גמ'. ואיבעית אימא הא והא במעשר שני ולא קשיא הא ר"מ הא ר"י, הא ר"מ דאמר מע"ש ממון גבוה הוא הא ר' יהודה דאמר מע"ש ממון הדיוט הוא וכו' והא בעי חומה, כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי.

הנה ביארנו דלפי התוס' (בד"ה והדשות) האיסור להפסיד תרומה מקיום מצותה מפקיע חלות השם דיש הראוי לו, ולכאורה לפי"ז י"ל דהוא הדין בנוגע למע"ש - דמאחר שחל דין ניתן וקיום מצוה בחפצא של המע"ש להאכל בירושלים משו"ה אסור להאכיל מע"ש לבהמתו דמפסיד קיום הניתן והמצות אכילה שבחפצא, וא"כ תיפוק ליה דמשו"ה דישה במע"ש הויא דיש שאינו ראוי לו וליכא בכה"ג איסור לא תחסום, וצ"ע מדוע הוצרכה הגמ' לומר דהוי דיש שאינו ראוי לו רק למ"ד דמע"ש ממון גבוה. ובשלמא לשיטת ה"ר משה ב"ר אברהם והתוס' ישנים דלא פקע שם דיש הראוי לו מחמת איסור הפסד תרומה מקיום מצותה והא דתרומה הוי דיש שאינו ראוי לו הוא מחמת איסור זרות, י"ל דמאחר דליכא איסור זרות במע"ש משו"ה בעינן לטעמא דמע"ש ממון גבוה הוא¹. אולם אליבא דהתוס' צ"ע מדוע תירצה הגמ' דהברייתא דס"ל דליכא איסור לא תחסום כשדש במע"ש סוברת דמע"ש ממון גבוה.

footnotes: ¹ ופטור משום דאינו "רעך" כמו דהקדש אינו "רעך" דאינו דיש שלו. ועיין בראשונים דס"ל דגם דישה גזולה אינו דישו לאסור בחסימה דאינו שלו וה"ה במעשר שני למ"ד מע"ש ממון גבוה.

ונראה ליישב תירוץ הגמ' אליבא דתוס' לפי מש"כ התוס' ביבמות (דף עג. ד"ה נכסי כהן) וז"ל ואכילת בהמה דשריא במעשר שני בשעת דישה למ"ד ממון הדיוט נראה דבשלא בשעת דישה אסור מיהא מדרבנן ולמ"ד ממון גבוה נראה דאסור מה"ת להאכיל לבהמה עכ"ל. ומבואר מדבריהם דהאיסור להפסיד מע"ש מקיום מצותה תלוי במחלוקת האם מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט, דלמ"ד מע"ש ממון הדיוט האיסור להאכיל לבהמתו מע"ש הוי רק איסור מדרבנן¹, ומשו"ה מה"ת הוי דיש הראוי לו וחל איסור לא תחסום במע"ש (ודומה לגידולי תרומה דקרינן ביה דיש סתמא דלאו תרומה הן מה"ת). ולמ"ד ממון גבוה חל איסור מה"ת להאכיל בהמתו מע"ש² והוי דיש שאינו ראוי לו, וליכא איסור לא תחסום במע"ש. ולפי"ז י"ל דזהו כוונת הגמ' לתרץ דלפי ר' יהודה דמע"ש ממון הדיוט ליכא איסור מה"ת להפסיד מע"ש מקיום מצותה והוי שפיר דיש הראוי לו, משא"כ לר"מ דמע"ש ממון גבוה דחל איסור הפסד מע"ש מה"ת והוי דיש שאינו ראוי לו.

footnotes: ¹ דמדאורייתא מע"ש הוי לכם לכל צרכיכם וליכא איסור לכלות את החפצא דמע"ש שלא כמצותו דאם לא אכל את המע"ש בירושלים נהי דחסר לו קיום מצוה אך לא עבר על איסור. ² דהמע"ש קדוש למצוותו לה' להאכל בירושלים ואם כילה אותו עבר על איסור.

אמנם נראה דהרמב"ם חולק על התוס' בזה וס"ל דאף לשיטת ר' יהודה דמע"ש ממון הדיוט חל איסור הפסד מע"ש מה"ת, דעיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מעשר שני הי"ז - הי"ט) שכתב וז"ל מעשר שני ממון גבוה הוא שנא' לה' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר, ואין מקדשין בו את האשה, ואין מוכרין אותו, ואין ממשכנין אותו, ואין מחליפין אותו ואין מהרהרין אותו. כיצד אין ממשכנין אותו לא יכנס לביתו וימשכננו מעשר שני שלו וכו' כיצד אין מחליפין אותו לא יאמר לו הא לך יין מעשר ותן לי שמן מעשר וכו', מעשר שני אין שוקלין כנגדו אפילו דינרי זהב וכו' עכ"ל. וצ"ע דהרמב"ם כלל כאן בהלכה אחת הדין דאין קנין למע"ש משום דהוי ממון גבוה ביחד עם שאר איסורים כמו הדין דאין ממשכנין מע"ש דהוי איסור בעלמא ואינו תלוי בהקנאה דהרי בע"ח גובה משכון בעל כרחו דלוה. וכן נקט הרמב"ם בהלכה זו הדין שאין מחליפין מע"ש ואין שוקלין כנגדו, דלכאורה איסורים אלו אינם תלוים בדין מע"ש ממון גבוה ודין הקנאה, וצ"ע. ונראה לבאר דהרמב"ם סובר דיסוד הדין הוא דמעשר שני ניתן לקיום מצותו שבחפצא, ואסור לחלל קדושתו ולהשתמש בו לצרכים אחרים שלא ניתן להם, ומשו"ה אי אפשר להקנות מעשר שני דאין החפצא של מע"ש ניתן לקנין. והרמב"ם סובר דהדין שאין קנין למע"ש וההלכה שאין ממשכנין מע"ש ואין מחליפין מע"ש חד דינא הוא - דאסור לבטל קיום הניתן שבחפצא דהמעשר שני. ולפי"ז יש לבאר מש"כ הרמב"ם (בפ"ה מהל' אישות ה"ד) וז"ל קידשה במעשר שני וכו' אינה מקודשת לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל שנא' במעשר לה' הוא עכ"ל. וצ"ע דלכאורה הוי ליה למימר שאין מקדשין את האשה במע"ש משום דקיי"ל מע"ש ממון גבוה ומעשר שני לא הוי ממונו ומשו"ה ליכא נתינת כסף לקידושין. אמנם הרמב"ם כתב שאינה מקודשת "לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל", ומבואר דהחסרון אינו מחמת דליכא בעלים להקנות המע"ש ומשום דלא הוי ממונו אלא דאין מקדשין אשה במע"ש משום דהחפצא של מע"ש אינו ניתן להשתמש בו לשאר צרכיו, ולכן אי אפשר להקנות מע"ש לקדש בו אשה דהחפצא של מע"ש אינו ניתן לזה, וזהו דין מאיסורי ניתן ולא מטעם חסרון בעלות. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מע"ש הט"ז) שכתב וז"ל אע"פ שניתן לסיכה וכו' ואין עושין ממנו קמיע וכו' שהרי לא ניתנה לרפואה עכ"ל. ומבואר דחל דין ניתן בחפצא של מע"ש להשתמש בו כמצוותו, ואע"פ שניתן לסיכה אין עושין ממנו קמיע משום שלא ניתן לרפואה, ואסור להשתמש במע"ש שלא כמצוותה.

והנה עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מעשר שני הכ"ה) וז"ל המקדיש מעשר שני שלו לבדק הבית הרי זה פודה אותו מי שפודהו על מנת ליתן להקדש את שלו ולמע"ש את שלו עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דיכול להקדיש מע"ש הקדש עילוי לבדק הבית, וצ"ע דהרי הרמב"ם פסק כמ"ד מע"ש ממון גבוה הוא דאינו יכול להקנות מע"ש, וצ"ע א"כ איך ס"ל דחל הקנאה והקדש עילוי לבדק הבית. ונראה דהרמב"ם סובר דאף למ"ד מע"ש ממון גבוה חל דין בעלים על מע"ש, ומעיקר הדין מצד בעלות וזכות ממון יכולים הבעלים להקנות את המעשר שני אף למ"ד מע"ש ממון גבוה. וכן מוכח מהא דהגונב מע"ש משלם קרן להבעלים, וכדמשמע מהרמב"ם (פ"ג מהל' מעשר שני הכ"ד) שכתב וז"ל כבר ביארנו שהמע"ש ממון גבוה הוא לפיכך אנו אומרים שהגונב מע"ש אינו משלם תשלומי כפל והגוזלו אינו משלם חומש עכ"ל, ומלשונו משמע דאינו פטור אלא מכפל וחומש אבל חייב לשלם הקרן לבעלים, וכן כתב הרדב"ז (שם) וז"ל דבכל הני רעהו כתיב ולא הקדש אבל הקרן משלם דממון שיש לו תובעין הוא עכ"ל. ומוכח דחל דין בעלות דהדיוט וחלות שם בעלים במע"ש אף למ"ד מע"ש ממון גבוה הוא. ולפי"ז נראה דהרמב"ם סובר דהמחלוקת בין ר"י ור"מ אי מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט אינו לגבי דיני ממונות ודין בעלות דכהת"כ, דאף לר"מ חל דין בעלות דהדיוט וזכות ממון במע"ש. והדין דאין מקדשין את האשה במע"ש אינו מפאת חסרון בעלות אלא משום דלא ניתן מע"ש לצורך זה. והרמב"ם מפרש דר"מ ור"י נחלקו בעצם חלות שם מעשר שני ודין ניתן שבחפצא דמע"ש, דמ"ד מע"ש ממון גבוה ס"ל דחל חלות שם קודש של גבוה בעצם החפצא דמעשר שני, דחל בו חלות שם קדושת ממון גבוה ומשו"ה מע"ש אינו ניתן לשאר צרכים, דעצם קדושת החפצא מופקעת היא מתשמישים כאלה. אולם למ"ד ממון הדיוט חל במע"ש שם קודש בעלמא כמו בקדשי גבולין וחלות דין ניתן למצוותו כתרומה ושביעית, אולם חלות קדושת מע"ש אינה אוסרת הקנאה ושיקול משקולות ושאר השתמשות¹. אמנם לפי"ז נראה דלשיטת הרמב"ם בין לר"י ובין לר"מ חל דין ניתן בחפצא של מעשר שני להאכל בירושלים וחל איסור הפסד מע"ש מה"ת, דהרי אף בשביעית ותרומה חל איסור להפסיד קיום הניתן שבחפצא של התרומה ופירות שביעית אע"פ שאין בהם דין ממון גבוה, ומסתבר דה"ה דחל במעשר שני איסור הפסד מה"ת אף למ"ד מע"ש ממון הדיוט, ואסור להאכיל מע"ש לבהמתו מדאורייתא משום איסור הפסד מע"ש, ודלא כדברי התוס' (יבמות עג א ד"ה נכסי כהן). ולפי"ז נראה דלפי הרמב"ם הא דמע"ש הוי דיש שאינו ראוי לו למ"ד ממון גבוה אינו מחמת איסור הפסד מעשר שני, אלא משום דלא קרינן ביה "דישו" מחמת שם הקדש שבו דהוא קדש לה'. אמנם איסור הפסד וביטול מצות החפצא אינו מפקיע חלות שם "דישו" (וכשיטת ה"ר משה ב"ר אברהם), ומשו"ה למ"ד מע"ש ממון הדיוט הוי "דישו" אע"פ דאף למ"ד מע"ש ממון הדיוט כשמאכיל מע"ש לבהמתו חל איסור הפסד מע"ש מדאורייתא משום שמפסיד קיום הניתן שבחפצא דמע"ש.

footnotes: ¹ ועיין במש"כ רבינו זצ"ל באגרות הגרי"ד הלוי פ"ג מהל' מע"ש הי"ז באריכות (עמ' קנ"ב - קנ"ז), ובס' קובץ חידושי תורה (מהגר"מ והגרי"ד) בדין מע"ש ממון גבוה (עמ' פ"ג - צ"ב), ועיין בשיעורים לעיל פרק הזהב דף נג. בענין מעשר שני.

ועיין בריטב"א (דף צ. ד"ה והדשות) וז"ל ויש שפירש דטעמא משום דכתיב בדישו דמשמע המיוחד לו, משא"כ בזה שאינו מיוחד לו וכגון שלא בא עדיין ליד כהן עכ"ל. ונראה דאע"פ דתרומה הוי ממון שבט הכהנים מ"מ כל זמן שלא בא עדיין לידי כהן פרטי הוי ממון השבט בלבד ואינו ממונו, והגדר דדישו הוא דהוי ממונו ממש. ולפי"ז יש לבאר דברי הגמ' בפשטות דנחלקו ר"מ ור"י בדיני ממונות אם מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט. ולר"י דמע"ש ממון הדיוט הוי ממונו ממש ושפיר הויא דישו.

גמ'. והא בעי חומה, כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי. שיטת התוס' (ד"ה הדשות) היא דהוי דיש שאינו ראוי לו מחמת איסור הפסד קיום הניתן שבחפצא, והנה הגמ' הקשה "והא בעי חומה" - דקיום מצות הניתן שבחפצא דמע"ש הוא להיות נאכל לפנים מחומת ירושלים, וא"כ צ"ע מהו תירוץ הגמ' "כגון שדש לפנים מבית פאגי", והא באכילת בהמה לפנים מחומת ירושלים ליכא קיום מצות אכילת מע"ש והוי הפסד המע"ש מקיום מצותה, ולגבי הפסד המע"ש אין חילוק בין אם נאכל ע"י בהמה מחוץ לחומת ירושלים או שנאכל לפנים מן החומה וא"כ הוי דיש שאינו ראוי לו. ועוד צ"ע אליבא דה"ר משה ב"ר אברהם והתוס' ישנים דס"ל דאיסור זרות מפקיע השם דיש הראוי לו, מהו ההבדל בין אכילת בהמה לפנים מן החומה ואכילה מחוץ לחומה. ונראה דהדישה צריכא להיות מותרת לאכילת הבעלים ומכיון דחל איסור "לא תוכל לאכול בשעריך" על הבעלים לאכול מע"ש מחוץ לחומת ירושלים נמצא דלגבי הבעלים מע"ש שמחוץ לחומה הוי דיש שאינו ראוי לו ולכן אף לגבי חסימת הבהמה הוי דיש שאינו ראוי לו וליכא איסור לא תחסום שור בדישו¹. ואילו לפנים מן החומה דהבעלים אוכלים המע"ש בהיתר הוי דיש הראוי לו ואזי אף לענין הבהמה הוי דיש הראוי לו ומשו"ה חל במע"ש שלפנים מן החומה איסור לא תחסום שור בדישו. ולפי התוס' י"ל דאע"פ דהפסד מצות מע"ש מפקיע חלות שם דיש הראוי לו, מ"מ אליבא דר"י דמע"ש ממון הדיוט ליכא אלא איסור דרבנן להאכיל בהמתו מע"ש (וכמש"כ התוס' ביבמות עג א ד"ה נכסי כהן), ומשו"ה הויא דיש הראוי לו.

footnotes: ¹ ולפי"ז י"ל דמותר לחסום בהמה כשדשה בכלאי הכרם דמכיון שהדיש אסור לאכילת הבעלים הו"ל דיש שאינו ראוי לו וליכא איסור לא תחסום שור בדישו (רבינו זצ"ל).

תוס' ד"ה כאן במעשר ראשון דמיקרי דישו כאן במעשר שני. וז"ל דאפילו לר' יהודה אינו עובר מחוץ לחומה וכו' ותימא והלא אי לאו רעך היה אוכל פועל משל הקדש כי היכי דשרי משל חבירו ולא הוי גזל והכי נמי אית לן למימר דשרי חוץ לחומה דהא לר' יהודה ממונו הוא ויכול לקדש בו האשה אפילו חוץ לחומה כדמשמע בקידושין (נג:) וכו' עכ"ל.

עיין בחידושי רבנו חיים הלוי (פ"ח מהל מעילה ה"א) שתירץ קושיית התוס', די"ל דלא שייך למילף דשאר איסורים (כאכילת פועל נזיר בגפן, ואכילת פועל מע"ש מחוץ לחומה) הותרו לפועל מהא דמותר לפועל לאכול ולא עבר על איסור גזל, דלענין גזל י"ל דהתורה נתנה זכות אכילה לפועל בקמת חבירו ואין זה גזל כלל. משא"כ בשאר איסורים דבאיסורייהו קיימי ומהיכי תיתי לומר שמותרין הן לפועל. והא דבעינן קרא דרעך למעוטי הקדש הוא משום דיסוד האיסור של מעילה הוא דין גזל מהקדש, ולכן קס"ד דמכיון דיש לפועל זכות אכילה והתורה נתנה לו רשות לאכול, אכילתו מופקעת מדין גזילה והיה צריך לחול דין היתר אכילת פועל אף בהקדש, דס"ד דבין בהקדש ובין בהדיוט ליכא איסור גזל באכילת פועל דהופקע לו ממון הבעלים. וע"כ בעינן גזה"כ "רעך" למעט הקדש. משא"כ בנזיר ואכילת מע"ש מחוץ לחומה דהויין חלות איסורין בעלמא, ואין איסורין אלו תלויין בדין ממון פשיטא שאף פועל בכלל האיסור, עכת"ד הגר"ח זצ"ל. וצ"ע בסברת קושיית התוס'.

ונראה ליישב דברי התוס' עפי"ד הגמ' במכות (דף יט:) "אמר ר' יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו משיראה פני החומה מ"ט דאמר קרא לפני ה' אלוקיך תאכלנו וכתיב כי לא תוכל לאכול בשעריך כל היכא דקרינן ביה לפני ה' אלוקיך תאכלנו קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך, וכל היכא דלא קרינן ביה לפני ה' אלוקיך תאכלנו לא קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך". ועיין בתוס' (מכות יט ב ד"ה אמר ר' יוחנן) וז"ל וקשה דכיון דקודם שיראה פני הבית הכי נמי דמותר לאוכלו חוץ א"כ למה הוזקק לעולם לפדות מעשר שני. וי"ל דודאי ליכא לאו אבל עשה איכא דכתיב וצרת הכסף בידך אבל בלא פדייה לא עכ"ל. ומבואר מדברי התוס' דהלאו דלא תוכל לאכול בשעריך חל רק לאחר שהביא המע"ש לתוך החומה והוציאו ואכלו בחוץ. אולם קודם שנכנס המע"ש לחומה חל איסור עשה לאכול המע"ש בחוץ מהפסוק "וצרת הכסף בידך" - דמותר לאכול רק ע"י פדיון ובלא פדייה אסור. ונראה לומר דהך איסור עשה אינו חלות איסור בעלמא כאיסור לאו ד"לא תוכל לאכול בשעריך" אלא דמהוה חלות דין איסור ממון, דמע"ש שלא נכנס לחומה אסור לאוכלו בלא פדייה, ואם עבר ואכלו עבר באיסור עשה דמניעת פדיון מע"ש, והוי חלות איסור ממון. ולפי"ז י"ל דס"ל להתוס' דכי היכי שהותר לפועל איסור ממון (ואי לאו קרא דרעך היה מותר אף בהקדש דיסוד איסור מעילה הוי חלות דין גזל מהקדש) ה"נ הותר לפועל איסור עשה ד"וצרת הכסף בידך" דהוי איסור ממון. ויש להביא ראייה לזה מהא דאיתא בסוגיא (מכות יט א) "בכורים מאימתי מחייבין עליהן משיראו פני הבית כמאן כי האי תנא דתניא ר"א אומר בכורים מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים שבחוץ הרי הן כחולין לכל דבריהם שבפנים הרי הן כהקדש לכל דבריהם", (והובא ברמב"ם פ"ג מהל' ביכורים ה"א - ה"ב)¹. ונראה לומר דמבואר בסוגיא דכל היכא דאיכא קיום הבאת מקום לא נגמרה קדושת החפצא עד הבאת מקום. ומשו"ה אי מקצת הביכורים בחוץ אותן הפירות הן חולין. ונראה דאף במע"ש שמחוץ לחומה קודם שהכניסו בפנים לא נגמרה חלות קדושתו, ורק לאחר שקלטוהו מחיצות נגמרה קדושת המע"ש ומשו"ה משנכנס לירושלים לא חל בו פדיון. ולפי"ז י"ל דהאיסור ד"לא תוכל לאכול בשעריך" חל רק לאחר שהביא המע"ש בפנים לחומת ירושלים וחל ביה קדושת מע"ש גמורה, משא"כ אם עדיין לא נכנס המע"ש לפנים מן החומה ואין בו קדושה גמורה של מע"ש י"ל דאין איסור העשה חלות איסור אכילה שלא כמצוותה, דאיסור אכילה שלא כמצוותה חל רק לאחר שנגמר בחפצא חלות קדושת מע"ש גמורה. אולם איסור העשה לאכול מע"ש לפני שנכנס המע"ש לפנים מחומת ירושלים הוי חלות איסור ממון מדין מניעת הפדיון, ומשו"ה קס"ד דתוס' דחל ע"ז דין הפקעת איסור ממון להתיר האכילה לפועל. וכן מוכח משיטת הראב"ד (הובא בשיטמ"ק דף נג:) דמעשר שני פחות משוה פרוטה מותר באכילה מחוץ לירושלים דכתיב "וצרת הכסף" ופחות משוה פרוטה לא הוי כסף ואינו צריך פדיון, ומוכח דאיסור אכילת מע"ש מחוץ לחומה לא הוי חלות איסור אכילה בעלמא אלא חלות איסור ממון ואיסור דמניעת פדיון, ופחות משו"פ שאינו ממון ואינו בכלל דין פדיון לא נאסר.

footnotes: ¹ ודרך אגב העיר רבינו זצ"ל דלכאורה צ"ע במה שפסק הרמב"ם (פ"א מהל' ביכורים ה"א) דזר שאכל ביכורים חייב מיתה בידי שמים והוא שיאכלם מאחר שנכנסו לחומת ירושלים, דבשלמא לענין הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך י"ל שאין כהן לוקה אא"כ הביכורים נכנסו כבר לפנים מן החומה, דנגמרה קדושתן בהבאת מקום וחל בהם קדושת מקדש. אמנם איסור זרות תלוי בחלות שם תרומה ולכאורה חל בביכורים שם תרומה בקריאת שם אף לפני שהכניסן לחומת ירושלים, וא"כ צ"ע מדוע איסור זרות תלוי בהבאה לפנים מן החומה. וי"ל דביכורים לפני הבאת מקום לא חל בהו שם תרומה, דהא דביכורים קרויין תרומה לא כתיב בתורה בפרשת ביכורים אלא כתוב בפרשת ראה לענין קיום הבאת מקום דכתיב "ואכלת שם לפני ה' אלוקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ותרומת ידך", ומבואר דרק ע"י קיום הבאת מקום חל בביכורים שם תרומה.

בא"ד. וי"ל דאפילו הכי לא קרינן ביה דישו שלו ולא של רעך דה"נ אמרינן בפרק חלק (סנה' קיא ב) דלכו"ע לא מיקרי שללה גבי עיה"נ וכו' עכ"ל. עיי"ש בסוגיא בסנה' דמבואר בגמ' שהמחלוקת בין ר"מ ור"י אי מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט הוא רק במע"ש בירושלים אבל בגבולין לדברי הכל מע"ש ממון גבוה. ויתכן דלזה נתכוונו התוס' דמשו"ה מע"ש בגבולין אינו דישו ורעהו בדומה להקדש. אך פשטות דברי התוס' לא משמע הכי אלא דר"ל דהוי מקצת ממון גבוה לכמה דברים וממון הדיוט לכמה דברים וחלות ממון גבוה שבו מפקיע שם דישו, וצ"ע.

גמ'. אלא לא קשיא כאן במעשר ראשון כאן במעשר שני. ומבואר בגמ' דמעשר ראשון הוי בכלל "דישו" והוי דיש הראוי לו. ונראה דלפי שיטת ה"ר משה ב"ר אברהם והתוס' ישנים דתרומה לא הוי דיש הראוי לו משום דחל בתרומה איסור אכילה לזר, מעשר ראשון שאני דהוי דיש הראוי לו משום שלא נאסר באכילה לזר, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' מעשר ה"ב) וז"ל מעשר ראשון מותר באכילה לישראל ומותר לאכלו בטומאה שאין בו קדושה כלל וכ"מ שנאמר במעשרות קדש או פדייה אינו אלא במעשר שני וכו' עכ"ל. ונראה דאף לפי שיטת התוס' דאיסור הפסד תרומה מפקיע השם דיש הראוי לו, דזה נכון לגבי תרומה שחל בחפצא דתרומה חלות דין ניתן להאכל ע"י כהן. משא"כ במעשר ראשון י"ל דליכא קיום ודין ניתן בחפצא דמעש"ר להאכל ע"י לוי, ומשו"ה ליכא איסור הפסד מעש"ר באכילת הבהמה והויא שפיר דיש הראוי לו. והנה עיין בגמ' יבמות (דף פה:) דנחלקו ר"מ ורבנן בדין מעשר ראשון לזר, דר"מ סובר דמעשר ראשון אסור לזרים, ורבנן ס"ל דמותר לזרים. ויל"ע האם אליבא דר"מ מעשר ראשון הוי דיש הראוי לו או. דיש להסתפק אליבא דר"מ האם חל במעשר ראשון רק איסור נפרד להאכיל מעש"ר לזר אבל אף ר"מ מודה דליכא חלות קדושה ודין ניתן וקיום מצות אכילה בחפצא של מעשר ראשון. או"ד דר"מ סובר דחל חלות קדושה בחפצא של מעש"ר וחל דין ניתן וקיום אכילה שהמעשר ראשון יהא נאכל ע"י לוי, וחל איסור הפסד מעשר ראשון באכילת בהמה, והוי דיש שאינו ראוי לו. ולכאורה יש להביא ראייה דר"מ סובר שחל חלות קדושה וקיום מצות אכילה בחפצא של מעשר ראשון, מהא דס"ל (יבמות עד א) דערל וטמא אסורים באכילת מעש"ר. ולפי"ז י"ל דגמ' דידן אזלא אליבא דרבנן דאילו לר"מ חל קיום ודין ניתן בחפצא של מעשר ראשון להאכל כדינו ע"י לוי ואם מאכיל מעש"ר לבהמתו עבר באיסור הפסד מעשר והוי דיש שאינו ראוי לו.

ודרך אגב יש להעיר דאליבא דרבנן אע"פ שמעשר ראשון מותר לזר וליכא קיום וחלות דין ניתן בחפצא של מעש"ר להאכל ע"י לוי, מ"מ נראה דס"ל דחל חלות שם מעשר בחפצא שפוטרת מתרומה, דקיי"ל דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים פוטר מתרומה גדולה. והנה יש להסתפק מהו הפוטר האם חלות שם מעשר פוטר מתרומה גדולה, או"ד דהמתנות כהונה דתרומת מעשר פוטר מתרומה גדולה. ולכאורה י"ל דנחלקו בזה הראשונים, דשיטת הר"ש (פ"א מס' תרומות מ"ה) דמעשר שני שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה, ומוכח דס"ל דחלות שם מעשר פוטר מתרומה גדולה, דבמעשר שני ליכא הפרשת תרומת מעשר ומתנות כהונה ועל כרחך דחלות שם מעשר שחל אף במעשר שני הוי הפוטר. אמנם יש ראשונים החולקים על הר"ש וס"ל דרק מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פוטר מתרומה גדולה, ולשיטתם י"ל דהפוטר הוא המתנות כהונה ולא עצם השם מעשר.

גמ'. כאן בתרומה ודאי כאן בתרומת דמאי. עיין בגמ' לעיל "בשלמא תרומה אתרומה לא קשיא כאן בתרומה כאן בגידולי תרומה", ופירש הריטב"א (בד"ה כאן בתרומה) וז"ל פירוש דבתרומה ממש אינו עובר משום לא תחסום כי מדאורייתא לא חזיא למיכל וכו', והא דקתני עובר משום לא תחסום בגידולי תרומה דמדאורייתא חולין גמורין הן אלא דרבנן גזרו שיהיו גידולי תרומה תרומה מדרבנן, וגבי לא תחסום לא תקנו רבנן לעקור דבר מה"ת בקום ועשה. הילכך נהי שלא יניחנה לאכול, כיון דתרומה דרבנן היא ואסור להאכילה לבהמה, מ"מ יש לתלות לה בטרסקלין ד' קבין לפרה וג' לחמור עכ"ל. ומבואר דאע"פ שיש איסור חסימה מה"ת בגידולי תרומה מ"מ אסור להאכיל לבהמתו גידולי תרומה מאחר שהן תרומה מדרבנן ומשו"ה תולה טרסקלין לפניה שלא תאכל מהדיש. ויש להעיר דגבי תרומת דמאי לא כתב הריטב"א שצריך לתלות טרסקלין לפניה, ומשמע דמותר לבהמה לאכול מהדמאי, וצ"ע מ"ש מגידולי תרומה שצריך לתלות לה טרסקלין לפניה.

ונ"ל דדמאי מותר לעניים וא"כ מוכח דלא הוי חפצא של טבל וחפצא של תרומה כלל, אלא דחל בדמאי דין חיוב הפרשה על הגברא. ונראה דמשו"ה קיי"ל שיוצאים יד"ח במצה של דמאי ובאתרוג של דמאי, דדמאי אינו חפצא של איסור, אלא רק חלות חיוב הפרשה. ולפי"ז י"ל דלגבי איסור חסימה נחשב דמאי ל"דישו" מאחר דלא הוי חפצא של איסור טבל ותרומה, ולכן חל בדמאי איסור גמור ד"לא תחסום שור בדישו" אף מדרבנן. משא"כ בגידולי תרומה י"ל דמדרבנן חל בחפצא של הגידולים חלות איסור תרומה גמור, דגידולי תרומה אינם מותרים לעניים ומוכח דחל בהם חפצא של איסור ואע"פ שחל בגידולי תרומה איסור דאורייתא ד"לא תחסום שור בדישו" מ"מ חל איסור דרבנן להאכיל לבהמתו תרומה דרבנן, ומשו"ה תולה לה טרסקלין.

ועיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שכירות ה"ה) וז"ל הדש במעשר שני של דמאי ובתרומת מעשר של דמאי ובגידולי תרומה עובר משום בל תחסום עכ"ל. וצ"ע למה השמיט הדין בדש בכל חיובי תרומה ומעשר מדרבנן כגון בתרומת ירקות ובתרומת חוץ לארץ, ומשמע דבהנך גווני פטור מלא תחסום אע"פ שהן תרומה מדרבנן. ויתכן לומר דהרמב"ם חולק על הריטב"א וס"ל דדוקא דמאי וגידולי תרומה מותרים דאף גידולי תרומה אינם נאסרים באיסור תרומה גמור אלא בגזירה והרחקה וחיוב הפרשה דחל על הגברא אך לא בחפצא עצמו. ואילו על תרומה מדרבנן כגון בירקות ובחו"ל חל איסור תרומה גמור בחפצא ומשו"ה הו"ל דיש שאינו ראוי לו ולכן לא חל בהו איסור לא תחסום כמו בתרומה מדאורייתא.

גמ'. בעו מיניה מרב ששת היתה אוכלת ומתרזת מהו משום דמעלי לה והא לא מעלי לה או דילמא דחזיא ומצטערא והא חזיא ומצטערא. ונראה דמבואר מהאיבעיא דיסוד האיסור דלא תחסום שור בדישו מיוסד בדין צער בע"ח, ומספק"ל האם משערין את הצער כפי צערא דהבהמה דחזיא וקא מצטערא, או"ד דמכיון דמתרזת הוי צער להאכילה דלא מעלי לה וליכא איסור חסימה. ונראה דאף למ"ד צער בע"ח דרבנן מ"מ יסוד האיסור דלא תחסום שור בדישו מיוסד בצער בעלי חיים ולענין חסימה אמרינן דצער בע"ח דאורייתא, ודומה למצות פריקה וטעינה דהיא מצוה מה"ת שיסודה משום צער בעלי חיים, אף למ"ד צער בע"ח דרבנן¹.

footnotes: ¹ עיין לעיל בשיעורים בדף לב: בד"ה שיטת הרמב"ם.

גמ'. איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרינן אמירה לנכרי שבות הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא, או דילמא לא שנא. עיין ברש"י (ד"ה חסום פרתי ודוש בה) שכתב וז"ל דישה שלך עכ"ל. ומבואר דלפי רש"י האיבעיא בגמ' מיירי שישראל אמר לעכו"ם לחסום פרה של ישראל ולדוש בה תבואה של עכו"ם. אולם עיין בתוס' (ד"ה חסום פרתי ודוש בה) שחולקים על רש"י, וז"ל פירוש ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לעכו"ם דבתבואת נכרי פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה וכו' עכ"ל, וצ"ע ברש"י. ומשמע דרש"י סובר דאי מיירי שדש העכו"ם בתבואה של ישראל פשיטא דקא עבר הישראל באיסור לא תחסום שור בדישו מה"ת, ולכן פירש דהא דאיביעא לן בסוגיין אם חל איסור אמירה לעכו"ם בחסימה או לא מיירי שדש העכו"ם בדישה שלו¹. אמנם יש לעיין בזה דהרי קיי"ל דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה משום דלא דמי ללאו דחסימה (מכות דף יג:), וצ"ע דהרי אליבא דרש"י יתכן לעבור על האיסור דלא תחסום בשב ואל תעשה, וכגון היכא דאמר ישראל לעכו"ם לדוש בפרתו בשדה של ישראל - דקא עבר הישראל בלאו דלא תחסום אע"פ שלא עשה שום מעשה, וא"כ אמאי אמרינן דאין לוקין אלא על לאו שיש בו מעשה משום דבעינן לאו דומיא דחסימה.

footnotes: ¹ עיין בלחם משנה (פי"ג מהל' שכירות ה"ג).

ונראה לומר דבהאי גוונא המעשה חסימה של העכו"ם מצטרף לישראל אפילו בלי חלות שליחות, וחשיב דקא עבר הישראל על האיסור דלא תחסום ע"י מעשה, ומשו"ה לא תחסום הוי לאו שיש בו מעשה. ונראה להביא דוגמה לזה מהא דפסק הרמב"ם (בפ"ג מהל' עכו"ם ה"ט) וז"ל העושה עבודת כוכבים לעצמו אע"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה. וכן העושה עבודת כוכבים בידו לאחרים אפילו עשאה לעובד כוכבים לוקה וכו' לפיכך העושה עבודת כוכבים בידו לעצמו לוקה שתים עכ"ל. ועיין בספר החינוך (מצוה כ"ז) וז"ל שלא נעשה צלמים שיעבדו אפילו לא עבדם העושה אותם, העשיה לבד אסורה להרחיק המכשול ואין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשות שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה. והמצוה לעשותם הוא הגורם העשיה זהו דעת הרמב"ם וכו'¹, ותמה אני על הרמב"ם ז"ל שכתב שאין הפרש בין שיעשם בידו או יצוה לעשותם, שהרי מצוה משלח הוא, וקיימא לן משלח פטור עכ"ל. וצ"ע בשיטת הרמב"ם שסובר שהמצווה לחבירו לעשות ע"ז בשבילו עובר על האיסור ד"לא תעשה כל פסל וכל תמונה" דהרי קיי"ל דאין שליח לדבר עבירה. ונ"ל דאין האיסור ד"לא תעשה לך פסל וכל תמונה" מעשה עשיית ע"ז אלא האיסור הוא שע"ז נעשית בשבילו, והיכא דהאיסור משום שנעשית החפצא עבורו מצטרפת העשייה למצוה אפילו בלי חלות שליחות. ומשו"ה סובר הרמב"ם שהמצוה לעשות ע"ז עבר באיסור עשיית ע"ז ולוקה אע"פ שאין שליחות לדבר עבירה דהאיסור הוא שע"ז נעשית בשבילו, והעשייה מצטרפת אליו בלי חלות שליחות². וכמו כן י"ל דרש"י סובר דהאיסור דחסימה אינו מעשה החסימה, אלא האיסור הוא מה שפרתו חסומה בשעת דישה, וע"כ רש"י סובר שאם אמר ישראל לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה דישה דישראל - קא עבר הישראל באיסור לא תחסום שור בדישו - משום דהבהמה חסומה בשעת דישו (דיש של ישראל), ומאחר שהישראל אמר לעכו"ם לחסום פרתו ולדוש בה נחשב כאילו הישראל מנע את הבהמה מלאכול בשעת דישה דמצטרפת הדישה לישראל, דלא גרע מהרביץ לפניה ארי דעבר בלאו דלא תחסום. ונראה דהתוס' חולקים ע"ז וס"ל דהאיסור "לא תחסום" הוא המעשה דישה כשהבהמה חסומה, ומשו"ה ס"ל דאין שום צירוף בין העכו"ם לישראל בלי דין שליחות³, וע"כ פירש דמספק"ל כגון שאמר לו הישראל לדוש פרה חסומה בתבואתו.

footnotes: ¹ וכמבואר להדיא ברמב"ם בספה"מ (מל"ת ב') וז"ל שהזהירנו מעשות ע"ז לעבוד ואין חילוק בין שעשאה בידו בין שיצוה לעשותה והוא אמרו יתברך לא תעשה לך פסל ומי שעבר על לאו זה חייב מלקות ר"ל לאו עשיית ע"ז ואע"פ שעשאו לו זולתו במצותו ואפילו לא עבד אותה עכ"ל. וכן משמע ממש"כ (פ"ג מהל' ע"ז ה"ט) "העושה ע"ז לעצמו אע"פ שלא עשאה בידו וכו' לוקה" דר"ל שאם ציוה לאחר לעשות ע"ז בשבילו הריהו לוקה. ² ועיין במנחת חינוך (מצוה כ"ז אות א') שדן בשיטת הרמב"ם וג"כ נקט דאינו עובר מטעם שליחות דאין שליח לדבר עבירה, ועל כרחך דגזה"כ היא דכיון דגורם לזה ע"י הציווי עובר בלאו דלא תעשה לך, דהתורה אסרה לעשות ע"י אחרים כיון דהוא גרמתו. ³ דס"ל לתוס' שאין לדמות חסימה ע"י עכו"ם לחסימה ע"י שהרביץ לפניה ארי, דמכיון שאין לארי דעת י"ל דנחשב שהבעלים עצמם חוסמים את השור ע"י הארי ועוברים על איסור לא תחסום מדאורייתא. משא"כ בעכו"ם דהוי בן דעת י"ל דהוי מעשה דידיה ואין מעשה החסימה של העכו"ם מתייחס לבעלים בלי דין שליחות. (רבינו זצ"ל)

והנה עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שכירות ה"ג) וז"ל אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה, ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת, הרביץ לה ארי מבחוץ או שהרביץ בנה מבחוץ הרי שצמאה ואינו משקה אותה וכו' כל זה וכיוצא בו אסור ואינו לוקה עכ"ל. ויש לדייק דממה שכלל הרמב"ם האיסור שאמר לנכרי חסום פרתי ודוש בה ביחד עם שאר הנך איסורים כגון ישב לה קוץ בפיה, הרביץ ארי מבחוץ וכו', דאיבעיא לן לגבייהו בגמ' אי קא עבר באיסור לא תחסום מדאורייתא, ועל כרחך מיירי שחסם הפרה ע"י שהושיב קוץ בפיה בדיש של ישראל, א"כ משמע דהרמב"ם סובר דכשאמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה מיירי נמי בדיש של ישראל, וחל בכה"ג איסור דאורייתא, וכשיטת רש"י הנ"ל. והרמב"ם נמי סובר דכל הספק שבגמ' לגבי איסור דרבנן מדין אמירה לנכרי מיירי שדש העכו"ם עם פרתו של ישראל בדישה שלו.

גמ'. איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרינן אמירה לנכרי שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא וכו'. יש לחקור ביסוד האיסור של אמירה לנכרי בשבת האם האיסור הוא עצם האמירה, וכדמשמע ממש"כ רש"י במס' ע"ז (דף טו. ד"ה כיון דזבנה) וז"ל ומה שאסור לישראל לומר לנכרי עשה לי כך זהו ממצוא חפציך ודבר דבר דיבור אסור עכ"ל, או"ד דחל איסור אמירה לנכרי מדין שליחות - דמדרבנן מצטרפת מעשה העבירה שעשה הנכרי לישראל (עיין ברש"י שבת דף קכא. ד"ה כבה, וברש"י בשבת דף קנג. ד"ה מאי טעמא דמשמע דס"ל דאיסור אמירה לנכרי חל מדין שליחות)¹. ויתכן דבזה תלוי הספק שבגמ' דאם האיסור חל מדין שליחות מדרבנן י"ל דחל אף בשאר איסורים ובלאו דלא תחסום. משא"כ אם האיסור היא עצם האמירה י"ל דרק בשבת חל איסור אמירה לנכרי מדין ודבר דבר, משא"כ בלאו דחסימה.

footnotes: ¹ ועיין בהגהות מיימוניות (פ"ו מהל' שבת אות ב') שכתב דהאיסור חל מדין שליחות לנכרי לחומרא, ועיין בקהילות יעקב עמ"ס שבת סימן י"ד וסימן נ"ה שדן בארוכה בגדר האיסור דאמירה לעכו"ם האם האיסור עצם האמירה או דאסור מדין שליחות לנכרי לחומרא מדרבנן. ועיי"ש שהסמ"ג דייק מהמכילתא דדריש לה מקרא "כל מלאכה לא יעשה בהם" דמשמע דהוי איסור דאורייתא.

והנה עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' שבת ה"א) וז"ל אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת אע"פ שאינו מצווה על השבת ואע"פ שאמר לו מקודם השבת וכו' ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמן עכ"ל. ומלשון הרמב"ם משמע דאמירה לנכרי הוי חלות איסור שבות מלאכה מדרבנן, דכתב הרמב"ם "אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת וכו' כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם ויבאו לעשות בעצמן", ומבואר דרבנן אסרו אמירה לנכרי משום גזירה שמא יבא ישראל לעשות מלאכה בעצמו. ונראה דהרמב"ם סובר דרבנן הטילו חלות שם איסור מלאכה מדרבנן באמירה לנכרי מאחר דיש לחשוש שמא יבוא הישראל לעשות את המלאכה בעצמו. ולפי"ז י"ל דהגדר של איסור אמירה לנכרי הוא דמדרבנן נחשב אמירה לנכרי כאילו הישראל בעצמו עשה את גוף המלאכה שעשה העכו"ם. ואיסור אמירה לנכרי שבות דומה בכך לשאר איסורי שבות מלאכה בשבת, וכגון האיסור דרבנן לעלות באילן בשבת שמא יבא לידי קצירה - דאם עבר ועלה באילן בשבת דלא נחשב רק שעבר על איסור דרבנן שלא לעלות באילן בשבת, אלא דמדרבנן נחשב כאילו קא עבר על מלאכת קצירה, והוי בכלל קוצר בשבת מדרבנן. וכן באיסור דרבנן דמקח וממכר נחשב למלאכת כותב מדרבנן וכו'. וי"ל דהנפ"מ בזה הוא דנעשה מומר לחלל שבת מדרבנן, דקא עבר על חלות שם מלאכה בשבת מדרבנן¹. ולפי"ז י"ל דהוא הדין נמי אם עבר על איסור אמירה לנכרי בשבת - דמדרבנן נעשה מומר לחלל שבת, דקא עבר על חלות שם איסור שבות מלאכה מדרבנן, ומדרבנן הוי מומר לכל התורה כולה. משא"כ אי נימא דהאיסור באמירה לנכרי בשבת הוא עצם האמירה בלבד ואסור מדין "ודבר דבר" י"ל דאינו נעשה מומר לחלל שבת מדרבנן ע"י אמירה לנכרי.

footnotes: ¹ ועיין בהגהות רע"א יו"ד סימן ב' סק"ה, ובשו"ע או"ח סימן שפ"ה סע' ג' ובביאור הלכה ד"ה אפילו, ועיין בס' ארץ הצבי סימן ז'.

והנה אי נימא דאמירה לנכרי בשבת מהוה חלות איסור שבות מלאכה מדרבנן, דמדרבנן נחשב כאילו הישראל בעצמו עשה את המלאכה אזי מסתבר לומר דדין זה חל רק בשבת ולא לגבי לאו דחסימה, דרק בשבת חל חלות שם שבות מלאכה מדרבנן. אולם יתכן לומר דהגדר של אמירה לנכרי אינו דנחשב כאילו הישראל בעצמו עשה את המלאכה והוי שבות מדרבנן כשאר שבות מלאכה בשבת, אלא הגדר של אמירה לנכרי הוא דמלאכת העכו"ם מצטרפת לישראל, דהישראל מחוייב עבור מעשה הנכרי, וא"כ י"ל דאף בחסימה חל איסור אמירה לנכרי דמתייחס מעשה החסימה של הנכרי לישראל. ויתכן דזה יסוד הספק שבגמ'. ועוד יתכן לפרש דאף אי נימא דהגדר של אמירה לנכרי הוא דמצטרף מעשה העבירה לישראל ונענש עליו מ"מ י"ל דדוקא בשבת דחל דין שביתת בהמתו חל דין צירוף מלאכה לישראל וחל איסור אמירה לנכרי, משא"כ בלאו דחסימה.

והנה עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שכירות ה"ג) וז"ל אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה, ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת, הרביץ לה ארי מבחוץ או שהרביץ בנה מבחוץ הרי שצמאה ואינו משקה אותה וכו' כל זה וכיוצא בו אסור ואינו לוקה עכ"ל. ויש לדייק דממה שכלל הרמב"ם האיסור של אמירה לנכרי ביחד עם שאר הנך איסורים כגון ישב לה קוץ בפיה, הרביץ ארי מבחוץ וכו' דאיבעיא לן בגמ' אי קא עבר בכה"ג באיסור לא תחסום מדאורייתא, משמע דס"ל דאמירה לעכו"ם לחסום בהמתו הוי איסור דאורייתא, וכן משמע ממש"כ "אסור ואינו לוקה" דאי הוי איסור דרבנן פשיטא דאינו לוקה¹. ועיין ברמב"ם (פט"ז מהל' איסורי ביאה הי"ג) וז"ל אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו עכ"ל. ומסתימת לשונו משמע קצת דס"ל דהוי איסור דאורייתא. אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' כלאים ה"ג) וז"ל ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל ועוד אמירה לנכרי באיסור לאו בעיא ולא איפשטא ולחומרא בב"מ עכ"ל. ונראה דהראב"ד השיג דבגמ' מספק"ל אי חל איסור אמירה לנכרי בשאר לאוין והוי איבעיא ולא איפשטא דקיי"ל לחומרא לאסור, וא"כ מדוע פסק הרמב"ם דמותר לומר לנכרי לזרוע כלאים. וכן צ"ע מ"ש האיסור דכלאים מאיסור חסימה וסרוס שפסק דחל בהו איסור אמירה לעכו"ם.

footnotes: ¹ ועיין במשנה למלך (פי"ג מהל' שכירות ה"ג) שהניח דברי הרמב"ם בצ"ע דלכאורה אמירה לנכרי הוי רק איסור דרבנן, ובגמ' איבעיא לן ולא איפשטא ונימא דהוי ליה ספק דרבנן ולקולא, וכן צ"ע מהיכא תיסק אדעתין דיחוייב מלקות כיון דהוי רק איסור דרבנן. ובביאור הספק שבגמ' אליבא דהרמב"ם י"ל דהגמ' מספק"ל אי חל דין אמירה לנכרי רק באיסורי שבת וכשאמר לנכרי חסום פרתי ודוש בה ליכא איסור כלל אף מדרבנן, או"ד דחל איסור אמירה לנכרי מה"ת בלאו דחסימה, ודוחק הוא בלשון הגמ'. (רבינו זצ"ל)

ויתכן לומר בדעת הרמב"ם דס"ל דבסרוס ובחסימה חל איסור אמירה לנכרי מדאורייתא משום דהתורה אסרה לא רק את עצם מעשה הסירוס והמעשה חסימה, אלא דהתורה אסרה את המצב והחלות שהבהמה של ישראל חסומה בשעת דישה או מסורסת, ואף כשנסרסה הבהמה ע"י נכרי עבר הישראל על איסור סירוס מה"ת. ולפיכך חל איסור דאורייתא כשסירסה או חסמה עכו"ם. משא"כ היכא דהאיסור הוא מעשה העבירה ליכא איסור אמירה לנכרי אף מדרבנן ואם יאמר לעכו"ם לבשל בשבילו בשר וחלב לא יעבור אף על איסור דרבנן¹.

footnotes: ¹ ויתכן לומר דאף אי נימא דהרמב"ם סובר דהאיסור דאמירה לעכו"ם הוי איסור דרבנן וכדנקטו הנושאי כלים על הרמב"ם (עיין בכס"מ וברדב"ז פ"א מהל' כלאים ה"ג), מ"מ יש ליישב השגת הראב"ד, די"ל דהרמב"ם סובר דרבנן אסרו אמירה לעכו"ם היכא דהאיסור הוא בתוצאה ובחלות - כמו איסור חסימה וסרוס, ולא באיסור שיסודו במעשה כבישול בב"ח וזריעת כלאים. ובנוגע לאיסור מלאכה שבת נמי יתכן לומר דעיקר האיסור הוא ביצירת מלאכת מחשבת - דהיינו בתוצאת המלאכה ולא בעצם מעשה המלאכה, וכדמשמע מהגמ' בב"ק (דף ס.) וז"ל כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור עכ"ל.

ועיין בגמ' (דף צ.) "נכרי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום לא תחסום", ופרש"י (בד"ה נכרי הדש בפרתו של ישראל) וז"ל אינן עוברים הבעלים שאמרו לו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך אין עליהם עבירת לא תחסום עכ"ל. ומשמע דאי אמר לעכו"ם לחסום ולדוש בדישה של ישראל אזי הישראל יעבור בלאו דלא תחסום. וכן משמע ממש"כ רש"י (בד"ה חסום פרתי ודוש בה) וז"ל דישה שלך עכ"ל, דהאיבעיא שבגמ' לגבי אמירה לעכו"ם מיירי היכא דאמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה דישה שלך - דבכה"ג מספק"ל אי חל איסור דרבנן דאמירה לעכו"ם או לא. אמנם מדבריו משמע דאי אמר לעכו"ם לחסום ולדוש בשדה של ישראל אזי אין נידון לענין איסור אמירה לנכרי מדרבנן, אלא הישראל עבר באיסור דאורייתא דלא תחסום. וצ"ע בזה דהרי הישראל לא קא עבד שום מעשה דחסימה ודישה כלל. ועל כרחך צ"ל דרש"י סובר דגדר הלאו הוא שאסור שהבהמה תהא חסומה בשעת דישה בשדה של ישראל, והאיסור הוא החלות והמצב שהבהמה חסומה בשעת הדישה, ומשו"ה אף אם מעשה החסימה נעשה ע"י עכו"ם מ"מ הישראל עבר באיסור דלא תחסום מדאורייתא. וכן נראה לומר בשיטת הרמב"ם, וכדנתבאר לעיל.

אלא דלפי"ז צ"ע מדוע הגמ' מדמה אמירה לנכרי בשבת דהאיסור הוא מעשה המלאכה ללא תחסום וסירוס שהאיסור בהם הוא החלות סירוס והדישה בבהמה חסומה. ונראה לתרץ דבשבת חל איסור אמירה לנכרי מתרי טעמי: א) דאסור לומר לנכרי לעשות מלאכה בשבילו שמא יבא לעשות מלאכה בעצמו, ב) דחל איסור ליהנות ממלאכה שנעשה בשבת בשביל ישראל (וכדאיתא ברש"י ביצה דף כד: ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו). דחז"ל הקפידו על החפצא דמלאכת שבת שנעשה לצורך ישראל, ודומה ללאוין דלא תחסום וסרוס, שיסוד האיסור הוא מה שהבהמה חסומה בשעת דישה, ושהבהמה מסורסת. וכי היכי דחל דין שאסור לישראל ליהנות ממלאכה שעשה נכרי עבורו בשבת ואם הישראל נהנה מן המלאכה אזי ההנאה מייחסת את המלאכה אליו ואסור מדין אמירה לנכרי, ה"ה לגבי לא תחסום ואיסור סירוס שאם נהנה ישראל מחסימה או סירוס דעכו"ם מתייחס האיסור לישראל. ועיין בהמשך הגמ' "ת"ש דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון מהו שלח להו הערמה איתעביד בהו ויזדבנון אמר רב פפא בני מערבא סברי לה כר' חידקא דאמר בני נח מצווין על הסירוס", ובתוס' (ד"ה דגנבין) פירשו בשם השאילתות דמיירי שקשרו דינר בכיס של בהמה והעכו"ם גונב הדינר ותולש הכיס ומסרסו. ונראה דס"ל דקשירת הכיס חשיב כאילו אמר לנכרי לסרס הבהמה. אמנם מסתימת רש"י משמע דלא פירש הכי, וא"כ צ"ע לפי רש"י מהו הדמיון מהאי עובדה לאמירה לנכרי דהרי לא אמר לנכרי לסרס הבהמה. וצ"ל דרש"י סובר דמאחר שהישראל נהנה ממעשה הסירוס נחשב כאילו צוה לעכו"ם לעשותו ואסור משום אמירה לנכרי, דחל איסור אמירה לנכרי כשישראל נהנה ממלאכת עכו"ם בשבת וה"ה דחל איסור סירוס כשנהנה ממעשה הסירוס של הנכרי.

והנה עיין בתוס' (ד"ה חסום פרתי ודוש בה) וז"ל ומהירושלמי דהנזקין גבי מחזיקין ידי נכרים בשביעית דקאמר א"ל חרוש בה טבעות ואנא נסבינא לה מינך בתר שביעית, אומר ר"י דאין ראיה לפי שהתם כבר התחיל לחרוש מפני דרכי שלום עכ"ל. ומבואר מהירושלמי דמותר לומר לנכרי לחרוש בשביעית היכא דהתחיל לחרוש לפני שביעית מפני דרכי שלום. ומשמע דבלא"ה חל איסור אמירה לנכרי ואסור לומר לנכרי לחרוש שדה בשביעית ואפילו אם השדה של הנכרי. ונראה לבאר דבשביעית כתיב "ושבתה הארץ שבת לה'", ומבואר דחל קיום מצות שביתה בחפצא של הארץ שא"י שובתת ממלאכה בשביעית, ולפי"ז י"ל שאם עבד את הארץ בשביעית חל חילול בעצם החפצא דקדושת הארץ. וי"ל דמשו"ה איתא בחז"ל דעל עון חילול שמיטה גולין, דאיסור עבודת הקרקע בשביעית אינו רק איסור גברא אלא דחל ג"כ חלות חילול בחפצא דקדושת הארץ, ולכן גלות ושביתת הארץ מכפרת וכדכתיב (ויקרא כו: לד) "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה וגו'". ומבואר דאף בשביעית חל איסור שתעשה מלאכה בהחפצא של ארץ ישראל בשביעית, ומשו"ה חל איסור אמירה לנכרי בשביעית בדומה לחסימה וסירוס¹.

footnotes: ¹ ועיין במהרש"ל על תוס' ד"ה חסום פרתי וז"ל ועכ"ז אני אומר שנפלה טעות בספרים כי בכל מס' מו"ק לא נזכר אמירה לנכרי בשביעית דאסור או דשרי, כי בודאי אסור אמירה לגוי בשביעית אפילו אם תאמר שמותר בשבת לפי שהשביעית תלה הש"י קדושה בארץ דכתיב שבת שבתון יהיה לארץ, והבן עכ"ל.