(חידושי אגדה)

גמ'. וז"ל אמר רבי חמא ברבי חנינא אלמלא שלש מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל חד דכתיב ואשר הרעותי וחד דכתיב הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל וחד דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר עכ"ל. עיין בדברי רש"י (ד"ה אלמלא שלש מקראות הללו) וז"ל שמעידין שיש ביד הקב"ה לתקן יצרנו ולהסיר יצה"ר ממנו נתמוטטו רגלינו במשפט אבל עכשיו יש לנו פתחון פה, שהוא גרם לנו שברא יצר הרע עכ"ל. ונראה להציע עוד ביאור בגמרא, דבסוגיא דלעיל איתא "ואמר ר"א אליהו הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר ואתה הסיבות את לבם אחורנית א"ר שמואל בר רבי יצחק מנין שחזר הקב"ה והודה לו לאליהו דכתיב ואשר הרעותי". ונראה דטענת אליהו הנביא "ואתה הסיבות את לבם אחורנית" היא לימוד זכות בעד כלל ישראל, שכלל ישראל חטאו בגלל שהנסיבות והתנאים של מציאות חייהם גרמו להם לעבור עבירות, וסיבת חטאם הוא משום עול הגלות, ודאגת הפרנסה. וכן חטאו בזמן אליהו הנביא משום בלבול הדעת שראו מחד גיסא הצלחת רשעים - דנביאי הבעל עמדו בכבוד העולם, ומאידך גיסא ראו יסורי הצדיקים שנביאי האמת היו צריכים להתחבא במערות, והיה מאוד קשה לבנ"י לעמוד בנסיון ולא לחטוא. ועל זה הסכים הקב"ה ואמר "אשר הרעותי", דאה"נ מצד הנסיבות והתנאים היה קשה להם לעמוד בנסיון, ויש בזה לימוד זכות לכלל ישראל¹.

footnotes: ¹ ועיין ברש"י ד"ה דכתיב ואשר הרעותי וז"ל ואשר הרעותי אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע עכ"ל. ועיין במהרש"א בח"א (ד"ה דכתיב ואשר הריעותי) דלפי פשטיה דקרא (מיכה ד, ו) "ביום ההוא נאם ה' אוספה הצלעה והנדחה אקבצה ואשר הריעותי" מיירי בגלות. ומשמע דנלמד מקרא "ואשר הרעותי" דבנ"י חטאו מחמת עול הגלות והיצה"ר, ויש בזה לימוד זכות על עם ישראל שאין החטא מעצם מהותם אלא דגורמים חיצוניים גרמו להם לחטוא וכדאיתא בגמ' לעיל יז. "רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות".

ונראה להוסיף דהרי יש כלל שיש לאדם בחירה חפשית, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' תשובה ה"א) "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו". והנה כתיב "ויכבד ה' את לב פרעה" וכבר הקשו הראשונים הרי יש בחירה חפשית (ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' תשובה ה"ג ובהשגת הראב"ד שם). וביאר אבן עזרה דהקב"ה השאיר לפרעה בחירה חפשית לשחרר את בנ"י אלא שהקב"ה הקשה עליו את היכולת לבחור בטוב, דפרעה חשב שיהיה יותר טוב בשבילו ומצרים שלא לשחרר את בני ישראל. ומבואר מדבריו דאע"פ שבחירה לעולם קיימת מכל מקום לפעמים מצד מצב החיים של אדם קל יותר לבחור בטוב, ולפעמים להיפך מציאות החיים מקשה על בחירה בטוב.

ולפי"ז יש לבאר את הפסוקים בספר מלאכי (ג', י"ד - יח) דכתיב "אמרתם שוא עבד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדרנית מפני ה' צבאות. ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה גם בחנו אלוקים וימלטו. אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו. והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עשה סגלה וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אתו. ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלוהים לאשר לא עבדו". הרי דאמרו "שוא עבד אלוהים וגו'" - כלומר שהרגישו כאילו ח"ו אין תועלת לעבד אלוהים - מפני שרואים שדוקא הרשעים מצליחים יותר וכדכתיב "אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה גם בחנו אלוהים וימלטו". אך אפילו במצב כזה יש יחידים - יראי ה' שעומדים בזה הנסיון, וזוהי כוונת הפסוק "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו'". ובחירה זו דיראי ה' העומדים בנסיון דהצלחת הרשעים, דאע"פ שהרשעים מצליחים יותר מהצדיקים עדיין הם בוחרים בטוב נחשבת למדרגה יותר גבוה של בחירה אצל הקב"ה וכדכתיב "ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו וגו'". ולפי"ז נראה שאע"פ שתמיד יש לאדם בחירה חפשית לבחור בטוב ובעשיית רצון ה', מכל מקום יש לימוד זכות לאדם שלא עמד בנסיון משום שהתנאים ונסיבות החיים שלו הקשו עליו לבחור בטוב, וזהו הלימוד זכות שטען אליהו בעד כלל ישראל "ואתה הסיבות את לבם אחרונית", והקב"ה הסכים ואמר "אשר הרעותי"¹.

footnotes: ¹ אמנם עיין במהרש"א בחידושי אגדות ד"ה נתמוטטו וז"ל הוא מבואר דודאי אין זה טענה אמיתית במשפט שהרי ניתנה הבחירה לאדם, וכמו שנאמר בראתי יצר הרע בראתי תבלין שהיא התורה, דאל"כ הותרה הרצועה ואין כאן שכר ועונש, אבל כדי לזכותו ניתנה הבחירה לאדם שינצח היצר הרע ויזכה ליום הדין. אלא דהכי קאמר דיש לנו פתחון פה וטענה קצת במשפט שלא נתמוטטו לגמרי במשפט על שברא לנו יצה"ר שגורם לנו עונות וחטאים, וראוי להיות זוכין בדין אחר שיענשו על חטאם ולא יתמוטטו לגמרי, והיינו שהודה והסכים בזה לדברי אליהו שלא יתמוטטו לגמרי ע"י טענה זו. ומ"מ קאמר שהטיח דברים כלפי מעלה, שהרי טענה זו אינה אמיתית שיהיו פטורין לגמרי ביום הדין, דכיון דניתן להם הבחירה היה להם לכוף יצרם עכ"ל.

ונראה לבאר את המשך הגמרא "וחד דכתיב הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל", דיש עוד לימוד זכות עבור כלל ישראל, דכתיב (ירמיהו פי"ח פסוקים א' - י'), "הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' לאמר. קום וירדת בית היוצר ושמה אשמיעך את דברי. וארד בית היוצר והנהו עשה מלאכה על האבנים. ונשחת הכלי אשר הוא עשה בחמר ביד היוצר ושב ויעשהו כלי אחר כאשר ישר בעיני היוצר לעשות. ויהי דבר ה' אלי לאמור. הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל נאם ה' הנה כחמר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד. ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע. ועשה הרעה בעיני לבלתי שמע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו".

ומבואר בפסוקים שהקב"ה משנה את גזר הדין של אומה בין רגע אם עושים תשובה וכן להיפך אם אינם שבים. וצריך ביאור מהו הקשר מהך פרשתא לסוגיין שהביאה פסוק זה כלימוד זכות על כלל ישראל.

ונראה לבאר דיעויין בירמיה פרק י"ט (פס' א' - י"א) "כה אמר ה' הלך וקנית בקבק יוצר חרש ומזקני העם ומזקני הכהנים. ויצאת אל גיא בן הנם אשר פתח שער החרסית וקראת שם את הדברים אשר אדבר אליך וגו'. ושברת הבקבק לעיני האנשים ההלכים אותך. ואמרת אליהם כה אמר ה' צבקות ככה אשבר את העם הזה ואת העיר הזאת כאשר ישבר את כלי היוצר אשר לא יוכל להרפה עוד ובתפת יקברו מאין מקום לקבור".

ומבואר בפסוקים הנ"ל שבס' ירמיה דיש שני משלים לכלים ביד היוצר, דבפרק י"ח מיירי בכלי אדמה - שהוא כלי על האבנים שלא הוסק עדיין בכבשן. ואילו בפרק י"ט מיירי בכלי חרש דהיינו כלי שכבר הוסק בכבשן.

והנה יש שני סוגי כלים שמקבלים טומאה, כלי שטף וכלי חרס, וההבדל ביניהם דכלי חרס אין לו תקנה אלא בשבירה, ואילו כלי שטף שנטמא נטהר ע"י טבילה במקוה. והנה בפרק י"ח המשיל ירמיהו משל של כלי אדמה שלא הוסק בכבשן, ובכלי אדמה כזו אם נשחת הכלי אפשר לתקנו ע"י שמוסיף מים ועושהו כלי חדש, וכדכתיב "ונשחת הכלי אשר הוא עשה בחמר ביד היוצר ושב ויעשהו כלי אחר וגו'". אך בפרק י"ט המשיל לבקבוק שהוא כלי חרס שאין לו תקנה אלא בשבירה.

ונראה שיש ב' אופנים ומהלכים בדרך לעשות תשובה: א) יש אנשים שמכירים בטעותם ומתקנים דרכיהם, והתשובה באה בקלות ע"י ששומעים למוסר ומיד עושים תשובה, וזוהי תשובה שהיא בבחינת כלי אדמה - שבא היוצר ועושהו כלי חדש בקלות. ובפרק י"ח מדובר על גויים בעלמא שעושים תשובה מיד, והדוגמה לזה היא מנינוה שמיד אחרי שבא יונה הנביא לנינוה עשו תשובה. ב) ויש אנשים שנמשלו לכלי חרס, דהדרך שלהם לתשובה היא דרך קשה - בבחינת טהרת כלי חרס דהיינו ע"י שבירה. והנה עוד קיי"ל דין בכלי חרס שכל מה שכלי חרס בולע מטעם קדשים אינו יוצא מדפניו לעולם והכלי טעון שבירה. ונמצא דכלי חרס טעון שבירה בין אם נטמא הכלי חרס, ובין אם נבלע בו קדשים. וכלל ישראל נמי נמשלו לכלי חרס. ועל משל זה מיירי ירמיהו (בפרק י"ט), דהיינו דעמדו לישראל מ"ח נביאים ואע"פ שהתנבאו והוכיחו לישראל לא חזרו בתשובה. ואילו להבדיל הגויים ברגע אחד חזרו בתשובה. והסיבה לכך משום שכלל ישראל הם בבחינת כלי חרס דמה שנבלע בתוכו אינו יוצא מדפניו לעולם ולכן קשה להם לשוב בתשובה. והדרך לתשובה היא בבחינת טהרת כלי חרס - ע"י שבירה דהיינו שיעשו תשובה גמורה ליעשות ככלי חדש. והנה כתיב (שמות ל"ג, ט') "ויאמר משה אל ה' אם נא מצאתי חן בעיניך אד - ני ילך נא אד - ני בקרבנו כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו". וצריך ביאור מהו טענת "כי עם קשה עורף הוא" דמשמע שמשום שהם עם קשה עורף זוהי סיבה שילך ה' בקרבם.

ונראה דמשה רבינו טען דילך ה' יתברך בקרב בנ"י דוקא משום שהם עם קשה ערף. דהיינו דאע"פ דשקועים הם בעבודה זרה מכל מקום בנ"י הם כמו כלי חרס דכל מה שבולע נבלע בתוכו, וכאשר בנ"י יבלעו בתוכם קדושה, הקדושה אינה יוצאת מהם לעולם דנעשית חלק מעצמיותם. והביאור בזה דבגויים כל תשובתם היא מן השפה ולחוץ. והראייה מאנשי נינוה שעשו תשובה ועכ"ז אח"כ בא מלך אשור מנינוה והחריב את ארץ ישראל. משא"כ כלל ישראל שהם בבחינת כלי חרס דכאשר נבלע בתוכם קדושה אין הקדושה יוצאת מידי דפנותיו לעולם וכשעושין תשובה תשובתם הויא תשובה גמורה. וזוהי סיבה שילך ה' בקרבם. ועוד נראה דכלל ישראל הם בבחינת כלי חרס שנטהר ע"י שבירה, כלומר שכלל ישראל נטהרין ע"י שבירה - דהיינו ביסורים. דאצל כלל ישראל יסורים מעלין אותן ומטהרים אותם. ונראה שזהו לימוד הזכות שבגמ' "הנה כחמר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל וגו'". כלומר שכלל ישראל הם ככלי חרס ביד היוצר, דיש לבנ"י מדת העקשנות לטוב או חלילה להיפך. ויש בזה לימוד זכות על בנ"י שמדת העקשנות שלהם היא נמי לקדושה דהקדושה היא חלק מעצם מהותם. ועוד יש לימוד זכות במה שנמשלו לכלי חרס, דיסורין מעלין ומטהרין את כלל ישראל משום דמחזירן אותם בתשובה שלימה אל הקב"ה.

ובביאור המשך הגמ' "וחד דכתיב ונתתי לכם לב בשר", נראה דיעויין בספר יחזקאל (ל"ו, כ"ב - כ"ח), "לכן אמר לבית ישראל כה אמר אד - ני אלוקים לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה' נאום אד - ני אלוקים בהקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם. וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם. ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם. וישבתם בארץ אשר נתתי לאבתיכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים".

ונראה דנמצא כאן עוד לימוד זכות עבור כלל ישראל, ומבואר בזה יסוד גדול בגאולת ישראל. דהיינו שבאמת כלל ישראל חטאו ובעצמם אינם ראויים להיגאל אלא שהקב"ה מביא את הגאולה למען שמו המחולל בגויים. וכן מבואר במדרש (תנא דבי אליהו רבה, פכ"ח) עה"פ (תהילים ע"ט, א') "מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלם לעיים". והקשו בגמ' קידושין (לא:) "מזמור לאסף, קינה מיבעי", ואיתא במדרש "מעשה באביונה אחת שהלכה לשאוב מים וניתק הדלי מעל החבל ונפל לבאר והיתה עומדת ובוכה, באה בת מלך לשאוב מים בדלי של זהב וניתק הדלי מעל החבל ונפל לבאר, כיון שראתה שפחה שניתק הדלי מעל החבל התחילה מזמרת ומשוררת מי שיעלה דלי של זהב יעלה גם דלי של חרס שלי". ונראה דמבואר במדרש יסוד גדול בגאולת כלל ישראל שהרי אסף בכה כשראה את חורבן בית המקדש. ושוב אמר "יודע בגויים לעינינו וכו'", שמאחר ששמו של הקב"ה מחולל בזמן שכלל ישראל בגלות, הקב"ה גואל את ישראל כדי לקדש את שמו המחולל בגויים. וזהו היסוד של גאולת ישראל, ועל כן אמר מזמור לאסף, דהיה אסף בטוח שתהיה גאולה, וכמו שכתוב בפסוקים הנ"ל ביחזקאל "לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים", דכשכלל ישראל בגלות זהו מצב של חילול ה', ולמען הסרת חרפת חילול שם ה' יביא ה' יתב' את הגאולה. וזוהי כוונת הפסוק "ונתתי לכם לב בשר". ואלו הן שלושת הזכויות שיש לכלל ישראל שאלמלא הזכויות האלו היו מתמוטטים רגליהם של שונאי ישראל.

גמ'. וז"ל וידבר ה' אל משה לך רד מאי לך רד אמר ר"א אמר לו הקב"ה למשה משה רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל ועכשיו ישראל חטאו אתה למה לי (והב"ח גרס למה לך גדולה) מיד תשש כוחו של משה ולא היה לו כח לדבר וכיון שאמר הרף ממני ואשמידם אמר משה דבר זה תלוי בי מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים משל למלך שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה והיה אוהבו יושב לפניו ומתירא לומר לו דבר אמר המלך אלמלא אוהבי זה שיושב לפני הרגתיך אמר דבר זה תלוי בי מיד עמד והצילו. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול וגו' אמר רב אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שתפסו משה להקב"ה כאדם שהוא תופס את חבירו ואמר לפניו רבש"ע אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם וכו' ויחל משה את פני ה' אמר ר"א מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקב"ה עד שהחלהו וכו' ושמואל אמר מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם שנאמר ואם אין מחני נא מספרך וכו' עכ"ל.

דברי הגמ' צריכים ביאור. ועיין בפסוקים בפרשת כי תשא (שמות לב, ז' - י"ד) "וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלת מארץ מצרים. סרו מהר מן הדרך עשו להם עגל מסכה וגו' ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול. ויחל משה את פני ה' אלוקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה וגו' זכור לאברהם יצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם. וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו". וברש"י עה"ת (לב, ז') פירש וז"ל וידבר לשון קושי כמו וידבר אליהם קשות. לך רד - רד מגדולתך לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם באותה שעה נתנדה משה מפי ב"ד של מעלה עכ"ל. ומבואר בגמ' דהקב"ה אמר למשה "רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל" - כלומר דהקב"ה בחר במשה רבינו להיות מנהיגם ומושיען של ישראל, ונתן לו גדולה ושררה כמתנה כשנתגלה אליו ה' במראה הסנה מבלי שמשה רבינו עשה שום מעשה מעצמו לזכות בהנהגת בני ישראל. אלא משה רבינו נבחר ע"י הקב"ה להיות המנהיג של כלל ישראל - בשביל זכותם של ישראל וכלשון רש"י הנ"ל "לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם". ומשחטאו בחטא העגל ונתחייבו ישראל כלייה אמר הקב"ה "אתה למה לי" - (ולגירסת הב"ח "למה לך גדולה") - כלומר דירד ממדרגתו כמנהיג של כלל ישראל.

אמנם מיד אח"כ כתיב (שמות לב, ט - י') "ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. ועתה הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול". ומשה רבינו הבין ממה שאמר ה' "הניחה לי ואכלם" דיש לו פתח להתפלל על ישראל, וכמש"כ ברש"י עה"ת (שם ד"ה הניחה לי) וז"ל עדיין לא שמענו שהתפלל משה עליהם והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו שאם יתפלל לא יכלם עכ"ל. וכדאיתא בגמ' שלפנינו "וכיון שאמר הרף ממני ואשמידם אמר משה אין הדבר תלוי אלא בי מיד עמד ונתחזק בתפלה", ופרש"י (ד"ה הרף ממני) "הראהו שיש כח בידו למחול ע"י תפלה", ומשה רבינו הבין "שאין הדבר תלוי אלא בי" - כלומר דזה יסוד מדת מנהיג של ישראל - למסור את נפשו להציל את כלל ישראל, וע"כ "מיד עמד ונתחזק בתפלה", ומשה רבינו מסר את נפשו בתפלה להצלת כלל ישראל מגזירת "הרף ממני ואשמידם" דהתפלל עליהם ואמר (שמות לב, לב) "אם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" וברש"י עה"ת (שם) פירש "מכל התורה כולה שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים". והיינו שמשה רבינו מסר את נפשו בעד הצלת כלל ישראל, וכלשון הגמ' בסוגיין "מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם". וכדכתיב (דברים טו, י"ח) "ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו", דמשה רבינו מסר את נפשו והתפלל ארבעים יום וארבעים לילה שהקב"ה יסלח לבני ישראל. ומשראה הקב"ה את המסירות נפש של משה רבינו להציל את ישראל - ראה שמשה רבינו ראוי להמשיך להנהיג את ישראל וקיבל את תפלתו ונתרצה ומחל לישראל על החטא, דמעיקר התפקיד של מנהיג ישראל הוא ללמד סניגוריא על ישראל ולמסור נפשו להצלת כלל ישראל. ובזכות המסירות נפש של משה רבינו להצלת כלל ישראל רחם עליהם ה' ומחל להם, וכמש"כ הרמב"ן עה"ת (שמות לב, לה) וז"ל ואמר אם אין מחני נא, כי בעבור שהיה מוסר נפשו עליהם רחם עליהם הקב"ה עכ"ל.

וזהו גם כוונת המשל בגמ' דהמלך שכעס על בנו והיה אוהבו שם בעת שהכה בנו, דמשראה האוהב שבכחו להציל את בן המלך ושזה עיקר תכליתו כאוהבו של המלך - דהאוהב של המלך יכול ללמד סניגוריא על בן המלך שחטא, והמלך מצפה ממנו שישתדל להציל את בנו מיד עמד והציל את בן המלך, ובזכות מסירות הנפש של האוהב - בן המלך ניצול.

ואחרי שמשה רבינו התפלל על ישראל ארבעים יום וארבעים לילה נתרצה הקב"ה למשה רבינו באותה שעה וצוהו על הלוחות השניות כדכתיב (דברים י, א' - ב') "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחת אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה וגו' ואכתוב על הלוחת את הדברים אשר היו על הלוחת הראשונים אשר שברת וגו". (עיין ברש"י עה"ת שם ד"ה בעת ההיא וז"ל לסוף מ' יום נתרצה לי ואמר פסל לך וכו' עכ"ל) ומשה רבינו זכה דוקא לאחר הורדת הלוחת שניות לקרן עור פניו. כדכתיב (שמות לד, כ"ז - כ"ט) "ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתוב על הלוחת את דברי הברית עשרת הדברים. ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדות ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו". וברש"י עה"ת (שמות ל"ד, כ"ט ד"ה כי קרן) כתב "ומהיכן זכה משה לקרני הוד רבותינו אמרו מן המערה שנתן הקב"ה ידו על פניו שנאמר ושכותי כפי". והיינו שלאחר שמשה רבינו מסר נפשו בתפלה להציל את ישראל מגזירת כלייה משום חטא העגל והקב"ה נתרצה וקיבל תפלתו כדכתיב (שמות ל"ב, י"ד) "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו", ביקש משה רבינו (שמות לג, י"ג) "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה", וברש"י עה"ת שם פירש "וראה כי עמך הגוי הזה שלא תאמר ואעשה אותך לגוי גדול ואת אלה תעזוב ראה כי עמך הם מקדם ואם בהם תמאס איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקיימו, ואת תשלום השכר שלי בעם הזה". ושוב משה ביקש (שמות לג, י"ח) "ויאמר הראני נא את כבודך", וה' אמר לו (שם, י"ט) "ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם", ופרש"י עה"ת שם "הגיע השעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל הזכרת לי זכות אבות כסבור אתה שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה אני אעביר כל מדת טובי לפניך על הצור ואתה צפון במערה וקראתי בשם ה' לפניך. ללמדך סדר בקשת רחמים אף אם תכלה זכות אבות וכסדר שאתה רואה אותי מעוטף וקורא י"ג מדות הוי מלמד את ישראל לעשות כן וע"י שיזכירו לפני רחום וחנון יהיו נענין כי רחמי לא כלים".

ומבואר דלאחר שמשה רבינו מסר נפשו בתפלה להצלת כלל ישראל מגזירת כלייה שנתחייבו בה ר"ל משום שחטאו בחטא העגל, הקב"ה הכניסו למערה והראה לו סדר התפלה די"ג מדות של רחמים - שכשיצטרכו כלל ישראל לרחמים יתפללו כסדר הזה להצלתן¹. ועל ידי הגילוי השכינה שזכה לה במערה זכה משה רבינו לקרני ההוד - וקרן עור פניו. ומבואר דע"י המסירות נפש של משה רבינו להצלת בני ישראל זכה לדרגה דקרן עור פניו. וכן זכה משה רבינו לקבלת התורה דלוחות שניות משום מסירות נפשו בתפלה להצלת ישראל, דכתיב (שמות לד, א' - ג') "ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשונים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשונים אשר שברת. והיה נכון בבקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר. ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא". וכתב הרמב"ן עה"ת שם (לד, ג') וז"ל שלא יעלו עמך כלל זקני ישראל כאשר עשו בלוחות הראשונות. וגם איש אל ירא בכל ההר - גם בתחתית ההר מקום מעמד ישראל בראשונה. וגם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא - מנגד, כי בראשונות לא הוזהרו רק שלא תגע בו יד אם בהמה אם איש, והנה עדיין היו עומדים באזהרה ההיא וכו' אבל עתה החמיר בשעת מתן לוחות האלו יותר ממעמד הראשון. והטעם בכל זה כי בראשונות היה המעמד בעבור כל ישראל, וזה למשה בלבד בזכותו ובתפלתו, וגדול יהיה הכבוד הנגלה על ההר האחרון מן הראשון עכ"ל. ומבואר דמשה רבינו זכה לקבלת התורה דלוחות שניות וגילוי השכינה של קבלת הלוחות השניות שהיתה בדרגה יותר גדולה מהלוחות הראשונות משום שמסר נפשו בתפלה להצלת ישראל².

footnotes: ¹ עיין ברמב"ן עה"ת (שמות לג, י"ז) עה"פ "ויאמר ה' גם את הדבר הזה אשר בקשת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם. ויאמר הראני נא את כבודך וגו'" וז"ל אולי היה הרצון הזה בסוף ארבעים יום השניים כאשר נתרצה לו הקב"ה ואמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים עכ"ל. ² ועיין בדרשות בית הלוי דרוש י"ח שביאר דבלוחות הראשונות התושבע"פ כולה היתה כתובה על הלוחות, ונכללה בלוחות, ואילו בלוחות שניות נכתב על הלוחות רק עשרת הדברות ובשעת נתינת לוחות שניות היה מתן תורה בפ"ע של התושב"פ. ועי"ז שניתן לישראל התושבע"פ נתעלו ישראל למדרגה גדולה יותר, דמקודם דכל התורה היה רמוז בלוחות היו ישראל והתורה שני ענינם - דישראל היו בבחינת כלי שמונח בו התורה - והם נתקדשו כתשמישי קדושה. אבל אח"כ כשניתן להם תושבע"פ נמצא דבנ"י נהפכו לבחינת הקלף דתושבע"פ, וכמאה"כ כתבם על לוח לבך, וכמו שהקלף דס"ת הוא עצם הקדושה ולא תשמיש דקדושה כמו כן התורה וישראל כולה חד הוא. אמנם לא כל אדם יכול להשיג כל התושבע"פ כפי שכתובה על הלוחות הראשונים, ומשקיבלו את הלוחות השניות כל אחד ואחד זוכה לתורה כפי מדרגתו ויגיעתו בתוה"ק, דרק משה רבינו השיג את כל מה שניתן בכח האנושי להשיג בתורה ונמצא גופו קדוש כגוף תושבע"פ. ומשום כך זכה לקרני ההוד כי נזדכך גופו כהלוחות, דע"י התושבע"פ קרן עור פניו, וכל הארבעים יום התפלל משה רבינו שיתן הקב"ה התורה שנית לישראל, ונתרצה לו הקב"ה ואמר לו פסל לך וכו', והיה משה סבור לכתוב הכל כמו שהיה בראשונות, והשיב לו ה' כתב לך - זה מקרא אבל המשנה והתלמוד יהיו מעתה בע"פ, עיי"ש. ומבואר דע"י מסירת נפשו של משה רבינו בתפלה שיתן ה' לישראל לוחות שניות זכה למדרגת גוף הקדושה - דהיינו שהשיג את כל התושבע"פ ונזדכך גופו וזכה לקרני ההוד.