תוס' ד"ה ולית הלכתא וכו'. מדברי התוס' מבואר שיש כמה שיטות בראשונים לגבי צרוף קטן לזימון בג' ובעשרה בברכת המזון, ולצרפו למנין עשרה לתפלה וקריאת התורה. א) שיטת ר"ת שקטן הפורח ויודע למי מברכין מצטרף לזימון בשלשה, ואילו קטן שאינו יודע למי מברכין עושין אותו סניף לעשרה בברכת המזון ותפלה. ב) המדרש בבראשית רבה סובר דקטן מצטרף לעשרה בברכת המזון אבל לא לתפלה. ג) שיטת הר"י דאין עושין קטן סניף לעשרה לא בברכת המזון ולא לתפלה ואינו מצטרף לזימון אא"כ הביא ב' שערות אבל לקריאת התורה עושין אותו סניף. ועלינו להבין השיטות האלו.

ונראה דלשיטת ר"ת ההלכה של ברכת המזון ותפלה בעשרה אינו דין דבעינן שיעור דעשרה גברי המחוייבים אלא דבעינן חלות שם חפצא דעדת ישראל, ולכן אף קטן שאינו יודע למי מברכין נעשה סניף לעשרה לברכת המזון ותפלה משום דמצטרף לחלות שם חפצא דעדה. וי"ל דהוא הדין דס"ל לר"ת לענין מצות קידוש ה' דקטן מצטרף לעשרה מישראל לקבע חפצא דעדה וחל דין קידוש ה' בפרהסיא ע"י צירוף קטן לעשרה. אמנם המדרש בבראשית רבה ס"ל דתפלה בעי עשרה מדין דבר שבקדושה, וקטן אינו מצטרף לעדה בדבר שבקדושה, והוא הדין שאינו מצטרף לעדת ישראל בקידוש ה'. ואילו בנוגע לברכת המזון ס"ל למדרש דקטן נעשה סניף לעשרה, ומשום דס"ל דדין עשרה בברכת המזון אינו חל מדין דבר שבקדושה וחלות שם עדת ישראל אלא חלות דין מסוים הוא של מספר ומנין. וכדחזינן מהא דיש חילוק בנוסח הזימון במאה ואלף וריבוא, ומוכח דנאמר בברכת המזון דין מסוים של מספר ומנין שאינו חל מדין דבר שבקדושה, דמטעם דבר שבקדושה אין חילוק בין מאה לעשרה, ומוכח שחל דין מסוים דמספר ומנין בברכת המזון, ולכן ס"ל דניתן לצרף קטן למנין עשרה בברכת המזון. ויתכן דיש עוד נפקא מינה בין ר"ת ובין המדרש בדין נשים שמזמנות לעצמן בעשרה האם מזמנות בשם, דלפי ר"ת זימון בעשרה חל מדין דבר שבקדושה ונשים אינן בכלל דבר שבקדושה ואינן מזמנות בשם. משא"כ לדעת המדרש שדין זימון בעשרה הויא דין מספר ומנין בעלמא, שאינו חל מדין דבר שבקדושה, י"ל דנשים המזמנות בעשרה מזמנות בשם.

והנה לענין ברכת המזון פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' ברכות ה"ז) וז"ל נשים ועבדים וקטנים אין מזמנים עליהם אבל מזמנים לעצמן וכו' קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואע"פ שהוא כבן שבע כבן שמונה ומצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן עליו עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק כשיטת ר' נחמן שקטן היודע למי מברכין מצטרף לזימון. אמנם לגבי תפלה בציבור וחזרת הש"ץ פסק (פ"ח מהל' תפלה ה"ד) "וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעין ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין". ומסתימת לשון הרמב"ם משמע שאין מצרפין קטן כלל למנין עשרה, ואפילו קטן היודע למי מברכין שהגיע לכלל חינוך אינו מצטרף למנין עשרה לתפלה. ומבואר שהרמב"ם סובר שמצטרפין קטן היודע למי מברכין לזימון אבל לא לתפלה (וכשיטת המדרש רבה).

ולכאורה סובר הרמב"ם דשאני דין עשרה בתפלה דחל מדין דבר שבקדושה ומשו"ה קטן אינו מצטרף למנין עשרה מדין עשרה, משא"כ דין עשרה בברכהמ"ז דהוי חלות דין מסוים של מספר דבזה קטן שפיר מצטרף (וכדנתבאר בשיטת המדרש רבה). אך ביאור זה קשה להולמו, דא"כ היה בדין שהרמב"ם יפסוק דנשים תצטרפנה למנין עשרה בברכהמ"ז כדי לזמן בשם. אך הרמב"ם (בפ"ה מהל' ברכות ה"ז) פסק דג' נשים מזמנות לעצמן אבל אינן מזמנות בשם בעשרה. ומזה משמע דהרמב"ם סובר שדין זימון בעשרה חל מדין דבר שבקדושה המחייב עשרה אנשים ולא נשים. וא"כ קשה האיך פסק דקטן מצטרף לברכהמ"ז בעשרה, ואילו למנין עשרה בתפלה בציבור אינו מצטרף.

ונראה לתרץ דהרמב"ם הבחין בין נשים לקטן, דס"ל דנשים אינן מצטרפות לחלות שם עדת ישראל ולדבר שבקדושה¹. ואילו קטן היודע למי מברכין, דמחויב לברך ולהתפלל מדרבנן מדין חינוך שפיר מצטרף לעדת ישראל ולדבר שבקדושה. ועוד סובר הרמב"ם דאף תפלה בציבור ואף ברכהמ"ז בעשרה הו"ל דברים שבקדושה. ולפיכך נשים מופקעות בין מתפלה בציבור ובין מזימון בשם בעשרה, מפני שאינן ראויות להיות חלק מעדת ישראל בדבר שבקדושה. ומאידך סובר הרמב"ם דקטן מצטרף לחלות שם עדת ישראל ולדבר שבקדושה², ומשו"ה מצטרף לעשרה בברכהמ"ז. והא דאינו מצטרף לעשרה לתפלה בציבור אינו משום דהוי דבר שבקדושה אלא מדין אחר קטן מופקע ממנין של עשרה לתפלה בציבור. דלענין תפלה נאמר דין מסוים דרק מי שראוי להיות ש"ץ מצטרף למנין עשרה. ואע"פ שקטן היודע למי מברכין הגיע לחינוך וחל במעשיו חלות שם מעשה מצוה, מכל מקום מופקע הוא מלהיות שליח משום דקטן אינו בכלל שליחות, ואינו נעשה ש"ץ לתפלה, ומשו"ה אינו מצטרף למנין עשרה. משא"כ בברכת המזון דלא נאמר בו דין שצריך להיות ראוי לשליחות כדי לזמן ולהוציא בני החבורה, ולכן קטן שהגיע לחינוך שיודע למי מברכין וחל על ברכתו חלות שם ברכת המזון מצטרף לזימון בעשרה.

footnotes: ¹ לכאורה יוצא לפי"ז דבדין קידוש השם בפרהסיא בפני עשרה מישראל נשים אינן מצטרפות. אמנם מסתימת לשון הרמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ב) שכתב וז"ל ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור עכ"ל, משמע דאף נשים וקטנים בכלל. ועיין במנ"ח מצוה רצ"ו דנקט דלהרמב"ם אין מצות קידוש השם חלה בעשרה נשים. והאחרונים חילקו בין מצות קידוש השם דנשים מצטרפות לעשרה ובין דין דבר שבקדושה שאינן מצטרפות. ² ולפי"ז קטן מצטרף לעשרה בדין קידוש השם בפרהסיא.

תוס' ד"ה ולית. בא"ד. וז"ל ויש מצרפין קטן לתפלה רק שיהא חומש בידו ואומר ר"ת דמנהג שטות הוא וכו' ועוד דלא חזינן בשום דוכתא דמהני אלא בעובדא דעיבור השנה כשעולין בעליה בפרקי דר' אליעזר דקאמר בשלשה מעברין את השנה ר' אליעזר אומר בעשרה ואם נתמעטו מביאין ספר תורה ועושין עגולה עכ"ל. ונראה לבאר דקביעות החודש נעשה ע"י בית דין הגדול משום שבית דין הגדול מייצגים את כלל ישראל, דמעשה בית דין הגדול הוי מעשה דכלל ישראל¹. וי"ל דספר תורה הוא המצרף את בנ"י לחטיבה אחת של כלל ישראל, ולכן אם אין עשרה ב"ד מוציאין ס"ת ומקדשים את החודש, דבכך חל חלות שם כלל ישראל לקדש את החודש.

footnotes: ¹ עיין ספר קובץ חידושי תורה לגר"מ והגרי"ד בענין "קביעות מועדים ע"פ הראייה ועל פי חשבון" ועיין באגרות הגרי"ד הלוי (פ"ה מהל' קדוש החודש הל' א' - ב').

ונראה דלכן נוהגים לאחוז ספר תורה כשהציבור אומרים תפלת ברכת החודש, ונוהגים נמי לומר "חברים כל ישראל" ואח"כ מכריזים ראש חדש, דלכאורה צ"ב מהי השייכות בין כל זה לברכת החודש. ונראה דקידוש החודש מהווה מעשה של כלל ישראל, ולכן המנהג הוא דלפני שמברכין את החדש הקהל צריך להצטרף יחד כחפצא של ציבור שהם מעין כלל ישראל כולו, שכשהציבור מאוחדים יחד משתייכים הם לכלל ישראל ואזי שפיר יכולים הם לברך את ברכת החודש, ולכן המנהג הוא לומר "חברים כל ישראל" לפני ברכת החדש. ולכן נמי אוחזים ס"ת בשעת ברכת החודש דהס"ת מצרף את הציבור לכלל ישראל. ונראה דמשו"ה לענין קידוש החודש דבעי קביעות דכלל ישראל ספר תורה משלים, דהס"ת מצרף את הציבור לכלל ישראל. משא"כ בתפלה דבעי שיעור דעשרה גברי, אין ס"ת משלים¹.

footnotes: ¹ עיין בשיערים לזכר אבא מרי ח"א עמ' קמ"ט. ובח"ב עמ' מ' - מ"א.

תוס' ד"ה ולית. בא"ד. וז"ל והא דאמרינן בירושלמי קטן וס"ת עושין אותו סניף אומר ר"י דגרס התם קטן לס"ת כלומר סניף לקריאת התורה קאמר ודוקא התם כדאיתא במגילה (דף כג.) דקטן עולה למנין שבעה דקאמר הכל עולין למנין שבעה אפילו קטן אפילו אשה אי לא הוה משום כבוד ציבור אבל לשאר דברים לא עכ"ל. שיטת הר"י צ"ב, דהרי לכאורה קריאת התורה בעיא עשרה מדין דבר שבקדושה כמו תפלה וברכת המזון בשם, וא"כ קשה אמאי ס"ל שמצרפין קטן לעשרה לקריאת התורה ולא לשאר מילי. ונראה דלשיטת הר"י חלוק דין מנין בקריאת התורה מבתפלה וברכת המזון, דבתפלה וברכת המזון קטן אינו מצטרף למנין משום דבעינן שיעור דעשרה גברי מדין דבר שבקדושה. משא"כ בקריאת התורה קטן מצטרף לעשרה משום שחל על תורתו חלות שם חפצא של תורה, והמנין דעשרה בקרה"ת תלוי בעשרה שחל בלימוד תורתם חלות שם חפצא של תורה. דבקריאת התורה חל דין מסויים דחלות שם מנין תלוי בעשרה שחלה בקריאתם חפצא של תורה ואינה שיעור דעשרה גברי כבתפלה וברכהמ"ז. וקריאת התורה דקטן מהווה חפצא של תורה וכדמוכח מהא דקטן עולה למנין ז' ומוציא את הצבור¹, ומשו"ה קטן מצטרף למנין עשרה בקרה"ת. ולפי"ז נראה דלשיטת הר"י אף אשה היתה מצטרפת למנין עשרה לקריאת התורה מעיקרא דדינא אי לאו משום כבוד הציבור, דהרי אף אשה עולה למנין ז' ומברכת ברכת התורה דלימודה הויא בכלל חפצא של תורה². אמנם צ"ע מהו מקורו של הר"י לדין זה דבפשטות קרה"ת הוי דבר שבקדושה כתפלה בציבור (וכדמבואר במשנה ובגמ' מגילה כג ב) וקטן אינו מצטרף לעשרה בדבר שבקדושה, וצ"ע.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים דף ב. בענין שומע כעונה בקריאת שמע ותפלה אות א'. ² ועיין בחידושי מרן רי"ז הלוי הלכות ברכות ובספר עמק ברכה (ענין ברכה"ת) שהביאו בשם מרן הגר"ח זצ"ל דנשים מברכות ברכה"ת משום שהברכה חלה על חפצא של תורה, ואף בלימוד דנשים חל חפצא של תורה, ומשו"ה עולות למנין ז'. ועיין לעיל בשיעורים דף יא: ד"ה אמר ר' יהודה אמר שמואל. ברם יש להעיר דלכאורה אף לפי הר"י אשה וקטן לא יברכו "ברכו את ה' המבורך" דהוי דבר שבקדושה, וכן שאר הציבור היכא דאין עשרה גדולים לא יברכו "ברכו את ה' המבורך" משום דנשים וקטנים אינם בכלל עשרה לענין דבר שבקדושה.

גמ'. וז"ל תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין וכו' ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן עכ"ל. יש לעיין מאי שנא זימון משאר מילי דאזילנן בתר רוב, וכגון בתפלה דסגי ברוב בעלמא, (עיין מגילה דף כג: בתוס' ד"ה אין פורסין) ואילו בזימון בעינן רובא דמינכר. ונראה דדין רובא דמינכר חל בזימון משום דבעינן חלות שם קביעות דחבורה לזימון, ורק היכא דיש רוב הניכר של בני החבורה שאכלו דגן ביחד חלה קביעות דחבורה המחוייבת בזימון. משא"כ בתפלה חל חלות שם תפלת הציבור כשיש ציבור שמתפללין ביחד וחל חלות שם ציבור ע"י רוב של ששה שלא התפללו בצירוף לד' שהתפללו וכדפסק הרמב"ם (פ"ח מהל' תפלה ה"ד). ברם יש להעיר דהתינח לפי הראשונים דס"ל דדין זימון בעשרה תלוי בחלות שם קביעות דחבורה אזי יש לחלק בין תפלה בציבור לבין זימון בעשרה, ומשום דאין בתפלה דין קביעות, ומשו"ה חלה חפצא של תפלה בציבור כשיש רוב של שש בעלמא מתוך עשרה שלא התפללו, משא"כ בזימון בעינן רובא דמינכר בכדי לקבוע חלות שם קביעות דחבורה. אמנם צ"ע לשיטת ר"ת (תוס' ד"ה ולית) דס"ל דמצרפין קטן לזימון בעשרה אבל לא לזימון דשלשה, ומשמע איפוא דחל דין קביעות רק בזימון דשלשה, ולכן אין מזמנים על קטן שאינו בר קביעות משא"כ זימון דעשרה לא בעי קביעות, ולכן מצרטפין קטן לזימון עשרה. וכן מבואר מדברי הראב"ד (בספר תמים דעים סי' א') וז"ל הגאון אמר בעינן פורח ויודע למי מברכין, ועל כולם אני אומר דלא אמרו חכמים אלא לעשרה וכו', ודוקא לעשרה דמקילין בהו באכילת ירק ובכוס של יין אבל לשלשה בעינן הביא שתי שערות. וכל הנוטה מזה הרי אני מביא עליו משנתנו דתנן בהדיא נשים ועבדים וקטנים אין מזמנים עליהם, והלא עבדים והנשים יודעים למי מברכין יותר מן הקטן ולא עוד אלא שהם חייבים בברכהמ"ז דבר תורה כסוגיא דשמעתא ואעפ"כ אין מזמנים עליהם לפי שאינן בני קביעות, וכ"ש קטן אע"פ שיודע למי מברכין עכ"ל. אלא דלפי זה צ"ע אמאי ס"ל להתוס' דחל דין רובא דמינכר בזימון דעשרה, והא ס"ל דליכא דין קביעות חבורה בזימון של עשרה דהרי אף קטן מצטרף לעשרה, וא"כ מדוע אינו מועיל בזימון דעשרה רוב גרידא כבתפלה, וצ"ע.

ועוד יש לעיין במחלוקת שבין תוס' והרי"ף האם מועיל רובא דמינכר בזימון דשלשה או לא. דשיטת הרי"ף (דף לה: בדפי הרי"ף) היא דדין רובא דמינכר חל רק בזימון בעשרה ואילו בזימון דשלשה אין מזמנין אלא כשכולם אכלו דגן, דליכא דין רוב כלל בזימון דשלשה שאכלו. מאידך תוס' (ד"ה תשעה) נקטו דחל דין רובא דמינכר אף בזימון בג'. ופלוגתתם מחוסרת ביאור.

ויתכן דהרי"ף סובר שדין רוב חל בזימון בעשרה ולא בג' משום דס"ל שאי אפשר לקבוע עצם החפצא דחבורה המחוייבת בברכהמ"ז בזימון ע"י רוב, דחלות שם חבורה דג' שאכלו חל רק אם השלשה כולם אכלו דגן. דבשנים שאכלו דגן וא' אכל ירק ליכא חפצא דשלשה שאכלו - וליכא חפצא דחבורה המחוייבת בזימון. משא"כ בזימון בעשרה י"ל דאין המספר של עשרה דין בחלות שם חבורה המחוייבת לזמן ביחד דהרי חל חלות שם חבורה בשלשה שאכלו ביחד, ועשרה שאכלו ביחד אינו אלא דין בעלמא לחייבם לברך בשם, ולזה מועיל דין רובו ככולו¹.

footnotes: ¹ חילוק זה מבואר היטב עפי"מ שאמר רבינו זצ"ל בשיעורים לעיל (ד"ה תוס' ולית הלכתא) דכשיש דין שיעור ומנין מסוים לא חל דין רובו ככולו. ובכן י"ל דהמנין דשלשה שאכלו דגן חל מדין שיעור ומנין מסוים, דרק בשלשה שאכלו דגן ביחד חל חפצא דחבורה המחוייבת בזימון. משא"כ דין עשרה דאינו חל כשיעור ומנין מסוים אלא הוי דין בעלמא לחייבם לברך בשם, ותלוי בחלות שם עשרה שמברכין ביחד ומשו"ה חל בעשרה דין רובו ככולו.

מאידך תוס' סוברים שדין רוב נאמר אף היכא דבעינן חלות קביעות של עצם החפצא דחבורה המחוייבת בזימון, ואין חילוק בין זימון דעשרה לבין זימון בג' דלתרווייהו בעינן קביעות חבורה, והתוס' סוברים דבשניהם חל דין רובא דמינכר משום דמועיל רוב לקביעות חלות שם חבורה¹.

footnotes: ¹ ועפי"מ שנתבאר בהערה הקודמת יתכן דתוס' סוברים דדין שלשה שאכלו אינו חפצא דשיעור מסוים אלא דין בעלמא במחייב דזימון, דחל חיוב זימון בחלות שם חבורה דשלשה שאכלו, וע"ז שפיר חל דין רובו ככולו לחייב החבורה דשלשה שאכלו, ומשו"ה ס"ל דבשנים שאכלו דגן וא' אכל ירק דמצטרפין לזימון.

גמ'. וז"ל ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי, ומדקטל להו לרבנן לא הוה איניש לברוכי להו וכו', אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה וכו' יהבו ליה כסא לברוכי אמר היכי אבריך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו וכו' א"ר חייא בר אבא אר"י לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן עכ"ל. הראשונים הקשו איך היה מועיל אכילת כזית דגן כדי להוציא את ינאי והרי אכילת כזית אינה מחייבת בברכת המזון אלא מדרבנן, דמן התורה אינו מחוייב אלא אם כן אכל כדי שביעה. והמחויב בברכת המזון מדרבנן אינו יכול להוציא את מי שמחויב מדאורייתא, דלגבי החיוב דאורייתא הו"ל פטור הבא להוציא את החייב.

ועיין ברש"י (ד"ה עד) וז"ל ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק אע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא וכו' מיהו כיון דמיחייב מדרבנן מחויב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים ידי חובתם וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי ההוא אפילו מדרבנן לא מיחייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה עכ"ל. ומבואר דרש"י סובר שהמחויב בברכת המזון מדרבנן יכול להוציא את המחויב מה"ת משום דקרינן ביה מחויב בדבר.

ובדומה לזה פירש הבעל המאור (דף יב. בדפי הרי"ף), וז"ל וגברא דמחוייב מדאורייתא בברכת המזון, אע"ג דלא אכל אלא שיעורא דרבנן מפיק למאן דאכל שיעורא דאורייתא, כשמעון בן שטח דיהיב ליה כסא דחמרא ובריך לינאי וחביריו, ואע"ג דלית הלכתא הכי דקי"ל להוציא אחרים ידי חובתם עד שיאכל כזית דגן, מ"מ כזית שיעורא דרבנן הוא, וכיון דאכלה מאן דמחוייב מדאורייתא כאילו אכל שיעורא דאורייתא דהוא אכילה שיש בו שביעה בלא דקדוק וצמצום עכ"ל. ושיטתם צ"ע דאי פטורים הם מדאורייתא איך מוציאים את המחוייב מדאורייתא והרי קיימא לן דכל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את חבירו ידי חובתו (וכן הקשו בתוס' ד"ה עד, והרמב"ן במחלמות ה' שם).

ועוד צ"ע ממה דהקשה הגרע"א זצ"ל (בגליון הש"ס שם) על רש"י מהא דנשים המחויבות בברכת המזון מדרבנן וא"כ מדוע אינן מוציאות את בעליהן אלא רק כשאכלו בעליהן כזית (כמבואר בגמ' דף כ:), דלפי דברי רש"י מי שמחויב מדרבנן מוציא את המחויב בברכת המזון מן התורה, ולפי זה אפילו אם אכלו בעליהן כדי שביעה תוציאום בברכת המזון.

ועוד יש להקשות לשיטת רש"י שסובר שקטן אינו מוציא את מי שאכל כדי שביעה שחייב לברך מן התורה משום שקטן אינו מחויב בדבר מיקרי משום שאביו חייב לחנכו ואין הקטן עצמו מחויב, וקשה אמאי יכול הקטן להוציא גדול שאכל כזית (כדמובאר בגמ' בדף כ:) והרי אין הקטן מחוייב בדבר.

ואשר נראה לומר בישוב שיטת רש"י דכבר נתבאר כמה פעמים בשיעורים שהדין דאחד מברך לכולן אינו מדין שומע כעונה אלא דחל חלות שם ברכת המזון בחבורה, והברכה מתייחסת לכל בני החבורה. וראייה ליסוד זה מדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' ברכות הל' ב' - ג') שכתב וז"ל שלשה שאכלו פת כאחד חייבים לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון וכו' ואח"כ אומר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו עד שגומר ארבע ברכות והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה עכ"ל. וצ"ב אמאי מצריך הרמב"ם שיענו אמן דוקא אחרי כל ברכה, והרי קיי"ל שומע כעונה וכדפסק הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הי"א) וז"ל כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה ומתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן עכ"ל. וכן יש להעיר בדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' ברכות הט"ו) וז"ל ואם היה אחד מהם יודע והשני אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו עכ"ל, ומדויק בלשון הרמב"ם דאינו יוצא אא"כ ענה אמן, וצ"ע דהרי קיי"ל שומע כעונה. ונראה דהרמב"ם סובר דאין יוצאים ידי חובת ברכת המזון מדין שומע כעונה, וכמבואר בירושלמי ברכות (פ"ג ה"ג) "תני כל מצוות אדם מוציא את הרבים ידי חובתם חוץ מברכת המזון וכו' שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת וכו' מי שאכל הוא יברך". אמנם לשיטת הרמב"ם אע"פ שאין אדם מוציא את חברו בברכת המזון מדין שומע כעונה חבירו יוצא ע"י חלות דין ברכת המזון בזימון דהוי חלות ברכה של החבורה ביחד, וע"כ צריך לענות אמן כדי להצטרף לחלות שם ברכת המזון בזימון. ולשיטת הרמב"ם ההלכה של סופר מברך ובור יוצא אינה חלה מדין שומע כעונה אלא דחל חלות דין ברכהמ"ז בזימון, וע"כ צריך הבור לענות אמן אחר כל ברכה וברכה. ודומה לשיטת הרמב"ם בנוגע לתפלת הציבור, דאע"פ דאיתא בירושלמי (פ"ג ה"ג) שאין אדם מוציא את חברו בתפלה מ"מ פסק הרמב"ם (פ"ח מהל' תפלה ה"ט) "שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתם כיצד בשעה שהוא מתפלל והן שומעים ועונים אמן אחר כל ברכה הרי הם כמתפללים", ולהלן פסק (פ"ט ה"ג), "ושליח צבור מתחיל ומתפלל בקול רם מתחיל הברכות להוציא מי שלא התפלל והכל שומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה", ומבואר דש"ץ מוציא את הציבור ידי חובת תפלה, אמנם צריכים הצבור לענות אמן אחר כל ברכה וברכה, וצ"ע אמאי אינם יוצאים ע"י שומע כעונה. ומוכח דחל חלות שם תפלת הצבור שהיא תפלה מיוחדת של כל הצבור. ומצטרפים לתפלת הציבור רק בעניית אמן לתפלת הש"ץ.

ולפי זה נראה ליישב את שיטת רש"י ובעל המאור שסוברים דגדול שאכל כזית מוציא את המחוייב בברכת המזון מן התורה, ואע"פ דבכל המצוות גברא המחוייב מדרבנן אינו מוציא את המחוייב מן התורה דהוי כאינו מחוייב בדבר, י"ל דהיינו כשמוציאו מדין שומע כעונה, דלהוציא אחר מדין שומע כעונה בעינן שיהא הגברא בר חיובא ואם לא הוי בר אותו חיוב אינו יכול להוציאו. וראייה לזה מהא דקיימא לן (ר"ה כט ב) דחצי עבד חצי בן חורין אינו מוציא אחר ידי חובתו, ונראה דיש למעשה מצוה של חצי עבד חצי בן חורין חלות שם מעשה מצוה מצד הבן חורין שבו, ואעפ"כ אינו מוציא בן חורין ידי חובתו משום דלית ליה אותה חובת גברא. וחזינן שאינו מוציא אחר מדין שומע כעונה אלא אם כן הוי גברא בר אותו חיובא. אמנם נראה דשאני ברכת המזון דג' שאכלו דאינו חל מדין שומע כעונה אלא דחל חלות שם ברכת המזון בזימון ע"י החבורה ביחד, ואם חל חפצא של ברכהמ"ז דאורייתא הריהי מתייחסת לשאר בני החבורה, והם יוצאים מדין ברכת המזון בחבורה. ולפיכך סובר רש"י דבגדול שאכל כזית אע"פ שחיובו לברך הוא רק מדרבנן מ"מ ברכתו הויא חפצא של ברכת המזון דאורייתא, שאף על פי שאין חיוב לברך ברכהמ"ז בכזית מכל מקום חל חלות שם חפצא דברכת המזון דאורייתא גם בכזית, ומועילה לכל בני החבורה מדין ברכהמ"ז בזימון להוציא כולם ידי חובתן. משא"כ בקטן מכיון שאינו מחוייב בעצמו בברכת המזון ומוטל על אביו לחנכו, ברכת המזון דידיה אינה חפצא של ברכת המזון דאורייתא, ואינו מוציא את המחוייב בברכת המזון דאורייתא אף מדין זימון. ולפ"ז נמי מיושבת קושיית הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס דיש לתרץ דאע"פ שנשים חייבות בברכת המזון מדרבנן מ"מ אינן מוציאות אנשים שאכלו כדי שביעה שחייבים לברך מן התורה, משום דליכא לנשים חפצא של ברכת המזון מן התורה מכיון שאינן בכלל ברית ותורה, וע"כ נשים אינן מוציאות אנשים אף מדין ברכהמ"ז בזימון. אמנם באופן שהגדול אכל כזית אע"פ שחיובו חל רק מדרבנן מכל מקום ברכתו הויא חפצא של ברכת המזון דאורייתא ויכול להוציא חברו מדין ברכות הזימון. ולפי זה יש ליישב נמי מה שהקשינו איך קטן מוציא גדול שאכל כזית הרי לשיטת רש"י הקטן עצמו אינו מחוייב משום דאביו חייב לחנכו, וי"ל דהא דאמרינן דהקטן מופקע מחפצא דברכת המזון היינו רק מדאורייתא, אמנם אית ליה לקטן חפצא של ברכת המזון מדרבנן, דאי אין לקטן חלות שם מעשה מצוה כלל, ואפילו מדרבנן ברכהמ"ז דידיה אינה חפצא של ברכת המזון, לא מסתבר שיקיים אביו מצות חינוך בזה שמחנכו לברך, שדין חינוך הוא לחנך את הקטן במעשי מצוות ולא בעשיית מעשה בעלמא¹. ומהא שאביו חייב לחנכו בברכת המזון מוכח שיש לקטן חלות שם מעשה מצוה מדרבנן, וברכתו הויא חפצא של ברכת המזון מדרבנן, ולכן יכול להוציא גדול המחויב בברכת המזון מדרבנן, מדין קיום ברכהמ"ז דהחבורה בזימון מדרבנן.

footnotes: ¹ כך קבע הגר"ח זצ"ל, והביא ראייה מהמשנה והגמרא בסוכה (דף מב.) שמחנכין קטן רק כשראוי לעשות את כל המצוה ולא חצי מצוה, ואם היה חינוך חל במעשה בעלמא למה צריך שיהא הקטן ראוי לעשות כל המצוה. אלא מכאן דחיוב חינוך מדרבנן היינו דחל במעשה קטן חלות שם מעשה מצוה מדרבנן. ועיין לעיל בשיעורים דף דף ט"ו. תוס' ד"ה ורבי יהודה.