילת חוב חל רק חלות פרעון וליכא בה מעשה קנין בנתינת חפצא דכסף. ומוכח דהרמב"ם סובר דעיקר הקונה בכסף הוא חלות פרעון ולא מעשה קנין כסף, כשיטת הסמ"ע ודלא כהט"ז.

אמנם עיין ברש"י לקמן (דף עז: ד"ה אבל) שכתב וז"ל אבל נתנו לו בתורת תחלת פרעון הוו להו השאר מלוה עליו עכ"ל. וחידש רש"י דבפריעת מקצת הפרעון הלוקח שלם את כל דמי המכירה, דכל החוב דחל מחמת המכירה פרוע הוא מדין זקיפת מלוה, וחל במקומו חיוב מלוה חדש לשלם את יתר דמי המכירה. ולפי"ז שיטת רשב"ג ור' יוחנן היא דבתשלומי מקצת דמי הפרעון שלם את כל דמי המכירה ע"י מקצת הדמים שנתן ביחד עם זקיפת מלוה וחל איפוא על הלוקח חיוב מלוה חדשה. ופרושו לכאורה קשה, דבעלמא זקיפת מלוה חלה לשלם חוב אחד עם מלוה חדשה רק מדעת שניהם ובקנין חליפין ושטר לזקף מלוה, והרי בערבון יקון קנינים אלה חסרים, ומהיכי תיתי דהתכוונו בערבון לזקיפת מלוה חדשה כדי לפרע את כל החוב דחל מחמת המכירה. ועוד קשה דאם באמת התכוונו וקנו לכך, במה פליגי רב ור' יוחנן, דהא אם הלוקח פרע ממש את כולו עם מקצת הדמים ששילמם ביחד עם זקיפת מלוה, בדין הוא שיקנה את כולו, דהא שילם את כל דמי המכירה בפרעון גמור, ולמה אמר רב דכנגדו בלבד הוא קונה, דהרי פרע את כל דמי המכירה ולכ"ע דינא הוא דלקנות את כולו.

ונראה דרש"י סובר שאין כאן חלות זקיפת מלוה דעלמא, דהא לא עשו קנין מדעת שניהם לשם כך ולא התנו את זה מדעת שניהם, אלא דהוי חלות זקיפה דחלה ממילא. כלומר, דתשלומי מקצת דמי המכירה הופכים ממילא ובלי דעת שניהם לתשלומין של כל דמי המכירה, דא"א לשלם רק את מקצת דמיו, דהרי חלה חלות מכירה אחת וחוב פרעון אחד לשלם את כל דמי המכירה בפרעון אחד, ולכן כשמשלם הלוקח את מקצת דמיו חל עפ"י דין פרעון של כל דמי המכירה, דעל הדמים דלא נתנם ממילא חל חיוב מלוה חדשה. ור' יוחנן סובר דנאמר הלכה מסוימת בדיני פרעון מכירה דע"י מקצת פרעון חל ממילא חיוב מלוה על שאר הדמים, ועפ"י דין חל חלות פרעון של כל דמי המכירה. אך רב חולק על זה וסובר דחל רק מקצת פרעון בלבד למקצת דמי המכירה, ומשו"ה ס"ל דקונה רק כנגדו ולא את כולו.

ולפרש"י מבואר מאד הנ"מ דהר"ן לחלק בין ערבון לבין ערבוני יקון, דבערבון נותן מקצת הדמים כפרעון לדמי המכירה אחרי פיסוק הדמים, ולכן הפרעון הופך ממילא לפרעון של כל דמי המכירה שכבר פסקו את דמיה, משא"א לומר כן כשלא פסקו את כל דמיה בערבוני יקון, דמשו"ה קונה רק כנגדו בלבד ולא את כולו.

אך ראשונים אחרים לא קיבלו פירוש הר"ן, וצ"ב לשיטתם מהו הנ"מ בין הדין דר' יוחנן דערבון קונה כנגד כולו, לבין הדין דר' יהודה בערבוני יקון - דקונה רק כנגדו בלבד ולא את כולו.

ולכאורה נראה לומר דבערבון נתן את מקצת הדמים בתורת תחילת הפרעון של דמי המכר, ולכן קונה כנגד כולו אליבא דר' יוחנן כי מקצת הפרעון הופך להיות חלות שם פרעון על כל דמי המכירה. משא"כ בערבוני יקון אליבא דר' יהודה דנתן את הערבון בתורת משכון בלבד וכקנס להבטיח שלא יחזור בו מן המכירה, אך לא נתנו בתורת מקצת פרעון כלל, ולכן לא חל חלות שם פרעון על כל דמי המכירה ואינו קונה את כולו אלא כנגדו בלבד. אך לפי"ז צ"ב למה קונה עכ"פ כנגדו, הרי לא התכוון לפרעון ולקנין כלל.

וי"ל דמכיון דהלוקח נתן את המשכון למוכר להבטיח את המכירה ושלא יחזור בו, אזי בתורת הבטחת המכירה יש נמי אומדנא דמוכח דשניהם התכוונו לעשות מקצת קנין כנגד שוויות המשכון כדי להבטיח ללוקח שעכ"פ יקנה חלק מהמכירה כנגד דמי המשכון שנתן אפילו אם המוכר יחזור בו, והוא מתנאי הערבון והמשכון להבטיח שהמכירה לא תתבטל לגמרי ויפסיד.

א"נ י"ל דבאמת לא התכוונו המוכר והלוקח לא לפרעון ולא לקנין כלל בנתינת המשכון ורק להחיל קנס בלבד, דתלוי חלות הקנס בדין אסמכתא קניא, ולר' יהודה לא קניא. אלא דמאחר דממון הלוקח נמצא עכ"פ ברשות המוכר שנתנו לו בתורת משכון אזי אפילו בלי דעת המוכר והלוקח, ממילא הופך הממון למקצת פרעון של דמי המכירה. שהרי המוכר והלוקח פסקו את דמי המכירה, ויש בידי המוכר מקצת ממון הלוקח דנעשה מעצמו למקצת פרעון. ודין חדש הוא דאף בלי דעת המוכר והלוקח ממון דהלוקח שבידי המוכר הופך ממילא להיות חלות פרעון וקונה כנגדו. ורק כשמשלם הלוקח מקצת הפרעון מדעת שניהם בערבון דר' יוחנן הופך הפרעון דמקצת הדמים לפרעון לכל הדמים וקונה את כולו. אך בערבוני יקון אליבא דר' יהודה ליכא נתינת דמי הפרעון מדעתם כלל אלא דחל פרעון ממילא בלי דעת מקנה וקונה כפי שיעור מקצת הדמים בלבד ולא יותר מזה וקונה איפוא רק כנגדו ולא כנגד כולו.

ולפי"ז יוצא עוד חידוש, דקנין של מעות קונות דביסודו חל כחלות דין פרעון כנ"ל, אינו חלות קנין מדעת מקנה והקונה כשאר הקנינים שבעולם, אלא דחל כקנין ממילא¹. כלומר דמאחר שהקונה פרע את דמי החפצא דהמכירה ממילא הוא קונהו, דהפרעון עושהו לבעלים בלי חלות שם מעשה קנין ובלי דעת מקנה וקונה לעשותו מעשה קנין. ולכן בערבוני יקון קונה הלוקח כנגדו בלי דעת המקנה והקונה להקנותו בכך כי מקצת הפרעון דחל עושהו בעלים ממילא, דמאחר שפרע מקצת דמיו ממילא נעשה לבעל החפצא גם בלי דעת מקנה וקונה להקנות בדרך זו. והוא חידוש אך נראה דמסתבר הוא אליבא דהרמב"ם והסמ"ע דס"ל דקנין מעות חל מדין פרעון ולא מדין מעשה קנין.²

footnotes: ¹ נראה דר"ל דיש דעת מקנה וקונה כללית למכור את החפצא אך לא התכוונו שהקנין יחול בנתינת המשכון, ומ"מ הפרעון והקנין חלים ממילא. ² ועוד נראה דקנין מעות דחל ממילא בלי דעת לעשותו מעשה קנין דומה לקנין חצר שקונה לאדם שלא מדעת, דהוי נמי קנין דחל ממילא בלי דעת הקונה ובלי מעשה קנין מדעת, ועיין בסוגיות לעיל (דף י. - יב א) ובשיעורים לעיל על קנין חצר, וע"ע ברשימות שיעורים לב"ק דף תל"ה - תל"ו וליבמות דף תי"ד - תט"ו ביסוד דין קנין חצר דדן בו רבינו זצ"ל, האם חל קנין חצר כמעשה קנין או דחל כקנין ממילא.

ברם כל הנ"ל ניחא אליבא דהרמב"ם הסובר דקנין מעות חל מדין פרעון. מאידך ביארנו דלראב"ד הא דמעות קונות אינו מדין פרעון אלא מדין מעשה קנין, דמשו"ה סובר דאין קנין מעות חל במחילת חוב מדחסר בו מעשה קנין דאינו אלא חלות פרעון בלבד. ואליביה מבוארת את שיטת ר' יוחנן הסובר דערבון הווה מעשה קנין ומשו"ה קונה כנגד כולו, דאין דין פרעון נוגע לחלות הקנין, דגם מקצת הפרעון מהווה מעשה קנין גמור לקנות את כולו. אך צ"ע אליביה היאך מבארים את שיטת ר' יהודה בערובי יקון דאינו קונה אלא כנגדו.

וי"ל דהוי אומדנא דמוכח דשניהם רצו והסכימו לקנין במקצת כדי להבטיח את הקונה בנתינת המשכון שלו שלא יפסיד, ומשו"ה קונה כנגדו בלבד. אך הקנין אינו חל מדין פרעון אלא מדין מעשה קנין כסף דעלמא. ועוד נראה דהקנין מצטמצם לכנגדו ולא חל בכולו לא רק משום שיש אומדנא דמוכח אלא משום דעצם הכסף מצומצם, שהרי משכון חל לשם הבטחה כנגד שוויותו, ולכן הכסף קנין שבו ג"כ מצטמצם לקנין כנגדו ולא לקנין בכולו ודו"ק.

ה. גמ'. קרקע דבכספא קני ליה ממש קני ליה לכולה, מטלטלין דלא קני אלא לקבולי מי שפרע לא קני ליה כוליה. כבר ביארנו דיתכן לבאר דהגמ' מבחינה בין קנין כסף בקרקע דקונה מדין מעשה קנין, לבין קנין מעות במטלטלין שקונה מדין פרעון. ולכן מקצת פרעון בקרקע קונה את כולה דחל מעשה הקנין בכולה ובמטלטלין אינו קונה אלא כנגדו בלבד מדין מקצת פרעון. אלא שקשה לפי"ז היאך מבארים מש"כ בגמ' דקנין גמור חל בקרקע ואילו במטלטלין חל קנין מי שפרע. וי"ל דהגמ' מביאה ראייה דהיינו דמכיון דקנין מעות במטלטלין חל מדין פרעון ולא מדין מעשה קנין משו"ה אפשר היה לגזור שיקנה מעות רק מקצת חלות קנין לענין מי שפרע בלבד מפני דאין בו מעשה קנין. ואילו כסף קונה בקרקע קנין גמור דהו"ל חלות מעשה קנין, דמעשה קנין מחיל חלות קנין גמור וא"א לגזור בו מקצת חלות קנין.

ברם פשטות הגמ' משמע ביאור אחר, דהיינו דעיקר המחייב דמי שפרע אינו עצם חלות הקנין אלא העובדא שאינו עומד בדיבורו ומשקר לחברו. והוא תלוי בסמיכת דעתם, דמכיון דסמך חברו על דבריו אסור לו לחזור בו ואם חזר בו מקבל מי שפרע. ולכן בקנין מי שפרע במטלטלין ערבון קונה רק כנגדו בלבד, דמדשלם רק מקצת הדמים ע"ז בלבד סמכה דעתם. משא"כ קנין כסף בקרקע דחל כקנין גמור, ולכן חלות דינו אינו תלוי בסמיכת דעתם לענין שקר ואמת, אלא בדעת הקנאתם בלבד, דמכיון דגמרו להקנות את כולו הקנין חל בכולו ודו"ק.

ו. תוס' ד"ה אכפול

עיין ברמב"ם (פי"א מהל' מכירה הל"ד) וז"ל לפיכך הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך, והלא אמר ואם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו, ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון שזו אסמכתא היא ואסמכתא לא קני עכ"ל. הרמב"ם מפרש "דיו שיקנה כנגד ערבונו" לא דחל קנין בקרקע אלא דחל מחילת הערבון שכבר נתנו הלוקח מוכר דבמחילת בעין אמרינן דאסמכתא קניא, עיין במפרשי הרמב"ם. הראב"ד חולק על הרמב"ם וס"ל דאסמכתא לא קניא אפילו במחילה בעין.

ובתוס' כתבו וז"ל דיו אם קונה המקח ע"כ של מוכר כנגד מעות שנתן אבל הלוקח אם ירצה לא יקח כי אם מעות כי יאמר אינו חפץ במעט מקח עכ"ל, כלומר שבידי הלוקח לקחת מעות או קרקע כנגד הערבון. ונראה דתוס' מפרשים את הדין דר' יהודה דחל מדין התחייבות דקניא כנגד הערבון - דהיינו דמכיון דחל חיוב דהלוקח למחילת הבעין ה"ה דחלה התחייבות דהמוכר להחזיר ללוקח ממון או שיתנו לו קרקע תחת הערבון. ונראה דלתוס' לא חל קנין כסף בקרקע ללוקח, אלא רק התחייבות מצד המוכר ללוקח דאינה אסמכתא וקניא. מאידך לרש"י ערבון קונה קנין ממש בקרקע וכדכתב (בד"ה דיו) וז"ל לא זה ולא זה יכולין לחזור מלקיים מן המכירה עכ"ל, דקנין חל בקרקע כנגד דמי הערבון מדין קנין כסף. (ועיין לעיל שביארנו את חלות הקנין אליבא דרש"י).

ז. גמ'. לימא כתנאי עיין במס' שבועות (דף מג: - מד ב) בסוגית דינא דר' יצחק הסובר דבעל חוב קונה משכון, ומבואר בסוגיא שם דהגמרא מחלקת בין משכון שלא בשעת הלוואה לבין משכון בשעת הלוואה, דדין דר' יצחק חל רק במשכון שלא בשעת הלוואה. ועיין שם בר"ן על הרי"ף (ריש פ' שבועת הדיינין דף יח. בדפי הרי"ף דפוס ווילנה) שביאר דמשכון שלא בשעת הלוואה היינו שתפסו שליח ב"ד בתורת גוביינא מהמלוה עבור הלוה. ונראה לומר דיש שני חלות דיני משכון: א) משכון שחל בתורת חפצא המשועבד למלוה; וב) משכון שחל בתורת פרעון. ומסתבר דדין דר' יצחק חל רק במשכון שחל בתורת פרעון דאזי קונה המלוה את המשכון, ואילו במשכון שאינו חל בתורת פרעון אלא מדין שעבוד בעלמא לית ליה למלוה קנין בגוויה. וזהו לכאורה החילוק שבין משכון שבשעת הלוואה לבין משכון שלא בשעת הלוואה, דבשעת הלוואה מיירי כשהלוה נתן את המשכון למלוה בתורת שעבוד ומשו"ה לית ליה למלוה קנין בגוויה, משא"כ במשכון שלא בשעת הלוואה, דגבה אותו שליח ב"ד בעד המלוה ובכן חל כפרעון דהחוב, ומשו"ה הבע"ח קונה בו קנין.

ובסוגיין קס"ד דיש להשוות את המחלוקת שבין רב ור' יוחנן עם המחלוקת שבין רשב"ג ורבי. וכבר ביארנו את המחלוקת שבין רב ור' יוחנן דהויא מחלוקת בחלות דין פרעון של מקצת החוב, דלרב הפרעון חל רק כנגדו בלבד ואילו לר"י הפרעון חל בכל החוב, והנ"מ בשיעור הקנין דחל במקצת הפרעון דהמכירה, דלרב קונה כנגדו בלבד וכשיעור הפרעון, ואילו לר"י קונה כנגד כולו מכיון דהפרעון חל בכולו. ולפי הה"א שבגמרא ה"ה דפליגי בזה רשב"ג ורבי בחלות דין משכון - אם המשכון חל כנגד כל החוב, דזהו מה דס"ל לרשב"ג, או דחל המשכון כנגדו בלבד, דזוהי סברת רבי. ונראה דמיירי במשכון דחל בתורת פרעון, דאילו משכון שאינו חלות של פרעון אלא רק חלות שעבוד נכסים בלבד לא שייך לדין פרעון מקצת החוב דפליגי בו רב ור' יוחנן. ולפי"ז אליבא דהגמרא במס' שבועות צ"ל דרשב"ג ורבי פליגי דוקא במשכון שלא בשעת הלוואה דתפסו שליח ב"ד בתורת פרעון החוב, ופליגי האם מקצת הפרעון דחל במשכון חל כחלות דין פרעון בכל החוב ולכן אינו משמט בכולו כרשב"ג או דלמא דחל כחלות דין פרעון רק כנגד מקצת החוב בלבד ולכן אינו משמט רק כנגדו בלבד וכרבי, והויא אותה המחלוקת דפליגי בה רב ור' יוחנן.

ח.