Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 83a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. שבועה זו תקנת חכמים כו' היכי משתבע אמר רבא שבועה שלא בכוונה שברתיה.
וכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' שכירות הל"ב) ז"ל המעביר חבית ממקום למקום בשכר ונשברה דין תורה הוא שישלם שאין זה אונס גדול והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב בהן אבל תקנו חכמים שיהיה חייב שבועה שלא פשע בה שאם אתה אומר ישלם אין לך אדם שיעביר חבית לחבירו לפיכך עשו בו שבירת החבית כמיתת הבהמה ושבירתה עכ"ל. וצ"ע דהא רבא אמר בגמרא שישתבע שלא בכוונה שברתיה שהרי פשע כשנתקל ואילו אליבא דהרמב"ם נשבע שלא פשע בה.
ונראה דלפיכך כתב הרמב"ם שהחכמים התקינו ועשו שבירת החבית כמיתת הבהמה, כלומר שהתקינו בנדון זה שנתקל אינו פושע אלא הוי אנוס, ומכיון דהוי אנוס שפיר יכול להשבע שלא פשע בה¹. והנה משמע אליבא דרבא שהחכמים השאירו אותו פושע ומ"מ פטרוהו מלשלם אע"פ שפשע, ומשו"ה אינו נשבע שלא פשע אלא נשבע שלא בכוונה שברתיה. אך אליבא דהרמב"ם עשו הנתקל לאנוס ומשו"ה שפיר יכול להשבע שלא פשע. וצ"ע היאך ליישב את שיטת הרמב"ם עם מימרא דרבא וצ"ע. ברם לכאורה שיטת הרמב"ם מסתברת דהא לשיטתו שפועל שנתקל לא פשע הוא נשבע שבועת השומרים כשאר השומרים. משא"כ לגירסא דידן ברבא שבועתו אינו חלות שבועת השומרים אלא שבועה מיוחדת מתקנת הרבנן. וצ"ע לרבא האם נשבע בנקיטת חפץ כשבועת המשנה, או בלי נקיטת חפץ כשבועת היסת. אך לכאורה להרמב"ם פשיטא דנשבע בנקיטת חפץ דהא נשבע שבועת השומרים דאורייתא. ויש עוד נפ"מ בין שבועה דאורייתא לבין שבועת המשנה מדרבנן, ואכמ"ל בזה.
footnotes: ¹ כלומר דלא פשע בה אפילו כשיעור פשיעה דשומר שכר דהיינו בגניבה ואבידה.ע"כ פרק השוכר את האומנין
ברם מקושית הגמרא ומתשובת רבא ומפסק הרמב"ם נראה ששומר אינו יכול לישבע בסתמא "הריני פטור", אלא צריך לפרט במפורש את פרטי המקרה ולישבע עליהם כגון לישבע שנשבר שלא בכוונה (לרבא) או שנשבר בלי פשיעה (לרמב"ם). ונראה שבשבועות מודה במקצת ועד אחד אין הדין כך כי שם הנשבע יכול לישבע בסתמא "הריני פטור" בלי לפרוט את פירוט המעשה בתוך שבועתו. ויתכן שחומרא הוא בשבועת השומרים שהרי יש בה עוד חומרא לחייב את השומר לישבע אף בטענת שמא, משא"כ בשאר השבועות הזקוקות לטענה וודאית. ומשו"ה השומר לבדו חייב לישבע על עצם המקרה לכל פרטיו, ולא די לו לישבע בסתם "הריני פטור" שלא כדין הנשבעים האחרים מן התורה.
גמ'. איסי בן יהודה. יעויין ברמב"ם (פ"ג מהל' שכירות הל"א) וגם (בפ"ב מהל' שלוחין הל"ט) ובנושא כליו. וע"ע בטור חו"מ (סי' קפ"ז) שהביא שיטת הרמ"ה וז"ל דלא אמרינן הכי אלא בשבועת שומרין אבל בעלמא כגון בטענת פרעון והשבה וכיוצא בו דעבידי אינשי למפרע בצינעא אפילו יש רואה מפטר בשבועה עכ"ל. ודבריו מחוסרים ביאור וכבר תמהו עליהם בלחם משנה.
ונראה דלרמ"ה שאני שבועת השומרים שנשבע השומר על המקרה שקרה כגון שנשבע שהחמיץ הפקדון באונס וכדומה. ואילו שאר הנשבעין הם נשבעים דוקא על המעשה שהם בעצמם עשו כגון אחד שנשבע פרעתי או שלא לויתי וכדומה. ובשומר שנשבע על המקרה אזי במקום עדים לא סמכינן על שבועתו. משא"כ כשנשבע על המעשה שהוא בעצמו עשה דהיינו בנשבעין אחרים ולא בשומרים, סמכינן על שבועתם ואפילו במקום שיש עדים. ונראה שביאור זה מדוייק הוא בלשון הרמ"ה.
ונראה עוד לחלק, שבשבועת השומרים שנשבע על טענת ספק אזי יש חשש שיעז פניו לשקר בשבועה, ולכן במקום עדים צריכים העדים להעיד ולא סמכינן אשבועתו. משא"כ בשאר הנשבעין שנשבעין רק על טענת ודאי לא יעיז לשקר בשבועה כנגד טענת ודאי, ולכן סמכינן אשבועתו ולא מצריכין עדים. אך ביאור זה אינו כ"כ מדויק בדברי הרמ"ה.
מאידך הרמב"ם פליג על הרמ"ה ומחייב העדאת עדים בכל הנשבעין ולא רק בשומרים, ועיין בנושא כליו.