(חידושי אגדה)

גמ'. וז"ל ארבעה צריכין חיזוק ואלו הן תורה ומעש"ט תפלה ודרך ארץ וכו' עכ"ל. כתב רש"י (ד"ה קוה) וז"ל והתחזק ולא תמשוך ידך אלא חזור וקוה, צריכין חיזוק, שיתחזק אדם בהן תמיד בכל כחו עכ"ל. כלומר שצריך האדם לחזור ולעשות את הדבר עוד ועוד ולא להתייאש ממנו משום שלבסוף יעלה ויצליח בכל הדברים האלא. והוא יסוד להצליח בלימוד, בתפלה, במעש"ט, ובדרך ארץ. דהיינו להיות מתמיד, ולחזור על הענינים האלא שוב ושוב בלי הגבלות, ולבסוף ההצלחה תבוא. ובזה מבואר כמה מנהגים שונים: א) נראה דמהאי טעמא הוא דנהגו דבשעה שמסיימים מסכתא להתחיל תיכף בלימוד המס' שאחריה, ובאותו השבת שמסיימים ספר בראשית מתחילים לקרוא ספר שמות במנחה, ובשמחת תורה כשמסיימים קריאת כל התורה כולה נהגו להתחיל תיכף ומיד באותו מעמד בקריאת פרשת בראשית. והטעם שבשעת סיום מתחילים עוד פעם מחדש הוא כדי להתחזק בלימוד התורה, ולא להסתפק בסיום בלבד. ב) בשו"ע או"ח סימן קל"ט (סעיף י"א) כתב המחבר "הקורא בתורה צריך לאחוז בס"ת בשעת ברכה", וכתב ע"ז הרמ"א "וסמכו מנהג זה על מה שנאמר ביהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך חזק ואמץ, ומזה נהגו לומר למסיים לקרות התורה בכל פעם חזק". ועיי"ש בביאור הגר"א ובחידושי הגרע"א זצ"ל שמנהג זה לומר חזק נזכר כבר במס' סופרים. ויסודו בגמרא דידן דדברי תורה צריכין חיזוק. ג) ומהאי טעמא נמי נהגו בהרבה קהילות לשיר את הפיוט אדון עולם בסוף תפלת מוסף בשבת ויו"ט דתפלת שחרית מתחילה באמירת אדון עולם, ולאחר שמסיימים את התפלה אומרים עוד פעם אדון עולם להראות כי אנו מוכנים כבר לחזור ולהתפלל מתחילת התפלה עוד הפעם, והוא משום דתפלה צריכה חיזוק. וכדפרש"י "קוה וחזור וקוה". וכן המנהג שאומרים ברכו בסוף התפלה נראה דהוא ג"כ מהאי טעמא, דתפלה בעי חיזוק, ולכן חוזרים ואומרים ברכו.