Reshimot Shiurim on Berakhot Daf 43b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. וז"ל מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל י - ה איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח עכ"ל. צ"ע בשאלת הגמ' "מנין שמברכין על הריח", והרי אמרינן דאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל, (וכן הקשה הצל"ח והאבני נזר או"ח סי' ל"ז). ולכאורה היה נראה לתרץ דברכת הריח אינה כברכת הנהנין דעלמא, דקיימא לן (פסחים כו א) דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, ומכיון שאין בריח איסור מעילה אין מקום לומר שמברך כדי להתיר איסור הנאה. ועל כרחך צ"ל דילפינן מקרא דכל הנשמה תהלל י - ה דברכת הריח הויא ברכת שבח והודאה דעלמא, ומשו"ה בעינן דרשה מיוחדת שמברכין על הריח.
אמנם עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' ברכות ה"א) וז"ל כשם שאסור לאדם ליהנות במאכל או במשקה קודם ברכה כך אסור לו ליהנות בריח טוב קודם שיברך עכ"ל, ומבואר להדיא דס"ל דברכת הריח הויא ברכת הנהנין שמתרת את האיסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה. וכן משמע ממש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות ה"ב) וז"ל ומדברי סופרים לברך על כל מאכל ואח"כ יהנה ממנו וכו' וכן אם הריח ריח טוב מברך ואח"כ יהנה ממנו וכל הנהנה בלא ברכה מעל עכ"ל. ולפי"ז יש להעיר מדוע צריכין ילפותא מיוחדת מקרא דכל הנשמה תהלל י - ה שמברכין ברכת הריח דתיפוק ליה משום שאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה. ונראה דהוה אמינא שהאיסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה הוא רק בהנאת הגוף כאכילה ושתיה, קמ"ל קרא שאף על הנאת הנשמה צריך לברך. ברם יש לדחות תירוץ זה דאיתא בתוס' (עבודה זרה דף סו: ד"ה אביי) דלמאן דאמר ריחא מילתא היא חשבינן ליה כשותה, וחשיב כהנאת הגוף. אך עדיין יש לתרץ בשיטת הרמב"ם כנ"ל, שהרי פסק (פ' י"ג מהל' מאכלות אסורות הל' י"ד) כמאן דאמר ריחא לאו מילתא היא, וז"ל ומותר לישראל להריח בחבית של יין נסך ואין בזה שום איסור שאין הריח כלום לפי שאין בו ממש עכ"ל.
גמ'. וז"ל נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מתמר שנא' היא מוצאת וגו' עכ"ל. עיין בתוס' (מס' סוטה דף י: ד"ה נוח לו) וז"ל ונראה האי דלא חשיב ליה בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות עכ"ל. ויתכן דס"ל להתוס' דאיסור הלבנת פני חבירו ברבים אינו אלא איסור דרבנן דהפסוק "היא מוצאת" הוי אסמכתא בעלמא ומשום הכי אינו בכלל ההלכה דיהרג ואל יעבור¹.
footnotes: ¹ אך אין הכרע מלשון התוס', וצ"ע.
ועיין ברמב"ם שפסק (פ"ו מהל' דעות ה"ח) וז"ל אע"פ שהמכלים את חבירו אינו לוקה עון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב עכ"ל. ויש לדייק דהרמב"ם השמיט את המימרא דסוגיין "נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים", ומשמע דס"ל דבהלבנת פנים אין הלכה דיהרג ואל יעבור. ברם רבינו יונה כתב (שערי תשובה שער ג' אות קל"ט) דהלבנת פני חבירו ברבים הוי אבק רציחה ואבזרייהו דרציחה וחל בה דין יהרג ואל יעבור, וע"כ אמרינן דיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ויש להעיר ע"ז דמלשון הגמ' "נוח לו לאדם וכו'", משמע דאין זה אלא מדת חסידות ולא מדין אבזרייהו דשפיכות דמים.
והנה פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד) וז"ל כל מי שנאמר יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו עכ"ל. ועיין בכסף משנה (שם) שכתב "אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה יחשב לו, ונראה שמפרשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעשות כדי שלא יהרג. וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם ולאהבה בכל לבם". ולכאורה מסוגיין משמע כדברי הכסף משנה שאם רוצה מותר למסור את נפשו דאמרינן נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, ואע"פ שלדעת הרמב"ם אין חיוב למסור את נפשו מחמת אבזרייהו דרציחה, מ"מ יכול למסור את נפשו למות ולקדש שם שמים בתורת רשות¹.
footnotes: ¹ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ט) שביאר שהרמב"ם השמיט את ההלכה דאבזרייהו וס"ל דסוגיא דסנהדרין (עה.) דימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר אינו מדין אבזרייהו אלא מדין הוראת בית דין למיגדר מילתא. ועיין במאירי סוטה דף י: וז"ל דרך הערה אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן של אש ואל ילבין פני חבירו ברבים עכ"ל, דמשמע דהוי מדת חסידות.