גמ'. ת"ר והיו שלא יקרא למפרע יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה ת"ל האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דברי ר"א א"ל ר"ע הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן הלכה כר"ע וכו' תניא אידך והיו שלא יקרא למפרע על לבבך ר' זוטרא אומר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה ר' יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה וכו' ת"ר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד עד כאן צריכה כוונת הלב דברי ר"מ אמר רבא הלכה כר"מ עכ"ל. מבואר בברייתא דנחלקו התנאים עד היכן בעי כוונה. דלר"מ בעי כוונה רק בפסוק הראשון דשמע ישראל, ולר"א עד על לבבך, ולר"ע כל הפרשה. ואע"פ דנחלקו בדרשות צ"ב ביסוד פלוגתתם.

והנה הרמב"ם (פ"ב ה"א מהל' ק"ש) פסק כר"מ דצריך לכוון רק בפסוק הראשון וז"ל "הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא יד"ח והשאר אם לא כיון לבו יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והוא שכיון לבו בפסוק הראשון" עכ"ל. אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ק"ש ה"ב) וז"ל ומקדימין לקרוא פרשת שמע מפני שיש בה יחוד ה' ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו ואחריה והיה אם שמוע שיש בה ציווי על שאר כל המצוות עכ"ל, ומשמע שצריך לכוון ביחוד ה', אהבתו, ותלמודו ולכאורה זה מתקיים ע"י קריאת כל הפרשה הראשונה וכשיטת ר"ע, וצ"ע דסותר למה שפסק בה"א (שם) שצריך לכוון רק בפסוק הראשון.

ונראה דהרמב"ם סובר דלא נחלקו התנאים בחפצא ומהות ותוכן הכוונה, דלכו"ע חלות קבלת עומ"ש בעי כוונה ביחודו, ואהבתו, ותלמודו. וכל יסוד מחלוקתם אינו אלא בשיעור מעשה הכוונה, דלר"מ צריך לכוון רק בפסוק הראשון, ולר"א צריך לכוון עד על לבבך, ולר"ע בכל הפרשה. ונראה דלר"מ כוונת יחוד שהקורא מכוון בה בפסוק הראשון עפ"י דין כוללת בתוכה נמי כוונת אהבתו ותלמודו, וכשמכוון בפסוק הראשון חל חלות כוונה לגבי כל הפרשה הראשונה - דמתייחסת חלות הכוונה לכל הפרשה. ואילו לר"א בעי מעשה כוונה בפ"ע ביחודו בפסוק הראשון ומעשה כוונה בפ"ע באהבתו בפסוק השני. דלר"א כוונת יחוד ה' אינה כוללת בה כוונת אהבת ה', אמנם כוונת יחוד ואהבת ה' עפ"י דין כוללות בתוכן קבלת עול מלכות שמים ע"י תלמודו, ולכן לא בעי מעשה כוונה בפ"ע לתלמודו בפסוק השלישי. ולר"ע כל חלק מחלות קבלת עומ"ש דהיינו יחוד ה', אהבת ה', ות"ת בעי מעשה כוונה בפני עצמו. והרמב"ם פסק כשיטת ר"מ, וע"כ אם מכוון בפסוק הראשון יצא דע"י כוונתו בפסוק הראשון חלה חלות כוונת קבלת עומ"ש ביחודו באהבתו ותלמודו בכל הפרשה¹.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח"א עמ' ל"ד - ל"ה.

ובדומה לזה יש לפרש את המח' בברייתא בין ר' זוטרא ור' יאשיה, דלר' זוטרא כוונת הפרשה הראשונה מתייחסת לפרשה השנייה וע"כ קאמר דעד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה. ואילו ר' יאשיה סובר דליכא חלות כוונה מפרשה ראשונה לשנייה, ופרשה שנייה צריכה כוונה בפ"ע. אמנם לר' יאשיה בפרשה ראשונה נאמר דין מעשה קריאה מקרא ודברת בם, ובפרשה שנייה הוי רק חלות דין כוונה וקבלת עול מלכות שמים בלבו. ומוכח משיטת ר' יאשיה דיסוד מצות ק"ש הוי קבלת עומ"ש בלב (וכסברת הרשב"א) דאי לאו הכי היאך יוצא מצות ק"ש בלי קריאה ורק בכוונה בעלמא.

גמ'. וז"ל אמר רב נתן בר מר עוקבא אר"י על לבבך בעמידה וכו' עד על לבבך בעמידה מכאן ואילך לא ור"י אמר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדה ר"י לטעמיה דאמר רבה בר בר חנא אר"י הלכה כר' אחא משום ר' יהודה עכ"ל. ופירש רש"י (ד"ה בעמידה) וז"ל אפילו לב"ה דאמרי עוסקין במלאכתן וקורין ומהלכין וקורין מודים הם שצריך לעמוד במקום אחד עד המקרא הזה לפי שעד כאן מצות כוונה עכ"ל. ובתוס' (ד"ה על לבבך) כתבו וז"ל וכן הלכה דמהלך בדרך, מצוה לעמוד בפסוק ראשון ובעינן כונה בפסוק ראשון לבד וכן אי' בתנחומא ר' יהודה בשם שמואל אמר אסור לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד ויקרא וכשיגיע לואהבת ילך לדרכו עכ"ל, ומבואר מדבריהם דסברי דהמחלוקת לגבי דין עמידה תלויה במח' התנאים עד היכן צריך כוונה - דאם צריך לכוון עד על לבבך כשיטת ר' אליעזר ה"ה דאינו קורא בהליכה עד על לבבך, ולר"מ דצריך לכוון רק בפסוק הראשון חל דין עמידה רק בפסוק הראשון.

ועיין ברא"ש (פ"ב אות ג' בא"ד) וז"ל והראב"ד ז"ל כתב משום גאון דמהלך צריך לעמוד עד על לבבך כדאמר פ"ק דיומא (יט:) דבפרק ראשון אין לו לרמוז בעיניו וכן כתב ר' אלפס לקמן בפרקין דאסור לרמוז בכל הפרק משום דחשיב קריאת עראי וכן נמי צריך עמידה משום דלא ליחשב קריאת עראי והא דלא בעי עמידה בכל הפרשה משום דפסוק דבתריה כתיב ובלכתך בדרך אלמא דקורא מהלך עכ"ל. ומבואר דלשיטת הראב"ד אע"פ דקיי"ל כר"מ דצריך כוונה רק בפסוק ראשון בלבד, לגבי דין עמידה קיי"ל דצריך לעמוד עד על לבבך כי היכי דלא ליחשב קריאת עראי. ונ"ל בביאור סברת הראב"ד דהא דההלכה כר"מ דצריך לכוון בפסוק הראשון בלבד היינו דלר"מ בעינן עצם מעשה הכוונה רק בפסוק הראשון בלבד, ומ"מ אף לר"מ כוונת קעמ"ש חלה לכל הפרשה, דבכדי לקיים מצות קבלת עול מלכות שמים כדינה צריך שתחול קעמ"ש דיחוד ה' אהבתו ותלמודו, אלא שמעשה הכוונה דיחוד ה' בפסוק הראשון חלה ומתייחסת לכל הפרשה, ומשו"ה צריך לעמוד עד "על לבבך" כדי שתחול הכוונה לכל הפרשה, וכדמבואר בראב"ד וברא"ש.

ונמצא שלא נחלקו התוס' והראב"ד בגדר דין עמידה אי הוי דין בכוונה או דין בפ"ע שלא ליחשב עראי, דלתרוויהו דין עמידה תלוי בדין כוונה. ויסוד פלוגתתם הוא דלתוס' דין עמידה הוי דין במעשה הכוונה וכיון דקיי"ל כר"מ אין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד. ומאידך לשיטת הראב"ד דין עמידה הוי דין בחפצא וחלות הכוונה, וע"כ אע"פ דקיי"ל כר"מ דצריך כוונה בפסוק שמע ישראל בלבד היינו דוקא לגבי עצם מעשה הכוונה. מ"מ צריך לעמוד עד על לבבך, דאף לר"מ חלות הכוונה היא עד על לבבך¹.

footnotes: ¹ ולא יותר, דהא כתיב "ובלכתך בדרך", דמשמע דאף כשהולך חלה כוונת תחילת הפרשה שהתכוון בה ועמד עד סוף הפרשה כשהולך, ועיין ברא"ש.

והנה הרמב"ם כתב (פ"ב מהל' ק"ש הל' ג' - ד') וז"ל מי שהיה מהלך על רגליו עומד בפסוק ראשון והשאר קורא והוא מהלך וכו' מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה וכן האומנים בטלים ממלאכתן בפרשה ראשונה כדי שלא יהא קריאת עראי והשאר קורא והוא עסוק במלאכתו עכ"ל. ובה"א (שם) פסק כר"מ דצריך לכוון בפסוק הראשון בלבד, ומשמע שהרמב"ם סובר דדין עמידה הוי דין במעשה הכוונה עצמה (כתוס'), ומשו"ה פסק דעומד בפסוק הראשון בלבד. אלא דלפי"ז צ"ע אמאי פסק דמי שהיה עוסק במלאכה יבטל ממלאכתו עד שיקרא פרשה ראשונה כולה דמאי שנא עשיית מלאכה מדין עמידה.

ו עוד יש להעיר דבגמ' לקמן דף (טז.) איתא "תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך אלמא לא בעי כונה ורמינהי הקורא את שמע צריך שיכוון את לבו וכו' א"ל הרי אמר רב ששת והוא שבטלין ממלאכתן וקורין והתניא בית הלל אומרים עוסקין במלאכתן וקורין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני". ופירשו בתוס' (שם ד"ה היא) וז"ל לאו דוקא נקט פרק א' דהיינו אליבה דרבא ורבא אמר לעיל פסוק ראשון לבד וכן הלכתא עכ"ל. אמנם הרי"ף כתב (דף ט. - ט ב בדפי הרי"ף) וז"ל אבל לרבא לאו משום דבעי כוונה בכוליה פרק הוא דאמר דבטלין ממלאכתן אלא כי היכי דלא לשוי לה עראי עכ"ל, וצ"ב בשיטת הרי"ף דפסק כר"י דצריך לכוון בפסוק הראשון בלבד, ואעפ"כ פסק דיבטל ממלאכה בכל הפרשה הראשונה כולה.

ולפימש"כ נראה לבאר את סברת הרי"ף והרמב"ם, דהמחלוקת בין ר"מ ור"א ור"ע אינה מחלוקת בחפצא וחלות הכוונה דק"ש, דלכו"ע החפצא וחלות הכוונה חלה לכל הפרשה, אלא דנחלקו עד היכן הוא עצם מעשה הכונה. דלר"מ מתייחסת וחלה חלות הכוונה לכל הפרשה הראשונה. אך היינו רק היכא דאפשר להכוונה להתייחס לכל הפרשה, ברם עשיית מלאכה מהווה הפקעה וביטול דחלות הכוונה, וע"כ פסקו הרי"ף והרמב"ם דהעוסק במלאכה יבטל ממלאכתו בכל הפרשה הראשונה כולה. ולשיטת הרמב"ם חלוק דין עמידה מדין ביטול מלאכה, דדין עמידה הוי דין במעשה הכוונה עצמה וחל בפסוק הראשון בלבד. ברם אם עמד בפסוק הראשון והשאר קרא כשהוא מהלך חלה חלות הכוונה לכל הפרשה ויצא יד"ח. משא"כ עשיית מלאכה דהוי ביטול והפקעה של כוונה, ואף אם כיון לבו בפסוק הראשון לא יצא אם עשה מלאכה בכל הפרק, וע"כ צריך ליבטל ממלאכתו בכל הפרשה הראשונה.

ונראה דהוא הדין לגבי תפלה דלכתחילה צריך לכוון בכל התפלה (עיין ברמב"ם פ"ד ה"א מהל' תפלה), אלא דאם כיון בברכת אבות חלה חלות כוונה בתפלתו שמתייחסת הכוונה לכל התפלה, וע"כ פסק הרמב"ם (פ"י הי"א מהל' תפלה) שאם כיון לבו בברכה ראשונה יצא. אמנם נראה פשוט דכ"ז נאמר רק כשאין הפקעה של כוונה, אמנם בגוונא דהתכוון בברכה ראשונה ונעשה שיכור אח"כ פשיטא דלא יצא ידי חובת תפלה דשכרות מהווה הפקעה של כוונה¹.

footnotes: ¹ ועיין לקמן בשיעורים לדף לד: ד"ה המתפלל צריך שיכוין וכו'.

גמ' וז"ל ת"ר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד זו ק"ש של ר' יהודה הנשיא א"ל רב לר' חייא לא חזינא ליה לרב דמקבל עליה מלכות שמים א"ל בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים וכו' א"ר אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל וכו' ונאנס בשינה יצא א"ל ר' נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן עכ"ל. וצריך עיון דבגמ' (שבת יא א) איתא דחברים שהם עוסקים בתורה מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה. וא"כ צ"ע אמאי לא הפסיק ר' יהודה הנשיא לקרות ק"ש. וצ"ל דר' יהודה הנשיא אזיל כשיטת הירושלמי (פרק א' ה) דאין מבטלין שינון מפני שינון. וברא"ש (אות ג') פ' דשאני ר' יהודה הנשיא שהיה לומד תורה ברבים ואין לו להפסיק, אלא דלפי"ז צ"ע אמאי הפסיק ואמר הפסוק הראשון. ועוד צ"ע אמאי מעירין אדם ישן לקרות הפסוק הראשון של ק"ש הרי ישן הוי כאונס ופטור ממצות. ומוכח דיש ב' דינים במצות ק"ש: א) חלות קיום קבלת עול מלכות שמים, ב) דין קריאת הפרשיות ככתבה. ולשיטת ר' יהודה הנשיא אע"פ שלגבי דין קריאת הפרשיות חל פטור דאין מבטלים שינון מפני שינון מ"מ לגבי חלות קיום קבלת עול מלכות שמים ליכא פטור, וע"כ הפסיק לימודו וקרא הפסוק הראשון. ומדויק בזה לשון הגמ' "בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים", דהפסיק כדי לקבל על עצמו עול מלכות שמים משום דאין שום פטור ליבטל ממצות קבלת עול מלכות שמים.

והנה הרמב"ם פסק (פ"ב מהל' ק"ש ה"א) וז"ל היה ישן מצערין אותו ומעירין אותו עד שיקרא הפסוק הראשון, ומכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו עכ"ל. והנה שאר הראשונים (הרא"ש בסימן ג', ותר"י ז: בדפי הרי"ף ובש"מ ד"ה בפסוקא) פירשו דקורא השאר בלי כוונה ואם נתכון בפסוק ראשון יצא. אמנם מסתימת לשון הרמב"ם משמע דאם קרא הפסוק הראשון ונאנס בשינה אין מצערין אותו לקרות כלל ויצא יד"ח אע"פ שלא קרא כל ג' הפרשיות. ולכאורה משמע דרק הפסוק הראשון הוא מדאורייתא ושאר ק"ש אינו אלא מדרבנן, ולפיכך לא חייבוהו חכמים לצערו ולהעירו לקרות שאר ק"ש אם נאנס בשינה. אלא דקשה ע"ז מדברי הרמב"ם (פ"א הל' א' - ג') דמשמע שסובר דמדאורייתא חייבין לקרות כל ג' פרשיות דק"ש, ולפי"ז צ"ע מהי מעליותא של הפסוק הראשון משאר ק"ש.

ונראה דאפילו לשיטת הרמב"ם דכל ג' הפרשיות הויין מדאורייתא, מ"מ איכא בקריאת הפסוק הראשון הקיום של קבלת עול מלכות שמים דנכלל במצות ק"ש, דיש במצות ק"ש שני קיומים: א) קיום דקבלת עול מלכות שמים המתקיים בפסוק הראשון, דאם קרא פסוק זה יוצא ידי חובת קבלת עול מלכות שמים. וב) קיום מצות קריאת הפרשיות ככתבם, וכמו בודוי מעשר ומקרא בכורים וכו', וחלות מצוה זו וקיומה חלה ע"י קריאת כל ג' הפרשיות.

והנה נחלקו התנאים (שם) עד היכן צריך כוונה, ועיין ברשב"א (יג ד"ה שמע) דלא נחלקו לגבי כוונת המצוה, אלא דכוונה זו דפליגי בה פירושה כוונת קבלת עול מלכות שמים. ופסקינן הלכתא דחייב רק בפסוק הראשון. ונראה דהא דהפסוק הראשון שאני מכל ק"ש לא הוי הלכה מיוחדת בהלכות כוונה, אלא בעצם הקיום של קבלת עול מלכות שמים, דקיום זה מתקיים ע"י אמירת הפסוק הראשון. ולפי"ז נ"ל דשאני מצות קריאת שמע משאר מצות קריאת פרשיות ככתבן כמו מצוות וידוי מעשר ומקרא ביכורים, ברכת כהנים וכו', דבמצות קריאת פרשה ככתבה דעלמא צריך לקרות הפרשה כולה, ואם קורא מקצתה לא חל שום קיום כלל דהרי אינה ככתבה. משא"כ במצות קריאת שמע דאית בה קיום דקבלת עול מלכות שמים בלב, י"ל דעד היכן שמקבל בלבו חל קיום קבלת עומ"ש, וחל מקצת קיום בקריאת פסוק ראשון של "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" אע"פ שלא קרא כל הפרשה. ונראה להוכיח דחל מקצת קיום דק"ש כשקורא מקצת ק"ש מהגמ' לקמן (יט.) דקיי"ל "אם יכולים להתחיל ולגמור את כולה אין אבל פרק א' לא ורימנהו וכו' אם יכולים להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או אפילו פסוק אחד עד שיגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו", ומוכח דחל מקצת קיום ק"ש בפסוק אחד, דהיינו קיום קבלת עול מלכות שמים, וע"כ קורין פסוק ראשון קודם שיגיעו לשורה¹.

footnotes: ¹ עיין בספר שיעורים לזכר אבא מרי ח"א בקונטרס בעניני קריאת שמע עמ' ל"ב - ל"ז.

ולפיכך נראה, דלדעת הרמב"ם ישן הוי כאונס ופטור ממצות, אלא דישנה הלכה מיוחדת לצער אותו לק"ש, דהיינו להעירו לקבלת עול מלכות שמים. וזהו מה דאיתא בסוגיא דלא בעינן לצערו ולהעירו אלא לפסוק ראשון, והיינו משום דבפסוק ראשון יש קיום נפרד ומיוחד של ק"ש, אפי' אם שאר הפרשיות נמי הויין מה"ת. והיינו ק"ש דרבי יהודה הנשיא (ברכות דף י"ג), דהיה פטור ממצות קריאת שמע מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ומ"מ סבר רבי שעדיין חייב בקבלת עול מלכות שמים המתקיימת בקריאת פסוק ראשון, וכמו שנתבאר¹.

footnotes: ¹ עיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ב מהל' קריאת שמע ה"א, ופ"ב מהל' ק"ש ה"ג.

וכל זה אתי שפיר לפי שיטת הרמב"ם שסובר דנאמר בק"ש דין מסוים דכוונה דקבלת עול מלכות שמים, דלדידיה איכא קיום מיוחד דקבלת עול מלכות שמים בק"ש. ברם פליג עליו הרמב"ן בר"ה (מלחמות ה' דף ז. בדפי הרי"ף ד"ה אמר) דהוכיח מהגמ' (יג.) ש"מ מצות צריכות כוונה וכו', דלמ"ד מצות אין צריכות כוונה ליכא דין כוונה בק"ש כלל ואף בפסוק הראשון. ודחה הרמב"ן את שיטת הרשב"א והרמב"ם דס"ל דאיכא תרי דיני כוונה בק"ש - כוונת קבלת עומ"ש וכוונת מצוה. ונראה דהרמב"ן סובר דק"ש הויא מצות קריאה ואמירה בעלמא. ולכאורה כדי לקיים הקריאה ככתבה צריך לקרות כל ג' פרשיות, וא"כ קשה לשיטת הרמב"ן אמאי אין מצערין אותו אלא בפסוק הראשון בלבד. ומוכח דלרמב"ן רק הפסוק הראשון הוי מדאורייתא. וכן כתב שם הרמב"ן במלחמות ה' להדיא וז"ל שעיקר ק"ש פסוק ראשון ובו יוצא יד"ח כדאמרינן התם שמע ישראל וכו' זו ק"ש של ר"י הנשיא וכו' אלמא אף מצות קריאה בדיעבד ליתא אלא בפסוק ראשון עכ"ל¹.

footnotes: ¹ לכאורה כוונת רבינו זצ"ל היא דלרמב"ן מצות ק"ש מהווה מצות קריאת פסוקים ולא קריאת פרשיות, ומשו"ה מתקיימת קיום מצות ק"ש בדיעבד בקריאת הפסוק הראשון בלבד. ואילו הרמב"ם סובר דהמצוה היא קריאת פרשיות, וצריך לקרות הפרשה כולה כדי לקיים את הקיום דקריאה ככתבה, אולם ס"ל דחל קיום דקבלת עול מלכות שמים בפסוק הראשון דק"ש.

אלא דלפי"ז צ"ע בהא דקיי"ל דחתן פטור מק"ש בלילה הראשון (לקמן טז א) דאמאי פטור מלקרות אף את הפסוק הראשון שיש בו חלות קיום דקבלת עול מלכות שמים. וצ"ל דשאני חתן דטרוד ואינו יכול לכוון אף בפסוק הראשון. אמנם עדיין יש להקשות לשיטת הרשב"א (דף יא. ד"ה בלכתך בדרך) דהכונס את האלמנה פטור מק"ש בשעת כניסה ממש אע"פ שאין לו טירדה משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, אמאי נפטר מק"ש לגמרי נימא שעכ"פ יקרא את הפסוק הראשון משום קיום קבלת עול מלכות שמים, דמ"ש חתן מק"ש דר' יהודה הנשיא, וצ"ע¹.

footnotes: ¹ ואולי יתכן לומר דשאני חתן דפטור מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה דהוי חלות פטור גמור ממצות ופטור אף ממצות קבלת עומ"ש דק"ש. ואילו ר' יהודה הנשיא היה מלמד תורה לרבים וחל דין קדימה להקדים ת"ת דרבים לק"ש. אמנם ליכא דין פטור דלא חל בת"ת הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה (כדפסק הרמב"ם בפ"ג מהל' תלמוד תורה ה"ד), אלא דחל דין קדימה להקדים תלמוד תורה דרבים לפני שמקיים מצות קריאת שמע, אך י"ל דמצות קבלת עומ"ש קודמת אף למצות ת"ת דרבים, ומשו"ה הפסיק רבי ואמר את הפסוק הראשון דק"ש.

ועוד יש לעיין דכתב הרמב"ם בסה"מ (מ"ע ב') וז"ל היא הצווי שצונו בהאמנת היחוד וכו' ויקראו ג"כ זאת המצוה מלכות שמים כי הם אומרים כדי לקבל עליו מלכות שמים ר"ל ההודאה ביחוד והאמנתו עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם מנה קבלת עול מלכות שמים כמצוה מיוחדת בפ"ע במנין תרי"ג, ולראייה לזה הביא הרמב"ם את דברי הגמ' (שם דף י"ג) למה קדמה פרשת שמע לוהי' אם שמעו כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה וכו' ע"כ, ומפרש דקיום מצות קבלת עול מלכות שמים מתקיים בפסוק הראשון. ברם צ"ע דהא מצוה זו שמנה הרמב"ם הויא מצות אמונה בפ"ע, ואינה תלויה בזמן ק"ש ולא בקבלה בפה דהרי היא מצות אמונה שבלב. משא"כ הקיום של קבלת עול מלכות שמים בק"ש, שמתקיים ע"י שקורא את הפסוק הראשון בזמן ק"ש ומקבל עליו עול מלכות שמים. וקיום קבלת עול מלכות שמים בק"ש הוי קיום בעצם מצות ק"ש, ואם קרא אחר זמן ק"ש לא יצא. ונראה דהרמב"ם הוכיח דמכיון דחזינן דאיכא קיום של קבלת עול מלכות שמים במצות ק"ש והוא אחד מקיומיה, ממילא חזינן מזה דיש חלות שם עיקר ומצות אמונה בפ"ע של יחוד ה' וקבלת מלכותו יתברך¹.

footnotes: ¹ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי עמ' כ"ח.

גמ'. ז"ל חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה בר קפרא אומר אינו חוזר וגומרה ר' שמעון ברבי אומר חוזר וגומרה וכו' עכ"ל. יש להקשות אמאי סובר בר קפרא שאינו חוזר וגומרה, דאפילו אם כבר עבר זמן ק"ש מ"מ הרי לא קיים רבי עדיין חובת ברכות ק"ש, ואמרינן בגמ' (לעיל ט ב) "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות", ומבואר דחל קיום ברכות ק"ש אע"פ שעבר זמן ק"ש, ולכאורה נימא דממילא יצטרך לקרות הפרשיות דשמע כדי לצרפן להברכות ולקיים דין ברכות ק"ש כדינן. ואין לומר דמיירי קודם סוף זמן ק"ש ונחלקו בר קפרא ור' שמעון ברבי אם חוזר וקורא משום דפליגי אם חל קיום ברכות ק"ש אע"פ שכבר קיים מצות ק"ש מדאורייתא (וסובר ר"י דרק הפסוק הראשון הוי מדאורייתא), דהרי הקורא ומברך בשעה ד' מקיים חובת ברכות ק"ש ואע"פ שאינו מקיים מצות ק"ש מה"ת, ומוכח דברכות ק"ש עם קריאת שמע הויין קיום ק"ש מדרבנן בפ"ע, וא"כ צ"ע אמאי לא היה רבי חוזר וקורא ק"ש בברכותיה כדי לקיים חובת ברכות ק"ש כדינן מדרבנן.

ונראה לומר דנחלקו בגדר המחייב דברכות ק"ש אי הברכות הויין מחייב בפ"ע, או דהמחייב של הברכות היא מצות ק"ש עצמה ורק היכא שחלה עליו חובת ק"ש חלה עליו נמי חובת ברכות. ויתכן דר' שמעון ברבי סובר דהברכות הויין מחייב בפני עצמו, ומכיון דהוי עדיין זמן ברכות חלה על רבי חובת הברכות, ולפיכך ס"ל דרבי היה חוזר וקורא ק"ש, ואע"פ שעבר זמן ק"ש דאורייתא כדי לצאת את חובת ברכות ק"ש. ואילו בר קפרא סובר שמצות ק"ש מהווה המחייב של הברכות, ומכיון שרבי היה פטור ממצות ק"ש משום שהיה עוסק בלימוד תורה ברבים ליכא נמי המחייב דברכות ק"ש, ומשום כך אינו חוזר וגומרה. ויתכן דתהיה עוד נפקא מינה באדם שמתו מוטל לפניו ונקבר לאחר זמן ק"ש אך קודם סוף זמן הברכות האם חלה עליו חובת ברכות ק"ש מאחר דהוי זמן הברכות וברכות הויין מחייב בפ"ע, או"ד מאחר שנפטר מחובת ק"ש עצמה ליכא מחייב דברכות ופטור אף מברכות ק"ש¹.

footnotes: ¹ ועוד נפ"מ אם יכול לברך ברכות ק"ש דערבית לפני שקיעה"ח כשמתפלל תפלת ערבית בביהכ"נ מבעוד יום, דהא עדיין לא נתחייב במצות קריאת שמע מדאורייתא. ועיין בשיעורים לעיל לתחילת מסכתין.

תוס' ד"ה שואל מפני היראה וז"ל ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה דאמר אפילו באמצע משיב מפני הכבוד א"כ נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק"ש דאין לך מפני הכבוד גדול מזה עכ"ל. מדקדוק לשון התוס' משמע דדוקא משום דהלכה כר"י דבאמצע משיב מפני הכבוד מותר לענות לקדושה וקדיש באמצע ק"ש, וצ"ע דלכאורה יהא מותר אף לר"מ דסובר דבאמצע שואל ומשיב מפני היראה משום דאין לך יראה גדול מזה. ובאמת ההגהות מיימוניות (פ"ב מהל' ק"ש הט"ז אות ר') כתב דבאמצע ק"ש מפסיק לענות יהא שמיה רבה וקדושה דאין לך מפני היראה גדול מזה, ומבואר דס"ל דאף לר"מ מפסיק באמצע ק"ש לענות קדיש וקדושה, וצ"ע אמאי תלו התוס' הדין דמותר לענות קדושה באמצע ק"ש בזה שהלכה כר' יהודה, וצ"ע.

ומשמע נמי לפי שיטת התוס' דס"ל דחלוק דין הפסק מפני היראה - דהוי חיוב, מהדין הפסק מפני הכבוד - דהוי היתר ורשות בעלמא להפסיק. ונמצא דלר"מ דמפסיקין רק מפני היראה היינו משום שחל עליו חיוב יראה, ומפסיק משום חיוב. ואילו מפני הכבוד דאינו אלא רשות ס"ל דאין מפסיקין¹. ולפי"ז משום דס"ל להתוס' דלענות לקדיש וקדושה חשיב רק כמשיב מפני הכבוד ע"כ דקדקו וכתבו דמשום שהלכה כר"י ולא כר"מ אזי מותר לענות לקדיש וקדושה באמצע ק"ש, דלשיטת ר' יהודה שמפסיק באמצע מפני הכבוד מפסיקין אע"פ שאינו אלא רשות, ועל כן מכיון דלר"י חל היתר להפסיק מפני הכבוד מותר נמי להפסיק לענות לקדיש וקדושה. וע"כ דקדקו התוס' וכתבו דמכיון שהלכה כר' יהודה ששואל ומשיב מפני הכבוד "שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק"ש דאין לך מפני הכבוד גדול מזה". דאילו לר"מ דס"ל דמפסיקין מפני היראה היינו דחל חיוב להפסיק מפני היראה אינו חייב להפסיק לענות לקדיש וקדושה דהוי מפני הכבוד בעלמא. אך צ"ע מהי סברת התוס' דעניית קדיש וקדושה באמצע ק"ש הויא רק מפני הכבוד ולא מפני היראה, וצ"ע².

footnotes: ¹ אולם אמר רבינו זצ"ל שמדברי החפץ חיים במשנה ברורה משמע דאף ההלכה דשואל ומשיב מפני הכבוד הוי חיוב. ולכאורה נידון זה תלוי באיזה אדם מיירי דמפסיקין עבורו מפני הכבוד דבשו"ע (או"ח סימן ס"ו סעיף א') כתב המחבר דמפסיקין עבור "אדם נכבד", ולכאורה היינו באיש מכובד בעלמא ואף שאין חיוב לכבדו. אמנם יעויי"ש במשנה ברורה (ס"ק ג' ועיין בביאור הלכה שם) שכתב "כגון שהוא זקן או ת"ח", וא"כ י"ל שחל חיוב לכבדו בשאילת שלום מדיני כבוד ת"ח וזקן, ומשום כך נקט החפץ חיים שהדין דמפסיקין מפני הכבוד אינו רשות בעלמא אלא חיוב וכמו הדין דמפסיקין מפני היראה. ² ויתכן לפרש דעניית קדיש וקדושה מהווה קיום שבח ושירה כשירת המלאכים (וכדמבואר בתוס' בסנהדרין לז ב ד"ה מכנף), ולכן חל בקדיש וקדושה קיום כבוד לה' ית' וכדאמרינן בקדושה "ברוך כבוד ה' ממקומו", ואין בעניית קדיש וקדושה קיום יראת ה'. אך מלשון נוסח הקדושה דיוצר "קדושה כולם כאחד עונים ואומרים ביראה" משמע דקדושה מהווה נמי קיום דיראת ה', ויתכן דאם ס"ל להתוס' דההיתר לשאול מפני היראה היינו משום יראה דשמא יהרגנו או יצערנו אם לא יענה (וכשיטת רש"י והרמב"ם וכדנתבאר לעיל בשיעורים דף יג. בתוס' ד"ה ובאמצע וכו'), י"ל דקדושה הוי רק קיום דיראת ה' בתורת יראת הרוממות - ולא יראת העונש - ומשו"ה ליכא היתר לענות לקדושה מפני היראה, ורק אליבא דר"י דחל היתר מפני הכבוד י"ל דמותר לענות לקדושה דהויא קיום שבח וכיבוד לה' יתברך, וצ"ע.

אמנם הרא"ש (פ"ב סוף סימן ה') כתב וז"ל ורוב המפרשים הסכימו שפוסק אפילו באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד עכ"ל. ויש לדייק מלשון הרא"ש דלא כתב שמותר לענות, ומשמע דסובר דהוי חיוב להפסיק לענות לקדושה, ונראה דהרא"ש סובר שאף לר"מ שבאמצע מפסיק רק מפני היראה דמפסיקין באמצע ק"ש לענות לקדיש וקדושה דחשיב מפני היראה דאין לך יראה גדול מזה. ויוצא דנחלקו תוס' והרא"ש בדין דמפסיקין באמצע ק"ש לענות לקדיש וקדושה דלהתוס' נחשב למפני הכבוד והוי היתר ורשות להפסיק, וע"כ תלו זאת בשיטת ר' יהודה. ואילו להרא"ש חשיב מפני היראה וחייב להפסיק אף לר"מ. ועיין ברא"ש וברבינו יונה (דף ז: בדפי הרי"ף ד"ה ר' יהודה) ד"יש מי שאומר שאע"פ שפוסק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד אפילו הכי אינו פוסק לקדיש וקדושה, דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו לפסוק בעבור שבח אחר", ולשיטתם בין לר"מ ובין לר"י אינו מפסיק באמצע ק"ש לענות לקדיש וקדושה דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק עבור שבח אחר. ויתכן לבאר את שיטתם עפ"י מה דמבואר בשיעורים דאף ק"ש בציבור מהווה דבר שבקדושה, וזהו דין דפורס על שמע (מגילה דף כא:), ולכן אין להפסיק בה בשביל דבר שבקדושה דקדיש.

תוס' ד"ה שואל. בא"ד. וז"ל אבל באמצע שמונה עשרה אסור דמשמע לקמן וכו' דבין גאולה לתפלה אין לענות וכ"ש בתפלה עצמה עכ"ל. מבואר דלתוס' אין לענות לקדיש וקדושה בין גאולה לתפלה, וצ"ע למה יהא יותר חמור בין גאולה לתפלה מלהפסיק באמצע קריאת שמע. ונראה דיש ב' דינים בדין סמיכת גאולה לתפלה: א) איסור להפסיק בין גאולה לתפלה, ב) קיום להסמיך גאולה ולצרפה לתפלה. וי"ל דהא דמשיב מפני הכבוד הביאור בזה אינו דכשמשיב מפני הכבוד לא חל הפסק, אלא דחל היתר להפסיק באמצע ק"ש מפני הכבוד. ולפי"ז י"ל דאע"פ שמפני הכבוד חל היתר להפסיק, מ"מ אם יפסיק עכ"פ ליכא קיום סמיכת גאולה לתפלה, דכשמשיב מפני הכבוד הוי הפסק אלא דמותר להפסיק, ומשום כך סוברים תוס' שאין להפסיק בין גאולה לתפלה לענות לקדיש וקדושה בכדי לקיים מצות סמיכת גאולה לתפלה דעדיפא טפי ממצות דבר שבקדושה בעלמא. דסמיכת גאולה לתפלה מהווה קיום במצות תפלה עצמה דעדיפא ממצות דבר שבקדושה דעלמא.