גמ'. האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא ואתא מטרא פסידא דפועלים אתא נהרא פסידא דבעה"ב.

עיין בתוס' (ד"ה ואתא) שכתבו וז"ל בדוולא רוב השדות מתמלאות בהם יאורים ע"י המטר ולא היה לו לירא יותר מפועלים ולא פשע במה שלא הוליכם שם עכ"ל. כלומר דבירד מטר לא פשע בעה"ב ולכן הפסידא דפועלים, ואילו באתא נהר פשע הבעה"ב דמיירי בדלא סיירא. ותוס' ס"ל כשיטת הרא"ש דתלוי בדין אונס ופשיעה דבעה"ב וכדנתבאר לעיל.

אולם עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' שכירות הל"ו) שכתב וז"ל שכרן להשקות השדה ובא המטר והשקה אין להן אלא מה שעשו. בא הנהר והשקה נותן להן כל שכרן מן השמים נסתייעו עכ"ל. ונראה דיש לרמב"ם ביאור אחר בגמ', דהיינו ששכרן הבעה"ב להשקות את שדהו ממי הנהר ולא ממי גשמים. ובכן אם הנהר מעצמו השקה את השדה הרי "נסתייעו משמים" מאותם מימי הנהר שממנו היו צריכים להשקות את שדהו, וסיוע דשמים מצטרף להם ליחשב כאילו הם עצמם עשו את ההשקאה, ומשו"ה הפועלים מקבלים את שכרם. משא"כ מי גשמים שבכלל לא היו חלק ממלאכתם להשקות את שדהו ממנו, ומשו"ה אינם מצטרפים למלאכתם ולכן אם בא המטר אינם מקבלים שכר אלא מה שעשו.

גמ'. אי בני מתא פסידא דפועלים. עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' שכירות הל"ו) ז"ל השוכר את הפועלים להשקות את השדה מזה הנהר ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק אין להן אלא שכר מה שעשו. וכן אם דרכו שיפסיקו אותו בני העיר והפסיקוהו בחצי היום אין להן אלא שכר מה שעשו שהרי ידעו הפועלים דרכו של נהר. ואם דרכו להפסיק מאליו נותן להם שכר כל היום מפני שהיה לו להודיעם עכ"ל, ובראב"ד השיג עליו. וכתב הרב המגיד וז"ל ולשון הגמרא אי הוה רגיל דפסיק בני מתא פסידא דפועלים לאו בני מתא פסידא דבעה"ב ועיקר הפירוש אי פועלים בני אותה העיר ויודעים מנהג הנהר פסידתם, ואם הם מעיר אחרת פסידת בעל הבית, שהיה לו להודיעם וכיון שלא הודיעם נותן להם שכר כל היום כפועל בטל עכ"ל. אך הרמב"ם לא פירש כן, ועלינו לבאר את שיטתו.

ונראה דהרמב"ם מפרש דכשיש תקנת הקהל להפסיק את הנהר באמצע היום הריהי פוטרת את בעל השדה משכירותו. דהיינו דאם דרך הנהר להפסיק מאליו אזי צריך הבעה"ב להודיע לפועלים כשאינם יודעים ולהתנות עמהם, דאל"כ חייב לשלמם. משא"כ בתקנת הקהל דאפי' לא התנה עמהם והם לא ידעו, הרי עליהם לדעת בעצמם מתקנות הקהל הנוגעות למלאכתם, ובעה"ב בכל אופן משו"ה פטור מלשלמם, דבני העיר כופין על דברים כאלה (עיין בב"ב דף ז:).

בענין פועל קבלן ואריס שנאנסו

א. ביאור שיטת התוס' בגדר דין אריס

תוס' ד"ה דאגר.

עיין בסוגיא בגיטין (דף עד:) דרבה סובר דבאתא מטרא אריס מקבל את חלקו אף בלי שיעשה פעולה דמשמיא קא מרחמי עליה. והקשו בתוס' (ד"ה דאגר) דבסוגיין נפסק דבאתא מטרא ההפסד הוא לפועלים שאינם מקבלים את שכרם. ובתוס' חילקו בין אריס לפועל, וז"ל וי"ל דדוקא באריס שיורד לקרקע באריסות נותן לו השליש אפילו אתי מיטרא מספק דשמא לא אתי, כמו שאר אריסי דשקלי ריבעיא אפילו אתי מיטרא לא יצטרך לדלות תלתא, אבל הכא פועלים שאינם אריסין אלא נותן להם שכירות על המלאכה אפילו התחילו במלאכה אין להם ליטול אלא לפי מה שעשו, כיון דלא נחתי לארעא להיות בחזקת אריסין עכ"ל. ועיין בתוס' גיטין (דף עד: ד"ה רבה) שג"כ חילקו ביניהם, אך שם כתבו וז"ל וי"ל דשאני התם שאינו אלא שכיר יום שלא שכרו בעל הבית אלא לדלות וכיון שלא הוצרך אינו שכירו, אבל הכא שהוא אריס ועושה כל מלאכות שבשדה ויש לו חלק בקרקע כמו בעל השדה ומיד כשהתנה עמו לדלות זכה בשליש השדה ואפילו אתא מיטרא וכו' עכ"ל. ויש לדייק בלשון התוס' בסוגיין שלא כתבו שיש לאריס חלק וקנין בקרקע, כמש"כ התוס' בגיטין.

ומשמע דשני התוס' פליגי ביסוד דין אריס, דלפי התוס' בגיטין (דף עד: ד"ה רבה) יש לאריס זכות וקנין בגוף הקרקע לפירות, והואיל ויש לו קנין בגוף הקרקע לפירות מקבל את חלקו בפירות אפילו באופן ששבח הקרקע בא ע"י מטרא. משא"כ בפועל שדין שכירותו הוא שמשתלם עבור פעולתו, ולכן היכא דאתא מטרא שלא פעל הפועל שום פעולה להשביח את הקרקע אינו מקבל שכר. ואילו אליבא דתוס' בסוגיין (עז. תוס' ד"ה דאגר) אריס אינו הבעלים דהקרקע ומשתלם מדין שכר פועל, אלא ששכרו נמדד כפי השבח ולא כפי שעות מלאכתו וטרחתו. והנ"מ בין פועל לאריס באתא מטרא הוא משום דיסוד תשלומי פועל היינו שמקבל את שכרו עבור פעולתו וטרחתו המביאה לידי שבח. ולכן באתא מטרא שלא טרח אינו מקבל שכר. ואילו אריס התחייב רק שיהיה שבח וימציא את השבח לבעה"ב, ולכן בכל אופן שיש שבח הוא משתלם. ומשו"ה אפילו בדאתא מטרא שלא טרח האריס בעצמו, מכיון דעכ"פ יש שבח הריהו מקבל את חלקו. ונראה דלפי סברת התוס' בסוגיין דיסוד החילוק בין אריס לפועל הוא דאריס משתלם עבור המצאת השבח ופועל משתלם עבור מלאכתו וטרחתו, דיש גם נ"מ הפוכה, דלפעמים פועל מקבל שכר בעד התחלת מלאכתו ואע"פ שלא עשה את כולה מחמת אונס, וכגון דאגריה לרפקא ולא סיירא לארעיא מאורתא ואתא מטרא, דההפסד בכה"ג דבעה"ב. דבהאי גוונא אמרינן דמחמת התחלת מלאכה הרי זה נחשב כאילו עשה הפועל את כל המלאכה¹, ואע"פ דליכא שבח כלל הבעה"ב משלם לפועל את שכרו כפועל בטל. משא"כ באריס י"ל דלא יהיה הדין כן, דהואיל דהאריס אינו מקבל שכר בעד המלאכה שעשה אלא בעד עצם השבח, י"ל דאם ליכא שבח ואפילו אם אין שבח מחמת אונס, וכגון דאגריה לרפקא ואתא מיטרא, אין לו שכר כלל.

footnotes: ¹ ואמר רבנו זצ"ל דלכאורה תהיה נפ"מ בדין זה דהתחלת המלאכה נחשב כאילו עשה הפועל את כל המלאכה לענין דמי ע"ז וכגון היכא שפועל בנה ע"ז דהדמים נאסרין משום דנתפסין באיסור ע"ז, ולו יצוייר שהפועל התחיל לבנות ע"ז ונאנס הפועל בחצי היום דהבעה"ב חייב לשלם לו כל שכרו י"ל שכל הדמים נאסרים באיסור דמי ע"ז, ולא רק הדמים שהן כנגד מה שעשה, דמאחר שכל התשלומין הם חלין מחמת התחלת המלאכה, כל הדמים הויין דמי ע"ז.

ונראה שיש עוד נ"מ בהגדרת דין דאריס - האם דינו כפועל קבלן ומשתלם מדין שכר או דהוי כשותף דיש לו חלות קנין בקרקע - בנוגע ללאו דבל תלין. דאם דינו כפועל קבלן אזי י"ל דחל איסור בל תלין בתשלומיו דהויין שכר פועל, ואילו אם הוי כשותף ונוטל את חלקו משום שיש לו קנין בגוף הקרקע לפירות אזי י"ל דלא חל איסור בל תלין בתשלומי אריס.

ב. שיטת הרמב"ם בדין אריס

עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' בכורים הלי"ב) וז"ל האריסין כו' אינם מביאים בכורים כו' שנא' בכורי אדמתך עכ"ל, ומבואר להדיא דס"ל שאין לאריס קנין בקרקע. וכן מפורש נמי ברמב"ם (פ"א מהל' תרומות הלי"ז) דישראל שהוא אריס לגוי בסוריא, מכיון דיש לגוי קנין בסוריא להפקיע מתרומות ומעשרות, פירותיו דהאריס נמי פטורין מתו"מ וז"ל לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום עכ"ל. ולכאורה מוכח דהרמב"ם ס"ל כתוס' דידן דאריס אין לו חלק בקרקע, ומשלתם מדין שכר פועל.

אולם צ"ע בזה, דכתב הרמב"ם (בפ"ט מהל' שכירות הל"ו) וז"ל שכרן להשקות השדה ובא המטר והשקה אין להן אלא מה שעשו כו' בד"א בפועל אבל מי שפסק עם אריסו שאם ישקה שדה זו ד' פעמים ביום יטול חצי הפירות וכל האריסין שהן משקין שתי פעמים אינן נוטלין אלא רביע הפירות ובא המטר ולא הוצרך לדלות ולהשקות נוטל חצי הפירות כמו שפסק עמו שהאריס כשותף ואינו כפועל עכ"ל. וקשה דהא כאן כתב סברת התוס' בגיטין דלאריס יש קנין והוי כשותף, ומשו"ה באתא מטרא נוטל בשבח ואע"פ שלא טרח ולא עשה פעולה.

ותירץ מרן הגר"ח זצ"ל שיש שני דינים בקנין פירות: א) קנין בגוף הקרקע לפירותיה, ב) קנין וזכות לפירות בלבד בלי קנין בגוף הקרקע עצמה לפירותיה. ונראה דהרמב"ם (פ"ב מהל' בכורים הלי"ב) סובר דאריס אינו מביא בכורים משום דס"ל דאין לאריס קנין בגוף הקרקע לפירותיה, ולא הוי בכלל "ביכורי אדמתך". ומ"מ בנוגע לחלקו בשבח הרמב"ם סובר דאריס זוכה בפירות מדין קנין וזכות בעלים - ולא מדין שכר פועל בעלמא, דיש לאריס קנין וזכות בשבח מדין קנין פירות, ומשו"ה פסק הרמב"ם (בפ"ט מהל' שכירות הל"ו) דבאתא מטרא השבח הוא שלו דיש לו קנין וזכות מדין קנין פירות, והוי כשותף.

ונראה דאריס דומה בזה לשואל ולשוכר, דשואל ושוכר אינם קונים את עצם גוף החפצא השאולה לפירות ולהשתמשות, אלא קונים זכות ההשתמשות בחפצא בלבד בלי קנין הגוף. ועיין ברמב"ם (פכ"ג מהל' מכירה הל"ח) שחילק בין הקונה שדה לפירותיה לבין שוכר שדה מחבירו, דמי שקונה גוף לפירות הוי בעלים יותר לנטעה ולזרעה כפי שרוצה, משא"כ שוכר המוגבל להשתמש בשדה כפי הלכות שכירות, והוא משום דאין לשוכר קנין בגוף לפירות אלא רק זכות וקנין פירות בעלמא. וה"ה באריס יש לו קנין וזכות פירות בלבד. ולפי"ז יוצא דהרמב"ם סובר כהתוס' בגיטין ולא כתוס' בסוגיין¹. ועוד נראה דיש לדמות דין אריס לדין הזורע שדה הפקר, דעיין ברמב"ם (פ"ב מהל' תרומות הי"א) וז"ל וכן ההפקר פטור מן התרומות ומן המעשרות וכו' אבל הזורע שדה הפקר חייב בתרומות ומעשרות עכ"ל. וצ"ע דמאחר שלא קנה את השדה אמאי חייב בתרו"מ דלכאורה הפירות הן הפקר ופטורין מתרו"מ. וביאר הגר"ח זצ"ל דהשבח הוא של הזורע, כיון דבא ע"י מלאכתו. ואע"פ דבעלמא קיי"ל דהשבח של בעה"ב וכגון ביורד לתוך שדה חבירו, היינו משום דהתם השדה היא של בעה"ב ויש לו טענה דארעי אשבח, אבל דין זה לא שייך בשדה הפקר. ומוכח דהיכא דאין לבעה"ב טענה דארעי אשבח השבח הוא של עושה המלאכה. ומשו"ה הזורע שדה הפקר חייב בתרו"מ. ונראה דה"ה לגבי אריס, דיש לו זכות וקנין בפירות עצמן מחמת מלאכתו.

footnotes: ¹ וע"ע ברשימות שיעורים לב"ק עמ' תקל"ב - תקל"ג.

ולכאורה יש נ"מ בזה לדינא, דאם יש לאריס קנין גמור בגוף הקרקע לפירות אזי י"ל דכל קניני קרקע קונים לו - דהיינו קניני כסף שטר וחזקה. מאידך אם אין לו חלות קנין כלל אלא הוי פועל בעלמא אזי אין קניני קרקע דעלמא קונים לו וחל דין אריס רק ע"י התחלת המלאכה כמו בפועל בעלמא. אמנם יל"ע לפי"ד מרן הגר"ח זצ"ל דיש לאריס קנין פירות בלי קנין בגוף הקרקע האם האריס קונה זכות בפירות ע"י קניני קרקע דעלמא ככסף שטר וחזקה, או"ד דקונה רק ע"י התחלת המלאכה. ולכאורה נראה דקונה רק בהתחלת המלאכה ולא בכסף שטר וחזקה. ונראה שיש עוד נ"מ לענין איסור בל תלין, דאי אריס הוי פועל אזי י"ל דחלין בתשלומיו איסור בל תלין, ואם אינו פועל אלא שותף לא חל בתשלומיו איסור בל תלין.

ג. בדין פועל - קבלן ובביאור פלוגתת הרמב"ן והראב"ד

עיין ברי"ף (פרק מי שאחזו דף לה: בדפי הרי"ף) וז"ל ההוא גברא דאמר ליה לאריסיה כולי עלמא דלו תלת דליאתא ואכלי ריבעא ואת דלי ארבעה ואכול תילתא, לסוף אתא מיטרא ולא דלה אמר רב יוסף הא לא דלה, רבה אמר הא לא איצטריך, והלכתא כרבה. וקשיא לן ההיא דאמר רבא בהשוכר את האומנין האי מאן דאגיר אגירי לדוולא ואתא מיטרא פסידא דפועלין, ומסתברא לן דשאני אריס מפועל, דאריס כשותף דמי דאי איתניסא ההיא ארעא לא הוה שקיל מידי הלכך כיון דקביל עליה דדלי ארבעה קנה ליה תילתא וכיון דלא איצטריך לא פקעה מנתא דיליה עכ"ל. ומבואר דהרי"ף ס"ל כשיטת הרמב"ם דאריס הוי כשותף, ומשו"ה דינו שאני מדין פועל, ונוטל את שכרו אע"פ שלא טרח.

ועיין שם בהשגת הראב"ד (על הרי"ף) וז"ל ולי נראה דכל קבלנות נמי דיניה הכי, דכיון דנחית לעבידתא כל מאי דמיתרמי רווחא בההיא עבידתא לקבלן הוי, דאי מיתרמי ליה נמי טרחא יתירא עליה דידיה רמי, הלכך רווחא נמי לדידיה הוא דהוי, עכ"ל. ומבואר דהראב"ד סובר דהא דאמרינן דפסידא דבעה"ב אינו רק לגבי אריס אלא אף בקבלן קיי"ל הכי משום שקבלן קיבל על עצמו לעשות מלאכה מסוימת והיא נעשתה, והקבלן משתלם עבור המצאת השבח לבעה"ב ולא עבור מלאכתו ופעולתו. ועיי"ש בראב"ד שהוסיף דיש דיעה בראשונים דאפילו בפועל אמרינן דאי אתי מטרא נותן לו שכר של כל יום מלאכתו. וז"ל גם יש מי שאומר שאפילו פועל שהוא כמו זה הענין הכי דיניה, דאי אגריה לדוולא ואתא מטרא, והיכי דמי דאתא ליה מטרא בפלגא דיומא כי הכא, אי נמי משהתחיל במלאכה הוי פסידא דבעה"ב, ואי אית ליה עבידתא דניחא מיניה, אי נמי דכוותה עביד לה, ואי לית ליה יהיב ליה כפועל בטל דכולי יומא, דדמיא להא דאמר רבא האי מאן דאגר אגירי לעבידתא ושלים עבידתיה בפלגי דיומא אי אית ליה עבידתא דניחא מיניה וכו' עבדי דקשיא מיניה לא עבדי ויהיב להו כפועל בטל וכיון דאתא מיטרא בפלגא דיומא כמאן דשלים עבידתא דמי, וכו' והא דאמר רבא דאי אתא מיטרא פסידא דפועלים כשלא התחילו במלאכה קאמר אבל משהתחילו במלאכה משמיא הוא דמסייע בהדייהו, תדע שאם שכר אדם פועלים לקצור קמתו ובא הרוח ושברתה או באו נמלים וקרסמוה הלא הוא נותן להם שכרם משלם והא נמי להא דמיא עכ"ל. ומבואר דלפי שיטה זו אף בפועל נותן לו שכר כל היום, ואפילו אם אחרים עשו את המלאכה בשבילו, כי היכי דאי שלים עבידתיה בפלגי דיומא דנותן לו שכר כל היום.

ועיין בר"ן (שם ד"ה וקשיא לן) שכתב בשם הרמב"ן וז"ל והרמב"ן ז"ל חולק בשתיהן, בפועל כל שלא עשה שליחותו אע"פ שמשהתחיל במלאכה נעשית מלאכתו מאליה לא זכה בשכרו, וראיה לדבר מדאמרי' בפ' הגוזל בתרא (ב"ק קטז א) גבי שטף נהר את חמורו וחמור חבירו וכו' ירד להציל ולא הציל מהו א"ל זו שאלה היא אין לו אלא שכרו, איתביה השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודרומסקנין לחולה ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם, ושני ליה התם עבד שליח שליחותיה הכא לא עבד שליח שליחותיה, אלמא טעמא דעבד שליחותיה הא לאו הכי אע"פ שנעשית מלאכה מאליה כגון שבאו לו דורמסקינן ממקום אחר הפסיד שכרו, ואפילו בקבלן נמי הפסיד דמסתמא הך ברייתא דמצאו שמת או שהבריא בקבלן היא, ואעפ"ה טעמא דעבד שליח שליחותיה הא לאו הכי אינו נותן לו שכרו. וכי תימא א"כ קשיא הך דאמר רבה התם בסמוך דאי לית ליה עבידתא דכוותה נותן להם שכרן משלם, ואמאי והא לא טרח, לאו קושיא היא דהתם נמי עבד שליח שליחותיה, דההיא ע"כ בששכרו בפירוש למלאכה ידועה היא וכו' וכיון שכן בעל הבית דהוה ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה דכוליא פשיעותא דידיה היא עכ"ל.

והנה הראב"ד הביא ראיה לשיטתו שאם פועל התחיל בעבודה להשקות שדות ואח"כ הגיע מטר מקבל את שכרו בעד שאר העבודה כפועל בטל, מהא דאיתא בגמ' עז. "ואמר רבא האי מאן דאגר אגירי לעבידתא ושלים עבידתיה בפלגי דיומא אי אית ליה עבידתא דניחא מיניה יהיב להו א"נ דכותה מפקד להו דקשיא מיניה לא עבדי ויהיב להו כפועל בטל", דכי היכי דפועל שגמר עבודתו בחצי היום מקבל שכרו על כל היום כפועל בטל ה"נ היכא דאתא מיטרא מקבל שכרו על שאר העבודה כפועל בטל. והרמב"ן דחה את ראייתו דלא דמי להיכא דפועל גמר את מלאכתו בחצי היום דהתם עשה את כל המלאכה, ומיירי ששכרו למלאכה ידועה דהו"ל פועל - קבלן¹, ואף אם שכרו כל היום לעשות אותה המלאכה, ונגמר מלאכתו בחצי היום הבעה"ב חייב לשלם לו כפועל בטל, דהבעה"ב פשע דהוי ליה לאתנויי שאם יגמור העבודה בחצי היום שאינו ישלם אלא על חצי היום, ומאחר שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה, ומשלם מחמת פשיעותא דידיה. משא"כ אם באו אחרים ועשו את העבודה בשבילו או דאתי מטרא דלא פשע הבעה"ב, ולא טרח הפועל ולא עשה מלאכה כלל, י"ל דהבעה"ב אינו משלם לו כפועל בטל אלא על עבודתו שעשה.

footnotes: ¹ ואמר רבינו זצ"ל דעל כרחך צ"ל דהרמב"ן מיירי בפועל - קבלן, דהיינו פועל שנשכר עבור עבודה מסוימת אולם אינו משתלם כקבלן בעלמא - עבור גמר העבודה והשבח שהשביח, אלא בעד שעות עבודתו. דאי מיירי בפועל שכיר יום ששכרו לעבוד יום שלם בשדהו אז אם נגמר העבודה שהתחיל כגון שקצר כל השדה בחצי היום אז הבעה"ב יוכל ליתן לו עבודה אחרת בשדה כמו ניכוש וכו' למשך שאר היום, דהרי נשכר לו לעבוד בשדהו כל היום. וזה כוונת הרמב"ן שכתב "דההיא ע"כ בששכרו למלאכה ידועה היא, דאלת"ה דקשיא מינה אמאי לא מפקד להו והא כיון ששכרו סתם אי בעיא מסר ליה עבידתא קשיא ברישא, אלא ודאי בששכרו למלאכה ידועה היא". ור"ל דעל כרחך מיירי בפועל - קבלן ששכרו הבעה"ב לעבודה ידועה - למשל שיקצור השדה כל היום. ולכן אם גמר הפועל לקצור את השדה בחצי היום הבעה"ב משלם לו שכרו על כל היום כפועל בטל, דהבעה"ב פשע דהו"ל לאתנויי ולא אתני. אולם נראה דבקבלן בעלמא אינו משתלם אלא על גמר העבודה שעשה. ובפועל שכיר יום דעלמא שמשתכר לפי שעות הבעה"ב יכול ליתן לו עוד מלאכות לעשות כל זמן משך יום שכירתו.

ונראה דהרמב"ן והראב"ד פליגי בדין פועל - קבלן, דהיינו ששכרוהו לעשות מלאכה מסוימת במשך זמן מסוים. דבפועל - קבלן חלה התחייבות הפועל לעבוד עבודה מסוימת - אולם השכר היא לפי זמן העבודה - דשכרוה לעבוד עבודה זו במשך זמן מסוים. דהראב"ד סובר דפועל - קבלן משתלם עבור השבח ולא עבור עצם הטירחא ועשיית המלאכה, ודין פועל - קבלן דומה לדין קבלן דעלמא - דמשתלם עבור השבח שהשביח. ומשום הכי ס"ל להראב"ד דאין לחלק בין היכא שגמר הפועל - קבלן את מלאכתו בחצי היום, לבין היכא שנגמרה המלאכה ע"י אחרים, דאע"פ שלא טרח הפועל בעצמו כלל בכל מעשה המלאכה, מ"מ מקבל את שכרו משום דמשלמין לו עבור השבח שנתהוה והמציא לבעה"ב. ולכן אין חילוק בין אם הוא עשה את העבודה בעצמו או שנעשתה ע"י אחר. ונראה דהראב"ד סובר דאם שכר בעה"ב פועל - קבלן לעשות מלאכה מסוימת במשך כל היום וגמר הפועל את מלאכתו בחצי היום, מה שהבעה"ב משלם לו שכרו על כל היום אינו משום פשיעותא דבעה"ב (כסברת הרמב"ן), אלא דמאחר שהושכר למלאכה מסוימת ונגמרה מלאכתו הו"ל כאילו הפועל עבד ועשה את המלאכה כל היום, דמה איכפת ליה להבעה"ב שסיים את עבודתו בחצי היום, והלא הבעה"ב השכירו עבור גמר המלאכה והשבח, ואם הפועל ממציא לו את השבח בחצי היום לגבי הבעה"ב זה נחשב כאילו עבד כל היום ומשלם לו שכרו על כל היום. ומבואר דהראב"ד סובר דבפועל - קבלן יש ב' חיובים: א) להמציא את השבח וגמר המלאכה לבעה"ב, ב) לעבוד במשך זמן מסוים. ואם גמר את מלאכתו בחצי היום או שנעשתה המלאכה ע"י אחרים הרי זה נחשב כאילו עבד משך כל זמן העבודה, דאין זמן העבודה נמדדת בשעות ממש אלא בתוצאה והשבח של גמר העבודה. אולם נראה דאף הראב"ד סובר דבשכיר יום סתם שמשתלם עבור זמן עבודתו דאינו משתלם אלא כפי שעות עבודתו ממש, ואם הפסיק לעבוד בחצי היום אין לו אלא שכר חצי היום בלבד.

אולם הרמב"ן סובר דפועל - קבלן הוי כפועל דעלמא דנשכר לזמן מסוים ומשתלם כפי שעות וזמן עבודתו. ואי גמר את עבודתו בחצי היום וליכא פשיעה דבעה"ב נותן לו רק שכרו של חצי היום, ומה שנותן לו שכרו על כל היום הוא רק משום פשיעותא דבעה"ב.

ולכאורה תהיה עוד נפ"מ בזה לענין אונאה, דעיין ברמב"ם פי"ג מהל' מכירה הט"ו) וז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה, מפני שהוא כקונה אותו לזמן, ועבדים אין בהם הונייה עכ"ל. ומבואר דפסק דאין אונאה בשכירות פועל לעבדים שאין בהם אונאה. אולם עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' מכירה הי"ח) שפסק דיש אונאה בקבלן וז"ל נראה לי שהקבלן יש לו הונייה, כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בעשרה זוזים וכו' יש לו הונייה, וכל אחד משניהם בין קבלן בין בעל הבגד חוזר לעולם כמוכר עכ"ל. ונראה דהחילוק בין פועל לקבלן הוא דבפועל (שכיר יום) משלם עבור מעשה המלאכה והטירחא בזמן העבודה, ומשו"ה דומה לעבד שאין בו אונאה. משא"כ בקבלן התשלומין הם עבור השבח, ובזה חל אונאה כמכירה בעלמא. ולפי"ז יל"ע בדין פועל - קבלן האם חל בו אונאה או לא. וי"ל דזה יהיה תלוי במחלוקת בין הרמב"ן והראב"ד, דלשיטת הרמב"ן פועל - קבלן משתלם כפועל בעלמא עבור המלאכה והטירחא בזמן העבודה, והוי כפועל דעלמא שאין בו אונאה דהוי דומה לעבד. משא"כ לפי הראב"ד י"ל דיש בו אונאה דמשתלם עבור השבח שהמציא כקבלן. אמנם יתכן דאף לפי הראב"ד אין בפועל - קבלן אונאה, דמאחר דחל בו נמי חיוב זמן עבודה כפועל דעלמא, דהרי קיי"ל שאם גמר מלאכתו בחצי היום ואית ליה לבעה"ב מלאכה דניחא ליה מהעבודה הראשונה שהשכירו עבורה, הרי הוא יכול ליתן לפועל - קבלן העבודה הקלה (וכאיתא בגמ'), א"כ מוכח דהוי כפועל שחל בו חיוב זמן עבודה, והוי כעבד שאין בו אונאה. ועוד יש לעיין דקיי"ל (דף י. ובדף עז.) דפועל יכול לחזור בו בחצי היום משום "כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים", משא"כ קבלן דמשתלם עבור השבח ולא דמי לעבד, ויל"ע מה הדין לגבי פועל - קבלן האם יכול לחזור בו בחצי היום או לא. ולכאורה י"ל דזה תלוי במחלוקת הרמב"ן והראב"ד הנ"ל, דלפי הרמב"ן דינו כפועל ויכול לחזור בו בחצי היום. משא"כ להראב"ד דינו כקבלן ואינו חוזר בו בחצי היום. אולם יש לדחות דאף לפי הראב"ד יכול לחזור בו, דמאחר דכשגמר מלאכתו בחצי היום יכול הבעה"ב ליתן לו עבודה קלה לשאר היום, א"כ מוכח דחל ביה נמי חיוב זמן עבודה והוי כעבד, ויכול לחזור בו בחצי היום משום "כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים". דיש לעיין אם הפועל צריך להיות דומה לגמרי לעבד כדי להפקיע ממנו דין אונאה ושיחול בו דין חזרה בחצי היום, וא"כ י"ל דפועל - קבלן אינו דומה ממש לעבד. או"ד דאם יש בו חיוב זמן עבודה כעבד שפיר דומיא לעבד להפקיע ממנו דין אונאה ושיחול בו דין חזרה בחצי היום, וצ"ע בזה.

והנה כתב הראב"ד (שם) דהא דאמר רבא בסוגיין דבאתא מטרא פסידא דפועלים מיירי דלא התחילו עדיין במלאכה, אבל משהתחילו במלאכה משמיא הוא דמסייע בהדייהו ונותן להם שכרם משלם. ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' שכירות ה"ו וז"ל שכרן להשקות השדה ובא המטר והשקה אין להם אלא מה שעשו, בא הנהר והשקה נותן להן כל שכרן מן השמים נסתייעו עכ"ל. ולכאורה מיירי בפועל - קבלן שכתב הרמב"ם "שכרן להשקות השדה" דהיינו ששכרן למלאכה ידועה (להשקות השדה) לעבוד בזמן מסוים. והיכא דבא הנהר והקשה השדה פסק הרמב"ם דהבעה"ב נותן להן כל שכרן דמן השמים נסתייעו. ומשמע מזה דהרמב"ם ס"ל כדעת הראב"ד דפועל - קבלן משתלם עבור השבח ולא עבור הטורח וזמן עבודתו, ולכן אע"פ שהנהר השקה את השדה, הבעה"ב נותן לפועל שכרו משלם, שנגמרה המלאכה ונתהוה השבח ע"י אחר. ונראה דזוהי כוונת הרמב"ם במש"כ "דמן השמים נסתייעו" כלומר שמשתלם עבור גמר המלאכה והשבח שנתהוה ע"י אחר מן השמים. אולם לפימש"נ בשיטת הרמב"ן דפועל - קבלן משתלם כפועל דעלמא עבור הטירחא וזמן העבודה י"ל דאין חילוק בין בא המטר והשקה השדה או בא נהר והשקהו דהרי לא טרח הפועל, ובתרווייהו הבעה"ב פטור מלשלם. אמנם הרמב"ן סובר דכשגמר הפועל מלאכתו בחצי היום כשפע הבעה"ב אזי הוא חייב לשלם לפועל שכר כל היום, מחמת פשיעותא דידיה. ולפי"ז י"ל דצ"ל דהא דהעבה"ב משלם לפועל כשבא הנהר והשקה השדה בחצי היום הוא משום פשיעותא דבעה"ב, וכמש"כ רש"י (ד"ה אתא נהרא וד"ה פסידא דבעה"ב) וז"ל גדל הנהר ועלה לנכנס בחריצין העשויין בשדה ומהן היא שותה ואינה צריכה לדוולא, פסידא דבעה"ב דפועלין אינם יודעין במנהג שדהו שיהא הנהר רגיל לעלות ולהשקותה אך הוא היה יודע עכ"ל.

והנה הראב"ד סובר דבאתא מטרא פסידא דפועלין היכא דאתא מטרא לפני שהתחילו הפועלים במלאכה. אולם אם התחילו כבר במלאכה ואח"כ אתא מטרא נותן להן שכרן כיון דעכ"פ נעשתה המלאכה ונתהוה השבח. אמנם מדברי הרמב"ם (פ"ט שכירות ה"ו) משמע דאף לאחר שהתחילו במלאכה אם הגיע המטר אין להן אלא שכר מה שעשו. וצ"ב ביסוד פלוגתתם. ונראה דלפי הרמב"ם הא דפועל - קבלן משתלם עבור המלאכה אפילו כשנגמרה ע"י אחר היינו כשנעשתה המלאכה ע"י אותה צורת המלאכה שהושכר מעיקרא לעשות, ולכן היכא שנשכר להשקות השדה - ע"י הנהר עצמה וכו' ובא הנהר והשקה השדה מאליו, דנעשתה המלאכה באותה צורה שהושכר הפועל לעשות אזי משתלם שכרו משלם. משא"כ באתא מטרא לא חשיב שנעשתה המלאכה באותה צורה ששכר את הפועלים לעבוד, ומשו"ה אין להן אלא מה שעשו. משא"כ הראב"ד סובר דנשלם ונתהוה החפצא של השבח לא איכפת לן באיזה צורה נעשה המלאכה והפועלים מקבלים כל שכרן עבור השבח.

ד. ביאור הלכות הרמב"ם בפ"ט מהל' שכירות

והנה יש לעיין בשיטת הרמב"ם, דנתבאר דס"ל דפועל - קבלן משתלם עבור השבח, וע"כ כשבא הנהר והשקה את השדה הפועל משתלם כל שכרו דנגמרה המלאכה ע"י הנהר והפועל המציא את השבח לבעה"ב. אולם עיין ברמב"ם (פ"ט שכירות ה"ד) שכתב שאם "הלכו פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה, או ששכרן להשקות השדה ומצאוה שנתמלאית מים וכו' נותן להן שכרן כפועל בטל". וצ"ע מ"ט פסק (בה"ד) דנותן להן שכרן כפועל בטל, ואילו (בה"ו) כשבא הנהר והשקה את השדה פסק דנותן להן כל שכרן. ונ"ל דבה"ד מיירי בשכיר יום שהושכר לעבוד כל היום, ואם התחילו במלאכה וכמש"כ "שהלכו הפועלים לשדה" ומצאוה מלא מים אינו משלם להם על גמר המלאכה דהרי אינם אלא שכיר יום וחייבים לעשות מלאכה כל היום ומאחר שאין להן מה לעשות משו"ה משלם להם על שאר היום כפועל בטל. משא"כ (בה"ו) כשבא הנהר מיירי בפועל - קבלן דמשתלם עבור השבח ולא עבור הטורח וזמן עבודתו, ולכן אע"פ שהנהר השקה את השדה, הבעה"ב נותן לפועל שכרו משלם, שנגמרה המלאכה ונתהוה השבח ע"י אחר. וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פ"ט שכירות ה"ז) וז"ל השוכר את הפועל לעשות מלאכה כל היום ושלמה המלאכה בחצי היום, אם יש לו מלאכה אחרת כמותה או קלה ממנה עושה שאר היום. ואם אין לו מה יעשה נותן לו שכרו כפועל בטל עכ"ל. ומבואר דבפועל שכיר יום שנגמרה מלאכתו בחצי היום ואין לבעה"ב עוד מלאכה קלה ממנה או כמותה ליתן לו הריהו נותן לפועל שכרו על שאר היום כפועל בטל. משא"כ בפועל - קבלן פסק הרמב"ם (שם ה"ו) שאם בא הנהר והשקה את השדה נותן לפועל כל שכרו. דשכיר יום משתלם על עבודת היום ואינו משתלם מחמת השבח וגמר העבודה. משא"כ פועל - קבלן משתלם עבור השבח וגמר המלאכה.

אמנם עיין ברמב"ם (פ"ט שכירות ה"ו) וז"ל השוכר את הפועל להשקות את השדה מזה הנהר ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסק אין להן אלא שכר מה שעשו וכו' ואם דרכו להפסק מאליו נותן להם שכר כל היום מפני שהיה לו להודיעם עכ"ל. וצ"ע אמאי נותן להן שכר כל היום דהיינו שכרן משלם הרי לא נגמרה המלאכה, וא"כ לכאורה לא יהיה להן אלא שכר כפועל בטל. וי"ל דיש לחלק בין התחלת המלאכה ע"י שהלכו הפועלים לשדה (ה"ד), לבין כשהתחילו הפועלים במלאכה עצמה אלא שהפסיק הנהר בחצי היום (ה"ו). דהיכא שהתחילו ע"י שהלכו לשדה אמנם לא התעסקו בגוף המלאכה להשביח את השדה אזי י"ל שאם נמצא לחה הבעה"ב חייב לשלם להן כפועל בטל. משא"כ היכא דהפסיק הנהר בחצי היום דהתחילו במלאכה עצמה והשביחו את השדה במקצת נתחייב הבעה"ב לשלם להן שכר שלם כשאינם יכולים לגמור עבודתם מחמת פשיעתו דבעה"ב.

ע"כ ענין פועל קבלן ואריס שנאנסו

גמ'. מהו דתימא מצי אמר להו אדעתא דבצריתו לי מאגריי קמ"ל דאמרי ליה אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא. לכאורה הדיון שבגמרא הוא באומדן דעתם של בעה"ב והפועלים כשהסכימו שיעשו שוב מלאכתם, מהו סכום משכורתם שהסכימו עליו. אך לפי"ז קשה להבין מה היתה הה"א לגרוע ממשכורתם, ומהי סברת המסקנא לשלם להם כמלוא משכורתם הראשונה. ועוד צ"ע ברש"י (ד"ה מהו דתימא) שכתב בביאור הה"א וז"ל הואיל ואמר רבי דוסא יד פועל על התחתונה טעמיה משום דתפיס בעל הבית הוא והשתא כי פייסוהו פועלין מצי אמר להו וכו' עכ"ל, ודבריו תמוהים, דהא הדין דיד פועל על התחתונה חל כשחזרו הפועלים והזיקו לבעה"ב דחייבים לשלם, וקשה דהיאך נוגע הדין ההוא לכאן בנוגע להיאך לשער את דעתם של הבעה"ב והפועלים כשהשכירם למלאכתם פעם שנית, ובאיזה סכום הסכימו ביניהם להשכרת מלאכתם, שכאן השאלה היא תלויה באומדן דעתם ולא נוגע כלל לדין חזרה ולדין יד פועל על התחתונה, וצע"ג¹.

footnotes: ¹ לכאורה י"ל דהסוגיא כאן סוברת שאם הפועלים שבים לעשות שוב את מלאכתם, אזי למפרע חזרתם אינה חזרה, והמלאכה הראשונה נמשכת בשובם למלאכתם. אלא שבשעת חזרתם הזיקו לבעה"ב דלא היו לו אז פועלים והפסיד זמן והיתה לו גם עגמת נפש וטרדא. ולכן היה מקום לומר שיחול כאן דין יד פועל על התחתונה, ויקנסו הפועלים באיזה שהוא אופן עבור נזק דבעה"ב. ולכן סד"א שאם יש פועלים אחרים בזול שכשהראשונים חוזרים למלאכתם נקנס אותם בדין יד פועל על התחתונה ובמקום שישתלמו כמלוא סכום משכורתם הראשונה שיקבלו רק כסכום הפועלים האחרים שעובדים בזול. קמ"ל במסקנא שכששבו הפועלים למלאכתם הראשונה מקבלים כסכום משכורתם הראשונה המלאה דדין יד פועל על התחתונה חל לחייבם רק כשבעה"ב הפסיד ממון כשהשכיר פועלים אחרים ביוקר. אך כשהראשונים שבו למלאכתם הוברר הדבר למפרע שחזרתם לא היתה חזרה ושלא עזבו מלאכתם הראשונה כלל, ולפיכך לא חל בם דין יד פועל על התחתונה.ונראה עוד נ"מ לענין שעבוד נכסים. דלמסקנא כששבים למלאכה הראשונה ולאותו סכום משכורת ה"ה דגובים את המשכורת מהנכסים שנשתעבדו לשלם את משכורתם הראשונה, דאותה המשכורת לא בטלה ושעבודה עדיין קיים.

רש"י ד"ה מהו דתימא.

וז"ל הואיל ואמר רבי דוסא יד פועל על תחתונה טעמיה משום דתפיס בעל הבית הוא וכו' עכ"ל. ומשמע דס"ל לרש"י שאם הפועל מוחזק בדמי השכירות לא אמרינן ידו על התחתונה ויכול להחזיק בסלע ואע"פ שנתייקרו הפעולה כדי לגמור את המלאכה ובעה"ב מפסיד. וקשה דעל המשנה לעיל (דף עו. בד"ה ואם) כתב רש"י וז"ל יתן להם לפי מה שעשו ואם הוזלה מלאכת הפועלים על כרחו יתן להם כמה שפסק חוץ ממה שצריך להוצאות בהשלמתה עכ"ל, ויוצא מרש"י שם שאע"פ שהבעה"ב הוי מוחזק מ"מ כשיד בעה"ב על התחתונה הפועלים מוציאים ממנו את ההפרש בין שכרם לבין הוצאותיו עבור פועלים אחרים שהוזלו במלאכתם. וצ"ע מ"ש דביד פועל על התחתונה שאם הפועל מוחזק אינו מפסיד, ואילו בדין יד בעה"ב על התחתונה הבעה"ב מפסיד ואע"פ שהוא המוחזק.

וי"ל דכשבעה"ב חוזר וגמר המלאכה הוזלה אזי יש זכות לפועלים הראשונים לומר שהפועלים האחרונים שהוזלו בשכירתם הריהם עובדים בשביל הפועלים הראשונים, כי עדיין הם רוצים לעבוד ואע"פ שבעה"ב החליפם באחרים. ומשו"ה הריוח הוא של הפועלים הראשונים דעדיין הם הויין הפועלים של בעה"ב לגמור את המלאכה ולהשתלם עליה כפי השיעור של השכירות הראשונה, כי האחרונים הם שלוחי הראשונים העובדים בשבילם. ומשו"ה יד בעה"ב על התחתונה אפילו להוציא ממנו ממון גם כשהוא המוחזק. משא"כ כשהפועלים חזרו בהם וידם על התחתונה ובאופן שגמר המלאכה נתייקרה, דא"א לומר שהאחרונים הריהם פועלי הראשונים ושלוחיהם, שהרי הראשונים חזרו בהם. ולכן אם הראשונים קבלו כבר את משכורתם והם המוחזקים בממון אין להוציא מהם את הממון שמוחזקים בו, ואע"פ שידיהם על התחתונה. כי דוקא כשלא קבלו את משכורתם וחזרו בהם אזי יש זכות לבעה"ב להחזיק במשכורתם בעד ההפסד שגרמו לו מאחר שגמר המלאכה נתייקרה, שאינו מחוייב לשלם להם כל משכורתם ולהפסיד עבור התייקרות דגמר המלאכה. משא"כ כשכבר שילם להם והריהם המוחזקים אזי ההפסד של בעה"ב ולא שלהם.¹

footnotes: ¹ ולפי המהלך בסוגיא דבהערה לעיל, סד"א בגמרא דמפני שבעה"ב המוחזק כשחזרו הפועלים וידם על התחתונה, כששבים למלאכתם נקנסים לשלם להם בזול כי הבעלים המוחזק. ולמסקנא קונסים אותם רק כשבעה"ב מפסיד ממש שמשלם לאחרים ביוקר אך כששבים הראשונים למלאכתם חזרתם אינה חזרה והמלאכה הראשונה נמשכת במשכורת הראשונה.

א"נ י"ל דשאני דין חזרת בעה"ב מדין חזרת הפועלים. דזכות בעה"ב לחזור בו יסודה בדיני התחייבות של השכירות, דדיני שכירות תלויים הן במנהגי המדינה הנוהגים בין השוכרים ובין הפועלים. ומתנאי התחייבות השכירות קיימת זכות בין לבעה"ב בין לפועלים לחזר בהם באמצע המלאכה, והוי חלות שיור בעיקר ההתחייבות דהמלאכה מעיקרא, דמשיירים לעצמם זכות לחזור בהם באמצע המלאכה מאיזה טעם שיהיה. אולם מתנאי השיור הזה חל דין שהחוזר בו ידו על התחתונה. ואה"נ דמדין זה מוציאים ממון אף מהמוחזק. ומשו"ה כשבעה"ב חוזר בו וידו על התחתונה מוציאים ממון ממנו לשלם לפועלים הריוח שישנו בשאר המלאכה וכדביאר רש"י במתניתין. מ"מ פועלים שאני מבעה"ב דבנוסף לזכות חזרה שלהם דחל מדיני ההתחייבות שביניהם ובין הבעה"ב, יש להם נמי זכות לחזור בהם באמצע המלאכה מדין "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". ונ"מ לענין להוציא מהם ממון כשהם מוחזקים וחזרו בהם, דמדין חזרה דחל מדיני ההתחייבות דמעיקרא היה בדין להוציא גם מממונם. אך בחזרתם דחל מדין "עבדי הם" יכולים הם להחזיק בממונם שכבר שילם להם בעה"ב בעד מלאכתם דאינם חייבים להפסיד ממונם.

גמ'. וכי תימא שאני ליה לר' דוסא בין שכירות לקבלנות ומי שאני ליה כו'. יש לעיין למה הגמרא לא תלה את השאלה האם קבלן דומה לשכיר בדין חזרה בספק האם אומן קונה בשבח כלי או לא - דאם קבלן קונה בשבח כלי אינו דומה לשכיר, דשכיר יום משתלם כפי מלאכתו ואילו קבלן משתלם בעד החפצא דשבח שמקנה לבעלים. ומאידך אם אומן אינו קונה בשבח כלי הריהו דומה לשכיר המשתלם בעד מלאכתו.

וי"ל דאף למ"ד אומן קונה בשבח כלי, עיקר חלות האומנות מלכתחילא מהווה חלות התחייבות לעשות המלאכה עבור הבעלים, אלא דבסוף המלאכה האומן קונה את שבח הכלי ומקנהו. ומאחר דתחילת האומנות הויא התחייבות לעשות את המלאכה הריהו כשכיר יום וחלה עליו גזיה"כ עבדי הם. דא"א לומר דבקבלן ליכא התחייבות למלאכה ויש רק הקנאת השבח, דהא כשהתחיל הקבלן במלאכתו השבח היה דבר שלא בא לעולם דא"א להקנותו, ומוכח דלכתחילה התחייב הקבלן בהתחייבות לעשות המלאכה שתיצור את השבח, ולכן קבלן דומה לפועל וא"כ יתכן דחלה בו הגזיה"כ דעבדי הם.