גמ'. וז"ל והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים עכ"ל.

א. והנה מבואר בגמ' שנטילת ידים לאכילת פת באה משום מצות קדושה. ויש להעיר דבמס' חולין (דף קו.) איתא "נטילת ידים לחולין משום סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים". ובתוס' שם (ד"ה מצוה) כתבו "וי"ל דתיקנו משום נקיות", ומשמע דיסוד מצות נט"י הוי משום נקיות. ועיין בטור (סימן קס"ה) שהביא מחלוקת בראשונים האם מי שיצא מבית הכסא צריך ליטול ידיו ב' פעמים (לבית הכסא ולסעודה), או דנטילה אחת עולה לכאן ולכאן. ובביאור המחלוקת נראה דנט"י ביוצא מבית הכסא באה משום נגיעה במקומות המטונפים והויא מצות נטילת ידים משום נקיות. ואי נימא דנט"י לסעודה היא נמי משום נקיות אזי י"ל שנטילה אחת כשיוצא מבית הכסא עולה לכאן ולכאן. משא"כ אם נט"י לסעודה באה משום קדושה וכדמשמע מסוגיין י"ל שמאחר שנט"י ביוצא מבית הכסא יש בה רק משום נקיות ולא משום קדושה, משו"ה אינה מועילה לנט"י לסעודה, וצריך ליטול ידיו פעם שנית לשום קדושה.

והנה יש להסתפק במי שאכל פת בלי נט"י האם עבר על איסור מדרבנן באכילתו או"ד דלא עבר על איסור אלא רק ביטל קיום מצוה עשה מדרבנן ליטול ידיו קודם אכילת הפת. והנה הגרע"א זצ"ל (יו"ד סימן שמ"א) נקט שאונן חייב בנט"י לפת, ומשמע דס"ל דנט"י אינה רק קיום מצוה מדרבנן, דא"כ אונן היה פטור מנט"י מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא דחל איסור לאכול פת בלי נט"י, וע"כ אף אונן חייב בנט"י שהרי אונן חייב באיסורים. ועוד נראה להוכיח דיש חלות איסור לאכול בלי נט"י ממש"כ הרמב"ם (פ"ו מהל' ברכות הי"ט) "אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו". ומסתבר דהאיסור לסייע חבירו חל רק באיסורים ולא בביטול קיום מצות עשה.

ונראה דיש ב' דינים בנטילת ידים: א) איסור אכילה בלי נט"י, ב) קיום מצוה דנט"י. וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ו מהל' ברכות ה"ב) וז"ל כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה אשקב"ו על נט"י שזו מצות חכמים שנצטונו מן התורה לשמוע מהן שנא' על פי התורה אשר יורוך עכ"ל. ומבואר שמברכין ברכת המצוה בנט"י משום דהוי קיום מצוה. והיכא דאין לו מים ליטול ידיו קיי"ל דלט ידיו במפה ואוכל (כדפסק הרמב"ם פ"ו מהל' ברכות הי"ח), ופשיטא דלט ידיו במפה מועיל רק לגבי האיסור לאכול בלא נט"י, אבל אינו מקיים בזה מצות נט"י כלל. ומשו"ה אינו מברך לפני שלט ידיו במפה, דהברכה חלה רק על קיום מצות נט"י בלבד. וחזינן דיש נמי איסור לאכול פת בלי נט"י.

ברם הרמב"ן (בספר המצוות שורש א') כתב וז"ל וכן נט"י אין מצותה בחיוב כלל ולא הטילו חכמים על האדם שיטול ידיו כלל לאכול, והנוטל ידיו עשרה פעמים ביום ואוכל אין לזה מצוה יותר מזה, אבל אלו היתר האיסור הן, דומה למצות השחיטה שתקנו בה נמי וצונו על השחיטה וכו' ואלו וכיוצא בזה לאו הבא מכלל עשה הן ועיקרן הוא הלאו הנאמר בהן עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ן דס"ל שנט"י אינה מהווה קיום מצוה וחלה רק מדין איסור בלבד. והרמב"ן סובר דאע"פ שאין בה קיום מצוה מברכין עליה, דהברכה היא על חלות ההיתר וכברכת השחיטה¹.

footnotes: ¹ ונראה אליבא דהרמב"ן דאינו מברך בלט ידיו במפה משום דלא חל כלל חלות היתר, אלא דאינו עובר על האיסור מדלא נגע בפת שאכל, ומברכים ברכת ענט"י רק על חלות ההיתר לאכול פת בדומה לברכת השחיטה דחלה על חלות ההיתר.

ב. עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' ברכות ה"ב) וז"ל ומים אחרונים אין מברכין עליהן שאינם אלא מפני הסכנה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד (שם) "אני שמעתי בשימושי הגאונים הקדמונים שכתבו על מים האחרונים ברכה על רחיצת ידים וחיי ראשי דברים נכונים הם שהרי חכמים דרשו את שתיהן מפסוק אחד והתקדשתם והייתם קדושים וכן אמרו ידים שמזוהמות פסולות לברכה ובאמת ובברור אם אכל דבר שיש בו זוהמא צריך לברך על רחיצתן, ואם אכל דברים יבשים אין טעונות ברכה שאינה אלא משום רפואה וכו'" עכ"ל. ומבואר דלשיטת הרמב"ם מים אחרונים הם באים רק משום סכנה בלבד ולכן אין מברכין עליהן. ואילו הראב"ד סובר דיש ב' דינים במים אחרונים: א) תקנת מים אחרונים משום סכנה, ועל נטילת ידים דמשום סכנה לא מברכין, ב) קיום מצות רחיצת ידים משום קדושה ועליה מברכין על רחיצת ידים. ונראה דלשיטת הראב"ד היכא שאכל דבר שיש בו זוהמא חייב במים אחרונים משום קיום מצות והייתם קדושים, ובהאי גוונא שפיר מברך על רחיצת ידים. ומאידך היכא שאכל דבר יבש שאינו רוחץ מחמת מצות והייתם קדושים, אלא דרוחץ רק משום סכנה בלבד אינו מברך (וכן פירש הלח"מ שם). וי"ל עוד נפ"מ לשיטת הראב"ד דהיכא שרוחץ מים אחרונים משום מצוה חייב לרחוץ מכלי וברביעית כדין מים ראשונים, ואילו כשרוחץ רק משום סכנה בלבד אינו צריך כלי וסגי ברחיצת ידיו במים בעלמא בלי כלי.