Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 89a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. א"כ לכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה שור דכתב רחמנא למה לי לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחותם, מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר, ומה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש.
הגר"ח זצ"ל (בחידושי רבנו חיים הלוי פ"ח מהל' מעילה ה"א) ביאר דיש חילוק בין דין שור לפועל דהאיסור דלא תחסום שור בדישו הוי חלות איסור לאו על הבעל הבית לחסום את השור - אבל אינו דין ממון - דאין לשור זכות ממון לאכול, וכדחזינן דאף על שורו אדם מצווה ופשוט דאין לבהמתו דין ממון על הבעלים, ועל כרחך דהוי רק חלות איסור על הבעלים, ואין הבעה"ב משועבד להאכיל השור מדין ממון. ומשו"ה קיי"ל (בגמ' דף צ.) דנכרי הדש בבהמתו של ישראל אינו עובר משום לא תחסום שור בדישו, דהוי חלות איסור ואין הנכרי מצווה בלאו דלא תחסום. משא"כ בפועל חל דין ממון דיש לפועל זכות ממון לאכול - דהופקע לפועל ממון הבעל הבית, ומשו"ה פסק הרמב"ם פ"ט מהל' מלכים דפועל בן נח אצל בן נח אוכל, ואי הוי רק מצוה על הבעה"ב להאכיל את הפועל מהיכא תיתי דב"נ יהיה מצווה בזה. אולם אי נימא דהוי דין ממון וזכות ממון שיש לפועל אזי י"ל דנוהג דין זה אף בב"נ מכיון שהן מצווין על הגזל ועל הדינים, עכת"ד.
גמ'. תניא אידך דיש מה דיש מיוחד דבר שבשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל שהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו יצא המנכש בשומים ובבצלים הואיל ואין גמר מלאכה אין פועל אוכל בהם למה לי מואל כליך לא תתן נפקא לא צריכא אע"ג דקא משליף קטיני מביני אלימי. ופרש"י בד"ה דקא משליף וז"ל יש בצלים שמסתרסין ולא יהיו גסים לעולם וכו' ועוקרין אותן מבין הגידולים להרחיב מקום ולהתפשט דאיכא השתה נתינה לכליו של בעל הבית ולא ממעט מאל כליך לא תתן וממעט להו מדיש דלאו שעת גמר מלאכה הוא דעיקר פעולה משום תקון הגידולים שהם מחוברין ועומדים עכ"ל. ונראה לבאר דמקרא ד"דיש" ילפינן דפועל אוכל כשעושה מלאכת תלישה, ומלאכת תלוש אינה נקבעת ע"י עצם המעשה תלישה, אלא דבעינן חלות שם מלאכת תלוש וזה תלוי בכוונת המעשה ובתכלית של המעשה, והיכא דקא משליף קטיני מביני אלימי דכוונתו לצורך תקון הגידולים לא חלה חלות שם מלאכת תלוש (אע"פ שעשה מעשה תלישה בפועל). ויתכן דזה כוונת הרמב"ם (פי"ב מהל' שכירות ה"ד) וז"ל המנכש בבצלין ובשומין אע"פ שתולשין קטנים מבין הגדולים וכו' אינו אוכל מפני שאין מעשיהם גמר מלאכה עכ"ל. דהיתר אכילת פועל אינו תלוי במעשה תלישה אלא בחלות שם מלאכת תלוש דהויא גמר מלאכה וניכוש בצלים אינו חלות שם מלאכת תלוש וגמר מלאכה.
גמ'. תניא אידך דיש מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו לחלה ופועל אוכל בו אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה פועל אוכל בו, יצא הלש והמקטף והאופה שנגמרה מלאכתו לחלה דאין פועל אוכל בו והלא נגמרה מלאכתו למעשר, לא קשיא בחוץ לארץ עסקינן דליכא מעשר אי הכי חלה נמי ליכא, אלא לעולם בארץ ולא קשיא בשבע שכיבשו ובשבע שחילקו דאמר מר בשבע שכיבשו ושבע חילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר, מידי מעשר קא גרים מלאכה קא גרים, אמר רבינא כרוך ותני דיש מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה ופועל אוכל בו אף כל שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו. עיין ברש"י (בד"ה הלש ובד"ה ותיפוק ליה משום מעשר) וז"ל הלש משנתן מים וגלגל נתחייב בחלה ועדיין צריכה ללוש ולשוף ולבעוט הרבה וכו', ותיפוק ליה משום מעשר והלא נגמרה מלאכתו למעשר וטחינה והרקדה דמקמי לישה נמי לא אכיל עכ"ל. ובד"ה אמר רבינא כתב רש"י וז"ל אלא כרוך ותני חדא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה שהן דברים הנהוגין בו אף כל שלא נגמרה מלאכתו לדבר הנהוג בו אם למעשר לחודיה למעשר, אם לחלה לחלה, יצא הבודל בתמרים דנגמר למעשר ואין בהם דבר מאוחר ממנו ויצא הלש שנגמרה מלאכתו למאוחר שבו עכ"ל. ושיטת רש"י היא דאם הושכר הפועל לעבוד בחיטין לאחר מירוח אזי מותר לו לאכול עד גמר מלאכתן לחלה שזהו המאוחר שבו, ואילו הבודל בתמרים אין לו היתר לאכול לאחר שנגמרו למעשר דאין בהם שיעור מאוחר יותר דאין בהם חיוב חלה. ויש לעיין לפי רש"י מה יהיה הדין היכא שנשכר הפועל לעבוד בתבואה קודם מירוח עד הטחינה האם מותר לפועל לאכול לאחר מירוח או לא, דיש לעיין האם ההיתר אכילה לפועל עד שתגמר מלאכתו לחלה תלוי הוא בשכירות - דעצם השכירות כוללת גמר מלאכה לחלה, והיכא דמושכר עד הטחינה שאינו מושכר לגמר מלאכה לחלה (דהיינו הלישה) אינו אוכל אלא עד המירוח - דזהו גמר מלאכה למעשר. או דילמא דההיתר לאכול עד גמר מלאכה לחלה תלוי בחפצא - שאם החפצא ניתן לחלה אזי ההיתר אכילה הוא עד שתגמר מלאכתו לחלה ואע"פ שהפועל לא נשכר אלא עד הטחינה מ"מ מותר לפועל לאכול כל זמן מלאכתו. ומשמע דלפי רש"י ההיתר לפועל תלוי בחפצא, דבדבר העומד למעשר ולא לחלה כפירות האילן אזי היתר אכילה הוא עד המירוח - דהיינו עד שעת גמר מלאכתן למעשר, ובחפצא שעומדת לחלה (כגון תבואה) ההיתר הוא עד הלישה שהיא גמר מלאכה לחיוב חלה¹. וכן משמע מתוס' ד"ה אמר רבינא כרוך ותני וז"ל דהשתא דקתני בחדא למעשר ולחלה מוכח שפיר דלא נקט למעשר אלא לאפוקי היכא דלא שייך חלה כגון בודל בתמרים אבל היכא דשייך חלה לא חשיב גמר אלא שנגמרה מלאכתה לחלה עכ"ל. ומשמע דאם החפצא הוי מין הראוי לחלה אזי היתר אכילה לפועל הוא עד שתגמר לחלה. ונראה דרש"י ותוס' ס"ל דהגמר מלאכה הוא שיעור בזמן היתר אכילה לפועל, ואם החפצא עומדת לחלה אזי חל היתר אכילה עד שתגמר לחלה.
footnotes: ¹ וכ"כ המגיד משנה פי"ב מהל' שכירות ה"ה בדעת רש"י.
אמנם עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שכירות ה"ה) וז"ל הבודל בתמרים ובגרוגרות אינו אוכל מפני שנגמרה מלאכתן למעשר, העושה בחטים וכיוצא בהן אחר שעשר כגון ששכרן לברור צרורות או לנפה אותן או לטחון הרי אלו אוכלין שעדיין לא נגמרה מלאכתן לחלה, אבל הלש והמקטף והאופה אינו אוכל מפני שנגמרה מלאכתן לחלה ואין הפועל אוכל אלא מדבר שעדיין לא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה עכ"ל. ומדברי הרמב"ם משמע דמיירי בב' שכירות - דהעושה בחיטים לברור או לנפה ולטחון אע"פ שכבר נגמרה מלאכה למעשר אוכל לפי שלא נגמרה מלאכתן לחלה, מיירי שהושכר לאחר שנגמרה מלאכתו למעשר ולא נגמרה עדיין מלאכתו לחלה. ויש לדקדק דהרמב"ם לא נקט ציור שנשכר בתבואה קודם מירוח ומשמע קצת דאילו נשכר הפועל לעבוד בתבואה קודם המירוח דהרמב"ם סובר שאוכל רק עד המירוח דזהו גמר מלאכה למעשר. ורק היכא דנשכר לאחר מירוח כהציור שנקט "העושה בחיטים וכיוצא בהן אחר שעשר כגון ששכרן לברור צרורות או לנפה אותן או לטחון" אזי חל היתר אכילה עד שיגמר מלאכתו לחלה. ונראה דלפי הרמב"ם יש לפועל רק היתר אכילה בזמן אחד או עד המירוח (גמר מלאכה למעשר) או עד הלישה (גמר מלאכה לחלה), והרמב"ם סובר דאם הושכר קודם למירוח אזי המירוח מהוה הפקעה שמפקיע את ההיתר אכילה. וכשהושכר לאחר מירוח אז חל היתר אכילה עד שתגמר לחלה. משא"כ רש"י ותוס' ס"ל דחל ב' היתרי אכילה לפועל א' זכות אכילה עד גמר מלאכה למעשר וזכות אכילה עד גמר מלאכה לחלה, דגמר מלאכה למעשר וחלה הוי חלות הגבלת זמן זכות אכילה של הפועל.
ועיין בריטב"א (דף פט. בשיטמ"ק ד"ה אלא אמר רבינא כרוך ותני) וז"ל והנכון דהכי קאמר כל שראוי למעשר וגם ראוי לחלה יש לו שני דינים לאכילת פועל דבעוד שעומד למעשר בלחוד תלוי דיניה במעשר ושוב אין פועל אוכל בעוד שלא נטחן אבל מכיון שנטחן פנים חדשות באו לכאן ועומד הוא לדבר הראוי לחלה וכפרי אחר דמי ופועל אוכל בו אם הוא מעשר עד שתגמר מלאכתו לחלה וכו' וכן פירש רבנו הגדול הרמב"ן עכ"ל. ומשמע דהריטב"א והרמב"ן ס"ל דבהתחלת המלאכה חל היתר וזכות אכילה אחת לפועל ואי אפשר שיהא לפועל ב' זכותי אכילה בחפץ אחד, והא דחל היתר אכילה עד הלישה הוא רק משום דלאחר הטחינה פנים חדשות באו לכאן והוי כפרי אחר, וחל זכות אכילה בפ"ע בפרי החדש עד הלישה. ויש ב' חלותי שכירות - א) על התבואה - וזמן אכילת הפועל הוא עד המירוח שנגמרה מלאכתה למעשר. ב) שכירות בפ"ע על הקמח - וזמן היתר אכילה היא עד הלישה דנגמרה מלאכתה לחלה. ולפי"ז י"ל דהריטב"א והרמב"ן ס"ל כמש"נ בשיטת הרמב"ם דבחפצא אחת חל היתר אכילה אחת לפועל, והא דחל עוד היתר אכילה לאחר טחינה עד הלישה הוא משום דהוי כפרי אחר וכב' חפצאות. ולפי"ז י"ל דאם הושכר הפועל לעבוד בתבואה קודם מירוח אזי חל היתר אכילה עד שעת מירוח, ורק לאחר טחינה דפנים חדשות באו לכאן חל היתר אכילה עד הלישה, ובין המירוח לטחינה אסור לו לאכול. אמנם עוד יתכן לפרש את דברי הריטב"א והרמב"ן באופן אחר, דס"ל דשייך בחפץ א' היתר אכילה לב' זמנים אמנם הריטב"א סובר דקודם הטחינה ליכא כלל חפצא העומדת לחלה ולא שייך שיוחל בה היתר אכילה עד שתגמר לחלה אלא לאחר הטחינה דנעשה קמח ועומד לחלה.
ועיין עוד בשיטמ"ק (בד"ה כרוך ותני) בשם הרמב"ן שהקשה על שיטת רש"י דחל היתר אכילה עד שיגמר לחלה, וז"ל וקשיא לי הא אמרינן לקמן (דף צ.) פרות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום ופירש"י משום דנגמרה מלאכתן למעשר, ואמאי והרי לא הגיעו לחלה. ונראה שהוא ז"ל ר"ל כגון שמריח והוקבעו למעשרות והרי הוא טבל גמור מן התורה ואסור להאכיל לבהמה וא"ת יעשר רחמנא אמר בדישו הראוי לו ולא האסור ודומיא דתרומה ומעשר נקט דמשום איסורא הוא וכן נראה לי עיקר עכ"ל. וצ"ב בדברי הרמב"ן דלכאורה סותר למש"כ דבדבר הראוי לחלה חל היתר עד שיגמר לחלה משום דפנים חדשות באו לכאן. ונראה לומר דהרמב"ן סובר דאם חל חלות שם טבל אזי חלה הפקעה בזכות הפועל או הבהמה לאכול. ומשו"ה ס"ל דהתם (בדף צ.) בפרות המרכסות בתבואה מיירי בא"י דלאחר מירוח חל חלות שם טבל ופקע זכות הפועל לאכול, ואפילו אי יפריש תרו"מ אסור לאכול אפילו לפני שנגמרה מלאכתה לחלה, דמאחר שחל בתבואה איסור טבל פקע זכות והיתר אכילה של הפועל. אמנם כאן בסוגיין מיירי בחו"ל דליכא איסור טבל מה"ת וחל היתר אכילת פועל עד גמר המלאכה, ומאחר שפנים חדשות באו לכאן חל היתר אכילה משעת הטחינה עד הלישה. ויל"ע האם הרמב"ם נמי סובר דמאחר דחל איסור טבל פקע זכות והיתר אכילת הפועל או לא, ולכאורה יש לדייק ממש"כ (בפי"ב מהל' שכירות ה"ה) "העושה בחטים וכיוצא בהן אחר שעשר כגון ששכרן לברור צרורות או לנפה אותן או לטחון הרי אלו אוכלין שעדיין לא נגמרה מלאכתן לחלה", ויתכן דמיירי ששכרן לאחר המירוח דכבר חל איסור טבל בתבואה ומ"מ חל היתר וזכות אכילה עד שיגמר לחלה, ודלא כהרמב"ן. אמנם יתכן לומר דאף הרמב"ם ס"ל כשיטת הרמב"ן דחלות איסור טבל מפקיע היתר וזכות הפועל לאכול, אלא דמיירי דהשכירות התחילה לאחר הפרשת תרו"מ דכבר פקע איסור טבל, ומשו"ה פועל העושה בחיטין אוכל עד גמר המלאכה לחלה. אולם אם חלה השכירות לפני מירוח אזי במירוח חל איסור טבל שמפקיע זכות הפועל לאכול.
גמ'. אבעיא להו פועל מהו שיהבהב באור ויאכל מי הוי כענבים ודבר אחר או לא וכו' לאכשורי גברא לא קמבעיא לן כי קמבעיא לן לאכשורי פירא מאי. ביארנו לעיל בשיעורים (דף פז: ד"ה ואכלת ולא מוצץ) דרש"י והרמב"ם נחלקו ביסוד הדין דענבים ולא דבר אחר, דכתב רש"י (בד"ה ולא ענבים וד"א) וז"ל לטבול ענבים במלח למתקן שיאכל הרבה עכ"ל. והאיסור הוא משום דכשהוסיף דבר אחר למתק את הפרי כדי שיאכל הרבה ליכא היתר אכילה, והאיסור הוא במעשה האכילה. אולם עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שכירות ה"י) וז"ל היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, בענבים לא יאכל בתאנים שנאמר בכרם ואכלת ענבים והעושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחרת ולא יאכל ענבים ודבר אחר ולא יאכל בפת ולא במלח וכו' שנאמר ואכלת ענבים כנפשך ענבים כמות שהן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ונראה דהרמב"ם סובר דהאיסור לאכול ענבים ודבר אחר הוא משום דחל היתר אכילה והפקעת ממון רק בחפצא של הפירות שהפועל עוסק בהם כמות שהן, וע"י דבר אחר הויא כחפצא של פירות אחרים שאינו עוסק בהם במלאכתו דליכא בהו היתר אכילה. ולכן כלל הרמב"ם את האיסור דלא ע"י דבר אחר ביחד עם האיסור של העושה בתאנים לא יאכל בענבים. ומבואר דלהרמב"ם הדין דענבים ודבר אחר הוא דין בחפצא של הפירות. משא"כ רש"י ס"ל דהוי דין באכילת הגברא שלא ישנה מדרך אכילתו כדי שיאכל הרבה. ונראה דאליבא דרש"י הספק שבגמ' האם מותר לפועל להבהב באור ולאכול הוא משום דהבהוב באור נמי גורם שיאכל מהענבים הרבה ולפיכך בדין הוא שיהא אסור להבהב בדומה לענבים וד"א, ומאידך י"ל דרק כשמוסיף דבר אחר אסור לאכול משום דהו"ל ענבים וד"א. אולם לכאורה צ"ע אליבא דהרמב"ם דס"ל דיסוד האיסור בענבים ודבר אחר הוא משום דהוי חפצא אחר דלא חל בה היתר אכילה א"כ מהו הספק לענין הבהוב באור דלכאורה ע"י ההבהוב לא נשתנה החפצא של ענבים לחפצא אחר. וי"ל דכיון דנשתנה הטעם הו"ל כחפצא אחר של ענבים. אך יש להקשות על הרמב"ם מהגמ' "רשאין פועלין לטבל פיתם בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה לאכשורי גברא לא קמבעיא לן כי קמבעיא לן לאכשורי פירא" דמשמע שהדיון בגמ' הוא האם מותר לשנות את הענבים כדי שיאכל מהם הרבה דה"ה בענבים וד"א האיסור משום שגורם שיאכל מהם הרבה, וכסברת רש"י. ונראה דהרמב"ם נמי ס"ל דלפי הס"ד שבגמ' יסוד האיסור דענבים ודבר אחר הוא משום דמעורר האכילה לאכול הרבה וה"ה בהבהוב. אמנם הרמב"ם סובר דכשהגמ' דוחה "כי קמיבעיא לן לאכשורי פירא" הגמ' הדרא בה וס"ל דיסוד הדין הוא דין בחפצא - שמותר לפועל לאכול הפרי כפי שהוא בשעת הפעולה, וכשאוכלו עם ד"א הו"ל חפצא אחרת שלא חל בה היתר אכילה לפועל. והספק שבגמ' לענין הבהוב הוא האם ההבהוב נחשב לשינוי בחפצא של הפרי ואסור לאוכלו דהו"ל כענבים ודבר אחר או"ד דהבהוב אינו שינוי בחפצא ומותר דלא דמי לענבים ודבר אחר.