גמ'. וז"ל והתנן מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית ב"ש אומרים כל האילנות משיוציאו וב"ה אומרים החרובין משישרשו והגפנים משיגרעו וכו' ושאר כל האילנות משיוציאו ואמר רב אסי הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן וכו' אימא שיעורי כפול הלבן מאן שמעת ליה דאמר בוסר אין סמדר לא וקתני שאר כל האילנות משיוציאו עכ"ל. עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' שמיטה ויובל הל' י"ז) וז"ל מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהן פרי, אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו שהרי מפסיד האוכל ונאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא להפסיד, ואם הוציא פירות והגיעו לעונת המעשרות מותר לקוץ אותו שהרי הוציא פירותיו ובטל דין שביעית ממנו עכ"ל. וצ"ע בדברי הרמב"ם שכתב דמשהגיע הפרי לעונת המעשרות בטל דין שביעית דאיך פקעה קדושת שביעית, ואם יקוץ את האילן משהגיעו הפירות לעונת המעשרות יפסיד הפרי שלא יגדל עוד, וא"כ אמאי מותר לקוץ את האילן משהגיעו הפירות לעונת המעשרות.

ונראה דלפי הרמב"ם יסוד האיסור דלאכלה ולא להפסד אינו חל אלא באופן שע"י שקצץ האילן לא תחול קדושת שביעית בפרי, ואי חלה קדושת שביעית גמורה בפרי ורק מונע עוד גידול פרי אינו עובר משום לאכלה ולא להפסד. והראייה לזה דאל"כ יהא עובר איסור ולא להפסד כשקוטף פרי אפילו כדי לאוכלו קודם שהגיע לגמר בישולו, ופשיטא דלא עבר, וע"כ מוכח דיסוד האיסור דקציצת אילנות בשביעית הוא להפסיד ולמנוע קדושת שביעית מלחול בפרי.

אלא דצ"ב מדוע הרמב"ם סובר שאסור לקוץ אילן בשביעית משהוציא בוסר, ומשהגיעו לעונת המעשרות מותר לקצצן דמאי שנא משהגיעו לעונת המעשרות, הרי כבר חל דין פירות שביעית בבוסר. דהנה עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' מעשר שני ונטע רבעי הל' י"ג) וז"ל העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותרין בערלה וברבעי עכ"ל. ומשמע דרק בסמדר ליכא ערלה ורבעי משום דסמדר אינו פרי ולא חשיב אלא כעץ בעלמא, משא"כ בבוסר חל איסור ערלה ורבעי דהוי חלות שם פרי. ונראה דשיעור בוסר הוי שיעור פרי בכל התורה כולה, וכן מבואר במשנה (מס' ערלה פ"א מ"ז) דלר' יוסי סמדר הוי פרי ואסור בערלה ואילו לרבנן סמדר מותר דלאו פרי נינהו, וכן מבואר להדיא מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' נזירות ה"ב) וז"ל אבל העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר הרי אלו מותרין לנזיר שאינן לא פרי ולא פסולת פרי אלא מן העץ הן נחשבין עכ"ל.

ונראה דעיין ברמב"ם (פ"ט מהל' מעשר שני ונטע רבעי ה"ב) וז"ל הרוצה לפדות נטע רבעי פודה כמעשר שני וכו', ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשרות שנא' להוסיף לכם תבואה, ואין פודין אותו במחובר כמעשר שני, והרי הוא ממון גבוה כמעשר, לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר, ודינו בשאר הדברים לענין אכילה ושתיה ופדייה כמעשר עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם סובר שאע"פ שנטע רבעי הוי ממון גבוה לא חל עליו דין ממון גבוה כשהוא בוסר ולכן פסק שנקנה במתנה כשהוא בוסר, וצ"ע דבגמ' קידושין (דף נד:) איתא שאף לר"מ דס"ל דנטע רבעי ממון גבוה מ"מ נטע רבעי נקנה במתנה אם נתנו כשהוא סמדר, ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור, ומשמע דלרבנן נטע רבעי נקנה במתנה כשהוא סמדר משום דאינו פרי ולא חל עליו קדושת נטע רבעי ואינו ממון גבוה, ובבוסר אף לרבנן אינו נקנה במתנה דחל ביה קדושת נטע רבעי והוי ממון גבוה. וצ"ע בדברי הרמב"ם דלכאורה סותר את דברי עצמו, דממה שכתב בהלכה י"ג דסמדר מותר בערלה ורבעי משמע דס"ל כרבנן דבוסר אסור דחל ביה חלות שם פרי וא"כ להוי ממון גבוה, ואיך פסק בהלכה ב' דבוסר שהוא רבעי נקנה במתנה.

ונראה דיש ב' דינים בנטע רבעי: א) דין איסור רבעי, ב) דין קיום מצות אכילה שבחפצא דרבעי. ונראה דמקור לשני דינים האלה נמצא בשתי פרשיות שבתורה העוסקות במצות נטע רבעי, א) דכתיב (ויקרא י"ט, כ"ד) "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'", דילפינן מינה דין איסור רבעי, ב) לב"ה ילפינן דיני נטע רבעי ממעשר שני מגזירה שוה קדש קדש (עיין במשנה פאה פ"ז מ"ו, וגמ' קידושין דף נד:) וילפינן מזה דמעשר שני ונטע רבעי שווים לענין קיום מצות האכילה שבחפצא. והנה בדיני מעשר שני קיי"ל שחיוב מעשרות תלוי בעונת המעשרות וכדפסק הרמב"ם (פי"א מהל' מעשר שני ונטע רבעי ה"א) וז"ל תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית אע"פ שנגמרו ונאספו בשלישית מפרישין מהן מעשר שני. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה של שלישית מפרישין מהן מעשר עני עכ"ל. ונראה שקיום מצות ואכלת לפני ה' אלוקיך דכתיב במעשר שני תלויה בעונת המעשרות, דאם הגיעו הפירות לעונת המעשרות חל בהם דין ניתן בחפצא שיאכלו לבעלים בירושלים. והוא הדין לגבי נטע רבעי שקיום מצות אכילת החפצא של רבעי תלויה בשיעור עונת המעשרות, ומשום כך פסק הרמב"ם דאין בנטע רבעי דין ממון גבוה עד שיגיע לעונת המעשרות.

ונראה דהא דמעשר שני ונטע רבעי אינם בהקנאה משום דהויין ממון גבוה אינו משום דליכא בעלות דהדיוט במעשר שני, דגם אם מעשר שני ממון גבוה חל עליו שם בעלים ויש זכות לבעלים במעשר שני, וכדמוכח ממה שפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' מעשר שני הל' כ"ד) שהגונב מעשר שני אינו משלם כפל דמעשר שני ממון גבוה הוא, ומשמע שחייב מיהא בתשלומי קרן לבעלים. ומוכח דאע"פ שמעשר שני ממון גבוה מכל מקום אית ביה דין בעלים וממון דהדיוט. ונראה דגם לענין הקנאה הבעלים נשארין בכל תקפן ודינן ובידם להקנות, וכדמוכח מהא דמקדישין מעשר שני הקדש עילוי לבדק הבית. ויסוד ההלכה שאי אפשר להקנות מעשר שני ולקדש בו אשה חל משום דאין בהן הקיום למצותו והניתן דבחפצא דמעשר שני, דהחפצא של מעשר שני ניתן לקיום מצות אכילת הבעלים לפני ה' ואי אפשר לעשות בו שאר צרכיו. ויסוד דין מע"ש ממון גבוה הוי חלות בחפצא שניתן למצותו ואסור להשתמש בו לצרכים אחרים, ברם מצד דיני ממונות וקניני ממון מע"ש הוי ממון בעלים¹. ומכיון שקיום הניתן שבחפצא דמעשר שני ונטע רבעי תלוי בעונת המעשרות, פסק הרמב"ם (פ"ט מהל' מעשר שני ונטע רבעי הל' י"ג) דאין פודין נטע רבעי להעלותו לירושלים עד שיגיע לעונת המעשרות ולא חל ביה דין ממון גבוה כשהוא בוסר, וע"כ פסק הרמב"ם (שם) דנקנה במתנה משנתנו כשהוא בוסר. ברם יש בנטע רבעי חלות דין איסור רבעי משנעשה פרי, ולכן פסק הרמב"ם (פ"ט מהל' מעשר שני ונטע רבעי ה"ב) דחל איסור רבעי בבוסר, אע"פ שקיום הניתן שבחפצא דהיינו קיום מצות אכילה לפני ה' תלוי בעונת המעשרות.

footnotes: ¹ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי עמ' קנ"ו - קנ"ז.

והנה לענין פירות שביעית קיי"ל שחל דין ניתן למצוה בחפצא של פירות שביעית, וכדמבואר מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' שביעית הל' א' - ג') וז"ל פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה, מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע. לאכילה ולשתייה כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות כדין תרומה ומעשר שני ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני, דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל ודבר שדרכו ליאכל מבושל אין אוכלין אותו חי עכ"ל. ומבואר שחל דין ניתן בחפצא של שביעית דניתן לאכילה ושתייה וסיכה כדרכה, ואסור לשנות מהניתן שבחפצא, ומשום הכי קיי"ל (ירושלמי שביעית פ"ז ה"א) שהמחליף יין של שביעית בשמן של שביעית דהשמן נאסר בסיכה ומותר רק בשתייה שע"י החליפין חל בו דין הניתן של היין.

והביאור בזה הוא שהניתן למצוה חל בעצם קדושת החפצה של פירות שביעית, ולפיכך ע"י החליפין מקבל השמן את קודשת הניתן של היין ואסור בסיכה, דניתן עכשיו לשתייה כיין.

אמנם עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' שמיטה ה"י) וז"ל מיני כבסים כגון בורית ואהל קדושת שביעית חלה עליהן ומכבסין בהן שנא' והיתה שבת הארץ לכם, לכם לכל צרכיכם עכ"ל. והנה במיני כבסים אין שום קיום מהחמשה שימושים שהזכיר הרמב"ם (פ"ה שם ה"א) ששביעית ניתנה להם, וא"כ צ"ע אמאי חלה קדושת שביעית במיני כבסים. ונראה שנאמרו ב' הלכות בקדושת שביעית: א) קיום הניתן בחפצא, דהיינו שימושים שניתנה להם קדושת שביעית. ב) חלות דין איסור שביעית, דכאשר לא ניתן לקיים השימושים דניתן בחפצא, מ"מ חלה קדושת שביעית, וחל משום כך דין איסור שביעית, ואף היתר השתמשות מקרא דלכם לכל צרכיכם. ודומה לדין תרומה טמאה דאין קיום בחפצא של הניתן לתרומה, אלא שיש דיני איסור, ולכן טעונה שריפה¹. ונראה דהוא הדין בנטע רבעי, שאחר שהגיעו הפירות לשיעור בוסר קודם הבאת שליש לא חלה עדיין חלות קדושת נטע רבעי לענין קיום מצות אכילה שבחפצא. אך מ"מ האיסורים דנטע רבעי כבר חלו, משעת בוסר.

footnotes: ¹ אך בשיעורים אחרים קבע רבינו זצ"ל דאליבא דהרמב"ם שריפה וההנאה בשעת שריפת תרומה טמאה מהווה קיום וניתן למצוה דהחפצא דתרומה טמאה. ועיין באגרות הגרי"ד הלוי עמ' קמ"ג.

ולפי"ז יש לבאר מה שכתב הרמב"ם שם (הל' י"א) "כלל גדול אמרו בפירות שביעית, כל שהוא מיוחד למאכל אדם כגון חטים תאנים וענבים וכיוצא בהן אין עושין מהן מלוגמא וכו', וכל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין מהן מלוגמא", ונראה דבפירות שביעית המיוחדים למאכל אדם יש קיום מצות אכילה בחפצא שלהן, וחל ניתן בחפצא שאסור לבטלה, אבל מאכל בהמה אין בו ניתן בחפצא ואין קיום בחפצא באכילתו, וחל רק היתר להאכילה לבהמתו ואין קיום כלל בחפצא באכילת הבהמה. וכמו שמצינו לגבי תרומה שהכהן מותר להאכיל תרומה לבהמתו מדין קנין כספו, ופשיטא דאין באכילת הבהמה קיום בחפצא של אכילת תרומה, אלא שהוא היתר מדין קנין כספו שמותר לו להאכילה לבהמתו, וכן הוא בדין קדושת שביעית במאכל בהמה שאין בו קיום הניתן בחפצא אבל יש בו דיני איסור קדושת שביעית. ומלוגמא אינו קיום ניתן דאכילה בחפצא, ומשו"ה אסור בשביעית דניתן לאכילת אדם, אך מותר במאכל בהמה דאין בו קיום ניתן לאכילה, ומותר מדין לכל צורכיכם.

ולפי"ז י"ל דלענין שביעית נמי חל דין קדושת פירות שביעית משהגיעו לכלל בוסר, דקודם שהגיעו לכלל בוסר לא חל בהו שם פרי, והויין כעץ בעלמא, ומשו"ה ליכא איסור לקצוץ עצי שביעית שהוציאו סמדר. אמנם קיום הניתן שבחפצא אינו חל אלא לאחרי שהגיעו הפירות לעונת המעשרות כמעשר שני ונטע רבעי. ונראה להוכיח שחלה חלות קדושת פירות שביעית בבוסר, דמשהגיע לכלל בוסר חל היתר לאכול בשדה, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ה מהל' שביעית הל' ט"ז) "ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה בשביעית וכו' והבוסר משיוציא מים אוכלו בשדה", אולם אינו מכניס פירות שביעית לביתו לקיים קיום אכילה עד הבאת שליש, וכמש"כ הרמב"ם (שם) "הכניסו שליש מותר להכניס לביתו שהרי הגיע עונת המעשרות", ומבואר דבבוסר חלה חלות איסור שביעית, דחל ביה שם פרי וחל היתר אכילה בשדה, ואילו קיום הניתן שבחפצא תלוי בהבאת שליש דהיינו עונת המעשרות. ויש שני דינים באכילת פירות שביעית: א) דין היתר אכילה שתלוי בחלות שם פירות שביעית שחל בבוסר, ב) קיום מצות אכילה בחפצא דתלוי בעונת המעשרות כמעשר שני ונטע רבעי, וחל בשביעית דין זכייה לזכות בפירות מהפקר להכניסם לביתו לקיים מצות האכילה שבחפצא משהביאו שליש. ועפי"ז נראה לבאר דברי הרמב"ם שפסק דאסור לקצוץ את האילן משהוציאו פירות (בוסר) אע"פ שלא הגיעו עדיין לעונת המעשרות, שאם יקוץ את האילן יעבור באיסור דלאכלה ולא להפסד, שיפסיד הפרי מלהגיע לעונת המעשרות ולא יחול בו דין גמור של קדושת פירות שביעית דדין ניתן שבחפצא תלוי בשיעור עונת המעשרות. משא"כ משהגיעו כבר לעונת המעשרות וכבר חל בם דין גמור של קדושת פירות שביעית וחל בהם דין ניתן שבחפצא דאז יכול לקצוץ את האילן. דאין האיסור במה שמונע גידול הפירות אלא במה שמונע מהפירות מלהשלים את קדושתן.

תוס' ד"ה שיעורו. וז"ל מכאן יש ללמוד דעל בוסר פחות מפול לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה עכ"ל. ונראה לבאר דתוס' סברי דאין מברכין ברכת בורא פרי העץ אלא על חלות שם פרי וע"כ שיעורו כפול הלבן, משא"כ ברכת בורא פרי האדמה אינה תלויה בשם פרי אלא בשם אוכל בלבד. וכן מוכח מהא דס"ל לר"ע דמברכין בפה"א על עלין ותמרות של צלף אע"פ שאינם פרי דהרי אינם מתעשרין, ומוכח דברכת בפה"א אינו תלוי בשם פרי אלא בחלות שם אוכל הצומח מן האדמה. ונראה דהשיעור דשם אוכל לענין ברכת בורא פרי האדמה הוי השיעור דשם אוכל לגבי טומאת אוכלין. ולפי"ז נמצא דסמדר מקבל טומאת אוכלין, וכן יש להוכיח מהמשנה (עוקצין פ"ג מ"ו) "הפגין והבוסר ר' עקיבא מטמא טומאת אוכלין ר' יוחנן בן נורי אומר משיגיעו לעונת המעשרות", ועיין ברש"י (נדה מז א ד"ה פגה) שפירש שפגין היינו סמדר, ומבואר לפי"ז דלר"ע דקיי"ל כוותיה סמדר מקבל טומאת אוכלין וחל ביה שם אוכל ושפיר מברכין עליו בורא פרי האדמה.

והנה לגבי פלפלין פסק הרמב"ם (פ"ח מהל' ברכות ה"ז) וז"ל הפלפלין והזנגביל בזמן שהן רטובין מברך עליהן תחלה בורא פרי האדמה אבל יבשים אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהן מפני שהן תבלין ואינו אוכל עכ"ל, ובכסף משנה שם הקשה דכיון דפלפלין חייב בערלה ומיקרי פרי העץ למה אין מברכין עליהן בורא פרי העץ כשהן רטובין, ותירץ הכס"מ "וי"ל שאע"פ שהוא עץ מאחר דלא נטעי ליה אינשי לאכלן כמות שהן ראוי לשנות ברכתו קצת". ומבואר דהיכא דלא נטעי אינשי אדעתא לאכלן כמות שהן ברכתן נחית חד דרגא ומברכין בורא פרי האדמה. וצ"ע אמאי סובר שמואל (דף לו.) דמברכין על קורא שהכל נהיה בדברו משום דלא נטעי אינשי אדעתא דקורא, דמדוע לא יברך עליו בורא פרי האדמה כדין פלפלין רטובין, ומ"ש קורא דברכתו יורדת תרי דרגות לשהכל. ובשלמא אי נימא דלברכת בורא פרי האדמה בעינן שם פרי, י"ל דלגבי קורא מכיון דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי פקע מיניה שם פרי, ומשו"ה ברכתו יורדת לשהכל. אלא דיש להקשות על זה מהא דקיי"ל דמברך על פלפלין רטובין בורא פרי האדמה, אע"פ דלא נטעי איניש אדעתא דהכי, דמוכח מזה דלא פקע מיניה שם פרי משום דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי, וקשה מ"ש פלפלין דמברך בורא פרי האדמה מקורא דמברך שהכל, וצ"ע.

תוס' ד"ה ברטיבא בא"ד. וז"ל ועל צוקר"ו מברכינן בורא פרי העץ כי יערי עם דבשי (שיר השירים ה׳:א׳) זה צוקר"ו עכ"ל. עיין ברמב"ם (פ"ח מהל' ברכות ה"ה) וז"ל הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפה וידמה למלח, כל הגאונים אמרו שמברכין עליו בורא פרי האדמה, ומקצתם אמרו בורא פרי העץ. וכן אמרו שהמוצץ אותן קנים מברך בורא פרי האדמה, ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, לא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה ע"י האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור ומברכין עליו שהכל עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם והגאונים נחלקו בגדר דין סוכר, דהרמב"ם ס"ל דסוכר נחשב כמשקה היוצא מן הפירות דהוי זיעא בעלמא וברכתו שהכל כדין דבש תמרים, (שרק יין ושמן היוצאין מזיתים וענבים חשיבי פרי דמברכים עליהם ברכה מסוימת דבורא פרי העץ וכדפסק בפ"ח מהל' ברכות ה"ב). ושיטת הגאונים וכן שיטת התוס' דמברכין על סוכר בפה"ע. ובסברת הגאונים ותוס' י"ל דס"ל דהא דמשקין היוצאין מזיתים וענבים דינם כפרי אינו דין מסוים בזיתים וענבים דוקא, אלא דמזיתים וענבים ילפינן דכל היכא שהמשקה הוא עיקר תכלית הפרי ונטעוהו לשם המשקה חל במשקה חלות שם פרי, ודינו כעצם הפרי. ולפי"ז יין ושמן הן דוגמה למשקה שהוא התכלית של הפרי ודינו כפרי עצמו, ומשום כך חשיב סוכר כפרי עצמו, (ולפי"ז י"ל דמברכים בפה"ע על מיץ תפוזים הנעשים מתפוזים שנטעו לשם המשקה שלהן).

אמנם עדיין צריך ביאור מהו יסוד המחלוקת שבין הגאונים האם מברכין על סוכר בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה. ונראה דלכולי עלמא הקנים נחשבים כאילן אלא דנחלקו אי בעי צורת פרי לברכת בורא פרי העץ, דלשיטת מקצת הגאונים לא בעינן צורת פרי, וע"כ מברכים על סוכר בורא פרי העץ. ואילו לשאר הגאונים בעינן צורת פרי לברכת בורא פרי העץ, וע"כ אע"פ שמים היוצאין מקנים המתוקים חשובים כפרי עצמו, אמנם מכיון שאין להם צורת פרי אי אפשר לברך עליהם בורא פרי העץ, וע"כ מברכין עליהם ברכה כללית דבורא פרי האדמה. אמנם צ"ע לשיטת שאר הגאונים אמאי מברכין על שמן בורא פרי העץ, הרי אין לשמן צורת פרי. וצ"ל דס"ל כשיטת הרמב"ן (דברים י"ד, כ"ב) דחל חלות שם פרי בפנ"ע על יין ושמן, וע"כ חל בהון חלות דין צורת פרי, וממילא מברכין עליהן בורא פרי העץ. ומתבאר דיש חילוק בין ברכת בורא פרי העץ דבעי צורת פרי (לשיטת הגאונים דמברכים על סוכר בורא פרי האדמה) לברכת בורא פרי האדמה דלא בעי צורת פרי וכדמוכח מדין מיא דסלקא כסלקא (דף לט.)¹.

footnotes: ¹ והעיר רבינו זצ"ל דמדברי הרמב"ם פ"ח מהל' ברכות ה"ד "תמרים שמיעכן בידו והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה מברך עליהם בתחילה בורא פרי העץ" משמע דלדעת הרמב"ם ברכת בורא פרי העץ לא בעיא צורת פרי, דמיירי שמיעכן ועשאן עיסה ולכאורה תו ליכא עלייהו צורת פרי. אמנם עיין ברש"י (לח א ד"ה טרימא) שפירש דטרימא הוא "כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק" ומשמע דס"ל דבכדי לברך בורא פרי העץ בעינן שתהא צורת הפרי ניכרת.