בענין שכירות ביומיה מכירה היא

גמ'. בעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה, ממכר אמר רחמנא אבל לא שכירות או"ד לא שנא. א"ל אביי מי כתיב ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב והאי נמי ביומיה מכירה היא.

א. בעיא דר' זירא

עיין בתוס' (ד"ה והאי) שכתבו וז"ל תימא דבפ"ק דע"ז (דף טו.) מוכח דשכירות לא קני כו' וי"ל דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות עכ"ל. ודבריהם מחוסרין ביאור. ונראה דר"ל דבמס' ע"ז דנה הגמרא בקנין שכירות האם קנין גמור הוא לשעה המפקיע את קנין המשכיר לגמרי או לא. ונ"מ לכהן ששכר פרת ישראל האם הכהן מאכילה בתרומה או לא. דהא רק כשכל הקנין בפרה הוי לכהן מאכילה תרומה, כי כהן ששותף הוא בפרת ישראל אינו מאכילה (עיין ברמב"ם פ"ז מהל' תרומות הלי"ז ובכ"מ ורדב"ז שם בשם הירושלמי סוף מס' תרומות ה"ו). ואם אמרינן דשכירות קניא, י"ל דכהן שוכר קונה כל חלות הקנין בגוף הפרה לזמן השכירות ומאכילה בתרומה משום שאין לישראל קנין כלל בפרה לשעות שהשכירה הכהן. ומסקנת הגמרא היא דשכירות לא קניא, דהיינו דיש גם למשכיר חלות קנין בגוף הפרה בשעת השכירות, ומשו"ה כהן ששכר פרה אינו מאכילה תרומה.

ומאידך בעיית ר' זירא לענין אונאה בסוגיין הויא בעיא אחרת די"ל שמסופק האם דיני אונאה חלין בשכירות או לא. ונראה דניתן לבאר את ספקו בשני אופנים:

א) י"ל שמסופק באיכות חלות הקנין שיש לשוכר בפרה ששכרה. דמצד אחד יתכן שיש לשוכר חלות קנין בפרה. דנהי דלמשכיר יש את קנין הגוף שבפרה מ"מ לשוכר נמי יש קנין לפירות. ולכן שכירות נחשבת לחלות מכירה ונאסרת בדיני אונאה. מאידך יתכן דאין לשוכר קנין גוף או קנין פירות בפרה אלא רק זכות השתמשות בעלמא¹, ומשו"ה אין לשכירות חלות דין מכירה כי מכירה חלה רק במקום דחל קנין גוף או קנין פירות בחפצא ולא כשחל זכות השתמשות בעלמא. ועוד נראה די"ל דעיקר חלות דין שכירות חל מדין שומר - דשוכר הוי שומר, ומדיני שמירה חלה לו זכות להשתמש, ולכן ליכא בשכירות חלות שם מכירה מדהויא בעיקרה חלות דין שמירה.

footnotes: ¹ בדומה לשעבוד.

ב) ועוד י"ל דר' זירא מסופק בהגדרת חלות דין מכירה לענין אונאה - די"ל דמאחר דליכא חלות קנין בשכירות, דהשוכר מקבל רק זכות השתמשות בעלמא, משו"ה אין שכירות מהווה חלות מכירה, ובכן לא חל בה דין אונאה. מאידך י"ל דחלות שם מכירה לגבי אונאה אינו תלוי בחלות קנין בחפצא אלא רק במעשה הקנאה והתחייבות לשלם, ומאחר דהמשכיר הקנה לו לשוכר זכות להשתמש בפרתו והתחייב השוכר לשלם הו"ל חלות מכירה דחל בה דין אונאה.

ב. קנין פירות כקנין הגוף דמי

והנה לפי הביאור הראשון הגמרא מסתפק בחלות דין שכירות - האם מהווה חלות קנין בחפצא או חלות זכות השתמשות דחל מדין שומר. ואילו לפי הביאור השני פשיטא לגמרא דשכירות אינה חלות קנין אלא רק חלות זכות השתמשות, והספק הוא בהגדרת חלות שם מכירה באונאה. ונראה דנ"מ לכמה דינים אחרים:

א) בגמ' ב"ב (דף קלו:) איתא: המוכר שדהו לפירות ר' יוחנן אמר מביא וקורא ור"ל אמר מביא ואינו קורא ע"כ. ובהסבר דין דר"ל דמביא ואינו קורא פליגי הרשב"ם והתוס'. דכתב הרשב"ם שמביא מדאורייתא וז"ל מביא ואינו קורא שאינו יכול לקרות האדמה אשר נתתה לי ומיהו בהבאה חייב דכתיב אשר תביא מארצך שהרי שיעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו עכ"ל. והשיגו התוס' (בד"ה מביא ואינו קורא) ז"ל ותימא דאי קרינא ביה אדמתך קרינא ביה נמי מן האדמה אשר נתתה לי ונראה שתקנו מדרבנן להביא משום קנין פירות אבל קריאה לא כו' עכ"ל.

ונראה שלרשב"ם ישנן שתי הלכות: א) שהפירות יהיו שלו בשעת גידולם. ב) שהקרקע תהיה שלו. ונראה דהדין שהפירות יהיו שלו מעכב בהבאה ואילו הדין השני שהקרקע תהיה שלו מעכב בקריאה ולא בהבאה. ולכן הקונה את הפירות בקנין פירות מביא ואינו קורא, כי אף שקנה את הפירות בשעת גידולם, מ"מ מאחר שאין גוף הקרקע שלו אינו קורא. ולכאורה יש לדמותו לדין המפריש ביכורים משדהו ואח"כ מכר שדהו, שמביא ואינו קורא (פ"ק דביכורים מ"ז) מפני שאינו יכול לומר "האדמה אשר נתת לי ד'" שהרי אין לו קרקע בשעת קריאה, ואע"פ שקנה את הפרות בשעת גידולם. ולהרשב"ם המחלוקת בין ר"ל ור"י היא - דלר"י הסובר דקנין פירות כקנין הגוף דמי הריהו נחשב לבעל הקרקע ומביא וקורא. מאידך לר"ל דאינו כקנין הגוף מביא ואינו קורא. אמנם אליבא דהתוס' מן התורה גם לענין הבאה צריך שיהיה לו קנין בגוף הקרקע בשעת גידול. ואינו דומה למי שמכר שדהו לאחר הפרשה שמביא מדאורייתא מכיון שהיתה לו קרקע בשעת גידול הפירות, ואילו בציור דר"ל לא היתה לו קנין בגוף הקרקע בשעת גידול הפירות ולכן אינו מביא ביכורים מן התורה.

והנה הרמב"ם פסק כר"ל (בפ"ד מהל' ביכורים הל"ו) ז"ל המוכר שדהו לפירות הלוקח מביא ואינו קורא שקנין פירות אינו כקנין הגוף אבל מביא אדם מנכסי אשתו ביכורים וקורא אע"פ שאין לו גוף הקרקע שנא' אשר נתן לך ד' אלקיך ולביתך עכ"ל. ומסתימת לשונו משמע קצת שסובר כהרשב"ם שמביא ואינו קורא מדאורייתא. ועוד יש לדייק הכי ממה שחילק בין זה לבין בעל בנכסי אשתו שמביא וקורא מדאורייתא, דמשמע שגם בקנין פירות דעלמא מצות ההבאה היא מצוה מדאורייתא.

ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' ביכורים הלי"ב) שפסק ז"ל האריסין והחכירין כו' והגזלנין אינן מביאין בכורים ואפילו נתייאשו הבעלים שנא' בכורי אדמתך עכ"ל. והקשה הגר"ח זצ"ל שהרי לאריס ולחוכר יש קנין פירות וא"כ למה פסק הרמב"ם שאינם מביאים ביכורים ומ"ש מהלוקח שדה לפירות שמביא ביכורים. וכן הקשה מהקונה אילן בתוך שדה חבירו שאינו מביא לפי שאין לו קרקע (שם הלי"ג) והרי יש לו קנין פירות ולמה אינו מביא.

ותירץ הגר"ח זצ"ל דיש שני מיני קנין פירות: א) כשקונה את גוף הקרקע לפירותיה. וב) כשקונה קנין פירות לבדו אבל לא קונה את הגוף לפירות. ונראה דכשהלוקח קונה את הגוף לפירות אזי הוא מביא ביכורים. מאידך אם יש לאדם קנין פירות בלי קנין בגוף הקרקע אינו מביא כלל. ולפיכך האריס החוכר והקונה אילן אינם מביאים ביכורים, דאע"פ שיש להם קנין פירות מ"מ אין להם קנין בגוף הקרקע לפירותיה ולפיכך אינם מביאים. ברם הלוקח שדה לפירותיה קונה את גוף השדה לפירות ומאחר שקנינו בפירות הוא בגוף הקרקע לפיכך מביא ואינו קורא.

ואמר הגר"ח זצ"ל שחילוק זה מבואר מהלכות הרמב"ם (פכ"ג מהל' מכירה הל"ח) שפרט שני אופני קנין פירות, וז"ל ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה מחבירו, שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנטעה או לזרעה כל זמן שירצה או להובירה, והשוכר אינו כן כמו שיתבאר בענין שכירות, ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה עכ"ל. וקבע הגר"ח זצ"ל דלפי הרמב"ם ההבדל בין הקונה שדה לפירות ובין השוכר הוא שהקונה שדה לפירות קונה את גוף השדה לפירותיה ויש לו קנין גוף לפירות בגוף השדה עצמה. ואילו השוכר אינו קונה את הגוף לפירות ורק קונה את קנין הפירות בעצמו בלי קנין גוף כלל, ומשו"ה קנין השוכר מוגבל יותר מהקונה שדה לפירותיה. ועיין עוד ברמב"ם (פכ"ג מהל' מכירה הל"א) וז"ל מקנה אדם הגוף לפירותיו כו' ואין זה מקנה דבר שלא בא לעולם שהרי הגוף מצו' ומקנה לפירות הא למה זה דומה לשוכר בית או שדה לחבירו שלא הקנה לו הגוף אלא הנאת הגוף עכ"ל. ונראה שכוונת הרמב"ם היא לומר דשוכר שאין לו קנין הגוף אינו קונה את הגוף לפירות ורק את עצם קנין הפירות עצמו והנאתו, וכמו שחל לשוכר קנין פירות בעצמו, ה"ה שחל קנין גוף לפירות. אבל שני קנינים שונים הם - כי השוכר קונה רק את קנין הפירות בלבד ולא את גוף הקרקע, ואילו הקונה גוף הקרקע לפירותיו קונה את גוף הקרקע עצמה בשביל הפירות. וממשיך הרמב"ם (שם הל"ה - ו) וז"ל המוכר אף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה. ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם הבחין בין המוכר לזמן קצוב לבין המקנה שדה לפירות. בשניהם הקונה קנה קנין בגוף הקרקע אלא שבקנין לזמן יש לקונה רשות לשנות ולהרוס את גוף הקרקע לכל דבר שרוצה כי יש לו קנין הגוף, והוא מוגבל רק לגבי זמן אבל לא בנוגע לדברים אחרים. ואילו בקונה גוף לפירות הרי גוף הקרקע קנוי לו לפירות בלבד אבל לא לדברים אחרים, ולכן אסור לו לשנות את הקרקע ולהרסה. ועל פי היסוד של הגר"ח זצ"ל נראה שהמחלוקת בין ר"י ור"ל אי קנין הפירות כקנין הגוף דמי או לא קיימת רק בקנין הגוף לפירות, אבל בקנין פירות לבדו כבשוכר כ"ע מודי דלאו כקנין הגוף דמי.

ועפי"ז נראה לבאר את דברי התוס' ביבמות (דף לו: ד"ה קנין פירות כו') שהקשו אליבא דר"י דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי למה יש צורך בתקנת אושא שהרי גם בלי התקנה בדין הוא שהבעל יוציא המקח מידי הלקוחות כי יש לו קנין הפירות שכקנין הגוף דמי. ותירצו התוס' וז"ל קנין הגוף דאשה עדיף שאין לבעל פירות אלא מכחה ועוד דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן עכ"ל. ולפי"ד הגר"ח זצ"ל נראה דר"ל דשאני קנין הפירות דבעל בנכסי אשתו שאינו קנין גוף לפירות אלא קנין פירות דעלמא בלי קנין בגוף הנכסים כלל והוא מהטעמים שכתבו. ולפי' לכ"ע לא אמרי' קנין הפירות דבעל כקנין הגוף דמי¹, וכמו דלא אמרינן כן בנוגע לקנין הפירות דשוכר, ומשו"ה בעינן תקנת אושא כדי לזכות את הבעל בזכות ביטול המכירה.

footnotes: ¹ צ"ע דהא לקמן (דף צו.) א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי דהמחלוקת בין ר"י לבין ר"ל בקנין פירות כקנין הגוף דמי חלה נמי בקנין הבעל בנכסי אשתו.

ובכן נמי מבואר למה המשכיר שדה לחבירו יכול למוכרו לאחר ולא אמרי' שקנין הפירות דשוכר כקנין הגוף דמי אליבא דר' יוחנן ויעכב את המשכיר מלמכור. דמכיון שאין להשוכר קנין בגוף השדה לפירות אלא קנין פירות לבדו, קנין הפירות שלו לאו כקנין הגוף דמי, ואינו יכול לעכב את המשכיר מלמכור¹.

footnotes: ¹ ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף פח: תוס' ד"ה הכי אות ג' (עמ' תקל"א - תקל"ג).

והנה גמרא דידן הסיקה דשכירות נקראת מכירה ליומיה. ולפי הביאור הראשון (דהבאנו לעיל) המסקנא ר"ל שיש לשוכר קנין בחפצא ששכרו - דהיינו קנין פירות בלבד בלי קנין גוף לפירות וכדביאר הגר"ח זצ"ל. ואף הקנאת קנין פירות בפני עצמו מהווה חלות שם מכירת חפצא. ואילו לפי הביאור השני (הנ"ל) לא חל בשכירות חלות קנין פירות כלל, אלא חלה רק זכות השתמשות בלבד, ואעפ"כ שכירות הויא כמכירה לענין אונאה, כי אונאה חלה בכל מעשה הקנאה כל שהוא המחייב תשלומין ולאו דוקא בהקנאת קנין בחפצא, ויש בשכירות מעשה דהקנאת זכות השתמשות לשוכר, ומשו"ה חל בה דין אונאה¹.

footnotes: ¹ עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' שכירות הל"ה) דפליגי הראשונים עליו האם יש אופן שהשוכר בית יכול להשכירו לאחרים, דהרמב"ם פסק דהשוכר יכול להשכיר והם פסקו דא"א לו להשכיר. ויתכן דפליגי בזאת השאלה - דלרמב"ם יש לשוכר קנין פירות בחפצא וממילא הוי בעלים להשכירו לאדם אחר. ואילו לאחרים אין לשוכר אלא זכות השתמשות בעלמא בלי קנין בחפצא כלל, ולכן א"א לו להשכירו לאחרים, מדלית ליה קנין.

ב) כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' שכירות הל"ה) ז"ל הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר, לפיכך הוא מטפל בו להוציאו כו' בד"א כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה שלא מדעתו אע"פ שהוא שכורה ביד אחרים עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל דבר זה אינו מבואר כו' דאי אגירא ליה כדידיה דמי וקניא ליה מידי דהוי אשוכר את מקומו עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם והראב"ד פליגי בקנין חצר דחל בחצר שכור, דלרמב"ם המשכיר קונה בו חפצי הפקר שנמצאו בחצר, ואילו לראב"ד השוכר קונה נכסי הפקר בחצר ולא המשכיר. וי"ל דפליגי בדין זכות השוכר בחצר, דלראב"ד יש לשוכר חלות קנין בחצר ומשו"ה הוי החצר רשותו לקנות בו. ואילו לרמב"ם אין לשוכר קנין בחצר ומשו"ה אינו קונה בו הפקר.

ומסתבר דלראב"ד קנין השוכר הוי קנין גוף לפירות (שלא כדברי הגר"ח זצ"ל), ומשו"ה הוי רשותו לקנות בו הפקר. ואילו להרמב"ם אין לשוכר חלות קנין כלל בחצר (אפילו קנין פירות) אלא שיש לו רק זכות השתמשות בלבד, ומשו"ה לא הוי רשותו לקנות הפקר.

אך יתכן דלכ"ע יש לשוכר רק קנין הפירות בלי קנין הגוף וכדברי הגר"ח זצ"ל, והרמב"ם והראב"ד פליגי אם קנין חצר תלוי בקנין הגוף שאין לו לשוכר אלא למשכיר, או שקנין חצר תלוי בקנין פירות שיש לו לשוכר. דלהרמב"ם חצר הוי רשותו לקנין רק כשקנוי לו את גופו של החצר - אפילו גוף החצר לפירותיה - ולשוכר אין לו קנין כזה, ומשו"ה אין חצרו קונה לו. ואילו הראב"ד סובר דאפילו קנין פירות בעלמא משווה את החצר לרשותו לגבי קנין, ומשו"ה השוכר קונה נכסי הפקר הנמצאים בחצרו.

ובנידון זה קיימת מחלוקת גדולה בין הפוסקים. בשו"ע (חו"מ סימן ר"ס סעיף ד') פסקו המחבר והרמ"א דחצר המושכר קונה חפצא דהפקר למשכיר ולשוכר ביחד כשותפים. ונראה דס"ל דלמשכיר יש את קנין הגוף דבחצר ולשוכר יש את קנין הפירות ולכן שניהם מהווים שותפים ובעלי החצר לקנין החצר. ברם הש"ך (חו"מ סי' שי"ג סעיף ג' אות א') הבחין בין חפצא דהפקר דהמשכיר קונהו בקנין חצר לבין מתנה דדעת המקנה יכולה לבחור ולהקנותה לשוכר בקנין חצר ושיקנה הוא לבדו את החפצא. ובביאור שיטתו נראה דבנוגע להפקר קנין הגוף דהמשכיר אלים טפי מקנין הפירות דהשוכר להחשיב את החצר כרשותו בלבד לקנות בו הפקר ולהפקיע את השוכר מהקנין. ואילו שאני מתנה כשדעת אחרת מקנה, שיש למקנה כח להעדיף את השוכר ולהחשיבו לבדו כבעל החצר לקנות את מתנתו בלי המשכיר¹.

footnotes: ¹ ונראה, כדמבואר בשיעורים אחרים, דכח זה יש למקנה משום דבמקום דעת מקנה החצר הופך למעשה הקנין של המקנה, ובדליכא דעת מקנה, החצר מהווה קנין דהקונה ואכמ"ל.

ג. אונאה באומן קבלן

הגמרא הסיקה דשכירות ממכר ליומיה היא ומיירי בשכירות חפצא להשתמשותו. ואילו בשכירות וקבלנות פועלים ואומנים קיימת מחלוקת בראשונים האם חל דין אונאה או לא.

יעויין בשיטה מקובצת וז"ל הריטב"א ואילו בקבלת מלאכה ושכירות פועל פשיטא שאין בו אונאה דממכר אמר רחמנא והכא ליכא מכירה כלל עכ"ל. ונראה דלריטב"א חלות שם ממכר חל רק בשכירות חפצים ולא בשכירות בני אדם לעבודה. אולם נראה דהרמב"ם חולק עליו, שכתב (פי"ג מהל' מכירה הלי"ח) ז"ל נראה לי שהקבלן יש לו הונאה, כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בעשרה זוזים הרי יש לו הונאה, וכל אחד משניהם בין קבלן בין בעל הבגד חוזר לעולם כמוכר עכ"ל. וצ"ב ביסוד מחלוקתם. ונראה דיש לבארה בכמה אנפי.

י"ל דלריטב"א חלות שם ממכר חל רק בהקנאת חפצא, ולכן חל הוא בשכירות חפצא דעלמא דהויא מכירת חפצא לתשמישו לזמן השכירות. משא"כ בקבלנות דליכא בה הקנאת חפצא אלא רק התחייבות הקבלן למלאכתו ומשו"ה לא חל בה דין אונאה. ואילו הרמב"ם סובר דלא צריכא הקנאת חפצא לחלות שם ממכר אלא כל מעשה התחייבות וקנין מדעת עבור תשלומין חשיבא לממכר - ולכן אף קבלנות, דהויא מעשה התחייבות וקנין למלאכה עבור תשלומין חשובה לממכר דחל בו דין אונאה.

א"נ י"ל דלרמב"ם יש בקבלנות תשלומין בעד החפצא דהיינו בעד השבח שבכלי שהקבלן יצר במלאכתו. והנה דנו בגמרא (עיין בקידושין דף מח: ולקמן בב"מ דף קיב.) האם אומן קונה בשבח כלי. ואם אומן קונה בשבח כלי התשלומין הם עבור הקנאת השבח שבחפצא דהכלי בגמר המלאכה, והוי ממכר דחפצא דחל בו דין אונאה. אך הרמב"ם פסק דאין אומן קונה בשבח כלי (פ"י מהל' שכירות הל"ד), וצ"ע לפי"ז א"כ למה פסק שיש בו דין אונאה.

ונראה דהרמב"ם סובר דאף למ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי מ"מ משלם בעל הכלי לאומן גם בעד שבח הכלי. דאילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי השבח שיצר קנוי לאומן, והאומן כשגומר את מלאכתו לבסוף מקנהו לבעל הכלי בעד התשלומין. ולכן ס"ל דהאומן יכול לקדש בו אשה, ואין בתשלומי האומן איסור בל תלין, כי השבח קנוי לאומן והוא מקנהו בגמר מלאכתו לבעל הכלי. ומאידך אליבא דמ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי האומן קונה את השבח מיד בשעה שיצרו¹ אלא דהשבח עובר בכל שעה ושעה ממנו לבעל הכלי ממילא בלי מעשה הקנאה. ומשו"ה אין האומן יכול לקדש בו אשה מכיון דבכל מכוש ומכוש כבר יצא השבח מרשותו לרשות דבעל הכלי, וחל נמי איסור בל תלין כי התשלומין אינם רק עבור שבח הכלי, אלא אף עבור המלאכה. ומ"מ מכיון דבשעת יצירתו הוי השבח של האומן אלא שעובר ממנו לרשות בעל הכלי עבור תשלומין חל בזה חלות שם ממכר דחל בו דין אונאה².

footnotes: ¹ כל זה נכון מאד כפי יסודו של הגר"ח זצ"ל שיצירת דבר נותנת ליוצרו חלות קנין. ומשו"ה הזורע שדה הפקר חייב בביכורים דקונה את הגידולים בקנין יצירה. ומשו"ה לכ"ע יצירת השבח נותנת לאומן קנין בשבח בשעת היצירה. ² ע"ע ברשימות שיעורים לב"ק (דף תקצ"ט - תר"א), ובמש"כ הרמב"ן במלחמות ה' למס' שבועות (דף כז. בדפי הרי"ף).

ד. דין אונאה בפועל שכיר יום

והנה הרמב"ם מחלק בין פועל לקבלן וכדכתב (פי"ג מהל' מכירה הל' ט"ו) וז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם הונייה עכ"ל. הרמב"ם סובר דפועל אע"פ שהוא בן חורין שוה לעבד עברי ולעבד כנעני דכקרקע דמיין דאין בהם אונאה. והנה בעבד עברי איתא בגמרא קידושין (דף טז.) "ע"ע גופו קנוי", ופשיטא דאינו ר"ל דגופו דע"ע קנוי ממש לאדונו כעבד כנעני שהרי עבד כנעני ממונו הוא כשורו וחמורו דיכול למוכרו בע"כ לאדם אחר ואילו האדון אינו יכול למכור את העבד עברי שלו כלל. אלא כוונת הגמרא דיש לאדון חלות קנין למלאכה בע"ע שלו דאינו רק חלות שעבוד בעלמא למלאכתו אלא חלות קנין בגופו דהעבד למעשה ידיו. ומהרמב"ם משמע דאף בכל פועל חל לבעליו חלות קנין בגוף הפועל למלאכתו לעשותה, ומאחר דהוי קנין בגופו של הפועל הו"ל כעבד עברי, ואין בו אונאה דדינו כקרקע לענין אונאה¹.

footnotes: ¹ עפי"מ המבואר לעיל בשיעורים בשם הגר"ח זצ"ל יל"ע בטיב חלות הקנין דחל בעבד עברי ובפועל, האם הוי קנין גוף לפירות או קנין פירות בלבד. ומסתבר דבע"ע הוי גוף לפירות ואילו בפועל הוי רק קנין פירות. ועיין לעיל דף י. דפועל יכול לחזור בו פילו בחצי יום דכתיב כי לי בנ"י עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים. ופשיטא דע"ע אינו חוזר בו בחצי היום, דשאני ע"ע מפועל כי ע"ע עצם גופו קנוי למלאכתו משא"כ בפועל ליכא חלות קנין בגופו אלא רק במלאכתו, אך פשטות הרמב"ם השוותם, וצ"ע.

ה. שיטת הרמב"ם האם בן חורין כקרקע דמי או לא

והנה הרמב"ם כתב (פ"ה מהל' טוען ונטען הל"ב) וז"ל וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה והרי הוא חייב לשלם וכו' שטענו שחפר שתי מערות והוא אמר לא חפרתי אלא אחת או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אמר לא חפרתי כלום הרי זה נשבע היסת על הכל עכ"ל. לדעת הרמב"ם דמי קרקע כקרקע דמיין ופטור משבועה דאורייתא. והשיג עליו הראב"ד וז"ל נראין הדברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירת אבל אם תבעו לשלם פחתו ה"ה כשאר תביעת ממון ומי שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת עכ"ל¹.

footnotes: ¹ ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' נערה בתולה הלי"ג).

וכלפי קושית הראב"ד מחבלה כתב המגיד משנה וז"ל דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע ה"מ עבדים וכו' אבל שאר אינשי ודאי לא עכ"ל. ולכאורה חילוקו תמוה שהרי הרמב"ם פסק בפי"ג מהל' מכירה (הלט"ו) וז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע ובין במטלטלין אין לו הונייה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם הונייה עכ"ל, ומבואר שאף אדם בעלמא כעבדים וכקרקע דמי ואין בהן אונאה. וצ"ל שהרב המגיד סובר שהקנין שיש לבעה"ב בגוף הפועל הנשכר לעשות מלאכה דומה לדין העבד ואין בו אונאה, ואילו גוף האדם עצמו כשנחבל אינו כעבד ונשבעין עליו בחבלה ודו"ק היטב.

אך הגר"ח זצ"ל אמר תירוץ אחר להשגת הראב"ד מחבלה. וביאר הגר"ח זצ"ל דחיוב חבלה שאני מחיוב נזקי ממון כי בנזקי ממון עיקר החיוב הוא לתקן ולהחזיר את החפצא שהזיק למצבו הראשון, ועקב חיוב זה שא"א לקיימו בפועל מתחייב בתשלומין. ולפיכך התשלומין הם חליפי החפצא שהזיק. ולכן פסק הרמב"ם בנזקי ממון שדמי קרקע כקרקע דמיין כי משלמים דמי היזק הקרקע כחליפי הקרקע הניזקת. משא"כ בחבלה עיקר החיוב מעיקרו אינו לתקן את גוף הנחבל אלא החיוב מעיקרא הוא לשלם לו דמים, ולפיכך דמי חבלת האדם אינם כאדם, ומחייבים שבועה ואע"פ שהאדם עצמו כקרקע דמי¹. ולפי דברי הגר"ח זצ"ל יתכן שהרמב"ם סובר דבכהת"כ אדם בן חורין הריהו כקרקע כמו עבד.

footnotes: ¹ ועיין עוד ברשימות שיעורים לב"ק (עמ' ט"ז, לג) שביאר שם רבינו זצ"ל דברי מרן הגר"ח זצ"ל.

ו. שיטת ר' יהונתן

עיין בשיטה מקובצת בשם ר' יהונתן וז"ל שכירות יש לו אונאה כלומר אם אדם משכיר בית אחד יותר משתות שראוי לשוכרה מי מתבטל השכירות מן הדין כדין מטלטלים או"ד דין מכר יש לו ובמכר הא אמרינן דאין לקרקע אונאה עכ"ל. ספק הגמרא אליביה מחוסר ביאור. ונראה דס"ד דנ"מ בין קרקע למטלטלין חל רק בקניית גופין אך לא בתשמישן, דלכל תשמיש יש אותו חלות שם תשמיש. ולכן סד"א דבתשמישי קרקע נמי חל דין אונאה. אך למסקנא אף בתשמישין יש נ"מ בין תשמישי קרקע לבין תשמישי מטלטלין, דשכירות ממכר ליומיה הוא, ולפיכך אין דין אונאה חל בשכירות קרקע. ומהרמב"ם משמע דפירש הגמרא כפירוש ר' יהונתן דכתב (פי"ג מהל' מכירה הלי"ד) וז"ל כשם שאין לקרקעות הונייה רק שכירות קרקע אין לו הונייה, אפילו שכר טרקלין גדול בדינר בשנה או רפת קטנה בדינר בכל יום אין לו הונייה עכ"ל.

ז. ביטול מקח בשכירות

יל"ע בספקא דר' זירא באם יש אונאה בשכירות או לא - דמה יהיה לגבי דין ביטול מקח ביותר משתות האם דין זה דביטול המקח חל נמי בשכירות או לא. והנה לקמן (דף נז.) פליגי האמוראים בדין הקרקעות וההקדשות האם יש להם דין ביטול מקח ביתר משתות ואע"פ דלא חל בהם דין אונאה בשתות, ותמוה דלא הסתפק ר' זירא בדין זה לענין שכירות.

ואפשר דפשיטא לר"ז דחל דין ביטול מקח בשכירות, ומשו"ה לא מיבעיא ליה. ולפי"ז צריך ביאור מ"ש שכירות דפשיטא ליה דיש בה ביטול מקח מקרקעות ומהקדשות דפליגי בהון האמוראים. ונראה דבקרקעות ובהקדשות ההפקעה מאונאה היא בחפצא. ולכן יש מקום להסתפק דאולי החפצים האלה שווים הם כל מחיר, וכמו דלא חל בהם דין אונאת שתות ה"ה דלא חל בהם דין ביטול מקח ביתר משתות. משא"כ בשכירות, דההפקעה אינה חלה בחפצא דא"א לומר דשכירות שוה כל מחיר, אלא דחסר בשכירות חלות שם ודין ממכר לענין דין אונאה בשתות. אמנם פשיטא דיש חלות של תשלומי שכירות. וההתחייבות לשלם יתר משתות הויא טעות דלא חלה, מדהויא טעות בדעת המתחייב ובטילה בכל מקום, דלא דחל דין ביטול המקח ביתר משתות מדין אונאה בלבד, ומשו"ה היה פשיטא לר"ז דביתר משתות חל דין טעות וביטול מקח בשכירות, דטעות מבטלת כל דעת מתחייב ומקנה.

אך כל זה ניחא אם נוקטים דדין יתר משתות בטל מקח חל מדין טעות דכהת"כ המבטל כל דעת מקנה והתחייבות בטעות, ומשו"ה חל דין ביטול מקח אף בשכירות. משא"כ אם ננקוט דדין ביטול מקח ביתר משתות אינו חל מדין טעות דעלמא אלא שמהווה דין מיוחד בהלכות אונאה, דמהלכות אונאה הוא דחל דין ביטול מקח ביתר משתות, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, מ"ש בשכירות דלא מיבעיא ליה בדין ביטול מקח מקרקעות ומהקדשות דדיניהם בביטול מקח תלויים במחלוקת.

ונראה לומר דדין אונאה בשתות דקנה ומחזיר אונאה חל בכל מקום שיש תשלומין, ומאחר שיש תשלומין בשכירות חל דין אונאה בשתות דקנה ומחזיר את האונאה. משא"כ דין ביטול מקח באופן שנתאנה ביתר משתות, המהווה זכות חזרה בממכר לבטלו מעיקרו, דזכות זו המיוחדת ניתנת למתאנה רק בממכר גמור, כשנתאנה בממכר ובקניית גופא דחפצא, ולא בנתאנה בטעות בשכירות דלית בה חפצא הנמכר בקנין הגוף כבמכירה דעלמא. ואע"פ דהגמרא הסיקה דשכירות ממכר ליומיה הוא דחלה בה דין אונאה, היינו רק לענין חזרת אונאת שתות דבתשלומין, דאף בשכירות יש תשלומין, ובכן לענין דין זה שכירות נחשבת לממכר. משא"כ לענין דין אונאה לבטל את המקח ביתר משתות צריך להיות ממכר גמור דחל בחפצא, ומשו"ה דין אונאה ביתר משתות לא חל בשכירות.

וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב (פי"ג מהל' מכירה הל' י"ז) ז"ל השוכר את הכלי או את הבהמה יש בהם הונייה, שהשכירות מכירה בת יומה היא. ואם יש בה הונייה שתות או יתר בין שנתאנה שוכר בין שנתאנה משכיר הרי זה מחזיר הונייה אפילו לאחר זמן מרובה עכ"ל. ומשמע דהרמב"ם ביאר את הגמרא דהספק של ר' זירא הוא בין בשתות ובין ביתר משתות, דאין לחלק בין דין זה לזה. ופסק בשני האופנים דחל דין אונאה דקנה ומחזיר האונאה, אך לא חל דין ביטול מקח, דאפילו ביתר משתות הדין בשכירות הוי דמחזיר את האונאה, אך המקח אינו בטל, דחסר חפצא דממכר גמור.

ח. זמן אונאה בשכירות

עיין במגיד משנה (פי"ג מהל' מכירה הלי"ז) שכ' וז"ל אפילו לאחר זמן מרובה, דבר נכון הוא שאין זמן קצוב אלא בלוקח שמקחו בידו ומראה לתגר או לקרובו ואין כן דרך בשכירות עכ"ל. ק"ק להבין את הביאור דהרב המגיד. ונראה בכוונתו דדין הזמן "עד דמראה לתגר" אינו רק היכי תמצי אלא דתקנת חכמים הוא לתת ללוקח המתאנה זמן לחזור בו. והתקנה הותקנה בקניית חפצים דדרכם להראותם לתגר ולקרוביו משא"כ בשאר הקניות כמו שכירות דלא תיקנו זמן זה מדליכא חפצא דממכר ומשו"ה לעולם חוזר בו ותובע את אונאתו.

ט. חיוב שואל

חקרנו לעיל (אות א') בדין שכירות - האם שוכר משלם עבור חלות קנין שיש לו בחפצא או בעבור זכות השתמשות. ונראה דבדומה לזה יש לעיין בדין שואל - האם שואל משלם על אונסין מחמת הקנין שיש לו בחפצא השאולה לו, או בעד זכות ההשתמשות שיש לו וחייב באחריות דאונסין מדין שומר.

והנה יעויין במס' ב"ק (דף יא.) דפליגי בגמרא האם שמין לשואל או לא, דלמ"ד שמין אין לשואל חלות קנין שינוי, ואילו למ"ד אין שמין שואל קונה בשינוי. ויעויין שם בתוס' (ד"ה אין שמין) שביאר את המ"ד דאין שמין וז"ל וה"ט דמ"ד אף לשואל כיון דחייב באונסין נמצא שקנאו משעה שהוציאו מיד הבעלים והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן עכ"ל, כלומר דלמ"ד אין שמין יש לשואל קנין בגוף החפצא המחייבו בהשבת החפצא השאול לבעליו, ולמ"ד שינוי קונה השינוי מפקיע את קיום השבת החפצא והשואל קונה את החפץ שנשתנה.

אמנם ע"פ שיטת התוס' יוצא דלמ"ד הסובר דשמין לשואל, אין השואל חייב משום קנין שאלה שבחפצא אלא מטעם אחריות - בדומה לשומרים אחרים, כי אין לשואל קנינים בחפצא ולפיכך אינו קונה בשינוי. ואין שואל דומה לגנב וגזלן שיש להם קנינים בחפצא¹. והנה בכתובות (לד:) מצויה מחלוקת האם שואל חייב משעת משיכה או משעת אונסין, ומסתבר לומר דיסוד המחלוקת נמי תלוי בחקירה הנ"ל, שאם שואל חייב מדין קנין אזי שעת המשיכה מחייבת. ומאידך אם שואל חייב מדין אחריות כמו שומרים אחרים אזי חייב הוא משעת אונסין כמוהם. ולפלא שהתוס' לא תלו את שתי השאלות זו בזו, וצ"ע².

footnotes: ¹ עיין בחידושי הריטב"א לקידושין (דף מז:) ד"ה הא דרב הונא. ² עיין ברשימות שיעורים שבועות ונדרים חלק שני דף ר"א - ר"ב.

ועיין בתוס' שבועות (דף מב: ד"ה ואין בהן וכו') שקבעו ששואל קרקע פטור מאונסין לפי שאין דיני שמירה חלים בקרקע, ואם נאמר ששואל חייב מדין קנין, קשה, שהרי אף קרקע שאולה לכאורה קנויה לשואל וא"כ צ"ע למה כתבו התוס' שפטור.

ואמר הגר"מ זצ"ל שאפילו אם נימא דשואל בעלמא חייב באחריות מדין קנין יתכן שגם שחלות זו תלויה נמי בחלות דין שומרים, והואיל וליכא חלות דין שמירה בקרקע אף חיוב השואל מדין קנין אינו חל. וסמוכין לכך מדין בעליו עמו, שגם שואל פטור כשבעליו עמו. וחזינן שכשחסרה חלות שמירה ליכא חלות דין קנין, ולכן השואל בבעלים פטור, וה"ה בקרקע.

ולפי"ז אמר הגר"מ זצ"ל מתיישבת קושיא אחרת. דמצינו (בב"מ דף מג:) מ"ד שהשואל שלא מדעת הוי שואל, ואע"ג שלא קיבל עליו אחריות דשומר. ומוכח לכאורה דהשואל חייב מדין קנין שאינו כלול בפרשת השומרים. וא"כ קשה למה לא יחול דין שאלה בקרקע מדין קנין. והשיב הגר"מ זצ"ל די"ל דכשם שהטילה התורה דין שמירה על המוצא אבידה בלי שיקבל על עצמו אחריות כמו כן הטילה התורה דין שמירה על השואל שלא מדעת לחייבו באחריות מדין שמירה. משא"כ בקרקע לא חלה חלות שמירה, ולפיכך אין בקרקע דין שואל - לא מדין שומר ולא מדין קנין.

ע"כ ענין שכירות מכירה ביומיה הוא

גמ'. חטין וזרען בקרקע מהו

יעויין בפרש"י בתוס' ברמב"ן ובשיטה מקובצת. והנה בתוס' (ד"ה כל) כ' וז"ל וא"ת לימא דידע דשדא שיתא ומוכרו יותר משויו וכיון דזרעינהו דלמא בטל אגב קרקע וי"ל בענין זה פשיטא דיש אונאה שהמכר אינו תלוי בקרקע אלא בחטי שבשוק עכ"ל. מאידך הרמב"ן פירש בשם הר"ח וז"ל לימא כגון שמכר לו זרעוני שדה זרועה כראוי ביותר מכדי דמיהן ובפירושי ר"ח כתיב מי שזרע חטין בקרקע ומכרן לחבירו וא"ל שדאי בה כמה דבעיא מאי, הני חטי כמאן דשדיין בכדא דמו ואית ליה אונאה או בטלו להו לגבי קרקע ואין כתוב בהן ואיגלו מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה ולזו הגירסא אפשר שפי' אונאה שמכרן ביותר מכדי דמיהן כו' עכ"ל. ועלינו לבאר יסוד מחלוקתם.

ונראה דפליגי ביסוד דין אונאה - האם תלוי בחפצא דהמכירה או בהשומא. דלפי הרמב"ן דין אונאה תלוי הוא בחפצא, ולכן אם החטין שזרען חפצא דקרקע הן לית בהן אונאה. משא"כ לתוס' י"ל דדין אונאה תלוי הוא בסיבת השומא, ולכן מאחר דבכל אופן שומת החטין שזרען נקבעת ע"י מחיר החטין שבשוק, דמטלטלין הריהן סיבת השומא, לפיכך יש אונאה, דהשומא היא חלות שם שומת מטלטלין ולא שומת קרקע.

ולפי"ז נראה לבאר נמי דברי התוס' (ד"ה אלא) וז"ל וי"ל דהמוכר מודה דלא שדא אלא ה' ואמר דלא בעי אלא ה' וקרקע זו אם זרעה כדבעי לה שוה אותם דמים ואגלאי מילתא דבעי שיתא. וא"ת למה לא יחשב זו אונאת קרקע כיון שלא טעה לא במדת מנין החטין ולא בשומא, לא טעה אלא במה שלא הושבח הקרקע כדבעי לה. וי"ל כיון דאי הוה שדא בה כדבעי לה כמו שאמר היו שוה אותם דמים נמצא שהאונאה מן החטין ולא מן הקרקע עכ"ל. ונראה דהתוס' אזלי לשיטתם דס"ל דסיבת השומא קובעת דין האונאה ולא החפצא דהמכירה, ולכן אם חטין שזרען כמטלטלין חל דין אונאה. ואע"פ דהחפצא דהמכירה הויא הקרקע, מ"מ החטין הריהן סיבת האונאה שבשומת הקרקע, וסיבת השומא קובעת דין האונאה, דמדהויא סיבת השומא מטלטלין חל דין אונאה, ואע"פ דעצם החפצא הנמכר הויא קרקע.

גמ'. עומר מתירן כו' דחצדינהו וזרעינהו כו' או"ד בטלינהו אגב קרקע לכאורה נראה דספק הגמרא לענין עומר ספק בפני עצמו הוא - דיסוד הספק הוי האם הזרע נחשב לחפצא של אוכל והותר בעומר, או"ד דבטל שם אוכל ממנו, דבטלינהו אגב קרקע והעומר אינו מתירו.

והנה יש שני דינים בכהת"כ ביחס לקרקע: א) דין קרקע ומטלטלין, ב) דין תלוש ומחובר לקרקע, (ועיין להלן בשיעורים דף נו: ד"ה בענין חפצא של קרקע ומחובר לקרקע שנתבאר יסוד זה בארוכה). ונראה דחלוקים ב' דינים אלו זה מזה דהרי עבדים דינם כקרקע אך פשיטא דעבדים הם תלושים ואינם מחוברים לקרקע, דהויין קרקע דניידי. והנה קיי"ל דדיני אונאה ושבועות אינם חלין בעבדים - ומוכח דדיני אונאה ושבועות תלויים בחלות שם קרקע דחל בחפצא ולא בחלות דין מחובר לקרקע. אולם מסתבר לומר דחלות שם אוכל תלוי בדין תלוש ומחובר לקרקע, ולא בחלות שם קרקע שבחפצא. ומשו"ה י"ל דהספק לגבי עומר - דביסודו הוי ספק בנוגע לחלות שם אוכל - הוי ספק אחר מהספק בנוגע לאונאה ושבועות. דהספק בעומר הוא האם הזרעים הם מחוברים לקרקע או לא, ואילו באונאה ושבועות הספק הוא האם חלות שם קרקע חל בחפצא דהזרעים או לא.

ונראה דגם ברמב"ם מוכח דשני ספקות בפ"ע הם, דכתב (בפי"ג מהל' מכירה הלי"ח) וז"ל שכרו לזרוע לו קרקע ואמר זרעתי בה זריעה הראוי בה ובאו עדים שזרע בה פחות מן הראוי לה הרי זה ספק אם יש לו הונייה מפני הזרע או אין לו הונייה מפני הקרקע עכ"ל. ונראה דאליביה הספק הוי בקביעת חלות שם המלאכה - האם מלאכת מטלטלין היא או דהויא מלאכת קרקע, ואינו מזכיר בכלל ענין ביטול הזרע לגבי הקרקע. ומאידך (בפ"י מהל' מאכ"א הל"ה) כתב וז"ל תבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרע מן החטים בקרקע ואח"כ קרב העומר הבא ועדיין החטים בקרקע הרי אלו ספק אם התירן העומר כאילו היו מונחין בכד או לא יתיר אותן מפני שבטלו בקרקע עכ"ל. ויש לדייק דכאן הרמב"ם הביא את הספק האם הזרעים בטלים לקרקע או לא. ובאמת צ"ע למה בדין קבלן השמיט הרמב"ם את הענין דביטול לקרקע. ומ"מ מוכח מהרמב"ם ששני ספקות שונים הם שאינם תלויים זה בזה. ונראה דכן הוא אף לפי גרסתנו שבגמרא, דספקות שונים הם, כי הספקות באונאה ושבועות הרי הם בנוגע לחלות שם קרקע ומטלטלין בחפצא, ואילו הספק בעומר הרי הוא בנוגע לדין מחובר לקרקע וביטול שם אוכל.

בענין חפצא של קרקע ומחובר לקרקע

א. ב' דינים בקרקע - חלות שם בחפצא ודין מחובר לקרקע

ביארנו (בשיעורים לעיל ד"ה דף נו: גמ'. עומר מתירן כו' דחצדינהו וזרעינהו) שהספקות בגמרא בזרעים שזרעם בקרקע נוגעים לחלות שם חפצא דקרקע ולחלות דין מחובר לקרקע. והגר"מ זצ"ל הוכיח יסוד זה דיש ב' דינים בקרקע מסוגיית הגמ' ב"ק (דף יא:) דהסוגיא דנה האם עבדים כקרקע דמיין או כמטלטלין דמיין בנוגע לשלשה דינים: א) גביית בעל חוב; ב) כתיבת פרוזבול; ג) קנין אגב. והנה התוס' (ב"ק דף יב. ד"ה אנא) הקשו מאונאה ומשבועה דקיי"ל עבדים כקרקע דמיין (וכה"ג קיי"ל אף בשאר דיני תורה כגון בנוגע לגנב גזלן ושמירה). והשיב הר"י שכאן מדובר בדין העבדים רק בנוגע לדינים מדרבנן, כי סוגיין אזלא אליבא דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא, ופרוזבול וקנין אגב הויין דינים דרבנן. אמנם לשיטת הרמב"ם לא יתכן לחלק כך, שהרי פסק בפי"א מהל' מלוה (הל"ד) שעבודא דאורייתא וז"ל שכל נכסי הלוה תחת שיעבוד המלוה מן התורה עכ"ל. וכן בנוגע לאגב (פ"ג מהל' מכירה הל"ח - ט) דברי הרמב"ם כפשוטם מורים דס"ל שהוא קנין דאורייתא. וא"כ חזרה הקושיא לדוכתא למה דנה הגמרא בדין העבדים אם הם כמקרקעי או כמטלטלין דמיין מאחר שבנוגע לאונאה, שבועה, שמירה, וגזילה קיי"ל דעבדים כקרקע דמיין.

וביאר מרן הגר"מ זצ"ל דמכאן מוכח דישנן שתי דינים בקרקע: א) דין קרקע ומטלטלין, ב) ודין תלוש ומחובר. ונראה דבכל התורה כולה יש לעבדים חלות שם קרקע בחפצא, אבל הם תלושים (כלישנא דגמרא - עבדים קרקע דניידי). ושאר דיני התורה כמו אונאה, גניבה, שבועה, ושמירה תלויים בשם קרקע שחל בעבד, ובזה קיי"ל דעבדים כקרקע דמיין. אולם הסוגיא בב"ק לעומת זאת דנה בדיני שעבוד נכסים, פרוזבול, ובקנין אגב - האם דינים אלו תלויים בדין תלוש ומחובר או בחלות שם קרקע בחפצא.

ולפי"ז יש ליישב את קושית הגרעק"א זצ"ל בחידושיו ליו"ד (סי' ו' סעיף ב') שר"ל שצפורן אדם פסול לשחיטה מפני שהוא נחשב מחובר לקרקע. אמנם נראה דלפי"ד הגר"מ זצ"ל י"ל, כי דין שחיטה אינו תלוי בחלות שם קרקע בחפצא, אלא בדין תלוש ומחובר, בדומה לדין שעבוד נכסים, פרוזבול, וקנין אגב, ועבד הוי תלוש ולא מחובר, וה"ה לצפורנו.

ב. בדין שעבודא דאורייתא בקרקעות

אמנם עלינו להסביר למה שלשת הדינים שבסוגיא (שם) תלויים בדין תלוש ומחובר ולא בחלות שם קרקע בחפצא. והנה בדין שעבוד נכסים כתב הרמב"ם בפי"א מהל' מלוה (הל"ד) ז"ל שכל נכסי הלוה תחת שיעבוד המלוה מן התורה עכ"ל. אך בפי"א שם (הל"ז) פסק וז"ל שהמטלטלין אינן תחת שיעבוד בעל חוב מן התורה עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם ס"ל דשעבודא דאורייתא חל מן התורה על קרקעות ולא על מטלטלין, ולפיכך פסק דרק קרקעות דיורשים משועבדים לפריעת חוב אביהם ולא מטלטלין שירשו, עיי"ש.

ונראה להסביר את החילוק בין קרקע למטלטלין על פי דברי הראב"ד בראש פ' הניזקין - שגבייה מנכסים משועדים חלה מדין ערבות שכן נכסי בני אדם ערבין לו לשלם את חובותיו. דנכסי הלוה המשועבדים מבטיחים את החוב למלוה כמו ערב המבטיח למלוה את חוב הלוה. וכל זה שייך במחובר לקרקע שהרי אי אפשר להבריחו או להעלימו. ואילו דבר תלוש אינו מבטיח את החוב למלוה כי ביד הלוה להבריחו ולהעלימו מהמלוה ומבי"ד הבאין לגבותו. לפיכך מטלטלין שהם תלושים אינם משתעבדים אבל קרקעות המחוברות משתעבדות. ולפי"ז נראה דאע"פ שחל בעבד חלות שם ודין קרקע, עכ"ז אינו משתעבד כי הואיל ודבר תלוש הוא - אינו מבטיח את החוב למלוה, ודין ערבות הקובע את חלות השעבודים אינו חל בעבדים.

ונראה דמהאי טעמא נמי קיי"ל דאין כותבין פרוזבול על עבד - שכן כותבין פרוזבול רק על דבר המבטיח את החוב עבור גביית בי"ד¹, ולא על עבד שהוא תלוש. אשר לקנין אגב נראה שגם הוא תלוי במחובר לקרקע ולא בשם קרקע בחפצא. ובביאור הדבר נראה לפרש עפ"י דברי הנ"י (ב"ק דף לד: בדפי הרי"ף) שכ' וז"ל וכן בדינא דאגב כו' אף הוא תלוי בדעתו של אדם שאדם סומך הדבר המטלטל על הקרקע שהוא עיקר לעולם שאדם סומך בו ולפיכך עבדים כיון שאין אדם סומך עליהם אי אפשר לסמך מטלטלין עליהם עכ"ל. ומבואר מדבריו שהעבדים פסולים לקנין אגב משום דמכיון שהם תלושים אין אדם סומך מטלטלים עליהם, וקנין אגב מועיל רק כשיש דעת לסמוך את המטלטלין על הקרקע².

footnotes: ¹ וכדכתב רש"י (ד"ה חל) דהטעם דפרוזבול חל רק על קרקע וז"ל דכיון דלא מחוסרי גוביינא כו' עכ"ל. ² ולפי"ז אף מתורצת שאלת האחרונים למה קנין אגב אינו מועיל לקנות מטלטלין שהם הפקר וכל המציאות שבעולם לאחר יאוש ואע"פ שאינם צבורים כי מאחר שאין כאן דעת מקנה המצרף את המטלטלין לקרקע אין אגב מועיל כי אגב מועיל רק בצירוף המטלטלין לקרקע הנקבע ע"י דעת מקנה הסומכת את המטלטלין לקרקע כדברי הנ"י. אך עיין ברש"י לקמן (קיח. ד"ה פרה) שכתב שאגב קונה מטלטלין לגזלן בלי דעת מקנה. עיין בקצות החושן (ער"ה: א') ובנתיבות (ר"ב: ב').

ג. בדין תלוש ומחובר לקרקע ובדין חלות שם קרקע

והגר"מ זצ"ל אמר שיש שני עניינים אחרים אשר מהם יוצא החילוק בין חלות שם קרקע בחפצא לבין חלות דין מחובר לקרקע.

א) במס' חולין (דף טז.) דנה הגמרא בדין תלוש ולבסוף חברו בנוגע למעילה, ע"ז, וסכין של שחיטה. והנה פסקי הרמב"ם נראים כסותרים. דבפ"ה מהל' מעילה (הל"ה) פסק וז"ל אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע אבל הנהנה בקרקע עצמה או במחובר לה לא מעל וכו' וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל וכו' עכ"ל. ויוצא שבמעילה פסק דתלוש ולבסוף חברו כמחובר לקרקע דמי. ואילו בע"ז העלה בפ"ח מהל' עכו"ם (בהל"א ובהל"ד) וז"ל כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע"פ שנעבד הר"ז מותר בהנאה, לפיכך עובדי כוכבים העובדים את ההרים ואת הגבעות ואת האילנות הנטועין וכו' הרי אלו מותרין בהנאה וכו' בית שבנאו העובד כוכבים מתחלה שיהא הבית עצמו נעבד וכן המשתחוה לבית בנוי הרי זה אסור בהנאה כו' עכ"ל. הרי שלגבי אסה"נ דע"ז פסק שתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי.

ואמר הגר"מ זצ"ל די"ל דהרמב"ם סובר שתלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש בדברים התלויים בחלות דין תלוש ומחובר - כגון באסה"נ דע"ז, לגבי מים שעל כותל הבית ביחס להכשר וקבלת טומאה (בפי"ב מהל' טומאת אוכלין הל"ג), ולענין שחיטה (בפ"א מהל' שחיטה הלי"ט). אולם נראה דחיוב מעילה לעומת זה תלוי בדין קרקע ומטלטלין, ותלוש ולבסוף חברו נקרא בשם קרקע, ולפיכך אין מועלין בו.¹

footnotes: ¹ עוד אמר רבינו זצ"ל די"ל דאע"פ דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש לכהת"כ מ"מ אין מועלין בו, דמעילה אסורה מדין גזילה וכדביאר הגר"ח זצ"ל, ומכיון דתלוש ולבסוף חברו אינו ניידי ובמציאות הוי כקרקע משו"ה אינה נגזלת, דדין גזילה תלוי במציאות דהחפצא ולא בחלות שמו ודינו.

ב) במס' שבועות (דף מג) דנה הגמרא בדין ענבים העומדות להבצר בנוגע לשבועת הדיינים. ובתוס' שם (ד"ה כבצורות) כתבו וז"ל נראה דלענין שבת לכ"ע לאו כבצורות דמיין עכ"ל, ודבריהם צ"ע דמאי שנא שבת משבועת הדיינים. וביאר הגר"מ זצ"ל די"ל דאיסור קצירה בשבת תלוי רק בדין מחובר לקרקע ולא בחלות שם קרקע בחפצא, וענבים העומדות להבצר לכ"ע מחוברות לקרקע הן. דאף ר"מ הסובר כבצורות הן היינו רק בנוגע לשם קרקע בחפצא ולענין דיני שומרים אונאה ושבועה, אך בנוגע לשבת נחשבות הן כמחוברות לקרקע, ולפיכך אסור לקוצרן.

עוד כתבו התוס' שם וז"ל ולענין בע"ח כיון דלא צריכי לארעא לכ"ע כבצורות דמיין כו' עכ"ל. והוסיפו על זה התוס' בסנה' (טו א ד"ה בענבים וכו') וז"ל דלא סמכא דעתיה עכ"ל. ובביאור דבריהם נראה שדין גבייה תלוי בערבות וכנ"ל אליבא דהראב"ד שהנכסים המשועבדים ערבים עבור החוב ומבטיחים למלוה את מעותיו. ואע"פ שעבדים שכקרקע דמיין וחל בהם דין קרקע בחפצא שלהן, מ"מ הואיל וניידי ותלושים הם אינם מבטיחים למלוה את מעותיו, שכן עלולים למות או לברוח, ולכן אין שעבוד בעל חוב חל עליהם. ונראה דה"ה ענבים העומדות להבצר מאחר שאינן מבטיחות את מעות המלוה, אינן בני שעבוד.

ועיין עוד בתוס' (ב"ק יב א ד"ה פרוזבול) ז"ל ואע"ג שכותבין על עציץ נקוב כיון דחשיב קרקע לא פלוג רבנן עכ"ל. וצ"ע דהא עבד ג"כ חשוב קרקע. ונראה לבאר דבריהם עפ"י דברי מרן הגר"מ זצ"ל הנ"ל דיש חילוק בין חלות שם ודין קרקע שחל בחפצא לבין דין מחובר ותלוש. דהנה בעבדים יש חלות שם קרקע אך דינם כתלוש ולא כמחובר לקרקע. מאידך לעציץ נקוב יש חלות שם קרקע בחפצא ואף נחשב ע"פ דין כמחובר לקרקע. והראייה מדין התולש ממנו בשבת שחייב (עיין ברמב"ם פ"ח מהל' שבת הל"ד ובתוס' במס' שבת (דף פא:) ד"ה והניחו וכו') והוא דין שחל במחובר לקרקע ואינו תלוי בשם קרקע שבחפצא¹.²

footnotes: ¹ וא' מגדולי התלמידים ידידי הרה"ג יוסף וונפסקי זצ"ל הקשה לרבינו זצ"ל שלפי מה שנתבאר דעבד אינו בר ערבות ושעבוד משום שניתן ללוה להבריחו ולהעלימו, לכאורה ה"ה צ"ל בעציץ נקוב כי במציאות קל להבריחו ולהעלימו וא"כ צ"ע למה חל עליו שעבוד, ומה זה נוגע לנו החילוק בין עבד שע"פ דין הוא תלוש לבין עציץ נקוב שע"פ דין הוא מחובר. ורבינו זצ"ל ענה לו שבאמת הדבר צריך עיון, אך כך משמעות ההלכה. ואולי יש לומר שמכיון דעציץ נקוב מחובר לקרקע הוא ונחשב כחלק דהקרקע, ומכיון שאי אפשר להעלים את הקרקע מהמלוה חל אותו הדין על כל חלק ממנה ואע"פ שניתן להעלים את העציץ, ואילו עבד אינו מחובר לקרקע. אך קשה מדין ענבים העומדות להבצר אליבא דמש"כ בתוס' (בשבועות דף מג ובסנה' דף טו.) דלכ"ע אין גובין מהן דלא סמכא דעתיה אע"פ דמחוברים הם לקרקע, דמ"ש מעציץ נקוב שכן גובין ממנו, וצ"ע. ויתכן דשאני ענבים העומדות להבצר, דעמידתן לביצור משוותן כדברים שאינם מבטיחים את החוב משום שבבצירה יעלמו מהמלוה ומגבייתו, וכן עבד מכיון דניידי יעלם מהמלוה ולכן אינו מבטיח לו את חובו. משא"כ עציץ נקוב המונח על גבי הקרקע ומחובר לה עפ"י דין דאינו עומד לנוד, ולפיכך דינו כקרקע עצמה המבטיחה את החוב ואת גביית המלוה. ² ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף יא: ד"ה גובין מן העבדים (עמ' צ"ח - ק', ועמ' תק"פ - תקפ"ב), ועיין בחידושי הגר"מ הלוי פ"ח מהל' עכו"ם ה"ד, ופ"ח מהל' שבת ה"ד, ופ"ה מהל' מעילה ה"ח שדן הגר"מ זצ"ל בארוכה ביסוד זה דיש ב' דינים בקרקע, ואכמ"ל.

ע"כ ענין חפצא של קרקע ומחובר לקרקע