גמ'. ת"ש פועלים אוכלין ענבים בראשי אומניות שלהן ובלבד שלא יהבהבו באור התם משום ביטול מלאכה כי קמבעיא לן היכא דאיכא אשתו ובניו.

ופירש"י (בד"ה התם משום ביטול מלאכה) וז"ל שמבטל עצמו כשמהבהב עכ"ל. ומבואר בגמ' דאע"פ שחל היתר אכילה לפועל והפקעת ממון הבעלים לגבי גוף הפירות מ"מ איכא איסור של ביטול מלאכה ואין היתר לבטל ממלאכה יותר מזמן תלישת הפרי כדי לאוכלו. והנה עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שכירות ה"ג) וז"ל המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנא' וחרמש לא תניף וכו' מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכן כל כיוצא בזה. וכן פועל שהוליך בידו ממה שעשה או שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים עובר בל"ת שנא' ואל כליך לא תתן. ואין לוקין על ב' לאוין אלו שאם אכל או הוליך חייב לשלם עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א דברים הללו אין להם שורש ובספרי דרשו וקטפת מלילות בידך שלא יהא קוצר במגל ואוכל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית ולא מפני ביטול מלאכה אלא שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דאם ביטל ממלאכה ואכל או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה (דהיינו שאכל בשעת קצירה קודם מילוי הסל) עבר על איסור "וחרמש לא תניף" דנחשב לביטול מלאכה¹. משא"כ הראב"ד סובר דיסוד האיסור אינו משום ביטול מלאכה דפשיטא דביטול מלאכה אסור משום גזל ולא צריך ע"ז לאו מיוחד ד"וחרמש לא תניף", אלא על כרחך יסוד האיסור ד"וחרמש לא תניף" הוא שלא יאכל אכילת קבע, ולו יצוייר דיש היכא תימצא שאכילתו אינה מהוה ביטול מלאכה ואין הבעל הבית מפסיד כלום מחמת אכילת הפועל (וכגון דהוי פועל קבלן שאינו משתלם לפי זמן מלאכתו שאם יפסיק מעבדתו לשעה ויאכל לא תתבטל המלאכה ולא מפסיד הבעה"ב, דהקבלן משתלם על גמר העבודה ולא על זמן מלאכתו) מ"מ אסור לפועל לאכול ע"י קצירה בחרמש ולא הותר לו אלא לתלוש ביד ולאכול, משום דלא הותרה לפועל לאכול אלא אכילת עראי בלבד וכשקוצר בחרמש ואוכל הו"ל אכילת קבע. ונראה דהרמב"ם למד דהדרשה מקרא "וחרמש לא תניף" היינו "וחרמש" - בשעה שהפועל עסוק בקצירה במגל לבעה"ב - "לא תניף" - לא תקצור במגל לעצמך לאכול אכילת פועל, משום דכשקוצר לעצמו במגל הריהו מתבטל ממלאכה. וזהו כוונתו במש"כ "מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכן כל כיוצא בזה". אמנם נראה דבין להרמב"ם ובין להראב"ד אין לוקין על לאו זה משום דהוי לאו הניתן לתשלומים.

footnotes: ¹ עיין ברש"י (דף צא: ד"ה וכולן) שכתב וז"ל וכולן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה וכו' עכ"ל. ומבואר דס"ל דמותר לפועל שעוסק במחובר לאכול בשעת מלאכת הקצירה. אמנם נראה דהרמב"ם ס"ל דמותר לפועל שעוסק במחובר לאכול רק אחרי שגמר לקצור את הפירות ומילא הסל שכתב (בפי"ב מהל' שכירות ה"ב) וז"ל והעושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו כגון שיבצור ויתן בסל עד שימלאנו וינפץ הסל למקום אחר ויחזור ויבצור וימלאנו ואינו אוכל עד אחר שימלא הסל עכ"ל, ומבואר דפועל אינו אוכל אלא לאחר שבצר וימלא את הסל, ואסור לו לאכול בשעת הקצירה, ולפי"ז נראה דמש"כ הרמב"ם בהל' ג' "המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה ה"ז עובר בלא תעשה שנא' וחרמש לא תניף" מש"כ "שאכל שלא בשעת גמר מלאכה" ר"ל דאכל בשעה שהוא עוסק בקצירה לפני מילוי הסל, ועבר בל"ת ד"וחרמש לא תניף" כמו מי שמבטל ממלאכה - דהיינו כשהפסיק הפועל באמצע עשיית המלאכה וישב לאכול. ולהרמב"ם יסוד האיסור ד"וחרמש לא תניף" הוא משום ביטול מלאכה, ויש ב' אופנים דביטול מלאכה: א) כשמבטל ממלאכתו ויושב ואוכל לאחר מילוי הסל (קודם שינפצו לגת) ב) שאכל בשעת הקצירה לפני מילוי הסל, (ועיין בלחם משנה שם), דרק לאחר שגמר לקצור אז מותר לו לאכול, ודלא כרש"י שסובר דמותר לו לאכול בשעה שהוא קוצר. ועיין בהמשך הרמב"ם (פי"ב הל' שכירות ה"ב) שכתב וז"ל אבל מפני השב אבדה לבעלים אמרו חכמים שיהיו הפועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת כדי שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול אלא אוכלין בתוך המלאכה כשהן מהלכין ואינן מבטלין עכ"ל. ונראה דמיירי לאחר מילוי הסל ומה"ת היה מותר לפועל לישב ולאכול אמנם משום השב אבדה תיקנו חכמים שלא ישב ויאכל אלא יאכל בשעה שמהלך עם הסל מאומן לאומן ובחזרה מן הגת - דהיינו בשעה שהוא עוסק במלאכה כדי שלא יבטלו ממלאכתן. (רבינו זצ"ל)

והנה יש לעיין האם הוי לאו הניתן לתשלומין משום דחל איסור ולאו דגזילה או דליכא אלא לאו ד"וחרמש לא תניף" דהוי לאו הניתן לתשלומין ומשו"ה אין לוקין. ונראה דלשיטת הרמב"ם האיסור ד"וחרמש לא תניף" חל משום ביטול מלאכה דהתורה אסרה לפועל לקצור בחרמש לעצמו בשעה שהוא עסוק בקצירה לבעה"ב משום ביטול מלאכה, אולם אין האיסור חלות שם איסור ביטול מלאכה בעלמא משום שגוזל זמן מלאכה מהבעה"ב, דזה אסור מדין גזילה בעלמא וכמש"כ הרמב"ם (בפי"ג מהל' שכירות ה"ז) וז"ל כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן וכו' אלא חייב לדקדק בעצמו בזמן וכו' עכ"ל, ולא צריך לאו נפרד ד"וחרמש לא תניף" לאסור ביטול זמן מלאכה, ועל כרחך צ"ל דמגזה"כ מיוחדת ד"וחרמש לא תניף" ילפינן שאם הפועל אכל בשעת קצירה קודם מילוי הסל או שישב ונתבטל ואכל לאחר מילוי הסל בכה"ג ליכא לפועל זכות אכילה, וממילא חל איסור גזילה וחייב לשלם מדין תשלומי גזילה. ויוצא דלרמב"ם כשאכל הפועל שלא בשעת גמר מלאכה אינו רק גוזל את בעל הכרם בזה שנוטל את שכרו עבור זמן ביטול מלאכה אלא דהענבים שאכל בשעה שנתבטל ממלאכה ג"כ נעשו גזילה ובאכילתן עבר על איסור גזילה. ונפקא מינה דאינו משלם לבעה"ב רק על ביטול זמן המלאכה אלא אף על שווי גוף הפירות. ולפי הראב"ד י"ל דלא הותר לפועל אלא אכילת עראי, והיכא דאכל אכילת קבע הוי גזל וחייב בתשלומים. ונראה לומר דהראב"ד סובר דהלאו ד"וחרמש לא תניף" מפקיע את זכות הפועל לאכול אכילת קבע, דבלי הך קרא הו"א דמקרא ד"כי תבא בכרם רעך ואכלת" חל היתר וזכות אכילה לפועל אפילו באכילת קבע - דחל זכות ממון לפועל לאכול את הפירות בכל אופן. והגזה"כ ד"וחרמש לא תניף" שאוסר אכילה בשעת קצירה דהוי ליה אכילת קבע מפקיע זכות הפועל בהך אכילה ומשו"ה הוי גזל, ולכן הלאו ד"וחרמש לא תניף" הוי לאו הניתן לתשלומין ואין לוקין עליו¹.

footnotes: ¹ ועיין במנחת חינוך (מצוה תקע"ז אות ב') שדן האם עובר נמי על איסור גזילה או רק באיסור ד"וחרמש לא תניף", ועיין בשו"ע חו"מ סימן של"ז סעיף י"ח ובסמ"ע ס"ק ל"ח.

ולפי"ז יש לבאר נמי שיטת רש"י לעיל (דף פז: ד"ה כרם רעך) דכרם כותי נתמעט מהאיסור ד"ואל כליך לא תתן" דהוי איסור מיוחד לפועל לאסוף הפירות בכלי לקחתם לביתו, ובכרם כותי ליכא הך איסור. אך כרם כותי נכלל בהיתר ד"וקטפת מלילות ואכלת ענבים כנפשך שבעך". ונראה דבעצם ההיתר ד"וקטפת מלילות ואכלת כנפשך שבעך" שמתיר פועל לאכול אף מתיר לשים את הפירות בכליו ליטלן לביתו, אולם בישראל כתיב "ואל כליך לא תתן" האוסר לו ליתן בכליו ואם נתן בכליו פקע מיניה זכות האכילה לגמרי וממילא הו"ל גזילה, משא"כ בכותי דלא נאמר "ואל כליך לא תתן", ומשו"ה כשנותן הפועל הפירות בכרם כותי בכליו ליטלן לביתו לא עבר על איסור גזילה.

והנה עיין בספר החינוך מצוה תקע"ז (מצוה תקע"ז - שלא יקח הפועל בידו יותר על אכילתו) שהקשה מדוע בעינן לאו מיוחד ד"ואל כליך לא תתן" לאסור לפועל ליקח יותר מכדי אכילתו תיפוק ליה דאסור משום גזל. ויש לתרץ קושייתו עפי"ד הרמב"ם שכתב (פי"ב מהל' שכירות ה"ג) "וכן פועל שהוליך בידו ממה שעשה או שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים עובר בל"ת שנא' ואל כליך לא תתן". ונראה דבציור שהפועל הוליך בידו ממה שעשה ונותן ממה שבידו לאחרים ליכא איסור גזילה בעלמא, דמיירי שהפועל נטל את מה שראוי לו לאכול (שלא נטל יתר מכדי אכילתו) ומכיון שיש לפועל זכות ממון לאכול את מה שבידו בעצמו א"כ ליכא בנתינתו לאחרים הפסד ממון להבעלים וחלות איסור גזילה דעלמא דהרי הפועל עצמו היה מותר לו לאכול מהנך פירות. ומשו"ה בעי קרא ד"ואל כליך לא תתן" לאסור הך גוונא בחלות שם איסור מיוחד ד"ואל כליך לא תתן". ונראה דהאיסור ד"ואל כליך לא תתן" הוי חלות שם איסור ממון בפ"ע ואינו אסור מדין איסור גזילה בעלמא, דהרי אינו מפסיד את הבעל הבית שהרי היה לפועל זכות לאכול מאותן הפירות. ונראה דבציור השני ברמב"ם שנטל הפועל יותר מכדי אכילתו ונתן לאחרים בודאי חל איסור גזילה, אולם הרמב"ם סובר דחל נמי איסור ממון מיוחד מלאו ד"ואל כליך לא תתן" ואינו לוקה משום דהוי לאו הניתן לתשלומין¹. והנה איסור רבית ואיסור אונאה הויין חלות שם איסורי ממון שאינן איסור גזילה, והנפ"מ בין איסור ממון לאיסור גזילה הוא דאיסור ממון חל אף כשנותן הממון מדעת כמו ברבית ובאונאה, ואילו איסור גזל חל רק היכא שנוטל ממון מתחת ידי הבעה"ב בעל כרחו ומפסידו ממון וכדכתיב "ויגזול את החנית מיד המצרי". וי"ל דהאיסור ד"ואל כליך לא תתן" הוי חלות שם איסור ממון בפ"ע דניתן לתשלומין ודומה לאיסור רבית ואונאה, וכשהוליך הפועל ונתן ממה שעשה (כדי אכילתו) לאחר ליכא איסור גזילה, דהפועל אינו מפסיד ממון מבעה"ב שהרי היה לו זכות לאכול מאותן הפירות ואינו נוטל ממון מהבעלים בעל כרחו, וחל רק איסור ממון מיוחד ד"ואל כליך לא תתן".

footnotes: ¹ דאם חל איסור ממון מיוחד ד"ואל כליך לא תתן" באופן שנתן כדי אכילתו לחבירו אע"פ דליכא בכה"ג איסור גזילה כש"כ דחל לאו זה גם באופן שנטל יותר מכדי אכילתו ונתן לאחרים בנוסף לאיסור גזילה. והיכא שלקח הפועל יותר מכדי אכילתו ונתן לאחר הוא עובר בב' לאווין: א) ואל כליך לא תתן, ב) לא תגזול. ועיין בס' החינוך (מצוה תקע"ז) שכתב וז"ל שנמנע השכיר מלקחת ממה שיעבוד בו יותר על אכילתו וע"ז נאמר ואכלת כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן וכו' ועובר ע"ז בין איש בין אשה וכו' ולקח ממה שהוא עובד בו יותר על אכילתו עבר על לאו זה עכ"ל. ויש לדקדק דהחינוך רק נקט גוונא שנטל יותר מכדי אכילתו ונתן לאחר ומדקדוק לשונו משמע דרק בכה"ג עבר על הלאו ד"ואל כליך לא תתן" ואם נטל כדי אכילתו ונתן לאחר לא עבר על לאו זה. ונראה דלכן הקשה החינוך דתיפוק ליה דאסור משום לאו דגזילה. אמנם מהרמב"ם משמע דאף כשנטל כדי אכילתו ונתן לאחר עבר בלאו ד"ואל כליך לא תתן" אע"פ שאין בכה"ג איסור גזילה. ולשיטתו מיושבת קושיית החינוך. (רבינו זצ"ל). ועיין בהגהות הגרי"פ לרס"ג (מצוה ל"ת רס"ז) שהעיר דמלשון הרמב"ם בספה"מ מל"ת רס"ח משמע דהאיסור ד"ואל כליך לא תתן" הוא רק באופן שלקח יותר מכדי אכילתו. אמנם הגרי"פ דייק דמלשון הרמב"ם (בפי"ב מהל' שכירות ה"ג) "וכן פועל שהוליך בידו ממה שעשה וכו' עובר בלא תעשה שנאמר ואל כליך לא תתן" משמע דחזר בו ממש"כ בספה"מ וסובר דאף בנטל כדי אכילתו עבר בלאו ד"ואל כליך לא תתן", ומשו"ה מנה לאו זה אע"פ שכבר מנה לאו דגזילה דכשנטל כדי אכילתו ליכא איסור גזילה ואינו עובר אלא באיסור מיוחד ד"ואל כליך לא תתן", ואילו כשנטל יותר מכדי אכילתו עבר בלאו דגזילה.

ולפי"ז י"ל דזהו כוונת הרמב"ם במש"כ "וכן פועל שהוליך בידו ממה שעשה או שלקח יתר על אכילתו עובר בלא תעשה שנאמר ואל כליך לא תתן ואין לוקין על שני לאווין אלו שאם אכל או הוליך חייב לשלם", וצ"ב מהו כוונת הרמב"ם במש"כ "וכן פועל שהוליך וכו'" דמהי ההשוואה בין האיסור ד"ואל כליך לא תתן" לאיסור ד"וחרמש לא תניף" שכללן הרמב"ם בהלכה אחת והשווה אותם דאין לוקין עליהן משום דחייב לשלם. ונראה דהרמב"ם מדמה הלאו ד"ואל כליך לא תתן" ללאו ד"וחרמש לא תניף" דבתרווייהו חל חלות שם איסור ממון אע"פ שאיננו לוקח ממון מהבעל הבית בעל כרחו והבעה"ב אינו מפסיד כלום, אולם מאחר שהפועל לקח שלא כדין פקע היתר הפועל לאכול וחל איסור ממון מיוחד דפועל אך אינו אסור מדין גזילה. והצד השוה בין האיסורים הוא דהויין איסורי ממון אבל לא חל מחמתן איסור גזילה. ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שכירות ה"ב) וז"ל מה בין העושה בתלוש לעושה במחובר שהעושה בתלוש אוכל בדבר עד שלא נגמר מלאכתו ומשתגמר מלאכתו אסור לו לאכול והעושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו כגון שיבצור ויתן בסל עד שימלאנו וינפץ הסל וכו' ואינו אוכל אלא עד אחר שימלא הסל עכ"ל. ומבואר דמותר לפועל לאכול בתלוש ואע"פ שמבטל ממלאכתו בשעה שאוכל, ומוכח מזה שביטול מלאכה כדי לאכול בעצם מותר לפועל אלא שנאסרה במחובר מאיסור מסוים ד"וחרמש לא תניף", דההיתר אכילה לפועל כולל גם היתר להבטל ממלאכה אילולא הלאו ד"וחרמש לא תניף" דחל במחובר ולא בתלוש. ומוכח דאין זה איסור גזילה בעלמא אלא דמאחר דחל איסור מסוים ד"וחרמש לא תניף" פקע זכות הפועל לאכול במחובר שלא בשעת גמר מלאכה והאיסור ד"וחרמש לא תניף" הוי חלות שם איסור ממון בפני עצמו ולא חל איסור גזל דעלמא.

ובספר החינוך תירץ וז"ל לפי שידמה הפועל שלא יהיה לו חטא בלקחו מגידולי הקרקע בעת הקציר או הבציר, שדרך בני אדם שלא להקפיד בדבר כל כך כמו שהם מקפידים במה שיש להם בתוך הבית, ע"כ היה מחסדיו ית' להרבות עליו האזהרות במה שהכשלון מצוי, וכענין שאמרו רז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות עכ"ל. ונראה לומר דר"ל דעיקר הלאו דגזילה הוא היכא דאיכא קפידא בדבר, אולם בפועל חידשה התורה איסור סייג לאיסור גזילה מקרא ד"ואל כליך לא תתן", דהוי לאו טפל לאיסור גזילה - דאסור לפועל לאכול בעת הקציר אע"פ שיש סברא שאין הבעלים מקפידים ע"ז כל כך.¹

footnotes: ¹ וביאר רבינו זצ"ל דגדר סייג דאורייתא היינו דמהוה איסור טפל לעיקר הלאו, והביא ראייה לזה מדברי אבות דר' נתן פ"ב "איזהו סייג שעשתה התורה לדבריה וכו' הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב וכו'", ונראה דאיסור חיבוק ונישוק וקריבות אינו חלות איסור לאו בפני עצמו - אלא דעיקר הלאו דעריות הוא איסור ביאה בעריות, אמנם מהקרא דלא תקרבו לגלות ערוה נלמד שהתורה אסרה חיבוק ונישוק דאף חיבוק ונישוק הויא בכלל חלות איסור ערוה, אלא דעיקר הלאו שיש בה כרת היינו ביאה, אבל חיבוק ונישוק וקריבות אסור מדין איסור עריות מדין לאו טפל. ואין האיסור קריבה לערוה חלות שם איסור בפ"ע ולאו בפ"ע אלא דמהוה לאו טפל לאיסור ביאה בעריות. ויתכן דנפ"מ לגבי דין יהרג ואל יעבור, דלפימש"נ דהאיסור דחיבוק ונישוק הוי לאו טפל וחלות שם איסור ערוה י"ל דחל ביה דין יהרג וא"י. משא"כ אי הוי חלות שם איסור לאו בפנ"ע י"ל דלא חל ביה דין יהרג וא"י. ולפי שיטת החינוך י"ל דאיסור פועל הוי לאו טפל לגזילה ויתכן דנפ"מ דפסול עדות מדין רשע דחמס כמו בלאו דגזילה. (רבינו זצ"ל)

גמ'. השוכר את הפועל לעדר ולקשקש תחת הזיתים הרי זה לא יאכל וכו' קצץ אחת אחת יאכל שתים שתים לא יאכל. ופירש רש"י בד"ה קצץ וז"ל והתנה עם בעה"ב ע"מ שאוכל הוי ליה כעין מקח. אחת אחת אוכל דפחות משתים לא חייל איסור שם גורן בדבר שלא נגמרה מלאכתו. שתים שתים לא יאכל, דשתים מכי מטי להו מילתא דחשיבותא כגון קציצה או מקח חייל עלייהו שם גורן וכו' וקביעותא דקציצה ומקח דרבנן היא וכו' דמדאורייתא אין חילוק בין שתים לאחת עכ"ל. ועיין בתוס' (ד"ה קוצץ אחת אחת) שכתבו וז"ל פירש בקונטרס קצץ עם בעה"ב על מנת שיאכל דהשתא הוי כעין מקח נראה לרבנו תם דלפירושו קאי ארישא אשכרו לעדור, דאי אשכרו לקצור למה יתנה בחנם כיון דמן התורה אוכל וקציצה נמי אמאי מהניא שלא יאכל שתים שתים כיון דעל חנם הוא קוצץ עכ"ל. ומשמע דרש"י ותוס' נחלקו מתי קציצה קובעת למעשר, דתוס' סובר שהקציצה קובעת כששכרו לעדור, דאילו בשכרו לקצור אוכל מה"ת ולא צריך קציצה ע"ז, ובשכרו לעדור מכיון שאין לפועל זכות אכילה מה"ת מועיל קציצה לקבוע למעשר. אמנם מסתימת לשון רש"י משמע דס"ל דקציצה חלה אף כששכרו לקצור. ונראה דרש"י סובר דעצם מעשה הקציצה קובעת למעשר דהוי "כעין מקח" ואע"פ שהקציצה לא חלה בשכירות מכיון דיש לפועל בלאו הכי זכות אכילה מה"ת, דרש"י סובר דמעשה מקח קובע למעשר ולא חלות מקח. ואילו ר"ת ס"ל דמקח חל רק היכא דאיכא חלות מכירה מהמוכר ללוקח, והיכא דכבר יש לפועל זכות אכילה מה"ת לא חלה הקציצה לקבוע למעשר, דלתוס' רק שינוי חלות בעלות מהוה מקח לקבוע למעשר. א"נ י"ל דרש"י סובר דאע"פ שבלי קציצה זוכה הפועל בפירות מעצמו מדין "כנפשך" מ"מ במקום קציצה נהפכה זכות הפועל להיות זכייה שקבל בהקנאה מבעה"ב ומשו"ה הו"ל מקח¹. ועיין בהמשך התוס' שכתבו בשם הר"ח וז"ל ור"ח פירש קצץ שהתנה שלא לאכול אלא עשר פירות או עשרים עכ"ל, ומבואר דהר"ח סובר דחל הקציצה להגביל את כמות הפירות שהותר לפועל לאכול וקציצה זו קובעת למעשר כמקח. ויל"ע האם רש"י חולק על הר"ח או לא, האם ס"ל דהגבלת זכות פועל מהוה מקח, די"ל דרש"י סובר שמעשה קציצה ומעשה מקח שנותן לפועל זכות לאכול כדינו קובע אע"פ שיש לו כבר זכות מה"ת לאכול אבל אם הגביל זכות הפועל לאכול לא חל שם מקח לקבוע למעשר, ודלא כרבנו חננאל. ויתכן דשאלה זו תלויה בב' פשטים הנ"ל ברש"י אך קשה להכריע היאך לתלותה בהם. וי"ל דלפי התורה הפועל אוכל "כנפשך שבעך" ואין בזה שיעור מסוים של מספר וכשהגבילו לאכול מספר מסוים של פירות וכדפירש הר"ח הו"ל הסכם חדש שחלוק ביסודו מדין התורה ובין רש"י ותוס' ס"ל דהו"ל מקח.

footnotes: ¹ ויתכן דיש נפ"מ לדינא דבלי קציצה י"ל דיש לפועל היתר לאכול אך אין על בעה"ב חלות שעבוד ממון לשלם לו עבור הפירות. ואילו אם קצץ חל על הבעה"ב שעבוד ממון לשלם לפועל עבור הפירות.

והנה עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שכירות ה"י) וז"ל ולא יאכל ענבים ודבר אחר ולא יאכל בפת ולא במלח ואם קצץ על בעל הבית על שיעור מה שיאכל אוכל אותו בין במלח בין בפת בין בכל דבר שירצה וכו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל דוקא אחת אחת בספיתת מלח עראי אבל לא מליחה גמורה ולא עם הפת משום איסור טבל עכ"ל. והראב"ד משיג שאם אכלו במלח חל קביעות למעשר וא"כ צ"ע מדוע פסק הרמב"ם שבקציצה הפועל יכול לאכול במלח כפי מה שקצץ. ועיין במגיד משנה שתירץ "והנראה אלי שרבנו לא הכניס עצמו בכאן בדין המעשר אלא בדינו עם בעה"ב, ובודאי דבשתים חייב לעשר וכבר כתב כן רבנו בארוכה בפ"ה מהל' מעשרת ומכל מקום בדינו עם בעה"ב אוכל כמה שירצה ומעשר וכ"כ הרמב"ן קצץ א' א' אוכל ב' ב' לא יאכל פירוש דלא יאכל משום מעשר ולא יאכל עד שיעשר קאמר אבל מעשר הוא משלו עם ירצה". ועיין (בפ"ה מהל' מעשר ה"ט - הי"א) שכתב הרמב"ם וז"ל השוכר את הפועלים לעשות עמו בפירות בין בתלושין בין במחוברין הואיל ויש להם לאכול מן התורה במה שהן עושין הרי אלו אוכלים ופטורים מן המעשר. ואם התנה עמהן שיאכלו מה שלא זכתה להן תורה כגון שהתנה עמהן הפועל שיאכלו בניו עמו וכו' הרי זה אסור לאכול עד שיעשר הואיל ואוכל מפני התנאי ה"ז כלוקח וכו' קצץ הפועל שיאכל ליטרא של זיתים אוכל אחת אחת ואם צירף חייב לעשר הואיל והוא אוכל דבר קצוב הרי זה כלוקח שאם צירף נקבע, לא קצץ אלא היה אוכל כדין תורה מצרף ואוכל כל מה שירצה והוא שלא יספות במלח אבל עם ספת במלח אחת אחת מותר שתים שתים אסור שהרי נקבעו במלח עכ"ל. והנה בפשטות הרמב"ם ס"ל כרש"י שקציצה קובעת כמקח ואפילו אם היתה לו זכות לאכול בלי הקציצה כי הקציצה מפקיעה את זכות הפועל מה"ת וחלה זכות אכילה מחמת התחייבות של הקציצה בלבד ומשו"ה חל בה דין מקח הקובע למעשרות. ולפי"ז צ"ע בכוונת השגת הראב"ד דהרי הרמב"ם כתב להדיא שאם קצץ וצירף חייב הפועל לעשר ואינו אוכל עד לאחר שיעשר.

ולכאורה היה נראה לבאר את השגת הראב"ד עפי"ד השיטמ"ק בשם רבנו חננאל (דף פט:) וז"ל ורבנו חננאל פירש וכו' והא דקתני אחד אחד אוכל בלא מעשר שתים שתים לא יאכל אפילו עישר שאין לו לאכול אותם שקצץ אלא כדין שזכתה לו תורה, שמזונות מיעטה לו קציצתו ולא רבתה לו לאכול במה שלא היה דינו לאכול כלל אלא מאותו אכילה שזכתה לו קצצו לאכול כך וכך עכ"ל. ונראה דהר"ח סובר דשתים שתים לא יאכל אפילו עם עישר משום שהקציצה חלה להגביל ולמעט אכילת הפועל לכמות מסוימת של פירות, אמנם הפועל צריך לאכול פירות אלו כפי הזכות שיש לו לאכול פירות אלו בדיני התורה, ומאחר שבשתים שתים חל קביעות למעשר והתורה זיכתה את הפועל לאכול עד שיגמרו הפירות למעשר, משו"ה אין הפועל יכול לאכול שתים שתים אפילו עם יפריש מעשר. וי"ל דזוהי נמי כוונת הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם דאע"פ שחל קציצה היינו רק שהפועל אוכל כפי זכות שזכתה לו התורה ומכיון דעפ"י דיני התורה לאחר קציצה וספיתה במלח הוקבע למעשר אסור לו לאכול מבלי להפריש מעשר פקע נמי זכות הפועל לאכול עפ"י דיני ממונות ע"י הקציצה. והראב"ד משיג דהקביעות למעשר מפקיע נמי זכות הפועל לאכול, ומבואר עפי"ד הר"ח הנ"ל. אמנם נראה דהרמב"ם סובר דבקציצה הפועל אוכל הפירות מדין התחייבות ודעת מקנה של הבעלים, ואינו אוכל מדין זכות התורה, ומשו"ה אפילו קצץ וחייב לעשר הריהו מעשר ואוכל, ועל כן לאחר שמפריש מעשר אוכל הוא את השאר וכמש"כ המגיד משנה.

ועוד יתכן לפרש שיטת הרמב"ם דס"ל נמי כשיטת הראב"ד דאע"פ שקצץ עם בעה"ב אכילת הפועל היא רק כפי הזכות שהתורה נתנה לפועל, ונחלקו הרמב"ם והראב"ד האם עצם חלות איסור טבל מפקיע זכות הפועל לאכול או רק גמר מלאכה דמירוח. דהראב"ד סובר דאם ספת במלח או שאוכל שתים שתים חל איסור טבל ופקע זכות והיתר אכילת הפועל אף בלי גמר מלאכה. משא"כ הרמב"ם סובר דפקע זכות הפועל רק לאחר גמר מלאכה דמירוח, וע"כ סובר דאע"פ שחל טבל ע"י קציצה יכול הפועל לעשר ולאכול שתים שתים דזכותו לא פקעה אא"כ חלה גמר מלאכה ממש, דשם טבל בלי גמר מלאכה אינו מפקיע זכות הפועל מלאכול לאחר שעישר.¹

footnotes: ¹ אך לכאורה פירוש זה קשה, דהרי הרמב"ם פסק (פ"ג מהל' מעשר ה"ג) דהששה דברים קובעים למעשר רק אחרי גמר המלאכה וא"כ כשקצץ לאכול שתים שתים נחשב כלאחר גמר מלאכה ופקעה זכות הפועל לאכול. וצ"ל דלהרמב"ם כשקצץ לאכול שתים שתים הפועל אוכל מדין התחייבות ולא מחמת זכות הפועל. אמנם עיין לקמן בשיעורים שביארנו די"ל דלהרמב"ם הקציצה חלה מדין מתנה ע"מ שכתוב בתורה, וא"כ י"ל דהפועל אוכל מדין זכות פועל אפילו אחרי גמר מלאכה דהתנאי מועיל שיאכל גם שלא כעצם דינו מה"ת, ואפילו אחרי גמר מלאכה נמי אוכל מדין פועל מחמת התנאי.

אמנם יש להעיר דלפי מש"נ דהראב"ד סובר כרבינו חננאל שאין הפועל אוכל אלא כפי הזכות שזיכתה התורה ואף כשקצץ עם הבעל הבית א"כ צ"ע מדוע ס"ל להראב"ד והר"ח דכשקצץ מותר לפועל לאכול בספיתא במלח, דהרי הו"ל ענבים ודבר אחר וליכא זכות לפועל לאכול באופן כזה. וי"ל דהאיסור דענבים ודבר אחר הוא משום דאיכא חשש שמא יאכל הפועל יותר מדאי (וכדפרש"י דף פט: בד"ה אכשורי גברא) אבל היכא דקצץ והגביל אכילתו ליכא למיחש להכי. אי נמי י"ל דהקציצה חלה להתיר האיסור דענבים ודבר אחר, דהאיסור דענבים ודבר אחר הוא משום דצריך לאכול החפצא כמות שהוא, והוי חלות איסור ממון מסוים, אולם מעיקר הדין חל זכות פועל לאכול אף ע"י דבר אחר דלא אמרינן דבענבים ודבר אחר פקע כל זכות הפועל לאכול, אלא דחל איסור אכילה, והקציצה חלה להתיר האיסור שאין הדבר אחר נחשב לשינוי בחפצא. משא"כ ע"י גמר המלאכה דחל שם טבל פקע עצם זכות הפועל לאכול מעיקרא דדינא ואין הקציצה מועלת לחדש לפועל זכות אכילה לאחר גמר המלאכה וחלות שם טבל, דהקציצה אינה חלות התחייבות חדשה.

ולפי"ז נמי מבואר למה הרמב"ם הביא דין קציצה בהל' שכירות (פי"ב הי"ב) רק בנוגע לאכילה במלח ובפת ולא בשאר האופנים שאין הפועל אוכל בהם כלל כמו בחולב ובמנכש (שם ה"ד) דס"ל דקציצה חלה מדין תנאי ע"מ שכתוב בתורה שנותנת זכות אכילה מדין פועל ולא חל הקציצה מדין התחייבות בעלמא, ומשו"ה מועילה לענין זכות אכילת פועל ולאכול גם עם מלח ופת דהיינו לשנות באופן האכילה. אולם היכא דליכא זכות אכילה מה"ת כלל אין קציצה מועלת. ומבואר דביסוד הדין דקציצה הרמב"ם הסכים להראב"ד והר"ח דחל מדין פועל ולא מדין התחייבות בעלמא אלא דפליג עליהם בנוגע לטבל וכנ"ל.

רש"י ד"ה קצץ וז"ל והתנה עם בעל הבית ע"מ שאוכל וכו' עכ"ל.

לכאורה מוכח מרש"י דאפשר להתנות תנאי בשכירות דמעיקרא לשנות את דיני אכילת הפועל. ויש לעיין בזה, דהנה בעל מנת שלא יחול דיני יובל דנו בראשונים (עיין בשיעורים לפרק הזהב בענין יובל) האם תנאי מועיל ואע"פ דהוי תנאי דבממון דבעלמא חל להתנות ע"מ שכתוב בתורה אך שאני יובל מדהוי אפקעתא דמלכא א"א להתנות עליו, כלומר דיש לומר דאין דין יובל חלק מעצם חלות דיני המכירה אלא דין צדדי דחל ומפקיע את המכירה בשעת היובל ולכן א"א להתנות תנאי עליו, כי ניתן להתנות תנאי רק על דין דחל בעצם מעשה וחלות המכירה ולא על דין צדדי דחל בתורת מפקיע מבחוץ, וכדמצינו במקדש אשה ע"מ שאין עלי שאר כסות ועונה דהתנאי חל כי חיוב שאר כסות ועונה הוא מעצם חלות הקידושין. וכן צ"ל בע"מ שלא תשמיטני שביעית דהתנאי חל כי דין השמטת המלוה בשביעית הוי דין בעצם חלות ההלואה דמיעקרא ואינו דין דחל אח"כ בשעת השמיטה. וכן ניתן להתנות על המכירה שלא יחול בה דין אונאה כי אונאה הוי מדיני המכירה דמעיקרא ולכן יש להתנות עליו. משא"כ אי יובל הוי אפקעתא דמלכא אזי הפקעת יובל אינה דין דחל בעצם המכירה אלא הוי דין צדדי שחל אח"כ ואי אפשר להתנות עליו. ולולא דברי רש"י הו"א שהקציצה שבסוגיין אינה חלה מדין תנאי אלא מדין התחייבות נפרדת שהבעה"ב והפועל הסכימו עליה ביניהם והתחייבו בה בקנין (או בסודר או בתחילת המלאכה). אך מרש"י משמע דחל על דין אכילת פועל חלות דין תנאי ויכול להתנות ע"מ שכתוב בתורה. ויוצא דרש"י סובר דזכות אכילת פועל הוי דין בעצם השכירות דמעיקרא ומשו"ה ניתן להתנות עליה. ולפי"ז מבוארת שיטת רש"י דר"ת הקשה עליו היאך חלה הקציצה להפקיע את דין התורה דאכילת פועל דחל מ"מ ואפילו אם קצצו, דלרש"י לא מיירי בהתחייבות נפרדת דבאמת התחייבות בעלמא אינה מפקיעה את זכות אכילת הפועל מה"ת אלא מיירי בהתנאת תנאי ע"מ שכתוב בתורה דחלה להפקיע את עצם דין התורה דמעיקרא ולכן פקעה זכות הפועל דאורייתא מחמת חלות התנאי. והנה לישנא דהרמב"ם (פ"ה מהל' מעשר ה"א) הוא נמי לשון תנאי שכתב וז"ל ואם התנה עמהן שיאכלו מה שלא זכתה להן תורה וכו' עכ"ל. וכשיטת רש"י.¹

footnotes: ¹ ולפי"ז ר"ת חולק על רש"י והרמב"ם דס"ל דאכילת פועל הויא דין צדדי דחל מאפקעתא דמלכא דא"א להתנות עליו בתנאי. וחתן רבינו זצ"ל הרה"ג ר' אהרן ליכטנשטין זצ"ל הציע בשעת השיעור דיש לתלות שאלה זו בספק שבגמ' אי פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל, דאי משלו הוא אוכל י"ל דהיינו מדין שכירות ושייך להתנות בו תנאי, ואילו אי משל שמים הוא אוכל ר"ל דהוי אפקעתא דמלכא וא"א להתנות בו תנאי.

גמ'. ת"ר פרות המרכסות בתבואה והדשות בתרומה ובמעשר אינו עובר משום בל תחסום. עיין ברש"י ד"ה המרכסות בתבואה וז"ל ששורין שעורין במים ומייבשין אותן בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והוא חושלא עכ"ל. ונראה דרש"י סובר דאין זה דישה גמורה אלא דדש לאחר גמר מלאכה ומשו"ה ליכא איסור לא תחסום שור בדישו, דכמו שפועל אינו אוכל לאחר גמר מלאכה ה"ה לבהמה¹. אמנם עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שכירות ה"ד) וז"ל ופרות המהלכות על התבואה לפי שירט להם הדרך אינו עובר עליהם משום בל תחסום עכ"ל, ובהשגות הראב"ד שם כתב וז"ל א"א דומה שהוא מפרש פרות המרכסות בתבואה כלומר עוברות על התבואה דרך הליכתן למקום אחר כדי לקצר הליכתן והמפרשים לא כך פירשו אלא תבואה שנשרית במים ורוצה להשיר קליפתה והוא חושלא עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר שאם דשה הפרה בדרך הליכתה כשהיא הולכת לקצר את הדרך ליכא לאו דלא תחסום שור בדישו, (וכן נקטו המגיד משנה והמל"מ שם). ונל"ב דהרמב"ם סובר דאע"פ דקיי"ל דהליכת פועל למלאכה הויא התחלת המלאכה המחייבת מ"מ היתר אכילת פועל מדאורייתא ואיסור לא תחסום תלוי בעסק במלאכה ממש, דבעינן צירוף בין המלאכה והחפצא שאוכל וכדקיי"ל דהעוסק בגפן זה אינו אוכל מגפן אחר (וכדמבואר ברמב"ם פי"ב הל' שכירות ה"י), ולכן כשהולכות הפרות ממקום למקום לקצר את הדרך ודשות את התבואה בדרך הליכתן ליכא איסור לא תחסום, דליכא צירוף בין הפעולה דהליכה והחפצא שאוכלת ואינו נחשב כאילו הפרות עוסקות במלאכה ולכן בכה"ג ליכא איסור לא תחסום שור בדישו.

footnotes: ¹ וכ"כ המאירי דף צ. ד"ה פרות המרכסות בשם רש"י, אך המאירי ס"ל דלא חל דין גמר מלאכה בבהמה. ונראה לבאר שיטתו עפי"ד הגר"ח זצ"ל דדין אכילת פועל הוי זכות ממון ופקע זכותו בגמר מלאכה, משא"כ דין בהמה הוי חלות איסור חסימה וחל בכל אופן שהבהמה דשה.

תוס' ד"ה המרכסות. וז"ל לא לעשות לחם מיירי דהיכא דשייכא חלה לא אזלינן בתר גמר מלאכה למעשר אלא בתבואה לעשות קליות או שתית מיירי עכ"ל.

והנה מדברי התוס' משמע דאזלינן בתר כוונת הבעלים ואם כוונתם ללחם אזי אזלינן בתר גמר מלאכה לחלה ואם כוונתם לקליות אזלינן בתר גמר מלאכה למעשר. אך לכאורה שיטה זו דלא כמש"כ תוס' לעיל (דף פט.) ד"ה אמר רבינא דס"ל דאזלינן בתר גמר מלאכה למעשר בתמרים וכדומה דלא שייך בהם חלה ואילו דבר ששייך בו חלה כדגן אזלינן בתר גמר מלאכה לחלה, ואינו תלוי בכוונה אלא בחפצא, (ועיין בשיטמ"ק דף פט. בשם הריטב"א והרמב"ן).

גמ'. ת"ר פרות המרכסות בתבואה והדשות בתרומה ומעשר אינו עובר משום בל תחסום אבל מפני מראית העין מביא בול מאותו המין ותולה לה בטרסקלין שבפיה.

עיין ברש"י (ד"ה תרומה ומעשר) שכתב וז"ל דסתם דיש לאו בתרומה ומעשר משתעי קרא דאין תרומה ומעשר סתם אלא מן המירוח ואילך כדכתיב כדגן מן הגורן עכ"ל. והקשו עליו בתוס' בד"ה (והדשות) וז"ל תימה דא"כ אפילו הן חולין מתוקנים לא יעבור דאין רגילות קודם מירוח עכ"ל. ונראה לתרץ דס"ל לרש"י דחלות שם תרומה שוה לגמר מלאכה להפקיע זכותי פועל דכי היכי דגמר מלאכה למעשר - דהיינו מירוח מפקיע זכותי פועל ה"ה חלות שם תרומה ומעשר מפקיע זכותי פועל, דמאחר דסתם תרומה הויא לאחר גמר מלאכת המירוח, לכן עצם חלות שם תרומה חל בה נמי חלות שם גמר מלאכה להפקיע זכות הפועל. משא"כ בחולין מתוקנים דליתא בהם חלות שם בחפצא ולכן לא חל בהם שם גמר מלאכה.

ועיין בתוס' (ד"ה והדשות במעשר וכו') וז"ל ונראה דטעמא משום דכתיב דישו דמשמע הראוי לו, ומעשר ממון גבוה הוא ותרומה נמי לישראל אסור ליתן לפני בהמתו ואפילו כהן דוקא כרשינין שהוא מאכל בהמה מותר להאכיל ולא חטין משום הפסד תרומה וכו' עכ"ל. ומבואר דתוס' ס"ל דאין איסור לא תחסום שור בדישו כשדש בתרומה ומעשר משום דלא הוי דיש הראוי לו. והנה יש לעיין בגדר האיסור לישראל להאכיל לבהמתו תרומה והאיסור לכהן להאכיל לבהמתו חיטין של תרומה - אי הויין חד איסורא או לא. ועיין בתוס' ביבמות (דף סו: ד"ה לא יאכלינה כרשיני תרומה) שהקשו דתנן (עירובין כו ב) מערבין לישראל בתרומה ומוכח דתרומה מותרת בהנאה לישראל, וא"כ מדוע אין הכהן יכול להאכיל בהמת ישראל כרשיני תרומה, ותירצו וז"ל אר"ת דהיינו דוקא הנאה שאין של כילוי אבל הנאה של כילוי כגון להאכיל לבהמתו אסור וכן להדליקה ולהסיקה תחת תבשיל כדתנן במס' תרומות מדליקין בשמן של תרומה במובאות האפילות ע"ג כהן ברשות כהן פירוש כשיש שם כהן שצריך לאותה אורה וכו' אבל לא ברשות ישראל עכ"ל. ובפשטות יסוד האיסור הוא משום דהוי כילוי של תרומה שלא כמצוותה - דחל קיום ודין ניתן בחפצא של תרומה להיות נאכל כמצוותה¹. ולפי"ז י"ל דהמאכיל תרומה לבהמת ישראל וכן כהן שהאכיל בהמתו חיטין תרווייהו נאסרו משום אותו איסור דמבטל את קיום הניתן שבחפצא של התרומה דחל כילוי של התרומה שלא כמצוותה. אמנם עיין בתוס' ישנים (שם אות א') וז"ל וה"ר משה תירץ דכל הנאות של תרומה מותרות לישראל רק להאכיל לבהמתו משום דהויא בכלל נפש כדדרשינן על נפשות מת לא יבא שומע אני אפילו נפש בהמה וכו' משמע דבהמה הויא בכלל נפש, ולהכי אמרינן הכא דהיכא שהפרה של ישראל אין להאכילה תרומה כדכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דבעינן שהנפש יהא קנין כספו כשאוכל בתרומה עכ"ל, (וכ"כ הר"ש פי"א מס' תרומות מ"ט בשם ה"ר משה ב"ר אברהם). ומבואר דס"ל דהאיסור להאכיל בהמת ישראל תרומה הויא חלות איסור אכילת זרות, ולפי"ז צ"ל דהאיסור לכהן להאכיל בהמתו חיטין של תרומה הוי איסור בפ"ע - דאסור לכלות תרומה שלא כמצוותה.

footnotes: ¹ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי (פ"א מהל' תרומות הי"ח עמ' קמ"ב) שביאר רבינו זצ"ל יסוד זה בשיטת ר"ת, דלכאורה צ"ע בשיטת הר"ת שמחלק בין הנאה של כילוי שאסורה לזר להנאה שאינה של כילוי שמותרת לזר, דאי חל בתרומה איסור הנאה לזר מהו הנפ"מ בין הנאה של כילוי להנאה שאינה של כילוי, דבכל איסורי הנאה שבתורה לא מצינו חילוקי הנאות. ועוד צ"ע מהו יסוד ההיתר דהיכא שגם כהן נהנה אזי מותרת הנאה נמי לזר. ועל כרחך מוכח דלא נאמר בכלל חלות דין איסור הנאה בתרומה והא דאסור הנאה של כילוי הוא איסור בפ"ע מהלכות ניתן - דהחפצא של תרומה ניתנה לאכילה לכהנים, וכשנהנה זר הנאה של כילוי החפצא נאכלת שלא כדינה ואסור מפני שמבטל את קיום הניתן שבחפצא, עיי"ש באריכות ואכמ"ל.

והנה בתוס' דידן נקטו דתרומה הויא דיש שאינו ראוי לו דהרי אסור לכהן להאכיל לבהמתו חיטי תרומה משום הפסד תרומה, ויל"ע מהי כוונתם דיש איסור הפסד תרומה דהיינו לכלות תרומה שלא כמצוותה, האם זה קאי בין על כהן שמאכיל לבהמתו חיטי תרומה ובין על ישראל שמאכיל לבהמתו כרשיני תרומה - דיש איסור כילוי תרומה שלא כמצוותה וכשיטת ר"ת, או"ד דאיסור הפסד תרומה קאי רק על להאכיל בהמת כהן חיטי תרומה, אבל בישראל המאכיל לבהמתו כרשיני תרומה חל איסור זרות ולא רק איסור הפסד תרומה וכילוי שלא כמצוותה, וכשיטת הר"ר משה הנ"ל. אולם ממש"כ דחל איסור לכהן להאכיל לבהמתו חיטין ומשו"ה הוי דיש שאינו ראוי לו וליכא איסור לא תחסום, מוכח דס"ל דהאיסור שלא לכלות תרומה שלא כמצוותה מפקיע הדיש מדין דיש הראוי לו. אמנם עיין ברש"י לקמן ד"ה ממון גבוה וז"ל וגבי תרומה מיתוקמא שהיתה פרה של ישראל שאסור להאכילה תרומה ואפילו אם דש בה כהן עכ"ל, ועיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שכירות ה"ד) וז"ל פרה של ישראל שהיה כהן דש בה בתרומה ובתרומת מעשר של ודאי וכו' אינו עובר עליהן משום בל תחסום עכ"ל. וצ"ב מדוע נקט דוקא גוונא שהכהן דש עם בהמת ישראל בתרומה ולא נקט גוונא שדש הכהן עם בהמתו בחטין. ומשמע דהרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' ישנים וה"ר משה ב"ר אברהם דהאיסור להאכיל בהמת ישראל תרומה יסודה היא איסור אכילת זרות, משא"כ האיסור לכהן להאכיל חטין של תרומה לבהמתו הוא איסור כללי - שלא לבטל קיום הניתן ומצוותה של התרומה. והרמב"ם סובר דהוי דיש שאינו ראוי לו רק מחמת חלות איסור אכילת זרות דהוי איסור מסוים מדין איסור האכלה - ולא חשיב דיש שאינו ראוי לו מחמת האיסור הכללי שלא להפסיד התרומה מקיום מצותה¹, ומשו"ה דוקא נקט גוונא שהכהן דש בפרתו של ישראל. אמנם לפי"ז יוצא דלשיטת הרמב"ם חל איסור לא תחסום בכהן שדש עם בהמתו בתרומה וחייב ליתן לבהמתו לאכול, וצ"ע דא"כ שוב יעבור באיסור כילוי תרומה שלא כמצוותה. ויתכן לתרץ דיכול הכהן להאכילה ע"י טרסקלין שבפיה ואינו חייב להאכילה ממה שהפרה דשה בה, ומ"מ לפי"ז כהן שדש בפרתו חטין של תרומה וחסמה יעבור בלאו דלא תחסום שור בדישו, דרק כשדש בבהמת ישראל הוי ליה דיש שאינו ראוי לו, ויל"ע בזה דחידוש הוא².

footnotes: ¹ ורבינו זצ"ל הוסיף דאם האיסור הוא מדין איסור זרות אזי י"ל דהוי איסור בקום ועשה משא"כ אם האיסור מדין כילוי תרומה שלא כמצוותה עובר על האיסור בשב ואל תעשה. ויתכן דמשו"ה סובר הרמב"ם דרק חלות שם איסור זרות דהוא איסור בקום ועשה מפקיע חלות שם דיש הראוי לו משא"כ איסור כילוי תרומה שלא כמצוותה דהוי איסור כללי ועובר בשב ואל תעשה אינו מפקיע הדיש מלהיות דיש הראוי לו, ומשו"ה נקט דוקא גוונא שהכהן דש בפרתו של ישראל, ולא שדש בפרתו בחיטין. ² ועיין במנחת חינוך מצוה תקצ"ו אות ה', וברמב"ם פ"ו מהל' תרומות ה"א ובמשנה למלך שם.

ועיין בשיטה מקובצת בשם הריטב"א דמכיון דיש אופן בתרומה שמותר לחסום וכגון בפרת ישראל דאינו דיש הראוי לו אזי כל אופני תרומה ממועטים מאיסור חסימה ואפילו כהן שדש בכרשיני תרומה. והיא שיטה שלישית בנוסף לשיטת התוס' והרמב"ם. והריטב"א סובר שתרומה אינה דיש בכל אופן מכיון דלפעמים הוי דיש שאינו ראוי לו. אך צ"ע בשיטת רש"י דבתחילת הסוגיא נקט דתרומה דעלמא אינה דיש ומשמע דבכל אופן מופקעת מחסימה בדומה לשיטת הריטב"א, וקשה דלקמן כתב רש"י דמיירי בפרת ישראל ומשמע דס"ל כהרמב"ם דחל דין דיש שאינו ראוי לו רק באופן הזה ואילו בשאר האופנים וכגון כהן שדש בפרתו בכרשיני תרומה חל איסור חסימה וכשיטת התוס', וצ"ע.