גמ'. וז"ל ת"ר אין עומדין להתפלל לא מתוך דין וכו' אלא מתוך הלכה פסוקה וכו' ת"ר אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה עכ"ל. עיין בתוס' (ד"ה רבנן) וז"ל ולכן אין מתפללין מתוך קלות ראש ושחוק אלא מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה כגון שעסק בדברי תורה ולכן נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה עכ"ל. ומבואר מדברי התוס' דאמירת פסוקי דזמרה ואשרי קודם התפלה היא כדי לעמוד לתפלה מתוך שמחה של מצוה. ונראה לבאר דיסוד הדין שאין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה הוא משום דתפלה צריכא מתיר, דאסור לו לאדם לגשת אל אדון העולמים ולתבוע את צרכיו ממנו ית' בתפלה בלי איזה מתיר. והמתיר להתפלל הוא שמחה של מצוה, דהיינו העסק בדברי תורה ואמירת פסוקי דזמרה.

והנה עיין ברי"ף (דף כג. בדפי הרי"ף) דהביא את דינו דר' שמלאי (לקמן לב א) דלעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל ובסמוך לזה הביא המימרא דר' יוסי בפרק כל כתבי "יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום וכו' כי קאמרינן בפסוקי דזמרה", ומשמע דיש דין לומר פסוקי דזמרה בכל יום לפני שמתפלל משום דינו דר' שמלאי דלעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. והביאור בזה הוא דתפלה צריכא מתיר ופסוקי דזמרה שהם שבחו של מקום מהווה המתיר להתפלל. ונמצא דפסוקד"ז מתירים להתפלל מדין סידור שבחו של מקום וחל בפסוקד"ז קיום שבח ושירה.

אך פשטות לשון התוס' משמע דפסוקי דזמרה הוי קיום דתלמוד תורה ואינם חלים מדין קיום שירה והלל, וקיום תלמוד תורה עצמו מהווה המתיר להתפלל¹. וכן יש לדייק מדברי הרמב"ם (פ"ז מהל' תפלה הי"ב) וז"ל ושבחו חכמים למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום מתהלה לדוד עד סוף הספר, וכבר נהגו לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם ותקנו ברכה לפני הזמירות וכו' ואח"כ מברך על ק"ש וקורא ק"ש עכ"ל, ומדקדוק לשונו משמע שסובר שדין אמירת פסוקי דזמרה חל רק בסדר תפלת היחיד. וכן משמע ממש"כ (שם הי"ז) וז"ל סדר תפלות כך הוא בשחר משכים אדם ומברך ברכות אלו וקורא הזמירות ומברך לפניהם ואחריהם וקורא אח"כ שמע עכ"ל. ואילו בפ"ט מהל' תפלה (ה"א) כשהביא סדר תפלת הציבור השמיט הרמב"ם את אמירת פסוקי דזמרה, וז"ל סדר תפלות הציבור כך הוא בשחר כל העם יושבים ושליח ציבור יורד לפני התיבה וכו' ומתחיל ואומר קדיש וכו' ואח"כ אומר ברכו וכו' ומתחיל ופורס על שמע עכ"ל. ומשמע דסובר שאין דין שתאמר פסוקי דזמרה ע"י הציבור וכל היחידים אומרים פסוקד"ז בפ"ע, ואח"כ מצטרפים לציבור לברכו ולברכות ק"ש, ובזה מקיימים תפלת הציבור. ולכאורה מוכח מדבריו דפסוקד"ז אינם נאמרים בתורת הלל ושבח, דא"כ היה חל בהן דין להאמר בציבור כהלל. ונראה דהרמב"ם סובר דפסוקי דזמרה הויין חלות קיום דקריאת כתבי הקדש ותלמוד תורה בלבד, וע"כ אין בם דין מיוחד להאמר בציבור.

footnotes: ¹ וכן מבואר מדברי התוס' הרא"ש (שם) ד"ה רב אשי וז"ל ולכך נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה, כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי שמחה של מצוה שעוסק בדברי תורה עכ"ל. ומבואר שיסוד אמירת פסוקי דזמרה היא בתורת קיום של תלמוד תורה.

ועוד נראה דקיום פסוקי דזמרה חלוק ביסוד דינו מהלל, דפסוקד"ז מהווה קיום דקריאת פסוקים מכתבי הקדש. משא"כ הקיום דהלל ושירה חל ע"י קריאת פרשיות ולא בפסוקים¹. ומשום כך הדגיש הרמב"ם (פ"ז מתפלה הי"ב) שהוסיפו פסוקים לפניהם ואחריהם, דר"ל שקיום פסוקד"ז הוי קיום של אמירת פסוקים. משא"כ קיום שירה והלל חל ע"י קריאת פרשיות בתהלים בדומה לשירת הלויים במקדש. ומשמע מזה נמי דקיום תלמוד תורה דבפסוקי דזמרה מהווה מתיר להתפלל.

footnotes: ¹ אמנם כ"ז בימים שגומרים את ההלל דאזי הקיום הלל ושירה תלוי בקריאת פרשיות, משא"כ בימים שאין גומרין את ההלל הקיום הוי בקריאת פסוקים. וקיום שירה חל רק בקריאת הלל שלם ולא בחצי הלל. ועיין לעיל בשיעורים לדף יד. בתוס' ד"ה ימים, ובחידושי מרן רי"ז הלוי פ"ג מהל' חנוכה ה"ו.

אמנם צריך ביאור מדוע דוקא קיום מצות תלמוד תורה הויא המתיר של תפלה, והרי לשון הברייתא הוא שאין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, ולכאורה אף שאר מצוות יועילו להכשירו להתפלל.

ונל"ב עפי"ד הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע ה') וז"ל היא שציונו לעבדו יתעלה וכו' ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה, ואמר ג"כ ולעבדו זה תלמוד וכו' ואמרו עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דמצות ולעבדו בכל לבבכם מתקיימת ע"י תלמוד תורה ותפלה, דתרוייהו הויין חלות קיום עבודה שבלב. ומבואר דתפלה ותלמוד תורה משתלבים יחד לקיום מצות עבודה שבלב. ונראה דמשו"ה דוקא ת"ת הוא עיקר המתיר להתפלל, דכדי שאדם יקבל רשות לעמוד לפני ה' ולהתפלל על צרכיו צריך קודם לעבוד את ה' בתורתו, דמי שעבדו בתלמודו ראוי לעבדו גם בתפלה.

ועוד נראה לבאר דעיקר קיום עבודה שבלב הוא ע"י תפלה, ותלמוד תורה מהווה קיום עבודה שבלב משום דחל בת"ת קיום תפלה. שהרי כתב הרמב"ם פ"ג מהל' ת"ת (הלי"ג) וז"ל אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רני בלילה, וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לקל חיי עכ"ל. ומשני הפסוקים שהביא הרמב"ם מבואר דהעסק בתורה מהווה חלות קיום של תפלה. דהפסוק הראשון הוא ממגילת איכה (ב, י"ט) "קומי רני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה' שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות", דבפשטות הפסוק מיירי מענין תפלה על צרות החורבן. אולם הרמב"ם פירש שהרינה שמוזכר בפסוק מיירי ברינה של תורה - ומשמע דסובר דרינה של תורה מהווה קיום תפלה ובקשת רחמים על צרות כלל ישראל. ובפסוק השני שהביא הרמב"ם מבואר דת"ת הריהו שירה ותפלה לפני ה'. ועיין עוד במס' סנה' (דף כא:) דעיקר המצוה על כל איש ואיש לכתוב ס"ת נדרש מהפסוק "כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא, י"ט) ומשמע דכל התורה נקראת שירה¹. ונמצא דבלימוד התורה יש שתי בחינות של תפלה: א) שיר ושבח, ב) בקשת רחמים, שהם שני יסודות התפלה וכדמבואר ברמב"ם (פ"א מהל' תפלה ה"א - ג) וז"ל מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלוקיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה וכו' חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואח"כ נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו עכ"ל. ומשמע דאליבא דהרמב"ם כשאדם לומד תורה הרי הוא נחשב כמסדר דברי שבח ושירה להקב"ה - נותן התורה. והעסק בתורה חשוב נמי כתפלה ובקשה לפני ה' על כל צרכיו דחל בתלמוד תורה קיום תפלה. ואמנם כמה פסוקים משווים תלמוד תורה לתפלה לענין שבח להקב"ה ובקשת רחמים כגון "אודך ביושר לבב, בלמדי משפטי צדקך" (תהלים קיט, ז'), "דרך פקודך הבנני, ואשיחה בנפלאותיך" (שם, כ"ז), "לך אני הושיעני, כי פקודיך דרשתי" (שם, צ"ד). ומשמע דחל בלימוד התורה חלות תפלה. ולפי"ז נראה דמשום כך ת"ת מהווה מתיר להתפלל דת"ת עצמו מהווה קיום עבודה שבלב ותפלה.

footnotes: ¹ אך עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' מזוזה ה"א) שפירש את הדרשה אחרת וז"ל כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות עכ"ל, וצ"ע למה לא פירש כבפשטות דכל התורה נקראת שירה וכמש"כ בהל' ת"ת. ויתכן דס"ל דבמצות כתיבת ס"ת עיקר המצוה היא לכתוב רק את שירת האזינו. וע"ע ברשימות שיעורים למס' יבמות הערה 122, וצ"ע.

ועוד י"ל דת"ת הוי עיקר המתיר דתפלה משום דתפלה הויא חלות קיום דקבלת עומ"ש וכדאיתא בגמ' (לעיל דף י"ד:) "הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה וכו' ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלמה". וכן תלמוד תורה נמי מהווה קיום קבלת עומ"ש, וכדחזינן מהא דתיקנו לומר קדיש דרבנן אחרי תלמוד תורה - דקדיש הוי קיום דקבלת עומ"ש, ותיקנו לומר קדיש דרבנן אחרי תלמוד תורה משום דת"ת מהווה קבלת עומ"ש, ואומרים קדיש דרבנן אחרי לימוד התורה כדי לבטא ולגלות דעצם המעשה דתלמוד תורה הוי קיום דקבלת עומ"ש. וכן מתבאר מלשון הרמב"ם (פ"א מהל' ק"ש ה"ב) "ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו", ומשמע שת"ת הוא העיקר הגדול בקבלת עול מלכות שמים. ומבואר מזה דתלמוד תורה הוי קיום קבלת עומ"ש. ונראה דמשו"ה יש דין לצרף תלמוד תורה לתפלה, וקיום ת"ת לפני התפלה מהווה עיקר המתיר להתפלל דבתרוייהו חל קיום קבלת עומ"ש.

ועיין בהגהות מיימוניות (פ"ז מהל' תפלה אות ז') שכתב בשם הערוך דמי שבא לבית הכנסת מאוחר ומצא שגמרו הציבור כבר פסוקי דזמרה אומר ברוך שאמר ואשרי וישתבח וממהר להתפלל עם הציבור אבל אין אומרים פסוקי דזמרה אחרי התפלה דקודם נתקנו. ומוכח מדבריו דפסוקי דזמרה נתקנו בתורת מתיר לתפלה, וע"כ אם איחר וכבר התפלל שמונה עשרה אין טעם לאומרם.

גמ'. וז"ל ויחשבה עלי לשיכורה מכאן ששכור אסור להתפלל עכ"ל. כתב הרמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש הל' א' - ב') וז"ל כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים. ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא תמותו, והוא שישתה רביעית יין חי בבת אחת וכו' היה שכור משאר המשכרין אסור להכנס למקדש ואם נכנס ועבד והוא שכור משאר המשכרין אפילו מן החלב או מן הדבלה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה שאין חייבין מיתה אלא על היין בשעת העבודה ואין מחלל עבודה אלא שכור מן היין עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם שיש שני דינים: א) איסור לשתוי יין להכנס למקדש, ורק שתוי יין חייב מיתה ומחלל עבודה, ב) איסור שכור בשאר משקין לעבוד עבודה, אבל אם עבד אינו חייב מיתה ולא חילל את העבודה.

והנה יש להסתפק ביסוד הדין שאסור לשכור להתפלל האם זה משום ששכור אסור בעבודה ותפלה היא עבודה, או דילמא דחל איסור מסוים לשכור להתפלל משום שאינו יכול לכוון את דעתו שהוא עומד לפני המלך.

ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' תפלה הל' י"ז) וז"ל שכור אל יתפלל מפני שאין לו כוונה ואם התפלל תפלתו תועבה לפיכך חוזר ומתפלל כשיתרוקן משכרותו, שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה, אי זה הוא שכור זה שאינו יכול לדבר בפני המלך, ושתוי שיכול לדבר בפני המלך ואינו משתבש אעפ"כ הואיל ושתה רביעית לא יתפלל עד שיסיר יינו מעליו עכ"ל. ומבואר להדיא בדברי הרמב"ם ששכור אסור להתפלל משום שאין לו כוונה, ואם התפלל תפלתו תועבה וחייב לחזור ולהתפלל, ואע"פ שלגבי עבודה פסק הרמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"ב) דשכור אינו מחלל העבודה, שאני תפלה דכוונה שעומד לפני המלך מעכבת בה, וכיון ששכור אינו יכול לדבר בפני המלך חל דין מסוים בתפלה שתפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל. מאידך לגבי שתוי יין פסק הרמב"ם שתפלתו תפלה משום ששתוי יין יכול לדבר בפני המלך ואין חסרון בכוונתו בתפלה, ואע"פ שלגבי עבודה שתוי שעבד מחלל עבודה, שאני תפלה דתלויה בכוונה שעומד בפני המלך.

והנה בדין שכור בק"ש ובברכות, עיין בחידושי הרמב"ן (ריש מס' ברכות) שכתב וז"ל אבל לענין שכור ושתוי נ"ל שאין ברכות בכלל חומר זה לפי שלא הזכירו חכמים אלא תפלה, אבל ק"ש ואין צריך לומר ברכה קורין הן ויוצאין הם ידי חובתן, דטעמא דתפלה משום דבעי כוונה יתירה מפני שהוא כמדבר בפני המלך, ומצינו בכ"מ לכוונה חמיר דין תפלה מק"ש כדאמר בכולה מכילתין גבי שאין דעתו מיושבת ובא מן הדרך ומיצר דכולן לענין ק"ש קורין ומברכין על המזון וכל הברכות כולן וכדאמר לענין מצות מגילה מתנמנם יצא והיכי דמי מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר וכו' ולכתחילה נמי קרי ואלו לענין תפלה כיון שאינו מדבר בפני המלך אל יתפלל עכ"ל, ומבואר בדברי הרמב"ן כמש"כ דחל דין מסוים ששכור אל יתפלל משום שאינו יכול לכוון שהוא עומד בפני המלך, והך כוונה שעומד בפני המלך מעכבת בתפלה, וכדביאר מרן הגר"ח זצ"ל בספרו (פ"ד מהל' תפלה ה"א) עיי"ש.

והנה בנוגע לנשיאת כפים פסק הרמב"ם (פ' ט"ו מהל' נשיאת כפים ה"ד) ששתוי יין אינו נושא את כפיו, אמנם הרמב"ם השמיט את דין השכור לענין נשיאת כפים. ומשמע שסובר דשכור נושא את כפיו. וצריך ביאור מאי שנא דין נשיאת כפים מתפלה, ונראה לומר שהרמב"ם פוסל דוקא שתוי יין לנשיאת כפים משום דשתוי יין מחלל את העבודה, ונשיאת כפים דינה כעבודה, ומשו"ה דוקא שתוי יין שמחלל עבודה אינו נושא את כפיו, אבל שכור אינו מחלל את העבודה ומשו"ה נושא את כפיו. וההלכה דשיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה הוא דין מסוים בתפלה, משום דבתפלה נאמר דין שצריך לכוון שהוא עומד לפני המלך, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ד מהל' תפלה הט"ז) וז"ל ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה עכ"ל. משא"כ בברכת כהנים לא נאמר דין כוונה שעומד לפני המלך ומשום הכי שיכור (בשאר משקין שאינו מחלל העבודה) שפיר נושא את כפיו.

ולפי מה שנתבאר הפסול לנשיאת כפים חל רק בשתוי יין שכן מחלל הוא את עבודת המקדש, ולפי זה י"ל דמי ששתה רביעית יין עם מעט מים מותר לו לישא את כפיו, מאחר שאין שתייה זו מחללת עבודת המקדש. ולפי"ז נמי יוצא שאותם כהנים המקדשים על יין שרף לפני מוסף ביום שמחת תורה, נושאים כפיהם במוסף (ועיין בדברי הט"ז או"ח סי' קכ"ח ס"ק ל"ה ודברי המג"א שם ס"ק נ"ה).

והנה שיטת המרדכי (עירובין סימן תקי"ב, והובא ברמ"א או"ח סימן צ"ט סעיף א') דשיכור אינו קורא ק"ש. והנה בקריאת שמע לא נאמר דין כוונה מיוחדת של עומד לפני המלך, ויש לעיין לשיטת המרדכי האם שיכור מברך ברכת כהנים. ואולי י"ל דלשיטת המרדכי שכרות הויא הפקעה מכל כוונה מיוחדת, ובקריאת שמע חלה כוונה מיוחדת של קבלת עול מלכות שמים ולפיכך שיכור אינו קורא קריאת שמע. ולפי זה י"ל דה"ה דשיכור נמי אינו נושא את כפיו, דבברכת כהנים נאמר דין מסוים דבעי כוונת המברך והמתברך (עיין ברמב"ם פי"ד מהל' נשיאת כפים ה"ז), ומשום שחל דין כוונה מיוחדת י"ל דשיכור אינו נושא את כפיו כי הוא מופקע מכוונה מיוחדת. ואילו לגבי שאר ברכות דאין בהם דין כוונה מיוחדת אמרינן דשיכור שפיר מברך¹.

footnotes: ¹ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ב מהל' ק"ש ה"ג אות ד'.