גמ'. וז"ל מאי היא אמר ר' יהודה אמר שמואל אהבה רבה וכו' ורבנן אמרי אהבת עולם וכן הוא אומר ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד עכ"ל. עיין בתוס' (ד"ה ורבנן) וז"ל הלכך תקינו לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם עכ"ל. ודבריהם צ"ב.

ובדרך דרוש נראה לבאר, דבגמ' שבת (דף נה.) איתא "ושמואל אמר תמה זכות אבות", ובתוס' (ד"ה ושמואל) כתבו וז"ל אומר ר"ת דזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה דהא כתיב וזכרתי את בריתי יעקב אף לאחר גלות, ואנן אין אנו מזכירין זכות אבות אלא הברית וכו' עכ"ל. ונראה דברכת אהבה רבה מקבילה לזכות אבות וע"כ היא נאמרת ביום שהוא בחינת גאולה וזמן של הארת פנים בבחינת זכות אבות. ובלילה שהיא בחינת גלות נוסח הברכה היא אהבת עולם דזהו בחינת ברית אבות שלעולם קיימת, דאע"פ שזכות אבות תמה ברית אבות לא תמה. וזה ענין הפסוק "להגיד בבוקר חסדיך" כלומר דבוקר ויום דהויין בחינת גאולה והארת פנים, הקב"ה מתייחס לכלל ישראל בבחינת חסד דהיינו בזכות אבות, שמשום שהבנים דומים לאבות מועילה להם זכות האבות וזהו בחינת "חסדיך". "ואמונתך בלילות" מורה על זמן הגלות דהלילה מורה על הגלות, ובגלות קיימת ברית אבות לעולם, דברית אבות היא בבחינת "אמונתך" דהיינו שקיימת לעולם, וע"כ נוסח הברכה בערבית הוא אהבת עולם.

גמ'. וז"ל אמר ר' יהודה אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך משקרא ק"ש א"צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה עכ"ל. מבואר בגמ' דאסור ללמוד תורה לפני שמברך ברכה"ת. ועיין ברמב"ן (בספר המצות מצות עשה ט"ו ששכח הרב למנות) שתמה על הרמב"ם שלא מנה מ"ע לברך ברכת התורה וז"ל שנצטוינו להודות לשמו ית' בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו וכו' ובפרק ג' דברכות (דף כא.) אמרו מנין לברכת התורה לפניה מה"ת שנא' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו וכו' והעולה מזה שברכת התורה לפניה מצות עשה מדאורייתא עכ"ל. ונראה דהרמב"ם סובר דחיוב ברכת התורה היא מדרבנן, וע"כ לא מנאה כמצוה בפ"ע במנין המצות, (ועיין במגילת אסתר שם שביאר בדעת הרמב"ם דס"ל שהפסוק כי שם ה' אקרא הויא אסמכתא). ולכאורה יש נפ"מ בספק בירך ברכה"ת אם חוזר ומברך, דאי חיוב ברכה"ת מדאורייתא וכשיטת הרמב"ן, הו"ל ספיקא דאורייתא לחומרא וחוזר ומברך. משא"כ אי נימא כשיטת הרמב"ם דחיוב ברכת התורה הוא מדרבנן כשאר ברכות המצות אינו חוזר ומברך דספק דרבנן לקולא.

אמנם יעויין בתוס' לקמן דף יב. (ד"ה לא) שפסק הר"י בספק ברכות הנהנין לחומרא, כגון בדפתח בחמרא וסיים בדשכירא דחוזר ומברך. ועיין בגליון הש"ס להגרע"א זצ"ל וז"ל ולא שייך הכא לומר ספק ברכות לקולא דכבר כתב המהרש"א (בפסחים דף קב.) דלא שנו כן אלא בברכת המצות דהברכות אינן מעכבות, אבל בברכת הנהנין אסור לאכול בלא ברכה ולא הוי כאן חשש ברכה לבטלה דאם לא יברך יהא אסור לו לשתות עכ"ל.

ולפי"ד הגרע"א זצ"ל תוס' מחלקים בין ספק ברכות הנהנין דקיי"ל לחומרא וחוזר ומברך, משום דאסור לאדם ליהנות מעוה"ז בלי ברכה והוי ליה ספק איסור דאזלינן לחומרא, לבין ברכת המצות דהויין רק חיוב מצוה דרמי על קרקפתא דגברא, ובספק אם בירך ברכת המצוה אזלינן לקולא דהוי ספק חיוב דרבנן לקולא. דיש לעיין בדין מי שעושה מצוה מבלי לברך עליה האם עובר על איסור, וכמו מי שנהנה מבלי לברך. ולפי הגרע"א זצ"ל בדעת התוס' חלוקות ברכות הנהנין מברכת המצוות ביסוד דיניהן, דברכות הנהנין הויין חלות מתיר להתיר הנאה, דאם אוכל מבלי לברך ברכת הנהנין עובר על איסור דאסור לאדם ליהנות מעוה"ז בלי ברכה. משא"כ בברכות המצוות דיסוד דינן אינו אלא חיוב ברכה גרידא, ואם לא בירך ועשה את המצוה מבלי לברך עליה, רק ביטל את מצות הברכה, אבל לא עבר על איסור.

אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' ב' - ג') וז"ל ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה ואח"כ יהנה ממנו וכו' וכל הנהנה בלא ברכה מעל וכו' וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה עכ"ל, וצ"ב בהשואת הרמב"ם "וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה", דמהי כוונת השואה זו, והרי הרמב"ם פסק (בפי"א הל' ב' - ג') דמברכים ברכות המצות קודם לעשיית המצוה, ומה חידש לן הרמב"ם במש"כ (בפ"א ה"ב) דכשם שמברכים על הנאה קודם שיהנה כך מברכים על המצות עובר לעשייתן. ואשר נראה להוכיח מזה דלשיטת הרמב"ם חל איסור לעשות מצוה מבלי לברך עליה קודם עשייתה וכמו שחל איסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה. דהרמב"ם השווה הנאת הנפש להנאת הגוף דבתרוייהו אסור ליהנות בלי ברכה, ודלא כשיטת תוס' הנ"ל.

והנה בשלמא לשיטת הרמב"ם ניחא הא דמבואר בגמ' דידן דאסור ללמוד תורה מבלי שיברך, דהרמב"ם סובר דברכת התורה הוי ברכת המצוה, ובכל מצוה חל איסור לעשות המצוה בלי ברכה והברכה חלה בתורת מתיר לעשיית המצוה, וכמו"כ בת"ת אסור ללמוד תורה מבלי שיברך עליה ברכה"ת. אמנם צ"ע בשיטת התוס' דמ"ש ת"ת משאר מצות, דבשאר מצות ס"ל דדין ברכת המצוה אינה אלא קיום מצוה בעלמא, ואם עבר ולא בירך ביטל מצות ברכה אבל לא עבר על איסור, משא"כ לגבי ת"ת דמבואר בסוגיין דאסור ללמוד תורה בלי ברכה. ומוכח דלשיטת תוס' ברכת התורה אינה ברכת המצוה בעלמא כשאר ברכות המצות אלא דהוי חלות ברכת הנהנין, ולגבי תורה דוקא חל איסור ללמוד מבלי לברך, ככל ברכת הנהנין דעלמא דאסור ליהנות בלי ברכה¹. ולפי"ז נראה דלתוס' אף אי ברכת התורה הוי רק חיוב דרבנן מ"מ בספק בירך ברכה"ת חוזר ומברך וכדין ספק ברכת הנהנין, משום דיש איסור ללמוד תורה מבלי לברך. ועוד נראה לבאר את סברת התוס' עפי"ד הגר"ח זצ"ל שביאר דנשים מברכות ברכת התורה (עי' בשו"ע סימן מ"ז סעיף י"ד) ואע"פ שאינן חייבות במצות ת"ת, ואף לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, ומשום דאין ברכת התורה ברכה על קיום מצות ת"ת אלא דתורה עצמה טעונה ברכה והברכה חלה על החפצא של תורה. ולפי"ז נמי מיושבת קושיית הטורי אבן (במגילה דף כג.) שהקשה איך נשים עולות למנין ז' והא אינן מצוות במצות ת"ת ואיך מברכות ברכה"ת, ותי' הגר"ח זצ"ל דהברכה חלה על החפצא של תורה ונשים פטורות רק מהמצוה של תלמוד תורה אבל אינן מופקעות מעצם החפצא של תורה ולימודם הוי חפצא דלימוד תורה לברך עליה². ויתכן עפ"י הנ"ל שכוונתו דברכות התורה הויין מעין ברכת הנהנין שמברכים אותן על ההנאה והשמחה דבלימוד התורה ולא על עצם קיום מצות ת"ת, ומשו"ה אף נשים מברכות ברכה"ת. ומוכח מסוגיין דברכה"ת הויא מתיר ללמוד תורה, דאסור ללמוד תורה בלי ברכה והויא כעין ברכת הנהנין, ולכן אף נשים מברכות ברכה"ת דלימודן הוי לימוד חפצא של תורה ובעי מתיר וע"כ מברכות ברכה"ת, דאסור ללמוד תורה מבלי לברך מקודם³.

footnotes: ¹ ועיין בהקדמה לס' אגלי טל שכתב וז"ל כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז ד"ת נבלעין בדמו, ומאחר שנהנה מד"ת הוא נעשה דבוק לתורה וכו' הלומד לשם מצוה ומתענג מלימודו הרי זה לומד לשמה וכולו קדש כי גם התענוג מצוה עכ"ל. אך בר"ן (דף לה:) ביאר דההיתר דמודר הנאה ללמד מדרש והלכות הוא משום דמצוות לאו להינות ניתנו, ומשמע דאף בת"ת ליכא הנאה ואין ההנאה חלק מעצם המצוה. ועיי"ש בגליון הש"ס. ² ועיין בחידושי מרן רי"ז הלוי פי"א מהל' ברכות הט"ז. ועיין בתוס' (ר"ה דף לג. ד"ה הא) שהביאו ראייה שאשה מברכת על מ"ע שהז"ג ואע"פ שאינן מצוות בהן מהא דנשים עולות למנין ז' אע"ג שאינן מצוות בת"ת. ור"ת דחה ראייתם דברכה"ת לפניה ולאחריה לאו משום מצות ת"ת שאפילו בירך ברכת הערב נא חוזר ומברך, תדע דבמקום שאין לוי כהן קורא במקום לוי ומברך הכהן פעם שנית ברכה"ת אע"פ שכבר בירך בקריאה ראשונה. ונל"ב דברי ר"ת עפי"ד מרן הגר"ח זצ"ל דר"ל דברכה"ת אינה חלה על קיום מצות ת"ת אלא דהחפצא של תורה טעונה ברכה, ולכן אין להוכיח מהא דנשים מברכות ברכה"ת דיברכו נמי על מעשהז"ג. ולפי"ד הגר"ח זצ"ל מיושב שפיר המנהג לקרוא בתורה בליל שמחת תורה ולברך עליה ברכה"ת דאע"פ שאין חיוב לקרות בתורה בליל שמחת תורה, דאינו מברך ברכה"ת על החיוב וקיום מצות ת"ת אלא על החפצא של תורה דטעונה ברכה. ועיין בשו"ע (או"ח סימן מ"ז סעיף ד') שפסק דהמהרהר בד"ת אינו צריך לברך, וצ"ע דהרי בודאי מקיים מצות תלמוד תורה ע"י הרהור (וכדהקשה הגר"א שם ס"ק ד'). ולפי דברי הגר"ח זצ"ל ניחא, דברכות התורה חלה על החפצא של תורה ובהרהור ליכא חפצא של תורה לברך עליו. ועל פי דברי הגר"ח נמי ניחא פסק המחבר (שם בסעיף ה') דנוסח הברכה הוא אקב"ו "על דברי תורה", משום דהברכה קאי על החפצא של תורה. ומבוארת נמי שיטת הטור (הובאה בשו"ע סימן מ"ו סעיף ט') שלא יקרא פסוקים קודם ברכות התורה ואע"פ שהוא אומרם בדרך תחנונים, די"ל דאע"פ שנאמרים בתורת תפלה ותחנונים ואינו מקיים מצות ת"ת מ"מ הויין חפצא של תורה, והחפצא של תורה בעי ברכה. וע"פ דברי הגר"ח זצ"ל מבואר נמי שיטת היש אומרים (סימן מ"ז סעיף ט') שאם הפסיק בין הברכות ללימודו איך בכך כלום דהברכה חלה על החפצא של תורה ולא על קיום מצות תלמוד תורה, ומשום הכי לא דמי לשאר מצוות שאסור להפסיק בין הברכה למצוה. ויתכן דברכות המצוות חלין מדין מתיר ומשו"ה אין להפסיק בין הברכה לעשיית המצוה, משא"כ ברכה"ת חלה על החפצא של תורה והוי חלות ברכת השבח ולכן חלה אף כשהפסיק בין הברכה ללימוד התורה. (מדברי רבינו זצ"ל בשיעוריו לשו"ע הל' ברכת התורה בשנת תשמ"ב) ³ עיין בב"ח (או"ח סימן מ"ז) דקבע דברכת אקב"ו לעסוק בדברי תורה היא ברכת המצוה ואילו ברכת אשר בחר בנו הריהי ברכת השבח. ולפי"ז נשים מברכות ברכת אשר בחר בנו, וברכת לעסוק בד"ת תלויה האם מברכות על מעשהז"ג. אך הב"ח עצמו הסיק דנשים מברכות ברכה"ת, דמקבלות שכר על לימוד דידהו ושייכות בלימוד מצוות דידהו דלא גרעי מעכו"ם שעוסק בת"ת דשבע מצוות דהרי הוא ככה"ג, ומשמע דס"ל דמברכות כל ברכה"ת. ולפי"ז יל"ע האם עבדים נמי מברכין ברכה"ת ובאיזה נוסח יברך. ועיין בצל"ח לקמן (לה. ד"ה לפניו) דדחה סברת הפנ"י דס"ל דברכת הנהנין היא מה"ת משום דסברא הוא דאסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה דא"כ אף עכו"ם יתחייבו לברך ברכת הנהנין דמצווין על הגזל. ומשמע איפוא דלפי הפנ"י עכו"ם חייבים לברך ברכת הנהנין. והנה מהשיעורים מבואר דיתכן דליכא איסור לעשות מצוה בלי ברכה ושאני ברכת המצוות מברכות הנהנין, וכן נקט הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס (בדף יב.) שכתב דבספק ברכות הנהנין אזלינן לחומרא משום דאסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה, ואילו בספק ברכת המצוה אזלינן לקולא. וזוהי שלא כשיטת הרמב"ם דס"ל דברכת המצוות נמי חלין בתורת מתיר, ואסור לעשות מצוה בלי לברך עליה מקודם, בדומה לברכת הנהנין. ברם בנוגע למצות ת"ת משמע מהסוגיא דלכו"ע קיים איסור ללמוד תורה בלי ברכה, והאיסור ללמוד תורה בלי ברכה הוי איסור חמור מאד דמפני זה אבדה הארץ וכדאיתא בגמ' נדרים (דף פ"א.) "על עזבם את תורתי - שלא ברכו בתורה תחילה". ולרמב"ן ברכה"ת מצוה מדאורייתא היא שנמנית בתרי"ג מצוות, ומשמע דהאיסור ללמוד תורה בלי לברך תחילה נמי הוי איסור דאורייתא וא"כ בספק בירך ברכה"ת חייב לברך דספק דאורייתא לחומרא, ושאני ברכה"ת מברכת המצוות (דלפי הגרע"א זצ"ל לא מברכין ברכת המצוות מספק). ולכאורה האיסור ללמוד תורה בלי לברך עליה הוי איסור גזל, דהתורה היא תורת ה' אלא דהקב"ה נתנה לישראל בכמה תנאים, וא' מן התנאים הוא שיברכו עליה תחילה, ובלי ברכה לימוד התורה הו"ל גזל. ולפי"ז יל"ע בעכו"ם הלומד תורת שבע מצוות דידיה דאמרינן בסנהדרין (דף נט.) דהריהו ככ"ג האם צריך הוא לברך תחילה דהא עכו"ם מצווין על הגזל. ומסתבר דיברכו בנוסח אחר דאי אפשר לעכו"ם לומר אשקב"ו או אשר בחר בנו. או"ד דעכו"ם הלומד תורה אינו צריך לברך לפניה כי היכי דאינו מברך ברכת הנהנין על אכילה. דאע"פ דעכו"ם מצווין על הגזל ואסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה מ"מ י"ל דהאיסור ליהנות תלוי בחיוב מצות ברכה, ומאחר דליכא לעכו"ם מצות ברכה דאינה מז' מצוות ה"ה דליכא להם איסור ליהנות בלי ברכה. וכדין אונן דאינו מברך ברכת הנהנין לפני האכילה אע"פ שאונן נאסר באיסורים, ועל כרחך דהטעם משום שהאיסור ליהנות בלי ברכה חל רק על מי שמצווה במצות ברכה, והאיסור תלוי בחיוב מצוה לברך ומאחר דאונן פטור ממצות ברכה לא חל עליו נמי האיסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה. ויתכן דה"ה בעכו"ם שלומד תורה דמכיון שאינו מצווה במצות ברכה"ת ליכא עליו איסור ללמוד בלי ברכה ואינו מברך.

שם. גמ'. ז"ל אמר רב הונא למקרא צריך לברך ולמדרש אינו צריך לברך ור"א אמר למקרא ולמדרש צריך לברך למשנה אין צריך לברך ור' יוחנן אמר אף למשנה נמי צריך לברך אבל לתלמוד אין צריך לברך ורבא אמר אף לתלמוד צריך לברך דאמר ר' חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב לתנויי פירקין בספרא דבי רב הוה מקדים וקא משי ידיה ובריך ומתני לן פירקין עכ"ל. יש לעיין בשיטות האמוראים מהי סברתם ויסוד פלוגתתם. ונראה דיש לפרש את שיטת רב הונא דמברכים ברכה"ת רק על מקרא בב' אופנים: א) דסובר שעיקר תקנת ברכה"ת נתקנה על תורה שבכתב דקורין בציבור וכמש"כ (נחמיה ח', ה' - ו') "וכפתחו עמדו כל העם ויברך עזרא את ה' האלוקים הגדול ויענו כל העם אמן אמן", שנלמד מזה ברכה"ת על קריאת התורה בציבור. רב הונא סובר דרק על תושב"כ דהויא חפצא של תורה שנקראת בציבור חל דין ברכה, משא"כ במדרש ומשנה ותלמוד דאין בהם דין קריאה בציבור ולפיכך אין מברכים עליהם. ב) דברכה"ת נתקנה רק על תושב"כ משום דיש בלימודה דין מעשה מצוה, דבעי מעשה קריאה לצאת יד"ח לימוד תושב"כ בשלימותה. משא"כ בתושבע"פ ליכא מעשה מצוה, דקיום מצות לימוד תושבע"פ אין בה תורת מעשה משום שתלויה היא בהבנה בלבד, ולפיכך אין מברכים עליה. ויש להביא ראייה דתושב"כ אית בה דין מעשה קריאה מהא דאיתא בגמ' לעיל (דף ה') "וא"ר לוי בר חמא וכו' מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם לוחות אלו עשרת הדברות תורה זה מקרא והמצוה זו משנה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים להורותם זה גמרא מלמד שכולם נתנו למשה בסיני". ועיין ברש"י שם ד"ה זה מקרא שכתב וז"ל חומש שמצוה לקרות בתורה, ובד"ה זו משנה כתב וז"ל "שיתעסקו במשנה", ובד"ה זה גמרא כתב וז"ל סברת טעמי המשניות שממנו יוצאת הוראה עכ"ל. ומבואר ברש"י דמצות לימוד תורה שבכתב חלוק ביסוד דינו ממצות לימוד תורה שבעל פה, דבתושב"כ נאמר דין קריאה ואית בלימוד תושב"כ דין מעשה מצוה מסוים דיוצא רק ע"י קריאה בתורה בלבד, ואינו יוצא יד"ח מצות לימוד תושב"כ בשלימות במהרהר פסוקים בלבו. משא"כ לגבי לימוד תושבע"פ דקיום מצות לימוד תושבע"פ תלויה בהבנת הלב וכלשון רש"י "שיתעסקו במשנה", ויוצא דאין מעשה מצוה בלימוד תושבע"פ דמתקיימת ע"י הבנה בלב. וע"כ תושב"כ קרויה מקרא דיש בה דין קריאה, ואילו משנה דהויא תושבע"פ באה מלשון שינון דהיינו הבנה¹. ועיין בגמ' לקמן (דף טו:): תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא לימודך תם שיתן ריוח בין הדבקים עני רבא בתריה כגון על לבבך על לבבכם וכו' ע"כ. והקשה הגר"ח זצ"ל דלשיטות הראשונים שסוברים דרק פרשה ראשונה של ק"ש הוי מדאורייתא ופסוק זה דולמדתם שבפרשה שנייה של ק"ש הוי רק מדרבנן, איך נלמד ממנו דין ולמדתם שיהא לימודך תם ליתן ריוח בין הדבקים לגבי הפרשה הראשונה דק"ש שהיא מה"ת. וביאר הגר"ח זצ"ל דדין לימודך תם דין הוא במצות ת"ת שבכתב דמתקיימת ע"י קריאה בפה, וחל בה דין לימודך תם ליתן ריוח בין הדבקים לומר המילים באופן ברור. ומכיון דק"ש הויא קיום מצות ת"ת שבכתב ממילא חל בה דין לימודך תם. ומוכח מזה דחלוק דין ת"ת דתושב"כ דנאמר בו דין קריאת הפסוקים בפה וחל ביה דין לימודך תם, מדין ת"ת בלימוד תושבע"פ המתקיימת ע"י הבנה ואין בה דין קריאה ודין לקרותה בלשון מסוים. ולפי"ז י"ל דלשיטת רב הונא מברכים רק על מקרא משום דמצות ת"ת דתושב"כ יש בו דין מעשה מצוה המתקיימת ע"י קריאה בפה, משא"כ בלימוד תושבע"פ דקיום מצותו היא ע"י הבנה שבלב וליכא בו חלות מעשה מצוה ולפיכך אין מברכים עליה. ובסברת ר' אליעזר דאף על מדרש מברכים ברכה"ת י"ל דס"ל דמברכים על תושב"כ הכלול במדרש דחל בלימודה דין מעשה מצוה, ואע"פ שלומד מדרש דהוי לימוד תושבע"פ אבל מכיון דמזכיר פסוקים דהויין חפצא דתושב"כ חל ביה דין ברכה. אמנם בלימוד משנה ותלמוד אינו צריך לברך דמתקיים לימודם ע"י הבנת הלב בלבד, ולפיכך אין בהם מעשה מצוה כלל לברך עליו.

footnotes: ¹ ועיין בשו"ע הגר"ז הל' ת"ת (פ"ג הי"ב וי"ג) וז"ל וכל אדם צריך ליזהר להוציא בשפתיו להשמיע לאזנים כל מה שלומד וכו' אך אם מוציא בשפתים אע"פ שאינו מבין אפ' פירוש המלות מפני שהוא ע"ה ה"ז מקיים מצות ולמדתם וכו' במה דברים אמורים בתורה שבכתב אבל בתושבע"פ אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב לימוד כלל עכ"ל. ומבואר דס"ל דחל דין מסוים של קריאה בקיום מצות לימוד תושב"כ דיוצא בקריאה אפילו בלי הבנה. משא"כ בתושבע"פ אינו יוצא מצות ת"ת אא"כ מבין מה שלומד וכן מבואר מדברי המג"א או"ח סימן ז' ס"ק ב'. ועיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח"א עמ' קע"ח - ק"פ.

ובסברת ר' יוחנן דאף למשנה צריך לברך אבל לתלמוד אינו צריך לברך יתכן לומר דס"ל דאף בלימוד תורה שבע"פ שקיומה היא רק בהבנת הלב מ"מ חל בלימוד משנה חלות שם מעשה מצוה משום שלומד ע"מ לעשות¹. ולשיטתו מברכים על משנה משום דאית בה חלות הוראה ונחשב ללימוד ע"מ לעשות. משא"כ בתלמוד דאינה הוראה פסוקה ומשום הכי אין מברכים עליה. ורבא סובר דאף לתלמוד צריך לברך משום דאף בתלמוד חל דין ללמוד ע"מ לעשות, דעי"ז חשיב הלימוד למעשה מצוה שמברכים עליו².

footnotes: ¹ כלומר, שלימוד תורה ע"מ לעשות הוי דין בת"ת, ובכן י"ל דעצם הלימוד ע"מ לעשות נחשב כתחילת עשיית המצוה והו"ל משו"ה מעשה מצוה ואינו כלימוד בהרהור בלבד דאינו נחשב למעשה. ² ויתכן דחל מעשה מצוה דת"ת אף בלימוד בהרהור דהמצוה היא והגית בו יומם ולילה וחידשה התורה דבת"ת מחשבה בלימוד התורה מהווה מעשה, ומשו"כ ס"ל לרבא דמברכין אף על תלמוד.

ועוד נראה לבאר סוגיין ע"פ יסוד הגר"ח זצ"ל דברכה"ת אינה ברכה על קיום מצות ת"ת אלא דתורה עצמה טעונה ברכה והויא ברכה על החפצא של תורה. ולפי"ז י"ל דנחלקו האמוראים איזה חפצא של תורה טעון ברכה, חפצא דתושב"כ או אף חפצא דתושבע"פ, ואף תושבע"פ שאינה הוראה אלא שקלא וטריא, דהרי מצד קיום מצות ת"ת אין שום חילוק בין לימוד תושב"כ לבין לימוד תושבע"פ ובין הוראה לשקלא וטריא ואי ברכה"ת חלה על קיום מצות ת"ת אין מקום לחלק ביניהם לגבי חיוב ברכה¹.

footnotes: ¹ ועיין בס' עמק ברכה בענין ברכת התורה.

ועיין ברי"ף שגרס וז"ל אמר רב הונא למקרא צריך לברך למשנה ותלמוד א"צ לברך, ור' יוחנן אמר למשנה צריך לברך לתלמוד אינו צריך לברך, ור"א אמר אפ' לתלמוד צריך לברך למדרש אינו צריך לברך, ורב אמר אפילו למדרש נמי צריך לברך וכו' עכ"ל. וצ"ב לגירסת הרי"ף מהי סברת ר"א דמברכים על תלמוד ולא על מדרש. ונראה דסובר דמברכים רק על תושבע"פ דאית בה חלות שם הוראה כמו המשנה המהוה הוראה ממש, ותלמוד חשיב להוראה משום שמבאר את יסודות ההלכה. אולם מדרש דהיינו דרשות הפסוקים בי"ג מדות אינו קובע הוראה והלכה אלא שרק מגלה מקור דההלכה ולכן אין מדרש בכלל הוראה ואין מברכין עליו.

ונראה דנפ"מ בין גירסת רש"י להרי"ף אליבא דמ"ד דמברכין על מדרש בלבד הויא האם מברכים ברכה"ת על מדרש שאין בו הזכרת פסוק, דלרש"י אינו מברך משום דיסוד הברכה בלימוד מדרש הוא משום החפצא דתושב"כ דאית ביה, משא"כ לרי"ף דמברכים עליו, דסובר דמברכים ברכה"ת אף על הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, אע"פ שאינם אלא גילוי מילתא למקורות ההלכה. דהברכה חלה על קיום לימוד תורה שבע"פ ולא על לימוד חפצא של תורה שבכתב, ומשו"ה סובר שאף על מדרש אגדה שאין בו הזכרת פסוק צריך לברך ברכת התורה.

בענין ברכות התורה

תוס' ד"ה שכבר נפטר באהבה רבה וכו'. וז"ל בירושלמי יש הא דאמרינן שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר פירוש לאלתר שלמד מיד באותו מקום ונשאל להרב ר' יצחק כגון אנו שאין אנו לומדים מיד לאחר תפלת השחר שאנו טרודין והולכים כך בלא לימוד עד אמצע היום או יותר אמאי אין אנו מברכים ברכה"ת פעם אחרת כשאנו מתחילין ללמוד והשיב ר"י דלא קי"ל כאותו ירושלמי הואיל וגמרא שלנו לא אמרו ואין צריך לאלתר ללמוד ועוד אפ' לפי הירושלמי דוקא אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה דעיקר אהבה רבה לק"ש נתקן ובשביל היא אינו נפטר מברכת התורה אלא אם ילמוד מיד וגם לא יעשה היסח הדעת וכו' אבל ברכת אשר בחר בנו וברכת לעסוק בדברי תורה פוטרת כל היום. וא"ת מ"ש מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה. וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק וכו' והיה אומר ר"ת כשאדם עומד ממטתו בלילה ללמוד שאינו צריך לברך ברכה"ת מפני שברכה"ת של אתמול שחרית פוטרת עד שחרית אחרת, ולא נהירא. והצפרתים נהגו לומר פסוקים וברכת כהנים וגם אלו דברים שאין להם שיעור שהיא משנה ואלו דברים שאדם אוכל פירותיהן שהיא ברייתא מפני הירושלמי דבעי שילמוד על אתר אבל א"צ כמו שכתבתי כבר עכ"ל.

א. בשיטת הירושלמי שצריך ללמוד על אתר ובביאור שיטת הר"י והצרפתים

מבואר בתוס' דפליגי הר"י והצרפתים האם פוסקים כירושלמי "והוא ששנה על אתר" בברכה"ת דעלמא או לא. דהצרפתים פסקו כדעת הירושלמי ומש"ה נהגו לומר פסוקים וברכת כהנים, וגם אלו דברים שאין להם שיעור שהיא משנה, ואלו דברים שאדם אוכל פירותיהן שהיא ברייתא, מיד אחרי ברכה"ת. והר"י דחה דבריהם וס"ל שאין צריך ללמוד תורה לאלתר לאחר ברכה"ת דהבבלי לא אמרו. וצ"ב ביסוד פלוגתתם.

ולכאורה פליגי ביסוד דין ברכה"ת, האם הויא ברכת המצוה או דאינה אלא ברכת השבח. דאם ברכה"ת חלה מדין ברכת המצוה אזי חייבים ללמוד מיד לאחר הברכה, כדין ברכת המצוות דעלמא דמברכין אותן עובר לעשייתן (סוכה דף לט.), ומשו"ה חייב ללמוד מיד אחרי הברכה כדי לקיים מצות ת"ת ושתחול הברכה עובר לעשייתן. אמנם אם ברכה"ת חלה מדין ברכת השבח בעלמא אזי אינו חייב ללמוד תורה מיד אחרי הברכה, דאינה אלא ברכת השבח. ולפי"ז יוצא דהצרפתים ס"ל דברכה"ת חלה מדין ברכת המצוה. ואילו להר"י ברכה"ת הויא ברכת השבח.

אך עיין בביאור הגר"א בשו"ע (או"ח סי' מ"ז ס"ק ז') שכתב וז"ל דיש לפרש ב' פירושים בדברי הירושלמי: א) שאינו פוטר אלא מה ששנה על אתר, אבל אח"כ אינו פוטר אף אם שנה לאלתר משום הפסק וא"כ הוא הדין בברכת התורה, ב) שאינו פוטר כל היום אלא אם שנה על אתר ואז פוטר כל היום עכ"ל. והנה לפי הפירוש הראשון בגר"א, הירושלמי ס"ל דדין ברכה"ת כדין ברכת המצוה דעלמא, דהברכה חלה עובר לעשיית המצוה דת"ת ואינה פוטרת אלא הך מעשה המצוה דת"ת שבירך עליה. ומשו"ה אם אחרי שבירך ולמד תורה הפסיק מלימודו והסיח דעתו ממנה כשחוזר ולומד תורה פעם אחרת חייב לברך עוד פעם על מעשה המצוה השני דת"ת. ודומה למי שבירך לישב בסוכה בבקר ויצא והסיח דעתו ממנה דלכשחוזר אחה"צ לאכול עוד סעודה בסוכה הריהו חייב לברך עוד פעם ברכת המצוה על מעשה המצוה השניה שעושה, כי הברכה שבירך בבקר אינו מצטרף לישיבתו בסוכה אחה"צ, והוא הדין במצות ת"ת.

אך צ"ע לפי הפירוש השני בגר"א, דס"ל להצרפתים דחייב ללמוד על אתר ואזי אפילו אם הפסיק אינו מברך עוד פעם על מעשה לימוד שני שבמשך היום, דמ"ש מברכת לישב בסוכה דאם הפסיק והסיח דעתו חייב לברך על מעשה הישיבה השנייה.

והנה עיין בתוס' בחולין (דף פז. ד"ה ומכסי) שדנו האם מי ששח בין שחיטה לשחיטה צריך לברך עוד פעם כמו מי ששח בין תפילין לתפילין, או דאינו צריך לברך וכדין השח באמצע סעודה שאינו חוזר ומברך, דבברכת הנהנין רק היסח הדעת ממש מחייב לברך עוד ברכה ולא שיחה בעלמא. וכתבו התוס' שם "ואין ראייה מתפילין דהתם היא מצוה אחת ואין לו להפסיק אבל שחיטה אי בעי שחיט אי בעי שביק ליה". ונראה בכוונת דבריהם דהנחת תפילין של יד ושל ראש מצטרפות למצוה אחת, ולכן עצם מעשה הברכה שבירך לפני שהניח את התפילין של יד חייבת לחול ולהצטרף אף למעשה הנחת תפילין של ראש, דהנחתה היא גמר המצוה, דכל המצוה דהנחת תפילין צריכא ברכה עובר לעשייתה, ומשו"ה שיחה בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש מהווה הפסק בצירוף הברכה עובר לעשיית כל המצוה. משא"כ בשחיטה דכל מעשה שחיטה מהווה מעשה מצוה שלימה בפני עצמו, ומשו"ה ליכא דין שמעשה הברכה שבירך תצטרף מדין עובר לעשייתן לכל מעשה שחיטה ושחיטה בפני עצמה, דהצטרפה מעשה הברכה מלכתחילה לשחיטה הראשונה והתקיים בזה דין עובר לעשייתן. ומאחר שלא הסיח דעתו משחיטה חל פטור דהברכה הראשונה לכל השחיטות הנוספות. והשיחה ששח בין שחיטה לשחיטה אינה מהווה הפסק בחלות הפטור דהברכה הראשונה לשאר השחיטות. ובזה דומה ברכת המצוות לברכות הנהנין, דבברכת הנהנין הדין הוא שהברכה תצטרף לאכילה הראשונה בלי הפסק ושיחה בטילה כלל. אך אם כבר בירך ואכל אכילה ראשונה בלי הפסק ושיחה אזי מותר לו לשוח שיחה בטילה בעלמא ולהמשיך ולאכול, דשאר האכילות הותרו ע"י פטור הברכה דחל עליהן מהברכה הראשונה, ולא שעצם מעשה הברכה הראשונה מצטרף לאכילות הנוספות. דמאחר שיש סעודה אחת כל האכילות מצטרפות ביחד ושיחה בינתיים אינה מהווה הפסק לחלות הפטור שחל ע"י הברכה הראשונה. ורק אם הסיח דעתו לגמרי מלאכול אזי הוי הפסק גמור והפטור דהברכה הראשונה אינה חל על האכילות שאכל אח"כ.

ובשו"ע (יו"ד סימן י"ט סעיף ה') הביא המחבר ב' דעות בדין מי ששח בין שחיטה לשחיטה, די"א שחוזר ומברך משום דשיחה הויא הפסק ואע"פ שלא הסיח דעתו מלשחוט, וי"א דשיחה אינה הפסק ואינו חוזר ומברך. ונראה דהדעה הראשונה סוברת דכל מעשה מצוה בפני עצמה צריכא מעשה ברכה עובר לעשייתה, ובכן אפילו שיחה בעלמא מהווה הפסק ומבטלת הצירוף בין מעשה הברכה הראשונה לבין כל מעשה שחיטה ושחיטה. ואילו הדעה השניה סוברת דרק מעשה המצוה הראשונה מחייבת מעשה ברכה עובר לעשייתה ואילו בשאר השחיטות מספיק חלות פטור דברכה, ושיחה בעלמא אינה מפסיקה את חלות הפטור כ"ז דליכא היסח הדעת. ומשו"ה מותר לשוח בין שחיטה לשחיטה ואינו חוזר ומברך. ולפי"ז י"ל דהצרפתים ס"ל דצריך ללמוד על אתר כדי שיחול הברכה על מעשה לימוד. ואפילו אם הפסיק אח"כ בדברים אחרים אינו צריך לחזור ולברך כשלומד שנית, מכיון שלא הסיח דעת מללמוד. והצרפתים סברי כשיטת תוס' הנ"ל בחולין (פז א ד"ה ומכסי) דכששוחט כמה בהמות ושח בין שחיטה לשחיטה אינו חוזר ומברך דברכת המצוה פוטרת מעשה המצוה שיעשה אח"כ אא"כ הסיח דעתו מהמצוה, ושיחה בטילה אינה מפסקת חלות פטור הברכה על המצוה שחוזר ועושה עוד פעם ובתנאי דליכא היסח הדעת. וכן מבואר מדברי הגר"א (בביאור הגר"א סימן מ"ז ס"ק ז') וז"ל אבל בין ברכה"ת ללימוד אין שום הוה אמינא וכו' שיכול להפסיק אלא צריך לחזור ולברך דבזה אין מועיל אם אין מסיח דעתו כמו בברכת המוציא וכן בכל הברכות של מצות או הנהנין דדוקא באמצע המצוה או הסעודה אין הפסק מפסיד ומועיל שאין מסיח דעתו, משא"כ בין ברכה למצוה כיון שאין עדיין על מה לחול וכו', וכן הוא דברי הטור וכו' דוקא שלמד מיד אז פוטרת וכו', והצרפתים וכו' משמע שהיו פוטרין בזה כל היום, דאי אמרת שהיו מברכים כל פעם שהיו יושבין ללמוד הוה ליה למימר יותר והצרפתים מברכים בכל פעם וכו' עכ"ל, ומבואר דביאר את שיטת הצרפתים דס"ל דצריכים ללמוד מיד כדי שתחול הברכה על מעשה לימוד דברכה"ת הויא ברכת מצוה, ברם אין מברכים כל פעם שלומדים במשך היום מכיון דליכא היסח הדעת, וכפירוש השני שהביא הגר"א (שם) לפרש את הירושלמי.

ב. ביאור שיטת הר"י והתוס'

והנה יש לעיין בשיטת הר"י והתוס', דס"ל דאינו צריך ללמוד מיד על אתר משום דלא קי"ל כירושלמי, ולכאורה סברי דברכה"ת הוי ברכת השבח ומשו"ה אינו צריך ללמוד תורה על אתר בכדי שהברכה תהיה עובר לעשיית המצוה מדהויא ברכת השבח דעלמא. אמנם ביאור זה קשה להולמו דא"כ קשה המשך דברי התוס' דהקשו דמ"ש ברכה"ת מברכת לישב בסוכה שמברך ברכה בפני עצמה על כל סעודה שאוכל בסוכה. ואי נימא דברכה"ת הויא ברכת השבח י"ל דמשו"ה מברך ברכה"ת רק פעם אחת ביום וברכתו שבבקר חלה לכל היום ולא דמי לברכת לישב בסוכה דהויא ברכת המצוה. וע"כ מוכח דס"ל דברכה"ת נמי הויא ברכת המצוה וא"כ קשה מדוע ס"ל דאינו חוזר ומברך כשלומד אח"כ בהמשך היום, והרי הברכה הראשונה לא חלה על מעשה לימוד, וצ"ע.

ועיין בהמשך התוס' שתירצו את קושייתם דמ"ש ברכה"ת מברכת לישב בסוכה וז"ל וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק עכ"ל, ודבריהם צ"ב במש"כ דמכיון שאין אדם מייאש דעתו מללמוד דחשיב כאילו לומד כל היום בלי הפסק, והרי בפועל הפסיק ללמוד ואע"פ שרצונו ללמוד, מ"מ הסיח דעתו מגוף הלימוד, וא"כ אמאי אינו חוזר ומברך בכל פעם שלומד.

ונראה דאף לשיטת התוס' והר"י ברכה"ת הויא ברכת המצוה, אולם ברכה"ת אינה ברכת המצוה על עצם מעשה המצוה דלימוד התורה דא"כ היה צריך ללמוד על אתר כדי שהברכה תהא עובר לעשייתן וכשאר ברכות המצוות. אך ברכה"ת הויא ברכה על המצוה לעסוק בתורה, דהיינו על ענין העסק בתורה ואין הברכה תלויה במעשה לימוד תורה. ונראה דזוהי כוונת נוסח הברכה אשקב"ו לעסוק בד"ת, דאילו היתה הברכה על עצם מעשה הלימוד הו"ל לברך אשקב"ו ללמוד תורה, ומוכח מנוסח הברכה דהברכה חלה על ענין ההתעסקות בתורה בכלל ולא על עצם מעשה לימוד התורה בפרט¹.

footnotes: ¹ ובשיעוריו לשולחן ערוך הל' ברכות הוסיף רבינו זצ"ל שעפ"ז יש לבאר את מה שפסק המחבר (או"ח ריש סימן מ"ז) "ברכות התורה צריך ליזהר בה מאד" דלא מצינו בשאר דינים שדקדק המחבר לומר דצריך ליזהר בה מאד. וי"ל דהטעם הוא משום שברכת התורה אינה ברכה על מעשה לימוד התורה גירדא, אלא דמהווה הודאה על חשיבות עסק התורה שהיא תכלית החיים דיהודי והערך העליון שבכל המצוות שבתורה. וחל בברכת התורה קיום דקבלת עול מלכות שמים ולכן החמירו בה חז"ל מאד, דאמרינן בגמ' (נדרים פא א) על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחילה. ונראה שהטעם בזה משום שהמבטל ברכת התורה ביטל קיום דקבלת עול מלכות שמים. [ובמאמר המוסגר אמר רבינו דיש לפרש בטעם הגמ' שאבדה הארץ מפני שלא בירכו בתורה תחילה דבמשנה (מס' מגילה דף כח.) מבואר דהאומר יברכוך טובים הרי זו דרך מינות ופירשו בתוס' (שם ד"ה יברכוך) משום דמחזי כשתי רשויות, וקיימא לן (ברכות כט א) "דטעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו, בברכת הצדוקים מעלין אותו חיישינן שמא מין הוא". ונראה דהך דינא מיירי אפילו בשליח ציבור שמוחזק כצדיק ומאמין (כשמואל הקטן עיי"ש) דבאמת אין חשש שהוא מין, אלא דמבואר מהלכות אלו יסוד דבמקום שמצד עשיית המעשה יש חשש מינות נפסל מעשה המצוה, ומכיון דמאן דחזי יכול לחשוש שמא הוא מין נפסל השמונה עשרה וצריך להעמיד ש"צ אחר במקומו. דבכדי שיתקיים מעשה המצוה בעינן שיהא מוכח מתוכו שאין כאן שום חשש מינות. ולפי זה י"ל דמשום הכי אבדה הארץ מפני שלא בירכו בתורה תחילה, דחסרון ברכות התורה המהווה מעשה וקיום דקבלת עול מלכות שמים מחיל חשש מינות - ובמקום חשש מינות נפסל מעשה המצוה - וממילא לא עלתה להן באותו הדור זכות לימוד התורה שלמדו. (ועיין בר"ן שם בנדרים מש"כ בשם רבינו יונה)] ולפי"ז נמי י"ל דמשום כך פסק המחבר דנשים מברכות ברכות התורה אע"פ שאינן חייבות במצות תלמוד תורה, די"ל דברכות התורה אינה ברכת המצוה על עצם מעשה לימוד התורה, אלא דברכה"ת מהווה ברכת הודאה על התורה (וכדפירש הרמב"ן בספר המצוות מ"ע ט"ו) ומהווה חלות קיום דקבלת עומ"ש, ומשום הכי אף נשים צריכות לברך ברכת התורה. דאף הן חייבות בקבלת עול מלכות שמים שנכלל בלימוד התורה, וחייבין להודות על חשיבות התורה והעסק בתורה. ונראה לומר דמשו"ה ברכת אהבה רבה פוטרת ברכת התורה, כי באהבה רבה חל קיום קבלת עול מלכות שמים, וכדמשמע מנוסח הברכה "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל וכו' לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתיך וכו' ודבק לבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך" וע"כ היא פוטרת ברכת התורה שיסודה חלות קיום קבלת עול מלכות שמים לפני תלמוד תורה. ונראה עוד דמשום הכי מברכים ברכו את ה' המבורך לפני קריאת התורה כדי לקבל עול מלכות שמים קודם תלמוד תורה, שת"ת הוא מעשה של קבלת עול מלכות שמים. ודין זה נלמד מסדר קריאת התורה של עזרא שכתוב (נחמיה ח', ה' - ו') ויפתח עזרא הסופר לעיני כל האם וגו' ויברך עזרא את ה' האלוקים הגדול ויענו כל העם אמן אמן וגו'. ונראה דמשום הקיום דקבלת עול מלכות שמים שבתלמוד תורה אנו מברכים "ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל", שאנו מכירים שה' הוא המלמד תורה לעמו ישראל ומקבלים על עצמנו למסור את התורה לדורות הבאים וזה מהווה חלות קיום דקבלת עול מלכות שמים. (משיעורי רבינו לשו"ע הלכות ברכות שנת תשמ"ב)

ועוד נראה להוסיף דיש ב' דינים במצות ת"ת: א) מצות עשה ללמוד תורה, ב) לאו דהשמר לך פן תשכח וכו' ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב. ונראה דגדר הלאו הוא דאסור להסיח דעתו מענין העסק בתורה, דהיינו שאסור להסיח דעת מחשיבות העסק בתורה דהיא תכלית חיי אדם מישראל - "כי הם חיינו ואורך ימינו", וע"ז מברכים ברכה"ת. ולפי"ז יש ליישב שיטת התוס' דסברי דמאחר דאין הברכה חלה על מעשה הלימוד אלא על יסוד הענין של העסק בתורה ולכן ס"ל דאינו צריך ללמוד מיד אחר שמברך. וכמו כן סברי דכ"ז שלא הסיח דעתו מענין ההתעסקות בתורה אינו חוזר ומברך. ולפי"ז נראה לפרש במש"כ התוס' "שאין אדם מייאש דעתו מן התורה", דכוונתם שיהודי אינו מייאש דעתו מחשיבות ענין העסק בתורה, אע"פ שבפועל מפסיק ללמוד, וע"כ אינו חוזר ומברך¹. ויתכן לומר דאף לשיטת הצרפתים ברכה"ת חלה על ענין ההתעסקות בתורה ולא על עצם המעשה דלימוד התורה, והא דמצרכי שיקרא פסוקים על אתר, היינו משום דסברי דצריך שהברכה תחול על חפצא של תורה, דאי אפשר לברך על הענין של עסק התורה בעלמא, וע"כ צריכים ללמוד על אתר.

footnotes: ¹ וע"ע לקמן באות ג' שהרחיב רבינו זצ"ל בביאור סברת התוס'.

מאידך לשיטת הירושלמי לפי פירוש הראשון שבביאור הגר"א הנ"ל יסוד הדין דברכה"ת הויא ברכת המצוה דחלה על עצם מעשה מצות לימוד התורה ופוטרת רק את מה שלומד על אתר, ואם הפסיק אינה פוטרת את מה שלומד אח"כ, וצריך לברך שנית. וכן מבואר בדברי הרשב"א בסוגיין (ד"ה השכים) וז"ל אבל לספרים דגרסי והוא ששנה על אתר אין הברכה מוציאתו אלא ידי אותה קריאה הסמוכה לחברתה הא אם הפסיקו וחזר וקרא צריך הוא לחזור ולברך עכ"ל. ונראה דהרשב"א סובר דברכה"ת הויא ברכת המצוה שחלה על מעשה מצות לימוד תורה שמקיים מיד אחרי הברכה, ואם הפסיק מללמוד חל דין הפסק וכשחוזר ללמוד צריך לברך פעם שנית.

ג. ביאור דברי התוס' דשאני תורה שאינו מייאש דעתו

התוס' הקשו דמ"ש בסוכה דמברך בכל פעם שיושב לאכול סעודה ואילו ברכה"ת מברך רק פעם אחת ביום ותירצו וז"ל וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק עכ"ל. ודבריהם צ"ב, דמה כוונתם במש"כ "דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד", דלכאורה משמע דמכיון שרצונו של אדם ללמוד תורה אין כאן היסח הדעת ממצות ת"ת, ולכן אינו צריך לחזור ולברך. וצ"ע דהרי בפועל הריהו עוסק בענינים אחרים במשך היום, ובאותו שעה הסיח דעתו מגוף הלימוד, ואמאי אינו חוזר ומברך, דהרי לא מיירי ברשב"י שתורתו אומנתו ולומד כל שעה אלא בכל איש ישראל.

ונל"ב בכוונת התוס' דיש ב' דינים במצות ת"ת: א) מצות לימוד, ב) איסור לשכח דברי תורה, שנלמד מקרא פן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכמבואר במשנה באבות (פרק ג' מ"ח) וז"ל כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וכו' ת"ל ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו עכ"ל. והנה יל"ע בגדר האיסור לשכוח ד"ת, וכי יתכן שאדם שאין לו כח הזכרון עובר בלאו דפן יסורו. ונראה דיש ב' ענינים במצות ת"ת: א) מעשה מצות לימוד, ב) שיהא האדם קשור בדעתו ובלבו לתורה, דהיינו שהוא מרגיש תמיד כי הם חיינו ואורך ימינו, שהתורה היא עצם מהותו של כל איש מבני ישראל, וזהו ענין העסק בתורה. ונראה דיסוד האיסור דפן יסורו מלבבך אינו משום ששכח דין א' שבתורה ומסיח דעתו מגוף המעשה דלימוד התורה, אלא דעובר כשמסיח את לבו מן התורה, ועי"ז שכח הלכה אחת, ועובר משום שמתנהג כאילו ח"ו שאין התורה מהווה יסוד חייו של יהודי. ונראה דזוהי כוונת התוס' במה שכתבו "דשאני תורה שאינו מסיח דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד", דאפילו אם אדם עוסק בדברים אחרים ומסיח דעתו מדברי תורה שלמד בבקר וחל היסח הדעת ממעשה הלימוד, מ"מ אין בזה חלות היסח הלב מן התורה, כי בלבו ובמחשבתו מרגיש כל היום שהתורה ולימודה היא תכלית חייו, ושלימוד התורה הוא הערך העליון בחיי היהודי. ונראה דזוהי כוונת התוס' במש"כ "דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה", דמצות והגית שבקרא לא מיירי דוקא מענין עצם מעשה לימוד התורה, אלא דנלמד מקרא ד"והגית בו יומם ולילה" דחל חיוב להיות קשור בלבו ובדעתו לתורה, דוהגית הוא מלשון "והגיון לבי לפניך", דת"ת היא תשוקתינו ועצם חיינו. ולכן אנו מברכים אקב"ו לעסוק בד"ת, ולא אקב"ו ללמוד תורה, דאין הברכה חלה על עצם מעשה הלימוד, אלא על ענין העסק בתורה, דאין יהודי מסיח דעתו ולבו מענין העסק בתורה כל היום, ומשו"ה נחשב כמו שיושב ולומד כל היום בלי הפסק, ומשום כך אינו חוזר ומברך¹.

footnotes: ¹ קטע מתוך דרשה שדרש רבינו זצ"ל בשנת תשי"ח. ואמר מעין דברים אלו בסיום על פ"ק דחולין בשנת תשל"ג.

והנה יש להעיר דלפי מש"ב בשיטת התוס' דברכה"ת חלה על ענין ההתעסקות בתורה, צ"ע במחלוקת האמוראים שבסוגיין האם מברכים ברכה"ת רק על מקרא, או אף על מדרש משנה ותלמוד, דבשלמא לשיטת הצרפתים דס"ל דמברכים על מעשה לימוד, יש סברא לחלק בין תורה שבכתב לתושבע"פ, וכדביארנו לעיל. אמנם לשיטת תוס' דס"ל דהברכה חלה על ענין העסק בתורה מהי הסברא לחלק בין תושב"כ לבין תושבע"פ.

ונראה דלכו"ע ברכה"ת חלה על ענין העסק בתורה בין כשלומד תושב"כ ובין כשלומד תושבע"פ, ולא נחלקו האמוראים אלא לענין האיסור ללמוד תורה בלי ברכה, דלשיטת רב הונא דמברכים על לימוד מקרא ולא על מדרש, האיסור ללמוד בלי ברכה חל במקרא דוקא משום דאית בה מעשה מצוה. דהאיסור ללמוד תורה בלי ברכה חל רק על מעשה לימוד, ובלימוד מקרא חל דין דחייב לעשות מעשה קריאה, וכמבואר ברש"י (דף ה. ד"ה מקרא) וז"ל זה חומש שמצוה לקרות בתורה עכ"ל. משא"כ במדרש ותושבע"פ שקיום מצותן חל ע"י הבנת הלב ואין בלימודן תורת מעשה מצוה, ולכן אין איסור ללמוד מדרש ותושבע"פ בלי ברכה, דלא נאסרה קיום תלמוד תורה שבלב שאין בו חלות שם מעשה מצוה.

ועיין בשו"ע (או"ח סי' מ"ז סעיף ד') שפסק שהמהרהר בד"ת אינו צריך לברך. והגר"א הקשה ע"ז (ע' בביאור הגר"א שם ס"ק ד') וז"ל צ"ע דכאן מברך על המצוה וכי ליכא מצוה בהרהור והלא נאמר והגית בו יומם ולילה ר"ל בלב וכו' עכ"ל¹. וי"ל דהמחבר סובר דאע"פ דאיכא קיום מצות ת"ת בהרהור הלב, מ"מ אין איסור ללמוד תורה בהרהור בלבו בלי ברכה, משום שאין בהרהור חלות שם מעשה, והאיסור ללמוד תורה בלי ברכה חל רק על חלות שם מעשה לימוד. ומאידך לשיטת הגר"א דאף בהרהור אסור ללמוד קודם שיברך, חל איסור ללמוד בלי ברכה"ת בכל לימוד תורה דהאיסור הוא לקיים מצות ת"ת בלי ברכה. ועיין בשאלתות להגאון ר' חיים מוולאזי'ן (אות ק"ו) שפעם אחת גילו לגר"א בחלום כמה סודות בשם י"ב בפסוק עלו זה בנגב, ואמר שבאופן אחד ידע בו כל הכחות של כל חיה ובהמה, ובהקיצו שמח וחשב בהם קודם ברכה"ת, ונעלמו ממנו והיה שרוי בצער גדול ואח"כ נזכר הכל על נכון עכ"ד, ונראה דהיינו לשיטתו דאסור ללמוד תורה בהרהור קודם שיברך ברכה"ת.

footnotes: ¹ ובשיעוריו לשו"ע הלכות ברכות תירץ רבינו זצ"ל את קושיית הגר"א עפי"ד הרמב"ם בסה"מ (מצוה עשה י"א) וז"ל היא שציונו ללמד תורה וללמדה וזהו הנקרא תלמוד תורה והוא אמרו ושננתם לבניך וכתוב ספרי לבניך אלו התלמידים עכ"ל. ומבואר דיש ב' חלקים למצות ת"ת: א) מצוה ללמוד, ב) מצוה ללמד, ושניהם הן חלקי המצוה ממצות תלמוד תורה. דלא כשיטת הבה"ג שמנאן לב' מצוות נפרדות - מצות ללמוד ומצוה נפרדת ללמד. ולפי"ז י"ל דמשו"ה פסק המחבר שאין מברכים על הרהור בד"ת דאינו מקיים אלא חלק ממצות ת"ת דהיינו דין לימוד תורה אמנם אי אפשר ללמד ע"י הרהור, ועל עשיית חלק מן המצוה לא תיקנו לברך.

ד. שיטת הרמב"ם בדין ברכת התורה

כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' תפלה ה"י) המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע בין קרא בתורה שבכתב ובין קרא בתורה שבעל פה נוטל ידיו תחילה ומברך שלש ברכות ואחר כך קורא ואלו הן אשקב"ו על דברי תורה והערב נא וכו', ובהמשך (הל' י"א) ז"ל בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואח"כ קורא מעט מדברי תורה ונהגו העם לקרוא ברכת כהנים וכו' עכ"ל. ומבואר מדבריו שפסק כדעת הירושלמי שצריך ללמוד על אתר, וסובר כשיטת הצרפתים דאף כשמברך ברכה"ת צריך ללמוד על אתר ולא רק באופן שבירך ברכת אהבה רבה. ולכאורה משמע דסובר דברכה"ת הוי ברכת המצוה שחלה על מעשה מצות לימוד התורה ולכן מצריך ללמוד מיד. אלא דלפי"ז צ"ע אמאי אינו חוזר ומברך על כל לימוד תורה שלומד אח"כ במשך היום, ואמאי סגי בברכה"ת בבוקר לפטור את כל לימוד התורה דאותו יום. ועוד יש לדקדק בדברי הרמב"ם הנ"ל דצ"ע מדוע כפל ההלכה שמברכים ברכה"ת ואח"כ ילמוד בהלכה י' ובהלכה י"א, ודבריו צ"ב.

ונראה דלשיטת הרמב"ם יש ב' דינים בברכת התורה: א) איסור ללמוד קודם ברכה"ת וכמבואר בגמ' דהשכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך. ב) חובת מצוה לברך ברכה"ת כחלק ממצות תלמוד תורה דכל יום ויום, דמצות תלמוד תורה בכל יום ויום מחייבת שיברך ברכה"ת ואח"כ ילמוד בכדי לשלב ולצרף ברכה"ת ותלמוד תורה, דחל קיום אחד של תלמוד תורה עם ברכותיה. ונראה דיסוד האיסור ללמוד תורה בלי ברכה דמי לאיסור ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה, דלשיטת הרמב"ם לא רק הנאת הגוף אסורה בלי ברכה אלא אף הנאת מצות תלמוד תורה אסורה בלי ברכה. דעיין ברע"א זצ"ל בגליון הש"ס (ברכות דף יב. בתוס' ד"ה לא) שחילק בין ברכת הנהנין שספקן לחומרא משום שאסור ליהנות מן העוה"ז בלי ברכה, לבין ברכת המצוה דספקן להקל משום שאין איסור לעשות מצוה בלי ברכה. דיסוד דין ברכת המצוה הוי חובת ברכה ומהווה קיום בפני עצמו, משא"כ בברכת הנהנין דיסוד דין הברכה הוא דחלה כדי להתיר את ההנאה. אמנם מלשון הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות ה"ב) נראה לדייק שסובר דאף ברכות המצות חלין מדין מתיר כברכות הנהנין, שכתב (שם) וז"ל ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה ואח"כ יהנה ממנה וכו' וכל הנהנה בלא ברכה מעל וכו' וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה עכ"ל. ויש לדקדק דהרי הדין שבעשיית מצות מברכים עובר לעשייתן הביא הרמב"ם בפי"א מהל' ברכות (ה"ג) ובפי"ג מהל' אישות (הכ"ג), ומדוע הביא הרמב"ם דין זה אף בפרק א' מהל' ברכות דמיירי בהל' ברכות הנהנין. ועוד צ"ב בלשון הרמב"ם "כשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה", דמהי כוונתו כשם וכו', ומהי ההשואה בין ברכות הנהנין ובין ברכות המצות.

ונראה דלשיטת הרמב"ם ברכות המצות חלין מדין מתיר בדומה לברכות הנהנין, ואם יעשה מצוה בלי לברך עליה תחילה הריהו עובר על האיסור ליהנות מן העולם בלי ברכה¹. ולכן לשיטת הרמב"ם ברכה"ת חלה מדין מתיר דהויא נטילת רשות מהקב"ה ללמוד תורתו, ומקורו מסוגיין דהשכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך. וי"ל דבה"י הרמב"ם פסק דחל איסור ללמוד תורה בלי ברכה, וז"ל המשכים לקרוא בתורה קודם שקרא ק"ש וכו' מברך ג' ברכות ואח"כ קורא עכ"ל, כלומר שאסור ללמוד תורה בלי ברכה. וכן מבואר בירושלמי (ברכות פרק ז' ה"א) וז"ל כתוב בתורה ברכה לפניה ואין כתוב בתורה ברכה לאחריה מה כתיב לאחריו ואכלת ושבעת וברכת, ומנין ליתן את האמור בזה בזה ואת האמור בזה בזה וכו' אתיא שם שם לגזירה שוה וכו' ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל ב"י מה אם מזון שאין טעון ברכה לפניו טעון ברכה לאחריה עד כגון תורה מנין מה אם תורה שאינה טעונה ברכה לאחריה טעונה ברכה לפניה מזון שטעון ברכה לאחריו אינו דין שטעון ברכה לפניו עכ"ל, ומבואר דהירושלמי השווה דין ברכה"ת לדין ברכת הנהנין². ונראה דבהי"א הביא הרמב"ם את ההלכה השנייה דברכה"ת דבכל יום ויום חייב אדם לברך שלש ברכות ואח"כ קורא מעט מדברי תורה, לומר שבכל יום ויום חל חובה לברך ברכה"ת ולצרף את הברכות לת"ת, דברכה"ת ולימוד תורה מצטרפים ביחד לקיום אחד של תלמוד תורה בברכותיה. ומקור החיוב שחייב בכל יום לברך ברכה"ת ולצרף את הברכות לקיום ת"ת בברכותיה נלמד מהסוגיא לקמן (דף כא.) וז"ל מנין לברכה"ת לפניה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו ע"כ. ועיין ברמב"ן בסה"מ (מ"ע ט"ו ששכח הרב למנות) שמנה מצוה דאורייתא לברך ברכה"ת, ומקורו מהסוגיא הנ"ל (בדף כא.) מקרא דכי שם ה' אקרא וגו', וכתב הרמב"ן שם וז"ל ואין ראוי למנותה מצוה אחת עם הקריאה כמו שמקרא ביכורים אינו נמנה אחת עם הבאתם וסיפור יצ"מ עם אכילת הפסח עכ"ל. ונראה שהרמב"ן סובר דברכה"ת מהוה מצוה בפ"ע ואינה חלה רק בתורת מתיר למצות תלמוד תורה. וכן נמי מוכח מהסוגיא לקמן (בדף כא.) דס"ד למיליף מק"ו מברכהמ"ז דמברכים ברכה"ת לאחריה. ואי נימא דיסוד דין ברכה"ת הוא שחל רק בתורת מתיר, צ"ע איך יועיל מתיר אחרי הלימוד, והרי מתיר דעלמא צריך לחול קודם המעשה. ומוכח שאין ברכה"ת חלה רק מדין מתיר, אלא דיש חיוב מצוה לברך ברכה"ת ולצרף את הברכות עם לימוד התורה, והוי קיום אחד ד"כי שם ה' אקרא" - דהיינו לימוד התורה - "הבו גודל לאלוקינו" ביחד עם ברכותיה. ומשו"ה סד"א שיברך אחרי הלימוד ויחול צירוף דת"ת עם ברכותיה³.

footnotes: ¹ דלא רק הנאת הגוף אסורה בלי ברכה אלא אף הנאת הנשמה בעשיית מצוות אסורה דנכללת באיסור ליהנות מן העוה"ז בלי ברכה. ברם צ"ע דהא הרמב"ם פסק (פ"א מהל' שופר ה"ג) דמצוות לאו ליהנות ניתנו. וי"ל דסובר דבעשיית מצוה ובקיומה יש חפצא דהנאה אלא דמותר ליהנות מהנאה זו מאיסורי הנאה משום דאינה אלא הנאה רוחנית, ומ"מ מאחר דהויא חפצא דהנאה חל עליה איסור ליהנות מן העולם בלי ברכה. ² ועיין בספר לקח טוב להגר"י ענגיל כלל י"א שהאריך להוכיח דהגדר דברכת המצוות הוי כגדר ברכת הנהנין דתרוייהו חלין בתורת מתיר ע"ש. ³ ונראה דאף לשיטת הרמב"ן חל חיוב מן התורה לברך ברכה"ת וללמוד ד"ת מיד כדי לצרף את הברכות לקיום אחד של ת"ת עם ברכותיה, וכדמוכח מסוגיית הגמ', והרמב"ן והרמב"ם פליגי לענין מנין המצוות בלבד. דלפי הרמב"ם יש קיום מצוה אחת של ת"ת עם ברכותיה ונמנה כמצוה אחת. ולרמב"ן יש מצוה בפנ"ע לברך ברכה"ת בכל יום ות"ת וברכה"ת נמנים כשתי מצוות. אמנם לכו"ע ברכה"ת אינן חלין מדין מתיר בלבד.

ולפי"ז יוצא דהרמב"ם פסק כשיטת הירושלמי שצריך ללמוד על אתר ואעפ"כ סובר שאינו חוזר ומברך כשלומד פעם שנית בהמשך היום, וכשיטת הצרפתים בתוס' וכפירוש אחד בגר"א, משום דהרמב"ם סובר דיש ב' דינים בברכה"ת: א) חלות דין מתיר - דאסור ללמוד תורה בלי ברכה, ב) קיום ברכה"ת ות"ת ביחד. ברם הרמב"ם סובר דלגבי חלות דין המתיר אינו צריך לברך כל פעם שלומד כי כשבירך ברכה"ת בבקר חל המתיר לכל היום. והביאור בזה משום שהברכה חלה כמתיר על עסק התורה ולא כמתיר על עצם מעשה הלימוד, ומכיון שאינו מתייאש מללמוד תורה חל המתיר לכל היום כולו. והרמב"ם סובר כשיטת התוס' דהברכה חלה על ענין העסק בתורה ולא על עצם מעשה מצות לימוד התורה. והא דהרמב"ם מחייב ללמוד תורה מיד הוא משום הדין השני דבברכה"ת, דהיינו דחל חיוב בפ"ע לצרף ת"ת עם ברכותיה. ודין זה נלמד מקרא ד"כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו", דפעם אחת ביום חל חיוב לברך ברכה"ת ולצרפן ביחד לת"ת לקיום ת"ת בברכותיה.

והנה הרמב"ם השמיט את דינו דר' יהודה אמר שמואל שבסוגיין דאם קרא ק"ש אינו צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה דז"ל (בפ"ז מהל' תפלה ה"י) המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע בין קרא תושב"כ ובין קרא בתושבע"פ נוטל ידיו תחילה ומברך שלש ברכות ואח"כ קורא עכ"ל, ובגמ' איתא וז"ל אמר ר' יהודה אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך משקרא ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה עכ"ל, וצ"ע אמאי השמיט הרמב"ם את הדין דברכת אהבה רבה פוטרת מחיוב ברכה"ת. ועיין בהגהות מיימונית שם דזה נכלל במש"כ הרמב"ם שאם עדיין לא קרא ק"ש צריך לברך, דמשמע שאם כבר קרא ק"ש א"צ לברך שנפטר באהבה רבה, ולכאורה זה קצת דחוק ברמב"ם, דא"כ קשה מדוע לא הביא הרמב"ם דין זה להדיא. ועוד יש להעיר דמלשון הרמב"ם (פ"ז הי"א מהל' תפלה) "בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואח"כ קורא מעט מדברי תורה", משמע דלגבי חובת ברכה"ת שבכל יום ויום אינו יוצא בברכת אהבה רבה וצריך דוקא לומר ג' ברכות אלו, וצ"ע.

ונראה ליישב עפי"מ שביארנו דלרמב"ם יש ב' דינים בברכות התורה: א) חלות דין מתיר, ב) קיום ת"ת בברכותיה. והרמב"ם סובר דדינו דר' יהודה אמר שמואל דכבר נפטר באהבה רבה מיירי רק לענין האיסור ללמוד קודם שמברך. דלגבי האיסור ללמוד קודם ברכה"ת חידש ר' יהודה אמר שמואל שכבר נפטר באהבה רבה, כלומר דברכת אהבה רבה מהווה חלות דין מתיר שמפקיע את האיסור ללמוד תורה בלי ברכה. אמנם לגבי הדין שחל חיוב בכל יום ויום לברך ברכה"ת ולצרף הברכות לת"ת להוות קיום אחד דת"ת בברכותיה, סובר הרמב"ם שקיום זה חל רק בג' ברכות דברכה"ת ואינו חל בברכת אהבה רבה לבדה. ומשום הכי השמיט הרמב"ם את הדין שנפטר בברכת אהבה רבה, ורק מרמז עליו וכדפירש ההגהות מיימוניות, מכיון דאפילו אם בירך ברכת אהבה רבה, דהויא חלות דין מתיר להתירו ללמוד תורה, מ"מ עדיין חסר לו את הקיום דתלמוד תורה עם ברכותיה, דקיום ת"ת עם ברכותיה מתקיים דוקא בג' ברכות התורה ולא בברכת באהבה רבה. וצריך לברך ג' ברכות התורה כדי לקיים את חובת היום לצרף תלמוד תורה לברכותיה¹.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח"ב בענין ברכת התורה עמ' ז' - ט'.

ה. בביאור שיטת רש"י בברכה"ת

עיין בחידושי הרשב"א (דף יא: ד"ה השכים לקרות וכו') שכתב וז"ל ובשם רש"י ז"ל שאמרו תלמידים כשהיה משכים לקרות היה מברך לקרות בתורה וכשהיה הולך לבית הכנסת חוזר ומברך וכו'. ונותן טעם לדבריו כמו שהקורא בתורה מברך ברכה"ת ולא חשיבא ברכה לבטלה, ואע"פ שכבר בירך קודם פרשת הקרבנות ואיזהו מקומן ור' ישמעאל, הוא הדין דהכא לא חשיבא ברכה לבטלה. והשיבו עליו בתוספות דלא דמי לקורא בתורה דהתם אפילו אם בירך על עסק התורה שעסק בפני עצמו צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בציבור שכך תיקנו לברך שם אשר בחר בנו כו' שנתקנה ברכה לאחריה עכ"ל, (ועיין בהגהות מיימוניות פ"ז מהל' תפלה אות כ'). וצ"ע בשיטת רש"י דמדוע חזר ובירך בביהכ"נ והרי ברכה"ת שברך בבוקר פוטרת לימודו כל היום. ועוד צ"ע דמהו הדמיון לברכות התורה שלפני קריאת התורה בציבור דהויין תקנה וחיוב בפ"ע, דהרי מברכים ברכה"ת אף לאחריה. ועוד יש להוכיח דברכה"ת בקריאת התורה הוי דין בפנ"ע, מהא דמברכים לכל עולה בכל פעם שקורין עולה לקרה"ת, ואילו בברכה"ת דעלמא אין מברכים על כל מעשה לימוד ברכה"ת בפני עצמו.

ונראה דרש"י סובר כשיטת הרמב"ם הנ"ל דיש ב' דינים בברכה"ת: א) דין מתיר משום דאסור ללמוד תורה לפני שיברך, ב) חלות קיום בפ"ע ממצוות היום לצרף ברכות התורה לת"ת, דבכל יום ויום חל חיוב לצרף לימוד תורה לברכותיה וכמו שביארנו ברמב"ם (פ"ז מהל' תפלה הי"א) וז"ל בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואח"כ קורא מעט מדברי תורה עכ"ל. ונראה דדברי רש"י מיירי באופן שהשכים לשנות בלילה קודם שהאיר היום, וע"כ אין ברכתו חלה בתורת קיום מצות היום לצרף ברכה"ת ביחד עם ת"ת דהא עדיין לא הגיע זמן היום, והברכה שבירך כשהשכים חלה רק מדין מתיר וכדי להתיר את האיסור ללמוד תורה בלי ברכה. דאין לומר שחל היתר ללמוד מחמת הברכה שבירך אתמול בתחילת היום, דהרי הסיח דעתו בשינת הלילה. ולכן כשהגיע רש"י לביהכ"נ משהאיר היום חזר ובירך ברכה"ת כדי לקיים את חובת היום לצרף ברכות התורה לת"ת לחד קיום דת"ת בברכותיה מדין כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו. ולפי"ז מיושב נמי הא דרש"י מדמה לה לברכה"ת שלפני קריאת התורה, דהרי כבר בירכו ברכה"ת, ועל כרחך צריך לומר דהא דשוב מברכים ברכה"ת בקריאת התורה אינו כדי להתיר קריאת התורה בציבור, אלא דהא דמברכין ברכות התורה בקריאת התורה הוא מדין קיום בפני עצמו לצרף קריאת התורה לברכות, דמהווה קיום דת"ת בברכותיה בציבור. וה"נ ס"ל לרש"י לגבי ברכה"ת בכל יום, דבנוסף לדין מתיר חל נמי קיום מצוה בפני עצמה לצרף את הברכות ללימוד התורה בכל יום ויום. וע"כ מנהגו של רש"י היה לחזור ולברך כשהגיע לבית הכנסת.

ו. בענין חלות דין דבר שבקדושה בקרה"ת

ויש להביא סמך ליסודו של רש"י דברכת התורה בקריאה בציבור מהווה חלות קיום אחד דברכות התורה עם קריאת התורה, וחלה מדין תלמוד תורה בברכותיה, מדתנן במשנה (במגילה דף כג:) דאין קורין בתורה בציבור פחות מעשרה. וצ"ע דבשלמא בנוגע לפורסין על שמע וחזרת הש"ץ בעינן עשרה משום דהויין דבר שבקדושה, ואין דבר שבקדושה פחות מעשרה (כמבואר שם בסוגיא). אמנם צ"ע מדוע קרה"ת נחשבת לדבר שבקדושה. וי"ל דאמירת ברכו את ה' המבורך מהווה דבר שבקדושה. אמנם במשנה מבואר דאף קרה"ת עצמה בעי עשרה, וצ"ע דלכאורה קרה"ת עצמה אינה דבר שבקדושה. וע"כ צ"ל כנ"ל דחל בקרה"ת קיום דברכות וקרה"ת ביחד, שמצטרפות הברכות וקרה"ת לקיום דת"ת בברכותיה ברבים. ומכיון שחל דין לצרף ברכו את ה' המבורך וברכה"ת לקרה"ת והברכות הויין קיום בקרה"ת עצמה משו"ה חשיבא קרה"ת עצמה לדבר שבקדושה.

ונראה עוד דיסוד דין תקנת קרה"ת בציבור אינה מצות לימוד תורה ברבים גרידא, אלא דמהווה חלות שם קיום דקבלת עול מלכות שמים ברבים. דהנה איתא במשנה (דף יג.) למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה. ועיין ברמב"ם (פ"א ה"ב מהל' ק"ש) וז"ל ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד ה' ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ"ל. ומבואר שפרשת שמע מהווה קבלת עול מלכות שמים משום שיש בה ג' דברים, א) יחוד ה', ב) אהבתו, ג) ותלמודו. ומבואר שע"י קיום ת"ת שבק"ש - דהיינו תלמודו, חלה קיום של קבלת עול מלכות שמים. ומוכח שבת"ת יש קיום של קבלת עול מלכות שמים. ונראה עוד דלכן תיקנו חז"ל לומר קדיש דרבנן לאחר תלמוד תורה, דתלמוד תורה מהווה חלות קיום דקבלת עול מלכות שמים, וע"כ בציבור מקבלים עול מלכות שמים אחרי ת"ת בקדיש דרבנן. ולפי"ז י"ל דמשום הכי מהווה קרה"ת בציבור דבר שבקדושה, דהויא קיום דקבלת עול מלכות שמים בעשרה. ונראה דמשו"ה תיקנו לומר "ברכו את ה' המבורך" בקרה"ת, דקרה"ת בציבור מהווה קיום דקבלת עול מלכות שמים ברבים עי"ז שמצרף ברכו והברכות לתלמוד תורה ברבים, משא"כ ביחיד המברך רק על עצם מעשה הלימוד ולא על הקיום דקבעמ"ש דבת"ת ולכן אינו אומר ברכו את ה' המבורך.

ועיין בסדר קרה"ת שהותקנה ע"י עזרא בפסוקים בנחמיה (ח', ה' - ו') "ויפתח עזרא הסופר לעיני כל העם וכו' וכפתחו עמדו כל העם ויברך עזרא את ה' האלוקים הגדול ויענו כל העם אמן וכו'". ומבואר להדיא דמתקנת עזרא הוא דמברכים ואומרים ברכו את ה' המבורך לפני קרה"ת וכדכתיב "ויברך עזרא את ה' האלוקים הגדול ויענו כל העם אמן ואמן", דמסדר קרה"ת לסדר דברי שבח דדברים שבקדושה לפני הקריאה, וחל קיום בגוף מצות קרה"ת עצמה לצרף הברכות ודברי שבח לקרה"ת. ועיין בגמ' לקמן (דף כא.) "מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו", וברש"י שם (ד"ה כי שם) כתב וז"ל אני אברך תחילה ואתם ענו אחרי אמן עכ"ל, דאף בתקנת קרה"ת דמשה רבינו הותקן שמתחילה יברך הקורא בציבור והקהל יענו אחריו אמן. ומבואר כנ"ל דאמירת ברכה"ת לפני קרה"ת מהווה דין בסדר דקרה"ת עצמה, והויא קיום בעצם מצות קרה"ת, דמהווה חד קיום דתלמוד תורה וברכותיה.

והגר"ח זצ"ל והגרי"ז זצ"ל נקטו דאמירת "ברכו את ה' המבורך" הויא חלק ממצות קרה"ת עצמה ומעכבת בקרה"ת. והגרי"ז זצ"ל החמיר פעם אחת כשבא לביהכ"נ באיחור ולא שמע אמירת ברכו מהעולה לתורה לפני שהתחילו קריאת התורה עצמה, אך שמע את קרה"ת עצמה, ואמר לרבינו זצ"ל, שהיה אז איתו, שצריכים ללכת לבית כנסת אחר לשמוע שוב קרה"ת משום דהברכות מעכבות בקריאת התורה¹.

footnotes: ¹ ועיין בשו"ע או"ח סי' קל"ז סעיף ג' שפסק שאם דילג פסוק אחד בשבת חוזר וקורא, וכתב ע"ז המגן אברהם בס"ק ה' דמשמע שצריך לחזור ולברך כשחוזר וקורא. וע"ש בהגהות הגרע"א זצ"ל על המג"א וז"ל לכאורה נראה דמתחיל ברוך אתה שהוא עיקר בה"ת אבל ברכו לא יאמר שכבר יצאו בזה אלא דמסתפינא כיון שהפוסקים סתמו בזה עכ"ל. ונראה דהגרע"א זצ"ל נקט מסברא דלא כדברי הגר"ח זצ"ל דאין ברכו דין בעצם ברכה"ת, משא"כ ברכה"ת הויין חלק מעצם קרה"ת ולכן חוזר ומברך אותן. ורבינו זצ"ל דייק בלשון הרמב"ם (פי"ב מהל' תפלה ה"ה) וז"ל ואחד מן הקורין פותח ס"ת וכו', ואח"כ אומר ברכו את ה' המבורך וכל העם עונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד, וחוזר ומברך ברוך אתה ה' וכו' אשר בחר בנו וכו' וכל העם עונין אמן ואח"כ קורא וכו' ומברך ברוך אתה ה' וכו' נותן התורה עכ"ל, דהרמב"ם מזכיר שהציבור עונים לאמירת ברכו ולברכה ראשונה של העולה לתורה והשמיט עניית אמן לברכה שלאחרי קרה"ת. ונראה דבודאי חייבים לענות אמן גם לברכה שלאחרי קרה"ת, וכדפסק הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הי"ג) וז"ל דכל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן וכו' חייב לענות אמן עכ"ל. אמנם כאן קבע הרמב"ם דיש דין מסוים בקרה"ת שהציבור יענה לברכו את ה' המבורך ויענו אמן לברכה ראשונה דקרה"ת דעי"ז מצטרפים הברכות לקיום דקרה"ת בציבור בברכותיה, דהוי קיום בקרה"ת עצמה. אך שאני הברכה אחרי קריאת התורה שאינה קיום וחלות בגופה דקריאת התורה עצמה אלא מהווה קיום בפני עצמה. ובהתאם לכך לא הדגיש הרמב"ם שחייבים לענות אמן אחרי הברכה שמברכין אותה לאחר קרה"ת משום דאינה חלק מקריאת התורה עצמה. ואמר רבינו זצ"ל שהרמב"ם הנ"ל מקור להנהגת דודו הגרי"ז זצ"ל. ולפי"ז אם שמע את הברכות הראשונות לפני קרה"ת עם הקריאה בתורה ולא שמע את הברכה האחרונה אחרי קרה"ת אין להקפיד, דקיום מצות קרה"ת שלימה היא אפילו בלי הברכה האחרונה.

ז. עוד ביאור בגדר דין דבר שבקדושה בקרה"ת

ועוד נראה לומר דקרה"ת הוי מעין מעמד מתן תורה בהר סיני, וכן מוכח מן הירושלמי (מגילה פ"ד ה"א) ר' שמואל בר יצחק עאל לבי כנישתא חזי בר אינוש דקאי ומתרגם סמוך לעמודא א"ל אסור לך כשם שניתנה תורה באימה כך אנו צריכים לנהוג בה באימה וכן דין כשם שניתנה תורה ע"י סרסור וכו', ומבואר שדיני קרה"ת נלמדים ממעמד הר סיני, דקרה"ת הוי מעין מעמד הר סיני. וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' חגיגה ה"ו) וז"ל וגרים שאינם מכירים חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שנתינה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבים לשמוע בכוונה גדולה יתירה. ומי שאינו יכול לשמוע מכוון לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הקל עכ"ל. ומבואר דקרה"ת שבהקהל הוי מעין מעמד הר סיני. ונראה דבאמת כל קרה"ת בציבור הוי מעין מעמד הר סיני, אלא דהחיוב מה"ת לעשות מעין מעמד הר סיני חל פעם בשבע שנים בהקהל, אמנם י"ל שבכל קרה"ת בציבור חל קיום זה מה"ת. ודומה לתפלה לדברי הרמב"ן דמה"ת החיוב להתפלל הוא רק בעת צרה, ומ"מ אף לרמב"ן חל קיום מה"ת בכל עת שמתפלל. ולפי"ז נמי מבואר חומרת המהר"ם מרוטנברג (שהובא ברמ"א או"ח סי' קמ"ו סעיף ד') לעמוד בקרה"ת, דקרה"ת הוי מעין מעמד הר סיני. ולפי"ז נראה דמשום הכי חל בקרה"ת דין לסדר מלכתחילה דברי שבח ברכה והמלכת ה', משום דקרה"ת עם ברכותיה מהווה קיום דקבלת עול מלכות שמים ברבים כמעמד הר סיני, ולכן הויא דבר שבקדושה, וחל בה דין דאין קורין בתורה אלא בציבור דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה.

ולפי היסוד הנ"ל יש ליישב נמי את שיטת הרמב"ם שפסק (בפ"ב ה"ז מהל' מגילה) שאין קורין לכתחילה המגילה בציבור בישיבה מפני כבוד הציבור. ואילו בגמ' מגילה (דף כא.) איתא שעומדים רק בקריאת התורה. ובלחם משנה שם ביאר דלשיטת הירושלמי לכתחילה קורין המגילה בישיבה ואין בה דין כבוד הציבור, משא"כ בתורה לכתחילה צריך לעמוד משום כבוד הציבור. אמנם צ"ע בדעת הרמב"ם דסובר דאף במגילה לכתחילה צריך לעמוד משום כבוד הציבור דמ"ש מגילה מקרה"ת. ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' תפלה הי"א) שהביא דין עמידה לגבי המתורגמן וז"ל ואין התורגמן נשען לא לעמוד ולא לקורה אלא עומד באימה ויראה עכ"ל. וצ"ע אמאי השמיט הרמב"ם את דין העמידה בבעל קורא, (וע' בכס"מ דכ"ש שאסור לקורא לישען בעת קריאת התורה). ומבואר שהרמב"ם סובר שקריאת התורה בעמידה מעכבת וצריך לחזור ולקרות. ועיין במגן אברהם (סי' קמ"א ס"ק א') שפסק בשם הטור שהבעל קורא צריך לעמוד ואם קרא מיושב לא יצא אפילו בדיעבד וצריך לחזור ולקרות. ומשמע שלרמב"ם כבוד הציבור מעכב בקרה"ת משא"כ בקריאת המגילה. וצ"ע דמהו הסברא לחלק בדין כבוד הציבור בין קרה"ת למגילה. ונראה לומר דבקרה"ת חל חלות שם ודין דבר שבקדושה, דהוי קיום דקבלת עול מלכות שמים, משום דהוי מעין מעמד הר סיני, ומשו"ה פסק הרמב"ם דעמידה דבעל קורא מעכבת בקרה"ת דדבר שבקדושה נאמר בעמידה (כמבואר ברמ"א סי' נ"ו סעיף ג' וע' במגן אברהם שם ס"ק ד' דנלמד ק"ו מעגלון שעמד כששמע שם ה'). ולפי"ז דין עמידה בקרה"ת הוי דין בהל' קרה"ת עצמה, משא"כ בקריאת המגילה דלא הוי חלות דבר שבקדושה, ודין עמידה שבה אינו אלא מפאת כבוד הציבור ומשו"ה פסק הרמב"ם דבדיעבד יוצא בקורא את המגילה בישיבה. ולפי"ז נראה דכיון דאנו נוהגים שכל הקהל עומד כשאומרים קדיש ודבר שבקדושה דצריך נמי להחמיר שהקהל יעמדו בשעת קרה"ת וכחומרת המהר"ם מרוטנברג שברמ"א (סי' קמ"ו סעיף ד' וכן פסק שם הט"ז).

ועוד יתכן ליישב את השמטת הרמב"ם דין העמידה דבעל קורא, דהרמב"ם סובר דיש לחלק בין דין עמידת התורגמן דעומד משום שקרה"ת הוי מעין מתן תורה, והתורגמן נחשב כמקבל התורה משום דהוי שליח הציבור לקבל את התורה. ואילו הקורא משמש כנותן התורה, וכדמשמע מלשון הרמב"ם (פ"ג מהל' חגיגה ה"ו) וז"ל ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הקל עכ"ל, דהמלך שהוא הקורא בתורה הוי שליח להשמיע דברי הקל. ונ"ל דדין עמידת התורגמן מדין קרה"ת הוי מעין מעמד הר סיני, וכלשון הירושלמי (פ"ד ה"א מגילה) ז"ל ר' שמואל בר יצחק על לבי כנישתא חזא בר אנש דקאי ומתרגם סמוך לעמוד א"ל אסור לך כשם שניתנה תורה באימה כך אנו צריכים לנהוג בה באימה עכ"ל. משא"כ דין עמידת הקורא בקרה"ת אינו חל אלא משום כבוד הציבור וכבקריאת המגילה, וע"כ השמיטה הרמב"ם דאינו מדיני קרה"ת עצמה, וצ"ע בזה.

ח. בגדר דין ברכה"ת בקריאת התורה

א) עיין בירושלמי (סוף פרק ה' דברכות) והובא ברי"ף במגילה (דף יא: בדפי הרי"ף) וברא"ש (מס' מגילה פ"ג אות ג') וז"ל היה קורא בתורה ונשתתק זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון ואם תאמר ממקום שפסק הראשון הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם והאחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם וכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש שתהא כולה תמימה עכ"ל. ודברי הירושלמי צ"ב, דאי נימא דיסוד תקנת ברכה"ת בקרה"ת הוי לברך ברכה על מצות מעשה הקריאה ולימוד תורה וכברכת המצות, צ"ע מ"ש ברכה"ת משאר ברכת המצות דקיי"ל שאינן מעכבות בקיום המצוה, ואינן אלא חובת גברא לברך קודם המצוה, ואמאי צריך לחזור ולקרוא ממקום שהתחיל הראשון משום תורת ה' תמימה, והרי אם ימשיך ממקום שפסק הראשון עצם קרה"ת הויא תמימה ורק דחסר קיום ברכות לפניה ולאחריה, וצ"ע.

ונראה דמבואר בירושלמי כנ"ל דיסוד דין ברכה"ת בקרה"ת אינו מדין ברכת המצוה דעלמא אלא דהוי חלות דין וקיום בקריאת התורה עצמה. דמעצם התקנה דקריאת התורה וסדר קרה"ת דעזרא חייב לצרף את הברכות לקריאת התורה והויין ביחד חד קיום דת"ת בברכותיה. ואם לא בירך לפניה ולאחריה חל חסרון בעצם הקיום דקריאת התורה דאינה "תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה", ולכן השני חוזר ומברך ומתחיל לקרוא ממקום שהתחיל הראשון. ועיין ברא"ש (מגילה פרק ג' אות ג') וז"ל ומכאן דקדק רבינו אבי העזרי התוקע ועף ועומד אחר לתקוע מתחיל ממקום שפסק ואינו מברך דדוקא בתורה דכתיב בה תמימה הוא דמתחיל בראש ומברך אבל שאר מצות לא עכ"ל. ומבואר דחלוקות ברכה"ת דבקרה"ת מברכות המצוות דעלמא ביסוד דינן, דברכת המצוות הויין חלות דין וקיום בפני עצמן, משא"כ ברכה"ת הריהן חלות קיום בעצם תקנת קרה"ת דחלין בגוף המצוה דקריאת התורה. ומשו"ה הראבי"ה מחלק בין דין התוקע ועף שהשני ממשיך ממקום שפסק ואינו מברך, משא"כ בקריאת התורה דחל בה דין תורת ה' תמימה, דהיינו דהברכות מהוות חלות וקיום בגוף מצות קריאת התורה עצמה, ולכן חוזר ומתחיל בראש ומברך.

ב) כתב הרמב"ם (בפי"ב מהל' תפלה ה"ה) וז"ל כל אחד ואחד מן הקורין פותח ס"ת ומביט במקום שהוא קורא בו ואח"כ אומר ברכו את ה' המבורך וכל העם עונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד וחוזר ומברך בא"ה אמ"ה אשר בחר בנו וכו' וכל העם עונין אמן ואח"כ קורא עד שישלים לקרות, גולל הספר ומברך בא"ה אמ"ה אשר נתן לנו וכו' בא"ה נותן התורה עכ"ל. ויש לדקדק בדבריו דבברכה הראשונה שלפני קרה"ת קבע שכל העם עונין אמן, ואילו בברכה שלאחרי קרה"ת השמיט הרמב"ם את חובת עניית אמן. ונראה דלשיטת הרמב"ם אמירת ברכו וברכת אשר בחר בנו חלין כקיום במצות קרה"ת עצמה, ומשו"ה מדיני סדר קרה"ת חל חיוב שהציבור יענה אמן לברכות אלו. משא"כ ברכת אשר נתן לנו שלאחר קרה"ת דאינה מעיקר תקנת קרה"ת, ואינה קיום במצות קרה"ת עצמה, ומשו"ה הרמב"ם השמיט לגבה דין עניית אמן, שכבר כתב דין עניית אמן לברכות דעלמא (בפ"א מהל' ברכות ה"ג), וכאן חידש הרמב"ם דיש דין מסוים בקרה"ת שהציבור יענה ל"ברכו את ה' המבורך" ולברכת אשר בחר בנו מדין קרה"ת. ובאמת זה מדוייק בפסוקים בס' נחמיה (ח', ה' - ו') בסדר תקנת קרה"ת של עזרא שמוזכר רק הברכה לפניה ולא שלאחריה.

ג) והנה בגמ' פסחים (דף קד:) איתא "כל הברכות כולן פותח בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת מצות וברכת הפירות וברכה הסמוכה לחבירתה וברכה אחרונה שבקריאת שמע". ובתוס' (שם ד"ה חוץ) הקשו אמאי אין ברכת יהללוך שלאחר הלל וברכת יראו עינינו וישתבח פותחות בברוך, ותירצו דיהללוך הוי ברכה הסמוכה לברכת לקרוא את ההלל ויראו עינינו סמוך להשכיבנו וברכת ישתבח סמוכה לברוך שאמר והפסוקים שקורא בינתיים אינם הפסק כמו שק"ש אינה הפסק לברכה אחרונה שבק"ש. ולפי"ז יש לעיין מדוע הברכה האחרונה שבקרה"ת ובקריאת המגילה פותחת בברוך דנימא דקריאת התורה וקריאת המגילה אינה הפסק כי היכי דקריאת פסוקי דזמרה, הלל, וק"ש, לא הוי הפסק. ונראה דשאני ברכות ק"ש וברכת יהללוך וישתבח מברכות שאחרי קרה"ת וקריאת המגילה, דברכות ק"ש הויין קיום בעצם מצות ק"ש, והוא הדין לגבי ברכות הלל, והברכות דפסוקי דזמרה, דהברכות מצטרפות ביחד עם קריאת הפסוקים לקיום אחד. דבק"ש הברכות והפסוקים ביחד מהויין קיום דקבלת עול מלכות שמים. ובפסוקי דזמרה והלל הברכות דלפניהם ולאחריהם מצטרפות עם הפסוקים לקיום אחד של שבח וריצוי לה'. ומשו"ה אין קריאת הפסוקים מהווה הפסק, והברכה האחרונה הויא ברכה הסמוכה לחברתה. משא"כ הברכות שלאחרי קרה"ת וקריאת המגילה, דקיום מצוה בפני עצמן הן בדומה לשאר ברכות המצוות דעלמא דאינן קיום בעצם המצוה. ומשו"ה קריאת הפסוקים דקרה"ת וקריאת המגילה מהווה הפסק והברכה האחרונה אינה נחשבת לברכה הסמוכה לחברתה ופותחין בברוך.

והחילוק הנ"ל מבואר להדיא בריטב"א (במס' מגילה דף כא: ד"ה לאחריה מאי מברך) וז"ל ותמיה לן למה פותחת ברכה זו בברוך שהיא סמוכה לחבירתה לברכה קודם מגילה וכו', וכי תימא כיון דתליא במנהג פותחת בברוך והרי ברכה אחרונה של הלל שתלוי במנהג כדאיתא במס' סוכה ואפילו הכי אינה פותחת בברוך מפני שסמוכה לברכה ראשונה שלפני הלל וכו', ונראה דכל שיש הפסק ושנון אחר בין ברכה לברכה כמו אלו שהברכות והקריאה אינם מענין אחד כגון פסוקי דזמרה שהכל ענין שבח וזמרה, וכן ברכות הלל וההלל שהכל לשבח וכו', וכן ברכות ק"ש וקריאת שמע שהכל ענין קריאה ושינון וקבלת עול מלכות שמים והוי מין במינו ואינו חוצץ של אחריהם אינם פותחות בברוך דחשיבי סמיכות מעין שבח והודאה. וכשהקריאה ענין אחר חלוק לעצמו וסיפור מאורע כגון מגילה וקריאה בתורה ומפטיר בנביא הרי הוא הפסק שהרי ענין אחר הוא, וגם אפשר להפסיק בנתיים לשיחה או לתרגום או כיוצא בהם משא"כ באידך, ולפיכך לא חשיבה סמוכה והרי הוא כברכת מזון שפותחת בברוך אע"פ שקדמה לה ברכת הלחם וכן ברכת כיסוי אע"פ שקדמה לה ברכת שחיטה עכ"ל. ומבואר דהברכות שלאחרי ק"ש ופסוקי דזמרה והלל חלוקות מהברכה שלאחר קרה"ת, דהויין סמוכות לחברתה דקריאת הפסוקים אינה הפסק דהוי ענין אחד. ושאני הברכות שלאחרי קרה"ת וקריאת המגילה דשם הפסוקים הויין הפסק, דרק הברכה לפני קרה"ת חלה כקיום במצות קרה"ת עצמה, אולם הברכה שלאחרי קרה"ת מהווה קיום ברכה בפ"ע, ומשו"ה הפסוקים דקרה"ת הויין הפסק ואינה ברכוה הסמוכה לחברתה. ומוכח מדברי הריטב"א כמש"כ בביאור הרמב"ם דיש לחלק בין הברכה הראשונה דקרה"ת דהויא קיום במצות קרה"ת עצמה לבין הברכה האחרונה דהויא תקנה וחלות קיום בפני עצמה.

ט. ביאור שיטת הרמב"ם שהסמיך ההלכות דברכה"ת ופסוקי דזמרא ונט"י

כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' תפלה ה"י - י"א) וז"ל המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע בין קרא בתורה שבכתב בין קרא בתושבע"פ נוטל ידיו תחילה ומברך ג' ברכות ואח"כ קורא וכו' בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואח"כ קורא מעט בדברי תורה וכו' עכ"ל, ובהל' י"ב הביא דין אמירת פסוקי דזמרה, וז"ל ושבחו החכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום והן מתהילה לדוד עד סוף הספר עכ"ל. ויש לדקדק בסדר ההלכות שברמב"ם מהו ההמשך בין הלכה י' והלכה י"א דמיירי בדין ברכה"ת לדין אמירת פסוקי דזמרה. ועוד צ"ב מש"כ הרמב"ם כאן דנוטל ידיו תחילה ומברך ג' ברכות, דהרי הרמב"ם מיירי לגבי עיקר דין וחיוב ברכה"ת ומאי שייאטה דנטילת ידים לדין ברכה"ת. דהתניח בגמ' איתא דרב הוה מקדים וקא משי ידיה ובריך ומתני לן פירקין דהוי עובדה הכי, אמנם צ"ע מדוע הזכיר הרמב"ם דין נטילת ידים בהלכות ברכת התורה.

ונראה לבאר את הרמב"ם בהקדם דברי הגמ' לקמן (דף לא.) "ת"ר אין עומדים להתפלל וכו' אלא מתוך הלכה פסוקה". ובהמשך הסוגיא שם איתא "ת"ר אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה". וברש"י שם (ד"ה אלא מתוך) פירש וז"ל כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהילה לדוד שהוא של שבח ותנחומים וכו' עכ"ל. ובתוס' שם (ד"ה רבנן כתבו) וז"ל וכוותייהו קי"ל ולכן אין מתפללים מתוך קלות ראש אלא מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה כגון שעסק בדברי תורה ולכן נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה עכ"ל. ומבואר בסוגיא שצריך אדם לסדר דברי תורה קודם שיתפלל, וכן פסק הרמב"ם (פ"ד הי"ח מהל' תפלה) וז"ל וכן אין עומדים להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש וכו' אלא מתוך דברי תורה. וצ"ב בגדר הך דינא.

ונראה ליישב עפ"י המתבאר מדברי הרמב"ם בספר המצות (מ"ע ה') וז"ל היא שציוונו לעבדו וכבר נכפל זה הציווי פעמים באמרו ועבדתם את ה' אלוקיכם ואמר ואותו תעבודו ואע"פ שזה הציווי הוא ג"כ מהציווים הכוללים כמו שביארנו בשורש ד' הנה יש בו יחוד אחר שהוא ציווי לתפלה ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה ואמרו ג"כ ולעבדו זו תלמוד ובמשנתו של ר' אליעזר בנו של ריה"ג אמרו מנין לעיקר תפלה מצוה מהכא את ה' אלוקיך תירא ואותו תעבוד ואמרו עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו ר"ל הכוון אליו להתפלל שם עכ"ל. ומבואר מדבריו דתורה ותפלה תרוויהו הויין קיום של מצות "ועבדתם את ה' אלוקיכם" דמהוים קיום מצות עבודה שבלב. ולפי"ז נראה דיסוד הדין דאין עומדים להתפלל אלא מתוך דברי תורה הוא דחל דין לצרף תלמוד תורה ותפלה לחד קיום דעבודה שבלב, והקיום עבודה שבלב שבלימוד תורה חל בתורת מתיר להכשיר את האדם להתפלל, דהרי תפלה צריכא מתיר, ויסוד הדין שאין עומדים להתפלל אלא מתוך ד"ת הוא כדי לצרף תורה לתפלה דבכך חל קיום מצות עבודה שבלב גמורה דזה מהווה חלות מתיר להתפלל.

ונראה דזה אף יסוד ההלכה לצרף בכל יום ברכות התורה לת"ת לחד קיום דת"ת בברכותיה, וכמו שביארנו בשיטת הרמב"ם (פ"ז הי"א מהל' תפלה) וז"ל בכל יום חייב אדם לברך ג' ברכות אלו ואח"כ קורא מעט מדברי תורה עכ"ל, כלומר דיש חיוב לצרף הברכות ות"ת לחד קיום דעבודה שבלב ע"י אמירת דברי שבח ודברי תורה. ולפי"ז י"ל דמשו"ה הביא הרמב"ם הדין דפסוקי דזמרה (בהי"ב שם) בהמשך לחיוב ברכה"ת (שהביא בהל' י"א) משום דמי שעבדו בתלמודו ראוי והוכשר לעבדו בתפלה, דחל דין לצרף ברכות התורה ות"ת בכל יום לחד קיום דעבודה שבלב, ועי"ז חל חלות דין מתיר להתפלל וכדין פסוקי דזמרה. ולפי"ז מיושב נמי מש"כ הרמב"ם (בה"י) "דנוטל ידיו תחילה ואח"כ מברך", דהרי שיטת הרמב"ם היא דתפלה בעי נטילת ידים וכמו שפסק (בפ"ד מהל' תפלה הל' א' - ג') וז"ל חמשה דברים מעכבין את התפלה אע"פ שהגיע זמנה טהרת ידים וכו' טהרת ידים כיצד רוחץ ידיו עד הפרק ואח"כ יתפלל וכו' במה דברים אמורים שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד בשאר תפילות חוץ מתפלת שחרית אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואח"כ יתפלל עכ"ל. ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דברכה"ת ות"ת חלים בתורת מתיר לתפלה משום דהויין חד קיום דעבודה שבלב משום הכי צריך ליטול ידיו תחילה להיות ראוי להתפלל, דבכדי שצירוף דברכה"ת ות"ת יחול להתיר התפלה צריך שיהא הגברא ראוי להתפלל, וע"כ נוטל ידיו תחילה ואח"כ מברך ברכה"ת וקורא מעט דברי תורה.

ע"כ ענין ברכה"ת

תוס' ד"ה שכבר. בא"ד. וא"ת מאי שנה מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד וכו' אבל אכילה בסוכה יש מצוה קבועה עכ"ל.

א. עיין בט"ז (סי' תרל"ט ס"ק כ') שדייק מדברי התוס' דאפילו אם אדם יושב בסוכה כל היום ואינו מסיח דעתו ממצות סוכה צריך לברך בכל סעודה קבועה ברכת לישב בסוכה, דכל סעודה מהווה ענין אחר, דהיינו כל סעודה הוי מעשה מצוה בפ"ע. ונראה דלשיטת הט"ז אם אחד אכל סעודה שאינה קבועה, אינו מברך לישב בסוכה, ואם ברך הוי ברכה לבטלה, דחייב לברך רק על סעודה קבועה דהוי מעשה מצוה קבועה של ישיבה בסוכה. ועוד יש להעיר בדברי הט"ז דיעויין בתוס' במס' חולין (דף פז. ד"ה מכסי) שדנו בדין השוחט כמה בהמות ושח בין שחיטה לשחיטה אם צריך לברך על כל שחיטה ושחיטה, או"ד ברכה ראשונה שבירך פוטרתו וכדין בירך על הפת דפטר את הפרפרת שאפילו שח באמצע סעודה אינו חוזר ומברך כיון שלא הסיח דעתו מן האכילה. ולפי"ז צ"ע בדברי הט"ז בגוונא שלא הסיח דעתו ממצות סוכה וישב בסוכה כל היום אמאי צריך לחזור ולברך על כל סעודה וסעודה ומ"ש משוחט כמה בהמות בזה אחר זה שאפילו אם שח בינתיים אינו חוזר ומברך משום שלא הסיח דעתו ממצות שחיטה, וצ"ע¹.

footnotes: ¹ יתכן לחלק דמשום שלא הסיח דעתו משחיטה כל השחיטות מצטרפות ונפטר בברכה אחת. משא"כ הסעודות בסוכה דברכהמ"ז אחרי הסעודה מפסיקה ומבטלת את הצירוף לברכת לישב בסוכה.

ב. מדברי התוס' מבואר דאין מברכים ברכת לישב בסוכה אלא על האכילה בלבד, וסברתם צ"ב דהרי מקיימים מצות ישיבה בסוכה אף בשינה ובטיול בסוכה ואמאי ס"ל שאין מברכים אלא על אכילה בסוכה. ובאמת הרמב"ם חולק על שיטת התוס' ופסק (בפ"ו מהל' סוכה הי"ב) דמברכים כל זמן שנכנס לישב בסוכה (ויבואר להלן). ועיין ברא"ש (מס' סוכה פרק ד' אות ג') וז"ל ורבינו תם פירש לפי שעיקר הקבע שאדם עושה בסוכה היא אכילה אבל שאר טיול ושינה שעושין בסוכה טפילין לגבי האכילה והיא פוטרתן עכ"ל, וסברתו צ"ב.

והנה עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' סוכה ה"ו) וז"ל אוכלין ושותין וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום ובין בלילה ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה עכ"ל. ויש לחקור האם אכילת סעודה חוץ לסוכה מהווה איסור עשה, דכשאוכל חוץ לסוכה עובר באיסור עשה, או"ד דאינו אלא ביטול קיום מצות עשה. ונראה דנחלקו בזה המנ"ח והגר"ח זצ"ל, דהתוס' (בסוכה דף ט. ד"ה ההוא) הקשו למה לן קרא ד"לך" למעוטי סוכה גזולה תיפוק ליה משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה. ותירץ המנ"ח דיש ב' דינים במצות ישיבה בסוכה: א) איסור לאכול מחוץ לסוכה כשירה ב) קיום מצוה לאכול בסוכה. ובאכל בסוכה גזולה שנפסלה מדין מצוה הבאה בעבירה אינו מקיים מצות ישיבה בסוכה אבל מ"מ אינו עובר באיסור אכילה מחוץ לסוכה. דמצוה הבאה בעבירה מפקיע את קיום המצוה בלבד ואינה פוסלת את החפצא דסוכה. ומגזה"כ דלך ולא הגזולה נלמד דחל פסול הגוף בסוכה גזולה דפקע ממנה חלות שם סוכה כשירה והאוכל בה הריהו כאוכל מחוץ לסוכה דעובר באיסור אכילה מחוץ לסוכה.

אמנם הגר"ח זצ"ל חלק על סברת המנ"ח וטען שאין איסור בפ"ע לאכול מחוץ לסוכה, דיסוד האיסור לאכול מחוץ לסוכה אינו אלא מפני שעי"ז מבטל את קיום העשה לאכול בסוכה. ולפי"ז אמר הגר"ח זצ"ל שאסור לאכול בסוכה גזולה שנפסלה מדין מהב"ע, משום דמצוה הבאה בעבירה מפקיע את קיום מצות הגברא, ומבטל בכך קיום מצות עשה דישיבה בסוכה ואסור לו לאכול באופן שמבטל את קיום העשה דסוכה. והנה מלשון הרמב"ם "ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה" בפשטות משמע כדברי המנ"ח, דיש איסור בפני עצמו לאכול מחוץ לסוכה, וצ"ע בדברי הגר"ח זצ"ל.

ונראה דיש לחלק בין ביטול עשה בידים לביטול עשה בשב ואל תעשה. למשל בשילוח הקן כשלוקח האם על הבנים מבטל את העשה בידים, אמנם מי שאינו נוטל לולב כל ז' מבטל את העשה בשב ואל תעשה. ונראה שביטול עשה בידים מהווה מעשה איסור, משא"כ בביטול עשה בשב ואל תעשה ליכא מעשה איסור משום דלא עשה מעשה כלל, ואינה אלא חסרון שביטל את העשה ולא קיים את המצוה. ולפי"ז י"ל דיש לחלק בין אכילה מחוץ לסוכה ושאר ישיבות כמו שינה מחוץ לסוכה, דיתכן דאכילה מחוץ לסוכה הויא מעשה איסור, משום שמבטל בכך את העשה דישיבה בסוכה בידים. משא"כ בשינה ושאר ישיבות מחוץ לסוכה דאע"פ שביטל את העשה דישיבה בסוכה, מ"מ הואיל וביטלו בשב ואל תעשה אינו אלא חסרון שלא קיים את העשה ואעפ"כ לא עשה מעשה איסור מכיון שלא עשה מעשה בידים. ולפי"ז יל"ב את דברי הרמב"ם אליבא דהגר"ח זצ"ל, דמש"כ "ואסור לאכול חוץ לסוכה כל שבעה" כוונתו דרק באכילה מחוץ לסוכה עובר על איסור, ומשום שביטל את העשה בידים, דביטול עשה בידים מהווה מעשה איסור. משא"כ בשינה מחוץ לסוכה דאינה אלא ביטול קיום העשה דישיבה בסוכה בשב ואל תעשה אך לא עשה מעשה איסור.

ולפי מש"כ בביאור הרמב"ם אליבא דהגר"ח זצ"ל נראה לבאר את כוונת ר"ת והתוס' דאין מברכים אלא על מעשה אכילה בסוכה ולא על שאר ישיבות בסוכה, דכיון דאכילה מחוץ לסוכה מהווה מעשה איסור שמבטל מצות ישיבה בסוכה בידים, י"ל דהאכילה היא עיקר הישיבה בסוכה וע"כ נקבעה הברכה על האכילה וברכתו פוטרת את שאר הישיבות. אמנם בשאר הישיבות מחוץ לסוכה כשינה וטיול כיון דאינן אלא ביטול חובת ישיבה בסוכה בשב ואל תעשה, דלא הויין אלא ביטול קיום העשה בלבד אין מברכים עליהן כיון דאינן עיקר ישיבה בסוכה.

ועוד נראה לבאר בסברת ר"ת (ותוס' בברכות יא ב ד"ה שכבר) דאין מברכים אלא על מעשה האכילה בסוכה ואע"פ שמקיים מצות ישיבה בסוכה גם בשאר ישיבות כשינה וטיול, והוא משום דרק אכילה בסוכה מהווה מעשה מצוה מסוים דישיבה בסוכה, משא"כ שאר הישיבות דאינן אלא קיום מצות ישיבה בסוכה דעלמא. ותוס' סוברים שהברכה נתקנה על מעשה מצוה מסוים דישיבה בסוכה. ומברך על אכילה בסוכה משום דהוי מעשה מסוים של מצות ישיבה, משא"כ שאר הישיבות שאינן אלא קיום מצות ישיבה בסוכה דעלמא לא נתקנה עליהן ברכה. ועיין בתוס' בסוכה (דף מה: ד"ה אחד) דסברי שמברכים כל זמן שנכנסים לאכול או לישן בסוכה, ומבואר דס"ל דשינה נמי הוי מעשה מצות ישיבה מסוים דומיא דאכילה, ואינו רק קיום מצוה כללית דישיבה בסוכה בעלמא, וכן משמע מלשון רש"י (סוכה דף כ: ד"ה הישן) וז"ל ועיקר ישיבת הסוכה אכילה ושתיה ושינה עכ"ל. אמנם מתוס' בסוגיין (ברכות דף יא: ד"ה שסבר) משמע שמברכים רק על האכילה משום דהוי מעשה מצוה מסוים דישיבה בסוכה ולא על שינה, שלא כרש"י ותוס' במס' סוכה.

והנה עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' סוכה הי"ב) וז"ל כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך קודם שישב אשר קדשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה, ובלילי יו"ט הראשון מברך על הסוכה ואח"כ על הזמן ומסדר כל הברכות על הכוס. נמצא מקדש מעומד ומברך לישב בסוכה ויושב ואח"כ מברך על הזמן, וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות כמו שביארנו עכ"ל. וכתב הראב"ד בהשגות ז"ל א"א לא דייק וכו' מנהג מקומנו לא היה מעולם כזה והטעם כי הישיבה אינה אלא על דעת האכילה וכל זמן שאינו אוכל הברכה עובר למצוה הוא באמת עכ"ל. וצ"ב בשיטת הרמב"ם, דלכאורה מקיים מצות ישיבה בסוכה כשעומד בסוכה והו"ל לברך קודם שיכנס לסוכה ואמאי מברך על הישיבה, דבשלמא לראב"ד דס"ל שאינו מברך אלא על האכילה בסוכה שפיר הו"ל עובר לעשייתן כשמברך קודם לאכילה. אמנם לפי הרמב"ם דס"ל דמברך על עצם הישיבה בסוכה צ"ע מהי מעליותא דמעשה ישיבה דהו"ל לברך על הכניסה ועמידה בסוכה. ונראה דלשיטת הרמב"ם מברכים רק על קביעות בסוכה, דהקביעות בסוכה היא המחייבת ברכה, וכשדעתו לישב בסוכה הקביעות בסוכה נעשתה ע"י הישיבה, וע"כ צריך לברך עובר לעשייתן לפני הישיבה שקובעתו בסוכה. אמנם אה"נ בגוונא שאין דעתו לשבת בסוכה הקביעות חלה ע"י כניסתו ועמידתו בסוכה וצריך לברך עובר לעשייתן לעמידתו ושהייתו בסוכה. ובדעת הראב"ד נראה דכשאין דעתו לאכול בסוכה חלה הקביעות בסוכה ע"י ישיבה גרידא. והראב"ד סובר דהקביעות בסוכה תלוי באכילה רק באופן שדעתו לאכול, וכמבואר ממש"כ "כי הישיבה על דעת האכילה וכל זמן שאינו אוכל הברכה היא עובר למצוה באמת". ונמצא דלתרוייהו, המחייב דברכת לישב בסוכה היינו הקביעות בסוכה, אלא דלרמב"ם כשדעתו לישב הקביעות חלה ע"י ישיבה ממש, ולראב"ד כשדעתו לישב ולאכול הקביעות חלה ע"י האכילה ומברך עובר לעשייתן דאכילה.

והגר"ח זצ"ל היה נוהג לברך בכל פעם שנכנס לישב בסוכה כשיטת הרמב"ם והגר"א (מעשה רב אות י"ד) ודלא כשיטת התוס' דס"ל דאין מברכים אלא על האכילה בלבד.

גמ'. תנן אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר וברכו את העם ג' ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים עכ"ל. בסדר עבודת המילואים בפרשת שמיני כתוב (ויקרא ט, כ"ג - כ"ד) "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם". וצריך עיון דמבואר בפסוקים שאהרן בירך ברכת כהנים ואח"כ ירד מהמזבח, ואח"כ משה ואהרן ביחד ברכו ברכת ריצוי שיתקבלו הקרבנות (ע' בפרש"י שם). דהיינו דסדר הברכות היה ברכת כהנים ואח"כ ברכת ריצוי ד"ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננהו יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם". ואילו במקדש מקודם ברכו ברכת עבודה דהיינו תפלת ריצוי שהעבודה תתקבל וכמש"כ רש"י (ד"ה ועבודה) "בשביל העבודה שעשו רצה ה' אלוקינו עבודת עמך ישראל ואשי ישראל ותפלתם תקבל ברצון ברוך המקבל עבודת עמו ישראל ברצון א"נ שאותך לבדך ביראה נעבוד" ואח"כ ברכת כהנים. ועוד צ"ע מדוע אהרן לבדו בירך את ברכת הכהנים ואילו ברכת הריצוי ברכו משה ואהרן יחדיו.

ונראה לתרץ דביום השמיני למילואים נתחנך אהרן להיות כהן גדול ע"י העבודה, והוצרך לברך את ברכת הכהנים כחלק מעצם עבודת הקרבנות דמילואים. דכשבירך וירד מהמזבח גמר את כל העבודה, ובכך נתקדש לכ"ג. וע"כ במילואים הסדר היה ברכת כהנים ואח"כ ברכת ריצוי העבודה. ולפי"ז נראה דמכיון דמשה רבינו שימש בז' ימי המילואים לכן בירך ביחד עם אהרן את ברכת ריצוי העבודה.

אמנם במקדש לדורות מברכים הכהנים ברכת הריצוי אחרי שגומרים את הקרבת הקרבן ואח"כ מברכים ברכת כהנים. דבמקדש ברכת כהנים אינה קיום בהקרבת הקרבן אלא קיום היא בסדר עבודת היום בעלמא ולא בקרבן, שלא כבמילואים דהמשכן. ומשו"ה במקדש הסדר הוא דמברכים ברכת הריצוי על עבודת הקרבן ואח"כ מברכין ברכת כהנים. ואילו במשכן בז' ימי המילואים אהרן בירך ברכת כהנים ואח"כ ירד מהמזבח, דבז' ימי המילואים ברכת כהנים היה חלק וקיום בעצם הקרבת קרבנות המילואים.

גמ'. וז"ל מאי ברכה אחת וכו' אתו שיילוהו לרב יהודה אמר להו הרי אמר שמואל אהבה רבה ואמר רבי זריקא אמר ר' אמי אמר ר' שמעון בן לקיש יוצר אור וכו' לעולם אהבה רבה הוו אמרי וכי מטא זמן יוצא אור הוו אמרי ליה ומאי ברכות אין מעכבות זו את זו סדר ברכות עכ"ל. כתב הרמב"ם (פ"ו ה"ד מהל' תמידים ומוספים) וז"ל ואחר שמעלין איברים לכבש מתכנסין כולן ללשכת הגזית והממונה אומר להם ברכו ברכה אחת והן פותחין וקורין אהבת עולם ועשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר אמת ויציב רצה ושים שלום עכ"ל. ויש לעיין אמאי פסק דמברכים ברכת אהבת עולם ולא ברכת יוצר אור. ומשמע דסובר דעדיין לא הגיע זמן דיוצר אור, וצ"ע דלא הזכיר הרמב"ם בשום מקום דיש איזה שיעור לזמן דברכת יוצר אור ובפשטות זמנה הוא בעה"ש כמו ק"ש וברכת אהבת עולם, ואי באמת הגיע הזמן דיוצר אור משום שאין חילוק בין זמן ברכת אהבת עולם לבין זמן דברכת יוצר אור, צ"ע אמאי פסק דמברכים אהבת עולם והא קי"ל דאין מעבירין על המצות.

והנה עיין בתוס' במגילה (דף ו: ד"ה מסתבר) דהקשו על הגמרא בזבחים (דף נא.) שקובעת דשירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של המזבח משום דאמר קרא אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אוהל מועד ההוא דפגע ברישא, וז"ל וקשה התם למה לי קרא תיפוק ליה דאין מעבירין על המצות וכשהוא יוצא מפתח ההיכל שהוא מערב ביסוד מערבי פגע ברישא עכ"ל. ותירצו דיש מפרשים דלא שייך למימר אין מעבירין על המצות אלא היכא שיש לפניו שתי מצוות, דאז יש לו לעשות את המצוה דפגע ברישא. אך לא במצוה אחת וכשהנדון הוא באיזה מקום לעשות את המצוה כמו בשפיכת שיריי הדם על יסוד המזבח. וכן כתבו התוס' בזבחים (דף נא. ד"ה אשר) וז"ל דלא שייך אין מעבירין אלא כשיש שתי מצוות לפניו כגון דישון מזבח פנימי ומנורה, ועיין בגמ' יומא (לג.) דקיי"ל דישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נירות מ"ט וכו' דאמר ר"ל אין מעבירין על המצוות עכ"ל. ומבואר דדין אין מעבירין על המצוות הוי דין קדימה בסדר עשיית ב' מצוות נפרדות המוטלות עליו, דמדין אין מעבירין חל חיוב לעשות מקודם את המצוה שפוגע בה תחילה. משא"כ בשפיכת שיריים על היסוד המהווה מצוה אחת והנידון הוא רק באיזה יסוד לשפוך עליו בזה לא אמרינן אין מעבירין על המצוות. אמנם התוס' במגילה דחו תירוץ זה דהרי בסוגיא במגילה מיירי לענין מצוה אחת, דהיינו אי קורין המגילה באדר ראשון או באדר שני, ולראב"י קורין באדר ראשון משום דאין מעבירין על המצוות. ומוכח דאף במצוה אחת חל דין אין מעבירין על המצוות. ועוד תירצו בתוס' בזבחים הנ"ל וז"ל או כגון מצוות קרנות שאינו יודע מהיכן יתחיל אבל לקבוע מקום אשפיכת שיריים לא קבעינן מהאי טעמא אי לאו דגלי לן קרא בהדיא עכ"ל.

ובביאור דבריהם נראה דיש דין אין מעבירין על המצוות בקיום מצוה אחת כשיש שתי חפצא של מצוה לפניו וצריך לבחור באיזה חפצא לעשות המצוה, וכמו למשל אם יש לפניו ב' אתרוגים אחד סמוך לו ואחד רחוק ממנו, אמרינן אין מעבירין על המצוות להשתמש בחפצא של מצוה וישתמש באתרוג הקרוב יותר. ובזה מבואר דינו של ראב"י (מגילה ו ב) דקורין המגילה באדר ראשון דכל חודש וחודש של אדר נחשב לחפצא של מצוה בפ"ע, דאדר ראשון אית ביה חלות שם חפצא דחדש אדר ושפיר שייך לקיים בו מצות מגילה. וכן אדר שני אית ביה חלות שם אדר דשייך לקרות בו המגילה. ולפי"ז יש לבאר את דברי התוס' בזבחים דבקרנות כל קרן הוי חפצא של מצוה בפני עצמה, דהרי בחטאת זורקין הדם על כל ד' קרנות וכל קרן נידון לחפצא של מצוה בפ"ע, וע"כ אמרינן ביה אין מעבירין על המצות. משא"כ בשפיכת שיריים על היסוד דאיכא חפצא אחת של יסוד המזבח אלא שיכול לשפוך מצד מערב של היסוד או מצד דרום, י"ל דמכיון שאין לפניו ב' חפצא של מצוה נפרדים לא חל בזה הדין דאין מעבירין על המצוות. ודמי למי שמוטל לפניו לולב אחד וצד אחד רחוק ממנו שיכול ליטול את הלולב מהצד הקרוב או הרחוק דאין שום נפ"מ מאיזה צד יטול משום דנוטל אותו חפצא של מצוה, וע"כ אין בזה דין אין מעבירין על המצוות. וקמ"ל הקרא דאיכא שני מקומות בפ"ע של יסוד, וכ"א הויא חפצא של יסוד בפ"ע - חפצא של יסוד דרומי - וחפצא של יסוד מערבי. ומשו"ה חל בזה דין אין מעבירין על המצוות.

ונראה דהדין דאין מעבירין על המצוות כשיש לפניו ב' חפצאי מצוה מיוסד במשנה במנחות (דף סד:) "מצות העומר להביא מן הקרוב" ובגמ' שם פירש: מ"ט וכו' איבעית אימא משום דאין מעבירין על המצות ע"כ. ומתבאר דיש ב' דינים דאין מעבירין על המצות: א) דין קדימה כשיש ב' מצות נפרדות בפניו, וכמבואר בסוגיא ביומא דדישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות, ב) דין בחירה, דהיינו כשיש מצוה אחת בפניו ויש לפניו ב' חפצאי מצוה, וכמו בקצירת העומר דיכול לקצור מכאן או מכאן, דצריך להביא מן הקרוב משום דאין מעבירין על המצות. וצ"ע דבסוגיין הו"ל כב' מצות נפרדות המוטלות עליו, ולכאורה מדין קדימה דאין מעבירין היה צריך לברך בראשונה ברכת יוצר אור, ולמה פסק הרמב"ם שמברך ברכת אהבה רבה.

ונראה דדין אין מעבירין על המצות חל רק היכא דממה נפשך יקיים הגברא את שתי המצוות המוטלות עליו וכל הנידון הוי רק לגבי סדר עשיית המצוות. אמנם בסוגיין מיירי דהכהנים אינם יכולים לקיים את ב' המצוות דברכות ק"ש מפאת קוצר הזמן. וע"כ ס"ל להרמב"ם דמכיון דצריך לדחות ברכה אחת ולאחרה, עדיף לברך את ברכת אהבה רבה משום דיש בה חלות קיום ברכת התורה המיוחדת לק"ש¹, ולדחות את ברכת יוצר אור. ולא שייך למימר דיברך ברכת יוצר אור משום דאין מעבירין על המצות משום דמיירי דמברכין רק ברכה אחת, והדין דאין מעבירין חל רק היכא שאין שום חסרון בקיום הגברא שיקיים שתי המצוות שעליו. ובאמת לשיטת הרמב"ם אין שיעור מסוים לזמן יוצר אור, וברכת אהבה רבה וברכת יוצר אור זמניהם שווים, אלא דבמקדש ברכו ברכת אהבה רבה בלבד שהיא עדיפא, ומ"מ מוכח שאין סדר הברכות מעכב.

footnotes: ¹ ומוכח דחלות מצות קריאת שמע הוי קיום תלמוד תורה וכמו שנתבאר לעיל בשיעורים דף י: ד"ה הקורא מכאן ואילך, ובשיעורים לדף ב. ד"ה מאימתי אות א'.