Reshimot Shiurim on Berakhot Daf 43a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תוס' ד"ה הואיל בא"ד. וז"ל אבל צריך עיון קצת מהבדלה שאנו מבדילין ועומדים היאך אנו פוטרין זה את זה מיין ומהבדלה אחרי שאין אנו לא יושבין ולא מסובין עכ"ל. והנה הדין דבעי הסיבה וקביעות ביחד הוא בכדי שאחד יוציא את השני בברכת הנהנין, ואילו בברכת המצוות ליכא דין קביעות ביחד, ויצא בשומע כעונה בלבד¹. ויש לעיין בדברי התוס' שהקשו האיך אנו מבדילין במעומד, דבשלמא לגבי ברכת היין המהווה ברכת הנהנין י"ל דשפיר הקשו איך מוציאין זה את זה כשמברכין בעמידה. אמנם מהי הקושיא מהבדלה דהיא ברכת המצוה בעלמא. ומוכח דס"ל לתוס' דברכת בורא פרי הגפן הוי חלק מהבדלה עצמה ומעכבת בקיום הבדלה, ודין הבדלה שוה בזה לקידוש, דבפה"ג בקידוש אינה ברכת הנהנין בעלמא אלא קיום בקידוש עצמו (וכדנתבאר לעיל בשיעורים דף כז. ד"ה רב מצלי של שבת, ובסוף מ ב ד"ה רש"י חוץ מן הפת ומן היין), וס"ל לתוס' דאם אינו יכול להוציא את חבירו בברכות בורא פרי הגפן כשמבדיל במעומד אף ברכת הבדלה נמי לא יצא².
footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל דף מב. ד"ה היו יושבין כ"א מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולם. ² ודלא כשיטת רש"י שכתב בתשובה בספר הפרדס (סי' רפ"א) וז"ל פעם אחת באתי ליציאת ידי הבדלה בהבדלת בית הכנסת ולא נתכוונתי בברכת היין, אמר לי הואיל ונתכוונת לברכת הבדלה דייך עכ"ל, ועיין בספר הפרדס לרש"י (הל' הבדלה סי' מ"ט) שכתב "ראיתי אנשים המחמירים במוצ"ש על עצמן כשמסב על השולחן ומבדיל על היין ושותה ואע"פ שלא פסק בסעודתו מברך על הכוס בורא פרי הגפן כשהוא שותה לאחר הבדלה, משום דאמר דיש הבדלה בלא סעודה כשהוא סועד נמי לא בטלה ברכת היין, ולרבינו אינו נראה ואין מנהגו בכך, דכיון שהוא מיסב על השולחן ולא פסק סעודתו עולה לו ברכת היין של הבדלה לכאן ולכאן והמברך שתיים הרי זו ברכה לבטלה". ולכאורה הדעה הראשונה שמובא בספר הפרדס ס"ל כמו שנתבאר בדעת התוס' דבורא פרי הגפן מעכבת בברכת הבדלה והויא חלק מסדר הבדלה עצמה, ומשום כך ס"ל דצריך לברך עוד פעם ברכת היין אע"פ שלא הפסיק את סעודתו. דאי נימא דברכת היין בהבדלה אינה אלא ברכת הנהנין גרידא י"ל דיפטר מחמת הברכה שבירך על היין שבסעודה. ובדעת רש"י שחלק ופסק דאין צריך לברך משום שהוא עדיין באמצע הסעודה י"ל דאזיל לשיטתו דס"ל דאין ברכת היין חלק מסדר הבדלה עצמה.
גמ'. וז"ל והוא אומר על המוגמר וכו' עכ"ל. לשיטת רש"י המברך על היין מברך על המוגמר וכדמבואר ברש"י (דף מב: ד"ה והוא אומר על המוגמר) וז"ל אותו שבירך על היין הוא מברך על המוגמר עכ"ל. אמנם הרמב"ם חולק עליו וסובר דמי שברך ברכת המזון מברך על המוגמר, דכתב הרמב"ם (פ"ז מהל' ברכות הל' י"ג) "הגדול שבירך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר וכולן עונים". ועיין שם בהשגת הראב"ד וז"ל אע"פ שלא בירך ברכת המזון אם לאחר סעודה בא הגדול מברך ואע"פ שנתן הגדול רשות לאחר לברך ברכת המזון כבר עבר רשותו וחזרה הברכה לגדול שלא אמרו והוא אומר על המוגמר אע"ג דאיכא עדיף מיניה אלא על המוגמר בתוך הסעודה כדאיתא בירושלמי עכ"ל, והיינו דהראב"ד מחלק בין מוגמר הבא בתוך הסעודה דבהאי גוונא המברך ברכת המזון מברך על המוגמר, ואילו במוגמר הבא לאחר הסעודה הגדול מברך אע"פ שנתן לאחר רשות לברך ברכת המזון, וצריך ביאור בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' ברכות הל' י"ד) וז"ל אם היה שם יין מביאין כוס מחזיק רביעית תוכו ומביאין מין בשמים אוחז את היין בימינו ואת הבשמים בשמאלו ומברך ברכת המזון ואחר כך מברך על היין ואחר כך מברך על הבושם עכ"ל, והשיג עליו הראב"ד שם "תמה אני אם על כוס של ברכה הוא אומר בגמרא למה יאחז הבושם בשמאלו ומה צורך שיהא טריד לשמור בידו הבושם עד שיגמור את הברכה ואנו אין מפרשין אלא על יין של רשות כמו הבושם של רשות", ונראה לבאר דהרמב"ם והראב"ד נחלקו אם הברכה על הבושם הוי קיום בדין כוס של ברכה דברכת המזון, דלשיטת הרמב"ם ברכת בשמים הויא קיום בדין כוס של ברכה בברכת המזון על הכוס, ומשום הכי פסק דכשמברך על הכוס אוחז את היין בימינו ואת הבשמים בשמאלו¹. מאידך הראב"ד סובר דברכת בשמים אינה קיום בברכת המזון והויא קיום ברכה בפני עצמה, ולפיכך הקשה דמה הצורך ליטרד לאחוז את הבושם בידו עד שיגמור את הברכה.
footnotes: ¹ ויש להוכיח דברכת הבשמים הויא קיום בדין כוס של ברכה ממה שפסק הרמב"ם (פ' כ"ט מהל' שבת הל' כ"ד) "סדר הבדלה במוצאי שבת מברך על היין ואח"כ על הבשמים ואח"כ על הנר" ומשמע דהוי קיום בכוס של ברכה, דנאמרת בין בורא פרי הגפן לנר. ועיין ברמב"ם (פ"י מהל' אישות הל' ד') שפסק דיש מקומות שנהגו לברך על ההדס כשמברך ברכת חתנים, ומשמע כנ"ל דס"ל דברכת הבשמים הויא קיום בכוס של ברכה. וכן מבואר באבודרהם (סדר ברכת אירוסין) שהביא בשם רס"ג והרמב"ם דיש דין לברך על ההדס בברכת אירוסין.
ולפי"ז נראה לבאר מחלקותם (שם הל' י"ג) דלשיטתייהו אזלי, דלדעת הרמב"ם מי שמברך ברכת המזון מברך על המוגמר, דברכת המוגמר הוי קיום בבכת המזון, וכדין כוס של ברכה דהוי קיום בברכת המזון. משא"כ הראב"ד סובר דברכת המוגמר הויא קיום ברכה בפני עצמה, שאינה קשורה לברכת המזון, אלא דתיקנו לברך ברכת בשמים אחרי ברכת המזון, וע"כ סובר שהגדול מברך על המוגמר, דמכבדים את הגדול לברך משום דגדול עדיף. דלדעת הראב"ד ברכת המוגמר לא גרע מברכת הזיקים, דאטו אם ראו זיקים תיכף לאחר ברכת המזון מי נימא שהמברך ברכת המזון יברך על הזיקים, דפשיטא דמכיון דאין לברכת הזיקים שום קשר לברכת המזון לא אמרינן שהמברך ברכת המזון יברך על הזיקים, וס"ל להראב"ד דהוא הדין לגבי ברכת המוגמר.
גמ'. וז"ל מאימתי מברכין על הריח משתעלה תמרתו עכ"ל. לכאורה צ"ע בשיעור זה דמשתעלה תמרתו דהו"ל למימר דמברכין ברכת הריח משעת הריח, דברכת הריח היא ברכת הנהנין ומשעה שנהנה מן הריח לכאורה חייב לברך, ולמה תלינן ברכת הריח בשיעור דמשתעלה תמרתו. ומוכח דאין ברכת הריח חלה על הרחת הריח גרידא, אלא שחלה על הריח דכילוי החפצא של מוגמר, ומשום הכי שיעורו משתעלה תמרתו. ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' מעילה הט"ז) שפסק "קול ומראה וריח של הקדש לא נהנין ולא מועלין בד"א כשהריח בקטרת אחר שעלתה התימורת אבל אם הריח בקטרת כשתעלה תמרתה מעל". ויש לעיין למה אינו מועל כשנהנה מריח הקטורת לאחר שעלתה התימורת, ולכאורה הטעם הוא משום שנעשית מצותה ושוב אין בה מעילה, וצ"ע מדוע השמיט הרמב"ם טעם זה. ומשמע דהרמב"ם סובר שאיסור מעילה בקטורת חל רק כשנהנה מריח של כילוי החפצא דקטורת ומשום הכי אינו מועל אלא כשתעלה תמרתה. והכא נמי לענין ברכה של מוגמר אינו מברך אלא על ריח של כילוי החפצא.
תוס' ד"ה ועל ההדס בא"ד. וז"ל ומי שהולך בבית שיש שם בשמים וכו' ומספקא לו אי ממין עץ אי ממין אדמה הוא יש מפרשים שמברך שהכל נהיה בדברו דעל כולן אם ברך שהכל יצא. והרב משה מקוצי היה אומר שיברך בורא מיני בשמים עכ"ל. ומבואר מדברי התוס' דבורא מיני בשמים פוטרת כל מיני בשמים. ועיין בדברי הרמב"ם (פ"ט מהל' ברכות ה"ד) וז"ל היו לפניו בושם שהוא עץ ובושם שהוא עשב אין ברכה אחת פוטרת את חבירו אלא מברך על זה לעצמו ועל זה לעצמו עכ"ל. וכתב על זה הכסף משנה "וכתב הטור יראה שאם היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים ובירך מיני בשמים פטר הכל, שהכל מיני בשמים אבל כשעצי בשמים ועשבי בשמים לפניו אז צריך לברך על כל אחד, וכן יראה דעת הרמב"ם שכתב היו לפניו בושם שהוא עץ ובושם שהוא עשב מברך על כל אחד ואחד לבד ולא הזכיר מיני בשמים, אבל ר' עמרם כתב היו לפניו שלשה מינים עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כל אחד בפני עצמו, ואני אומר שדברי ר"ע אינן אלא לכתחילה דאילו בדיעבד על כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא, והשתא י"ל דרבינו ור"ע לא פליגי דלא נקט רבינו בדוקא עץ ועשב דהוא הדין אם היה עמהם דבר שאינו לא עץ ולא עשב דלכתחילה מברך על כל אחד ואחד ברכה הראויה לו, וכדברי ר' עמרם".
ברם עיין בב"ח (או"ח סימן רט"ז ד"ה וכן יראה) שכתב וז"ל פירוש מדלא הזכיר מיני בשמים עמהם אלמא משמע דיוקא דדוקא בשאין שם אלא עץ בושם ועשבי בשמים התם הוא דצריך לברך על כל אחד ואחד אבל כשיש שם מיני בשמים עמהן ובירך עליו מיני בשמים פטר הכל, אבל רב עמרם כתב דאפילו מיני בשמים עמהן צריך לברך על כל א' בפני עצמו, פירוש דאפילו היה מברך בורא מיני בשמים על מיני בשמים ונתכוון לפטור גם העצים והעשבים לא פטרם, וטעמו דלא אמרו על כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא אלא בחד מינא, כגון שהיו לפניו עצי בשמים או עשבי בשמים וטעה ואמר בורא מיני בשמים יצא דלא תהוי ברכה לבטלה, אבל כששלשתן לפניו ובירך על מיני בשמים בורא מיני בשמים כיון דלא הוי ברכה לבטלה צריך לברך על עצי בשמים בורא עצי בשמים, ועל עשבי בשמים בורא עשבי בשמים. והבית יוסף הבין מדברי רבינו שכל דבריו בזה הוא בלכתחילה וכו' והדבר פשוט כדפרשתי עכ"ל. ומבואר דהב"ח פירש דבאמת נחלקו ר' עמרם והרמב"ם, וס"ל לר' עמרם דאם יש לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים צריך לברך על כל אחד ואחד בפני עצמו, ואין ברכת בורא מיני בשמים פוטרת את כולן, והא דקיימא לן דבורא מיני בשמים פוטרת עצי בשמים או עשבי בשמים היינו היכא שיש רק עצי או עשבי בשמים לפניו. ודברי הב"ח מחוסרים ביאור.
ועוד יש לעיין לפי דברי הב"ח דס"ל דכשיש לפניו עצי בשמים, מיני בשמים, ועשבי בשמים צריך לברך על כל אחד הברכה המיוחדת לו, מהו הדין אם יברך שהכל נהיה בדברו האם מהני או לא¹. דיתכן לומר דהטעם שברכת בורא מיני בשמים לא מהני כשיש לפניו עצי בשמים, ועשבי בשמים, ומיני בשמים, הוא משום דברכת בורא מיני בשמים הויא ברכה על מעשה ההנאה ולא על החפצא, וברכת הנאה לא מהני אלא אם כן היא חלה על ההנאה בלבד ואינה חלה על החפצא, והיכא דמברך בורא מיני בשמים על מיני בשמים שלפניו חלה הברכה על החפצא של מיני בשמים שלפניו ומשו"ה לא מהניא לפטור החפצא דעצי בשמים ועשבי בשמים שלפניו. דברכת בורא מיני בשמים לא מהני לפטור עצי בשמים או עשבי בשמים אלא אם כן מברך בורא מיני בשמים על הנאת עצי בשמים או עשבי בשמים כשהן לבד דאזי חלה הברכה על מעשה הנאת הגברא. ולפי"ז הוא הדין דברכת שהכל נהיה בדברו שהיא ברכה על מעשה ההנאה דהגברא ולא על עצם החפצא לא מהני². או דילמא י"ל דר' עמרם סובר דכשחלה ברכת בורא מיני בשמים כהלכתה על החפצא דמיני בשמים אזי אינה יכולה לפטור נמי עצי בשמים ועשבי בשמים, ורק כשטעה והיו לפניו עצי בשמים או עשבי בשמים ובירך בורא מיני בשמים יצא כי היכי דלא תהוי ברכה לבטלה. ודומה לדין דהיכא שהיו לפניו זית וצנון ובירך בורא פרי האדמה על הצנון דלא פטר את הזית, ואע"פ שאם בירך בורא פרי האדמה על הזית בלבד יצא (כמבואר בגמ' מא א). אולם לפי"ז יתכן דהב"ח מודה דשאני ברכת שהכל נהיה בדברו דמהני לכל ג' מיני בשמים ביחד כי היכי דמהני לכל מיני מאכל.
footnotes: ¹ לפי הדעה בתוס' הנ"ל דמועילה ברכת שהנ"ב על בשמים. ² עיין לעיל בשיעורים דף לה: ד"ה גופא.