גמ'. וז"ל דאמר ריב"ל אע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה עכ"ל. יש לעיין מאי שנא דין זימון בעשרה דאמרינן שקטן המוטל בעריסה מצטרף לעשרה מזימון בשלשה שאין מזמנין עליו. והנה איתא במשנה (מגילה דף כג:) "אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה וכו' ואין מזמנין בשם פחות מעשרה", ובגמרא שם, "מנא הני מילי וכו' דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני ר' חייא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בנ"י וכתיב התם הבדלו מתוך העדה ואתיא עדה עדה וכו' מה להלן עשרה אף כאן עשרה". ונראה דבגמ' הנ"ל מבואר דיסוד ההלכה דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה אינה הלכה דצריך דוקא שיעור ומספר של עשרה אנשים, אלא עיקר ההלכה היא דבעינן חלות שם עדה, דמגזירה שוה דתוך תוך ילפינן שדבר שבקדושה בעי עדה, וילפינן מעדה עדה דבעינן עשרה אנשים. אמנם עיקר ההלכה היא שדבר שבקדושה נאמר בחלות שם עדה. ולפי זה י"ל דההלכה שעושין קטן סניף לעשרה אין זה דין שמצרפים את הקטן למנין עשרה, ונחשב למנין של עשרה גברי. אלא דקטן נעשה סניף היינו דבתשעה גדולים וקטן אחד סגי ליחול בהו חלות שם עדה. וכן מבואר מדברי הרא"ש (פ"ז סי' ב') וז"ל והיינו טעמא דאמרינן דאפילו מוטל בעריסה מצטרף דכל בי עשרה שכינה שרויה דמונקדשתי בתוך בני ישראל ילפינן דאומרים קדושה בעשרה, לא שנא גדולים ול"ש קטנים קרינן ביה בתוך בני ישראל ובלבד שיהיו תשעה גדולים עכ"ל.

ויש להוכיח עוד שדין דבר שבקדושה תלוי בחלות שם חפצא דעדה ולא בשיעור דעשרה גברי מדפסק הרמב"ם (פ"ח מהל' תפלה ה"ו), "וכל דבר קדושה לא יהא אלא בתוך העדה מישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכל אלו הדברים אם התחילו בהם בעשרה והלכו מקצתן אע"פ שאינן רשאין יגמרו השאר" עכ"ל. ומבואר להדיא בדברי הרמב"ם שיסוד דין דבר שבקדושה בעשרה הוא משום דחל בזה שם עדה. וכן מוכח מפסקו שאם הלכו מקצתן גומר את הדבר שבקדושה מדין רובו ככולו. וכן משמע נמי ממש"כ הרמב"ם (שם ה"ד) דאם יש מיעוט מהעשרה שכבר התפללו מ"מ מתפללים חזרת הש"ץ אם יש רובם שלא התפללו, ומשמע דחל דין רובו ככולו לענין דבר שבקדושה בעשרה. ובשלמא אי נימא שלא נאמר דין דבעי שיעור ומספר דעשרה גברי אלא דבעינן חלות שם עדה לדבר שבקדושה שפיר חל בזה דין רובו ככולו, שע"י רוב חל חלות שם חפצא דעדה דמועיל לדבר שבקדושה. אמנם אם ההלכה שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה הוי דין דשיעור ומספר דבעינן מספר דעשרה גברי לא היה חל בזה דין רובו ככולו משום דחסר השיעור דעשרה. דבשיעורין לא אמרינן רובו ככולו, ולמשל בדין אכילת כזית לא חל דין רובו ככולו משום דהוי שיעור מסוים ובעינן החפצא של כזית ממש, ודין רובו ככולו חל רק היכא דהחיוב תלוי בחלות שם חפצא ולא בשיעור מסוים¹.

footnotes: ¹ ועיין בספר ברכת שמואל למס' יבמות (סי' כ"א אות א') שהביא הגרב"ד זצ"ל חקירת הגר"ח האם חל דין רובו ככולו במנין עשרה לקריאת התורה וקריאת המגילה וחזרת הש"ץ, ואמר הגר"ח זצ"ל דתלוי אם החיוב של קריאת התורה ומקרא מגילה וחזרת הש"ץ חל על עשרה ביחד דוקא וכל זמן דליכא עשרה ליכא חיוב כלל של קריאת התורה ומקרא מגילה וחזרת הש"ץ, או דהחיוב חל אף על היחיד אלא שיש דין שאינה נאמרת אלא בעשרה. ואמר הגר"ח זצ"ל דאם נאמר דהחיוב חל ע"י עשרה ביחד אז לא שייך הדין דרובו ככולו דהא ליכא חיוב כלל דהחיוב הוא חל דוקא ע"י עשרה. אבל אם נאמר דהחיוב חל אפילו על אחד אלא דדין הוא שאינו נאמר אלא בעשרה אז שייך הדין דרובו ככולו דהרי איכא רוב חיוב ומיעוט פטור ודין הוא בכל התורה כולה דרובו ככולו, עכ"ד הגר"ח זצ"ל.ונראה לומר שדברי הגר"ח מובנים לפי דברי רבינו זצ"ל דדין רובו ככולו אינו חל היכא דבעינן שיעור מסוים. ולכן אם נאמר דחיוב קריאת התורה ומקרא מגילה וחזרת הש"ץ אינו חל אלא אם כן יש עשרה ביחד נמצא דהמספר של עשרה הוי חלות דין שיעור ולכן אין בזה דין רובו ככולו. משא"כ אם כל אחד חייב אלא שאין קריאת התורה וחזרת הש"ץ נאמרת אלא בעשרה אז י"ל דאין עשרה חלות דין שיעור אלא דצריך חלות שם חפצא דעדה לקיום מצוות אלו ולכן שפיר חל בהו דין רובו ככולו.

ובדרך זה נמי מבואר הא דקיימא לן בארבע כוסות שאם שתה רוב רביעית דהכוס דיצא ידי חובתו, דאין חיובו לשתות ד' שיעורים של רביעית יין בליל הסדר, אלא יסוד חיובו הוא לשתות ד' כוסות, אלא דחלות שם כוס חלה רק ברביעית דפחות מרביעית אינה חפצא דכוס כלל. ולכן יצא ידי חובת ד' כוסות כששתה רוב רביעית מהכוס משום שחל קיום שתיית חפצא דכוס מדין רובו ככולו. ויש ראייה לזה משיטת הראשונים דס"ל דאם יש לו כוס גדול שיש בה כמה רביעיות שצריך לשתות רוב הכוס הגדול בכדי לצאת ידי חובתו, ומוכח דיסוד דין ד' כוסות הוא דבעי שתיית חלות שם חפצא דד' כוסות ולא שתיית ד' רביעיות, ולכן אף בד' כוסות חל דין רובו ככולו.

ולפי"ז נמי יש לבאר כמה דינים סתומים בהלכות מחיצות בסוכה ושבת. דיעויין במס' סוכה (דף ז.) דבדין שתי המחיצות הראשונות דסוכה בעינן שתהיינה ז' טפחים עומד ממש בלי פרצה כלל. וצ"ע דהרי בכהת"כ ובהלכות מחיצות שבת קיי"ל דעומד מרובה על הפרוץ סותם את הרוח כולו מדין רובו ככולו, ומ"ש שתי הדפנות הראשונות של הסוכה שאינן כשירות בכך.

ונ"ל, דכשיש צורך בשיעור מסוים אינו מועיל רוב, כי בכהת"כ אין רוב מועיל למלא השיעור המלא המעכב, והואיל ובשתי הרוחות הראשונות דסוכה יש שיעור המעכב בהכשרן - דהיינו ז' טפחים - אין רוב השיעור ככל השיעור, ואין עומד מרובה ודין רובו ככולו חלים להכשרן. וכן הוא בכל השיעורים בכל מקום ובכהת"כ. ולדוגמא בלולב הזקוק לשיעור אורך דארבעה טפחים, רובו של שיעור ארבעה פסול, דליכא דין רובו ככולו היכא דבעינן שיעור מלא. דדין הכשר הרוב חל לגבי חלות שם חפצא כשאין דין שיעורים. ולמשל כשרוב הציבור טמא הפסח בא בטומאה, דאין כאן איזה שהוא דין שיעור מספר של טמאים, אלא דכשיש חלות שם ציבור טמא חל דין דהפסח בא בטומאה, ומשו"ה כשרוב הציבור טמא חל חלות שם חפצא של ציבור טמא, ורוב ציבור קובע את החפצא של ציבור טמא מדין רובו ככולו.

והנה במחיצות בכהת"כ אין שיעור מסוים לארכן, ומשו"ה עומד מרובה על הפרוץ כשר, מפני שע"י הרוב העומד חל חפצא של מחיצה הנחשבת ככולה סתומה. משא"כ בשתי הדפנת הראשונות של הסוכה הואיל ויש בהן דין שיעור של ז' טפחים בעצם מידתן, לכן רובו ככולו - עומד מרובה על הפרוץ - פסול.

ועפ"י יסוד הנ"ל ניתן ליישב קושיא אחרת. דקיי"ל (מס' עירובין דף טז:) בנוגע למחיצות רה"י בשבת שעומד מרובה על הפרוץ בשתי - בהיקף מקום כשר. ואילו עומד מרובה על הפרוץ בערב - בגובה המחיצה פסול. ועלינו לבאר למה חלוק דין המחיצה לגבי היקף לדינה לענין גובה. ונראה דבהיקף מחיצה סביב למקום ליכא שיעור מסוים. דאם יש רק חלות שם חפצא דמחיצה המקפת את מקום רה"י חל דין מחיצה. ומשו"ה בהיקפה חל דין הכשר מחיצה כשרוב עומד על הפרוץ מדין רובו ככולו. ברם בגובה מחיצה בשבת חל דין שיעור מסוים, דרק מקום המוקף בשיעור גובה של עשרה טפחים נחשב רה"י, ורובו ככולו פסול, כי ברוב ליכא חלות השיעור של מקום בגובה עשרה המעכב בדין רה"י בשבת.

גמ'. וז"ל מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה וכו' והיכי עביד הכי והאמר ר' יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה וכו' לדבר מצוה שאני מצוה הבאה בעבירה היא מצוה דרבים שאני עכ"ל. צ"ע קצת מאי קא פריך הגמ' "מצוה הבאה בעבירה היא", והרי בעידנא דמקיים המצוה לא עבר בעבירה. ועוד קשה לפי מה שנתבאר (לעיל בשיעורים בדף מה. ד"ה אכל טבל) דלשיטת הרמב"ם דין מצוה הבאה בעבירה חל רק היכא דאיכא חפצא של עבירה, ולפיכך הפסול של מצוה הבאה בעבירה חל רק בגזול המהווה חפצא של עבירה, ואמאי ס"ד כאן דהוי מצוה הבאה בעבירה.

ונראה להוכיח מהכא כשיטת הר"י (שמובא בתוס' ב"ק דף סז. ד"ה אמר) דס"ל דאם קנה הגזלן את הגזילה בקניני יאוש ונעשה החפץ שלו ליכא חסרון דמצוה הבאה בעבירה, והקשו עליו בתוס' מהא דאמרינן שאם גזל סאה חיטין טחנה לשה אפאה והפריש ממנה חלה שאין זה מברך אלא מנאץ, משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ואע"ג דקנה הגזילה בשינוי. ותירץ הר"י וז"ל לענין ברכה להזכיר שם שמים עליו ראוי להחמיר יותר עכ"ל. ובביאור דבריו יש לומר דהר"י סובר דחל דין מסוים דמצוה הבאה בעבירה בברכות, שאע"פ שקנה הגזלן את הגזילה עדיין יש איסור לברך ולהזכיר שם שמים עליו. דהלכה מסוימת חלה בהלכות ברכות שאם הברכה נתקיימה ע"י עבירה חל בה פסול מצוה הבאה בעבירה. ואע"פ שכבר קנה הגזילה לפני שבירך מ"מ חל פסול מצוה הבאה עבירה דאי אפשר לקיים מצות ברכה ע"י עבירה¹. ולפי"ז מיושב היטב סוגיין דתפלה שוה לברכות וחל דין מצוה וברכה הבאה בעבירה אם המצוה דתפלה בציבור נתקיימה ע"י שעבר עבירה ואע"פ דליכא עבירה בשעת קיום המצוה, ומשום הכי הקשה הגמ' דלהוי מצוה הבאה בעבירה.

footnotes: ¹ ועיין לעיל בשיעורים דף מה. ד"ה משנה אכל טבל וכו'.

אמנם עדיין מחוסר ביאור בתירוץ הגמ' דמצוה דרבים שאני. ונראה לפרש דהאיסור של המשחרר עבדו אינו אלא איסור בנוגע לאדון המשחרר ולא לציבור המתפלל, ולכן הציבור יוצא ידי חובת תפלה בציבור. וי"ל לפי"ז דאף ר"א יצא ידי מצות תפלה מדין תפלת הציבור דהיא חלות תפלה עבור כל הציבור, ומכיון שר"א היה בכלל הציבור ממילא יצא ידי חובתו להתפלל מחמת חלות קיום תפלת הציבור, ולא חל כלפיו הפסול של מצוה הבאה בעבירה, משום דר"א יצא ע"י הקיום דהציבור והציבור לא חטא.

ולפ"ז יש ליישב את קושיית התוס' (ד"ה מצוה דרבים) שהקשו על שיטת הבה"ג דס"ל דמי שמת לו מת ביו"ט אחרון נוהג בו אבילות דאין אבילות דאורייתא נדחה מפני יו"ט אחרון שהוא מדרבנן, דבסוגיין חזינן דתפלה דרבנן דוחה איסור דאורייתא דלעולם בהם תעבודו. ולפי דברינו י"ל דאין להוכיח מסוגיין דתפלה דרבנן דוחה איסור דאורייתא של המשחרר עבדו, דמסקינן בסוגיין דאין במעשה דר"א פסול מצוה הבאה בעבירה משום שיוצא חובת התפלה ע"י דין תפלת הציבור, ובתפלה הציבור אין פסול דמצוה הבאה בעבירה חל משום דהציבור לא קא עביד העבירה, דלציבור אין איסור של המשחרר עבדו.

ועוד י"ל דאין כוונת הגמ' לומר דמשום מצוה דרבים שאני דחינן לאיסור עשה דלעולם בהם תעבודו, אלא דבמקום מצוה דרבים לא חל כלל האיסור לשחרר עבדים. וכן משמע מלשון הרמב"ם (פ"ט מהל' עבדים ה"ו) "וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני, וכל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו וכו' ומותר לשחררו לדבר מצוה, אפילו מצוה של דבריהם כגון שלא היו שם עשרה בבית הכנסת. הרי זה משחרר עבדו ומשלים בו המנין וכן כל כיוצא בזה". וממה שכתב הרמב"ם "ומותר לשחררו לדבר מצוה וכו'", משמע דלא חל האיסור לשחרר עבדו במקום מצוה דרבים, ואין ההיתר חל מדין דחייה, אלא דליכא איסור כלל, כי האיסור לשחרר עבדו חל בשיחרור דעלמא אך לשם מצוה מותר לשחררו¹. ואין להוכיח מסוגיין דמצוה דרבנן דוחה איסור דאורייתא, ומיושבת קושיית התוס'.

footnotes: ¹ ועיין בר"ן גיטין (דף כ: בדפי הרי"ף ד"ה כל המשחרר) וז"ל ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בעובדי כוכבים לא תחנם, וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו והוי ליה כנותן דמי עצמו עכ"ל. ועיין בחינוך מצוה שמ"ז דבמקום מצוה מותר לשחררו. ועיין במג"א סימן צ' ס"ק ל'.