תוס' ד"ה אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. וז"ל ותימא מההוא סבא דערבי פסחים דגחין ושתי אלמא דשתי קודם המברך שמא יש חילוק בין אכילה לשתיה וכו' ובירושלמי יש כשיש לכל אחד ככרו או כוסו בידו יכולים לשתות אפילו קודם המברך וגבי ההוא סבא היה לו כוסו בידו עכ"ל. בביאור דבריהם נראה דיש לחקור ביסוד ההלכה שאין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך, האם זוהי הלכה מהלכות דרך ארץ בלבד, או דזהו דין בהלכות ברכות דצריך להמתין מלטעום עד שיתקיים קיום כוס של ברכה בשלמות, דנראה לומר דהטעימה הויא קיום בדין כוס של ברכה דקיימא לן שהמברך צריך שיטעום, ולפיכך אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך, משום דלא חל להם היתר לשתות עד שיתקיים קיום כוס של ברכה בשלמות.

ולפ"ז נראה לבאר את דברי התוס' שחלקו בין אכילה לשתיה, דס"ל דדין זה הוי הלכה מהלכות דרך ארץ דחלה רק באכילה ולא בשתיה, דאם הויא הלכה בהלכות ברכות שאסור לטעום עד שישלים המברך את קיומו אין סברא לחלק בין אכילה לשתיה. ומוכח דס"ל דדין הוא בהלכות דרך ארץ. ובזה נמי מבואר מה שכתבו התוס' בשם הירושלמי, שאם יש ככר או כוס לפני כל אחד ואחד דאזי אינם צריכים להמתין עד שיטעום המברך, דר"ל דמכיון שהדין שצריך להמתין הוא משום דרך ארץ אזי אם יש לכל אחד ככר או כוס משלו אין זה חסרון בהלכות דרך ארץ אם אוכל או שותה קודם המברך, שרק אם המברך עסוק בבציעת הפת כדי לחלקה לכל אחד ואחד והמסובין אוכלין לפני המברך אזי הוי גסות הרוח וחסרון בהלכות דרך ארץ. ובזה נמי מבואר שיטת השר מקוצי (בתוס' הנ"ל) שאם בצע המברך ונתן לכל אחד את חלקו אין צריך להמתין לו עד שיטעום ומשום דאם בצע המברך וחלק את הלחם אין עוד חסרון בהלכות דרך ארץ אם יטעום לפני המברך.

אמנם עיין בתוס' (פסחים קו א ד"ה הוה) וז"ל וי"ל דהיינו דוקא בברכת המוציא שצריך לאכול כדאמרינן בפרק ראוהו בית דין (ר"ה דף כט:) לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהן הלכך צריך שימתין עד שיטעום המברך אבל קידוש שאין חובה לשתות למברך אין צריך להמתין עכ"ל. (ועיין בתוספות רבינו יהודה החסיד דף מז. ד"ה אין המסובין). ונראה דס"ל שהדין שאין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך הלכה היא מהלכות ברכות, ומשו"ה חלקו בין ברכת המוציא שהמברך חייב לאכול עמהן שאינו יכול להוציאן אא"כ אוכל עמהן, ויש קיום ברכה באכילת המברך, ומשום הכי אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. משא"כ בקידוש שאין חובה על המברך לטעום כדי להוציא אחרים בקידוש, ולכן שתיית המקדש אינה קיום בחלות הברכה להוציא השומעים כמו בברכת המוציא, ומשום כך אין המסובין צריכין להמתין לו עד שיטעום מן היין.

ובתוס' שם ג"כ הביאו את דברי הירושלמי דכשיש לכל אחד כוס לפניו אין צריך להמתין למברך עד שיטעום. ונראה דר"ל דכשיש לכל אחד כוס לפניו חל על כל כוס וכוס דין כוס של ברכה מדין שומע כעונה. ולפיכך אינם צריכים להמתין עד שיקיים המברך קיום טעימה בכוס של ברכה שלו שהרי אף לשומעין אית להו כוס של ברכה בפני עצמן.

ועיין עוד בתוס' (שם) שכתבו "וגם בהמוציא יש להוכיח מירושלמי אם יש לכל אחד ככרו אין צריך להמתין ואוכל כל אחד משלו, והא דאמר טול ברוך, ואמרינן נמי בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, דמשמע שאין אוכלין אלא מה שמחלק להם, מיירי בשאין ככר לפני כל אחד, אי נמי בשבת וכגון שאין להם לחם משנה דאז צריכים לאכול מבציעתו". ונראה דלתרוץ קמא שבתוס' האיסור לטעום הוי הלכה בהלכות דרך ארץ וחלה גם לגבי אכילת פת וברכת המוציא, אלא דאם יש לכל אחד ככר משלו אין חסרון בהלכות דרך ארץ אם יאכל קודם למברך. מאידך, התירוץ דה"אי נמי" סובר שההלכה שצריך להמתין הוי הלכה בהלכות ברכות, וחלה כשיש קיום באכילת המברך, ולכן בשבת כשאין למסובין לחם משנה אזי צריכים המסובין להמתין עד שיטעום המברך ויקיים לכולם דין לחם משנה, משא"כ בחול שאין דין לחם משנה אין צריכין להמתין אף כשאין לכל אחד ככר משלו. ומוכח דהדין שצריך להמתין לאכילת המברך אינו דין בהלכות דרך ארץ גרידא דאזי אין סברא לחלק בין שבת לחול, אלא דהיא הלכה מהלכות ברכות ולכן רק בשבת צריך להמתין כדי שיצאו כולם קיום ברכה על לחם משנה.

והנה המחבר פסק (בשו"ע או"ח סי' קס"ז סע' ט"ו) "אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע, ואם כל אחד אוכל מככרו ואין כלם זקוקים לככר שביד הבוצע רשאים לטעום קודם, ואם הוא שבת צריך שיהא לפני המסובים לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע ואז יהיו רשאים לטעום קדם הבוצע".

ונראה לבאר דהמחבר פסק כתרי לישני שבתוס' הנ"ל וסובר שיש שתי הלכות בדין אין המסובין רשאין לאכול עד שיטעום המברך: א) דין המתנה מהלכות דרך ארץ, ולפיכך בחול אין צריך להמתין אם יש לכל אחד ככר משלו, דליכא חסרון בהלכות דרך ארץ אם יאכל מככר שלו קודם למברך. ב) דין בהלכות ברכות, ולכן פסק שבשבת צריכים להמתין עד שיקיים המברך קיום ברכה על לחם משנה, אלא אם כן יש לכל אחד ואחד לחם משנה משלו.

גמ'. וז"ל אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים עכ"ל. עיין ברש"י (ד"ה עד שיכלה) שמפרש וז"ל אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרינן בפרק כיצד מברכין צריך שתכלה ברכה קודם בציעה עכ"ל. והנה יש להסתפק בכוונת רש"י האם סובר דבעלמא אין יוצאין ידי חובת ברכה מדין שומע כעונה אלא אם כן עונים אמן, וחולק בזה על הרמב"ם שפסק (פ"א מהל' ברכות הי"א) דכל השומע ברכה מתחלתה ועד סופה ומתכוין לצאת בה ידי חובתו, יצא ואע"פ שלא ענה אמן. או דלמא דחל דין מסוים בברכת המוציא שצריך לענות אמן משום דשאני ברכת הנהנין מברכת המצוות, דלא חל דין שומע כעונה אלא בברכת המצוות, ומה שמוציא את חברו בברכת הנהנין הוא מדין ברכה בחבורה, וע"כ צריכים לענות אמן כדי להצטרף לברכה בחבורה¹.

footnotes: ¹ עיין לעיל בשיעורים דף מב. ד"ה הסבו אחד מברך לכולם.

תוס' ד"ה אמן יתומה. וז"ל שאין שומע הברכה מפי המברך ועונה אחר האחרים ששמעו אמן. תימה דהא אמרינן בסוכה (דף נא:) באלכסנדריא של מצרים שהיה שם קהל גדול ולא היו יכולים כולם לשמוע מפי המברך והיו מניפים בסודרים כדי שידעו חתימת הברכות ויענו אמן, וי"ל שהיו יודעים באיזו ברכה החזן עומד אמנם לא היו שומעים אותו אבל הכא מיירי שאינם יודעים כלל היכן החזן עומד ומתפלל ובאיזה ברכה הוא עומד אלא עונה אחר האחרים בלא שמיעה וידיעה עכ"ל. ועיין בפירוש תלמידי רבינו יונה (דף לד: - לה א בדפי הרי"ף בד"ה אין עונים) וז"ל ומקשינן על זה מדאמרינן בסוכה בפ' החליל (דף נא.) מעשה באלכסנדריא של מצרים שהיתה בית הכנסת גדולה ולא היו יכולים כלם לשמוע הברכה מהחזן ושיענו אמן וכשהיה מגיע החזן לסוף הברכה היו מניפין בסודרים כדי שיכירו אותם שלא היו יכולין לשמוע ששם היה חתימת הברכה ויענו אמן, הנה שלא היו שומעין הברכה והיו עונין אמן. ונראה למורי הרב נר"ו לתרץ דהתם מתוך כך היה מותר מפני שכבר התפללו כל אחד ואחד וכיון שלא היו עושין לחיוב שכבר יצאו ידי חובתן לא נחוש אם לא שמעו הברכה, אלא כשמתכוין לצאת מחיוב בעניית אמן צריך שישמע הברכה. ויש מתרצין בענין אחר, דהתם כיון שהיו יודעין על איזה ברכה היו עונין אמן שכל הברכות היו אומרים על הסדר ועל כל ברכה וברכה היו מניפין והיו מבינין כלם איזו ברכה היו אומרים בכל שעה ושעה כמאן דשמע לה לברכה דיינינן ליה ולפיכך מותר. וכי אמרינן אין עונין אמן יתומה זהו כשאינו יודע איזו ברכה אומרים, ולמדנו כפי זה התרוץ שאפילו לא נפטור מן החיוב ואינן שומעין הברכה מהחזן אם יודע איזו ברכה אומר כמאן דשמעי' ליה דמי ויוצאין ידי חובתן עכ"ל. והנה שיטת היש מתרצין היא שיטת התוס' שלפנינו, ועלינו להבין את יסוד המחלוקת שבין ר' יונה לבין תוס' והיש מתרצין.

ונראה לבאר מחלקותם עפ"י הגמרא (שבועות לו א) דמבואר שם דיש שתי הלכות בעניית אמן, א) אמן בו קבלת דברים דילפינן מאמן דברכות וקללות דכתיב "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן", ב) אמן בו האמנת דברים. דכתיב "ויאמר ירמיה הנביא וגו' אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך". ומסתבר דיש לחלק בין אמן דקבלת דברים לבין אמן דהאמנת דברים, דבאמן דקבלת דברים צריך לשמוע את כל הברכה, דכאשר שומע את כל הברכה ועונה לה אמן שפיר הויא קבלת דברים, שמקבל על עצמו את כל דברי הברכה ששמע. מאידך האמן דהאמנת דברים חל אף כשיודע רק את ענין הברכה ואע"פ שאינו שומע את כל דברי הברכה עצמה. וההסבר בזה הוא דחלות קיום אמן מדין האמנת דברים חל משום שמאמן ומאמת את דברי המברך ומכריז שהן דברי אמת. וכדמבואר מפרש"י (שבועות דף לו. ד"ה בו האמנת דברים) שכתב וז"ל וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמן הדברים שיהא רצון שיהא אמת כן עכ"ל. ולכן חל קיום אמן משום האמנת דברים כשעונה אמן לברכת המברך אע"פ שלא שמע את גוף דברי הברכה, ורק יודע שברך ומסכים לשבח שאמר המברך. ולפי"ז יתכן דהתוס' והיש מתרצין סוברים שבאלכסנדריא חל קיום אמן משום שידעו איזה ברכה אמר החזן ואע"פ שלא שמעו את הברכה עצמה, דס"ל דחל קיום אמן מדין האמנת דברים. ואע"פ שלא ענו אמן דבו קבלת דברים, דרק חל אמן מדין האמנת דברים מ"מ יצאו ידי הברכות, דבאמן דהאמנת דברים נמי חל דין אמן בו ברכה ואפילו בלי קבלת דברים. מאידך לשיטת רבינו יונה כדי לצאת בברכת חבירו צריך לשמוע את כל הברכה ולענות עליה אמן, דס"ל דיוצא יד"ח ברכה רק בעניית אמן מדין קבלת דברים, ומשו"ה צריך העונה אמן לשמוע את כל הברכה. ואילו באופן שאינו רוצה לצאת ס"ל שאינו חייב לשמוע את כל הברכה כדי לענות אמן, כי אז עונה אמן רק מדין האמנת דברים בלבד בלי קבלת דברים.

ועוד יתכן דרבינו יונה והתוס' פליגי באמן מדין קבלת דברים האם חל קיום אמן רק כשהעונה אמן שמע את כל דברי הברכה או דחל קיום אמן מדין קבלת דברים אף כשיודע רק את ענין הברכה ולא שמע את כל הברכה. ובביאור מחלוקתם נראה דיש לחקור בדין אמן בו קבלת דברים האם ע"י עניית אמן ברכת המברך מצטרפת לזה שעונה אמן, או"ד שיש קיום ברכה בעצם האמן שעונה, וכאילו הוא אמר את הברכה בעצמו. דרבינו יונה סובר שברכת המברך מצטרפת לעונה אמן, ולכן העונה אמן חייב לשמוע את כל דברי הברכה של המברך כדי שתצטרף אליו. מאידך תוס' וה"יש מתרצין" סוברים שבאמן עצמו יש מעשה ברכה וקיום ברכה, ומשו"ה אפילו אם רק יודע לאיזו ברכה הוא עונה אמן הוי ליה כאילו בירך בעצמו את כל אותה הברכה ויוצא מדין אמן דקבלת דברים.

ברם ניתן לומר שהתוס' וה"יש מתרצין" חלוקים עם רבינו יונה רק בנוגע לברכות של תפלת שמונה עשרה בצבור, שתפלת הצבור מהוה חפצא של תפלה בפני עצמה ע"י הש"ץ בעבור הצבור¹, והעונה אמן יוצא מדין תפלת הצבור ולא מדין תפלת היחיד. ונחלקו רבינו יונה והתוס' אם יוצאים ידי תפלת הצבור ע"י אמן מדין קבלת דברים דאזי צריך לשמוע את כל הברכה וזוהי שיטת ר' יונה, או מדין האמנת דברים, ולשם כך מועילה עניית אמן לצאת ואף בלי שמיעת הברכות עצמן שכן האמן חל מדין האמנת דברי הש"ץ, וזוהי שיטת התוס'. אולם בשאר ברכות אחרות (חוץ מתפלה), יוצא בתורת יחיד ע"י כך שהברכות עצמן מצטרפות לעונה אמן, ולכן מעכבת שמיעתן. דבשאר הברכות העונה אמן יוצא רק כשחל דין "אמן בו קבלת דברים", שהדברים עצמם מתקבלים ומצטרפים אליו, אבל אמן מדין "האמנת דברים" אינו מועיל אלא רק בתפלת הציבור בלבד.

footnotes: ¹ וכדנתבאר הרבה פעמים בשיעורים, עיין בדף ב. ד"ה בענין שומע כעונה בקריאת שמע ותפלה אות ב', ובדף כט: ד"ה תוס' טעה.

גמ'. וז"ל אכל דמאי הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה וכו' עכ"ל. עיין ברש"י (ד"ה הא לא חזי ליה) וז"ל והויא לה ברכת זמון הבאה בעבירה וכתיב בוצע ברך נאץ ה' ואמר מר הרי שגזל סאה של חיטים וטחנה ואפאה וברך עליה אין זה מברך אלא מנאץ עכ"ל. לפי רש"י מבוצע ברך נאץ ה' ילפינן דכי היכי דאין מברכין ברכת המצוה על דבר הגזול כמו כן אין מברכין ברכת הזימון על מאכלות אסורות משום דהויא ברכה הבאה בעבירה. ומשמע דסובר דאין מברכין ברכה כלל על מאכלות אסורות וכשיטת הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הי"ט). ובבאור תרוץ הגמ' נראה לומר שדמאי אינה חפצא דמאכלות אסורות דהרי הותר לעני ואינו אלא איסור גברא, ודין בוצע ברך נאץ ה' נאמר רק כשמברך על חפצא של איסור כמו גזילה.

מאידך שיטת הראב"ד (פ"א מהל' ברכות הי"ט) היא שמברכין ברכת הנהנין על מאכלות אסורות אלא דאין מזמנין על דבר האסור משום דאין קביעות סעודה לזימון באכילת דבר אסור. ולשיטתו צ"ל דהגמ' מתרצת שמזמנין על דמאי משום שאינו איסור חפצא אלא איסור גברא, וחל קביעות סעודה באכילת דמאי¹.

footnotes: ¹ ועיין לעיל בשיעורים דף מה. במשנה ובתוס' ד"ה אכל טבל.

והנה עיין בדברי הרמב"ם (פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ט) שכתב וז"ל ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחלת שעה ששית כדי שלא יגע באיסור תורה ומתחלת שעה ששית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנייה כל שעה ששית מדברי סופרים ושאר היום משביעית ולמעלה מן התורה. שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ גזרה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית לששית ואינו אסור בהנייה בשעה חמישית לפיכך תולין בה תרומה ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קדש ולא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית ושורפין הכל עכ"ל. וברש"י (פסחים דף יא: ד"ה תולין) פירש דאין שורפין חמץ עד תחלת שש משום שמאכיל לבהמתו כל חמש ואינו נאסר בהנאה עד תחלת שש.

אמנם צ"ע בשיטת הרמב"ם דכתב דין תולין בחמץ של תרומה ולחמי תודה והרי תרומה ולחמי תודה קיום מצותן הוא רק באכילת אדם ואי אפשר להאכילן לבהמות, ומכיון שנאסרו באכילה משעה חמישית א"כ אמאי אין שורפין אותן עד שעה ששית.

ונראה לומר דהרמב"ם מחלק בין האיסור דרבנן של אכילת חמץ בשעה חמישית לאיסורו בשעה ששית, דבשעה חמשית חל איסורו מדין איסור גברא בעלמא ואין עליו חלות שם חמץ כלל, ומשום הכי סובר הרמב"ם שאי אפשר לשרוף חמץ של תרומה ולחמי תודה בשעה חמשית דיעבור על איסור איבוד קדשים. משא"כ באיסור חמץ בשעה ששית דחל עליו חלות שם איסור חמץ מדרבנן והוי איסור חפצא, ומשום הכי אסור בין באכילה ובין בהנאה. וע"כ פסק הרמב"ם ששורפין חמץ של תרומה ולחמי תודה בשש שעות משום דחל בהו חלות איסור חפצא ואין בהו משום איבוד קדשים. דהאיסור דאיבוד קדשים חל רק כל זמן שהחפצא הוי חפצא דהיתר, ואע"פ דהגברא נאסר בו מפאת איסור גברא, וזהו בשעה חמישית. ואילו בשעה ששית חל איסור חמץ בחפצא, ואזי פקע האיסור דאיבוד קדשים¹.

footnotes: ¹ עיין בחידושי מרן רי"ז הלוי (פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ט).

ויש להסתפק בדין מי שאכל חמץ בשעה חמשית האם מזמנין עליו או לא. ולפי מה שנתבאר בין לדעת רש"י, דס"ל שאין מברכין כלל על דבר אסור משום דהוי ברכה הבאה בעבירה, ובין לדעת הראב"ד הסובר שאין מזמנין משום שאין קביעות סעודה במאכלות אסורות, מ"מ מזמנין על דמאי משום שעבר רק על איסור גברא, והדין שאין מזמנים על אכילת איסור תלוי באיסור חפצא. וא"כ לכאורה דין חמץ בשעה חמישית (לפי הרמב"ם) שוה לאוכל דמאי ומזמנין עליו. אמנם יש לדחות דכוונת הגמ' היא דשאני דמאי דבידו להפקיר את נכסיו ויהא הדמאי חפצא של היתר ממש בשבילו ומשום כך מזמנין עליו, משא"כ כשאכל חמץ בשעה חמשית, שעבר על איסור אכילה גמור, אין מזמנין עליו. כלומר דדמאי אינו איסור אכילה כלל דהא הותר לכל אחד ואחד שמפקיר נכסיו ואינו אלא הרחקה בעלמא המוטלת על העשירים לחשש שמא לא עישר הע"ה את פירותיו. ומשו"ה מזמנין עליו. משא"כ חמץ בשעה חמישית הוי איסור אכילה גמור ואין מזמנין עליו, וצ"ע.

גמ'. וז"ל מעשר ראשון שנטלה תרומתו פשיטא לא צריכה אלא בשבלים והפריש ממנו תרומת מעשר ולא הפריש ממנו תרומה גדולה וכדר' אבהו דאמר ר' אבהו אמר ר"ל מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה שנאמר והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר עכ"ל. יש לחקור בגדר הדין שמעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה, האם חל חלות דין הפקעה ופטור מחיוב הפרשת תרומה גדולה. או דלמא דבעצם חל חיוב הפרשת תרומה גדולה אלא שיוצא ידי חובת הפרשת תרומה גדולה בהפרשת תרומת מעשר, כלומר דהפרשת תרומה גדולה נכללת בתרומת מעשר שהפריש. דמגזירת הכתוב ילפינן דיוצא ידי חובתו ע"י הפרשה אחת של תרומת מעשר אף מדין תרומה גדולה.

ונראה לומר דנחלקו בזה הראשונים, דיעויין בר"ש (פ"א מתרומות מ"ה ד"ה ולא ממעשר שני והקדש שנפדו) וז"ל אבל נפדו סלקא דעתך דעושה אותן תרומה גדולה על טבלו וכי תימא הא נמי פשיטא דחולין גמורין הוא אצטריך היכא דהקדימו בשבלים דפטורה מתרומה גדולה כדפרשינן במעשר ראשון עכ"ל. ומבואר שהר"ש מפרש דהא דתנן דאין מפרישין תרומה ממעשר שני שנפדו מיירי במעשר שני שהקדימו בשבלים, ומוכח דס"ל דמגזה"כ דוהרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר ילפינן דחלות שם מעשר בעלמא מפקיע חיוב הפרשת תרומה גדולה, ולפיכך אף אם הקדים והפריש מעשר שני בשבלים חל הפקעה ופטור מהפרשת תרומה גדולה מחמת שם מעשר שני שבחפצא. ומזה ראייה דס"ל לר"ש דדין הקדימו בשבלים מהווה חלות דין פטור מעצם חובת הפרשת תרומה גדולה. דאי נימא דהא דמיפטר הלוי מהפרשת תרומה גדולה כשהקדים ולקח מעשר ראשון בשבלים היינו משום שנכלל קיום הפרשת תרומה גדולה בהפרשת תרומות מעשר, י"ל דכ"ז שייך בהפרשת תרומת מעשר, משא"כ הפרשת מעשר שני שאינה כוללת קיום הפרשת תרומה גדולה, וא"כ צ"ע מדוע פטור מהפרשת תרומה גדולה. אלא מוכח דחלות שם מעשר שבחפצא פוטר ומפקיע מחיוב הפרשת תרומה גדולה¹.

footnotes: ¹ יש לעיין בהוכחת רבינו זצ"ל שהרי אם הקדים מעשר שני בשבלים ומיירי נמי שלא קרא שם מעשר ראשון לפני כן, וא"כ אם אחרי פדיון מעשר שני קרא שם מעשר ראשון והפריש תרומת מעשר בשבלים אזי חל פטור תרומה גדולה מדין מעשר ראשון ותרומת מעשר שהקדימו בשבלים. ובהכרח צ"ל דרבינו זצ"ל פירש דמיירי דלא קרא שם מעש"ר ותרו"מ אלא רק אחרי דאידגן ולכן מדין מעש"ר ותרו"מ אינו נפטר, והאי דנפטר הוא משום דהקדים לקרות שם מע"ש בשבלים, ודו"ק. ומסתימת לשון הר"ש משמע דמיירי בכל אופן ואף בכה"ג דנקט רבינו זצ"ל.

אמנם מסתימת לשון הרמב"ם משמע דסובר דהילפותא היא שיוצא ידי חובת הפרשת תרומה גדולה ע"י הפרשת תרומת מעשר, שכתב (פ"ג מהל' תרומות הי"ג) וז"ל ישראל שהפריש מעשר ראשון כשהוא שבלים קודם שידוש ויפריש תרומה גדולה ונתנו ללוי אין הלוי חייב להפריש ממנו תרומה גדולה אחר שידושנו אלא תרומת מעשר בלבד עכ"ל. ויש לדקדק שהרמב"ם השמיט את ההלכה שהביא הר"ש דאם הקדים והפריש מעשר שני בשבלים פטור מהפרשת תרומה גדולה, ומשמע דהרמב"ם חולק על הר"ש וסובר שיסוד ההלכה היא שע"י הפרשת תרומת מעשר חל קיום הפרשת תרומה גדולה, וממילא דין זה אינו שייך במעשר שני.

ועוד יש להעיר דמלשון רש"י (ד"ה שהקדימו בשבלים) משמע קצת דיש נמי איסור ליתן ללוי מעשר ראשון קודם שנותן לכהן תרומה גדולה, וז"ל לוי קדם את הכהן ונטל מעשר בשבלים קודם שנטל כהן תרומה גדולה והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה א' מנ' דרחמנא קרייה ראשית עכ"ל. וצ"ע בזה דלכאורה האיסור תלוי בהפרשה, שאסור להפריש מעשר ראשון קודם להפרשת תרומה גדולה, וכדמשמע מלשון הרמב"ם "ישראל שהפריש מעשר ראשון וכו' קודם שידוש ויפריש תרומה גדולה", דמקרא דמלאתך ודמעך לא תאחר נלמד איסור להפריש שלא כסדר. אמנם אם הפריש תרומה גדולה לפני שהפריש מעשר אין שום איסור ליתן המעשר ללוי לפני שיטול הכהן תרומה גדולה, ודלא כדמשמע מפרש"י, וצ"ע.