(חידושי אגדה)

גמ'. וז"ל אל תבוז כי זקנה אמך עכ"ל. פירש רש"י (ד"ה ת"ש אל תבוז וכו') "אל תבוז את בועז לאמר מדעתו עשה אלא למוד מזקני ישראל כי יש לו על מי שיסמוך שנאמר עת לעשות לה'".

והנה ישנם ב' גדרים בדין מנהג ישראל תורה. א) מנהג שנקבע ע"י הוראה ופסק בית דין, ומקורו מיוסד בקרא ד"ועשית ככל אשר יורוך", וכדמבואר בדברי הרמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"ב) וז"ל הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזרות והמנהגות שיורו בהן לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם עכ"ל, וכגון חיבוט ערבה בהושענא רבא, הלל בר"ח, ויו"ט שני. ב) מנהג שהנהיגו כלל ישראל בעצמם ומקורו בקרא ד"שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך", וחל בו דין מסורה של כלל ישראל.

ונראה דגדר דיני מנהג מיוסדים בשני דיני מסורה: א) דין מסורה של לימוד תורה ומשא ומתן ועמידה למנין בבי"ד שמקורה בפרשת זקן ממרא, ב) מסורה של הנהגת כנסת ישראל בקיום המצוות שמיוסד בפסוק "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". ובפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" דמוסר אביך היינו ההלכות והדינים הנמסרים במסורת התורה. ואילו תורת אמך היינו המנהגים דכנסת ישראל הנמסרים מדור לדור ע"י כלל ישראל עצמם, דמנהג ישראל תורה. ולמשל ידוע שמרן הבית הלוי זצ"ל טען להגאון האדמו"ר מראדזי"ן (בעל התכלת) שאי אפשר לזהות את התכלת עפ"י ראיות וסברות, דלגבי חפצא של מצוה בעינן המסורה של כלל ישראל שכך נהגו, ואם נפסק המסורה אי אפשר להחזירה מבלי קבלה ומסורת של כלל ישראל¹. ונראה דבשני סוגי המנהגים אמרינן "אל תבוז כי זקנה אמך", דמנהג ישראל תורה, ואף במנהג של הנהגה ומסורה של כנסת ישראל אמרינן "אל תבוז כי זקנה אמך" וכמש"כ רש"י במשנה (דף נד. ד"ה ואומר אל תבוז) וז"ל למוד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם עכ"ל, ואפילו אם זה מנהג שקשה להבינו.

footnotes: ¹ וע"ע בשיעורים לזכר אבא מרי בענין שתי דיני מסורה.

(חידושי אגדה)

גמ'. וז"ל ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך אמר רבא האי קרא מרישיה לסיפיה מדריש מסיפיה לרישיה מדריש, מרישא לסיפיה מדריש עת לעשות לה' מאי טעם משום הפרו תורתך, מסיפיה לרישיה מדריש הפרו תורתך מאי טעמא משום עת לעשות לה' עכ"ל. ופירש רש"י (ד"ה מרישיה לסיפיה עת לעשות לה' משום הפרו) "עתים הם לה' לעשות משפט פורעניות בעוברי רצונו משום דהפרו תורתך". ונראה דר"ל שלפעמים הקב"ה מאריך אף מלהעניש את הרשעים וממתין עד שתתמלא סאתם בכדי להענישם. וכשנתמלא סאתם באה עת הפורענות וה' מענישם.

ועיין בפירוש המשניות לרמב"ם (סוף פירקין) וז"ל אבל מי שיעזוב הפסוק על סידורו ויפרשהו ויאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך יאמר כי כשיבוא העת ליפרע מהם ולהנקם יזדמנו סבות לבני אדם להפר התורה כדי שיבוא עליהם העונש במשפט עכ"ל. והיינו דבשעה שרוצה הקב"ה להעניש לרשעים יסבב שיחטאו עוד בכדי שיענשו. וצ"ב דאם ראויים ליענש מחמת חטאם הראשון מדוע צריך להכשילם עוד בכדי להענישם. ונראה דמבואר בדברי הרמב"ם יסוד דלפעמים אדם עושה עבירה וראוי ליענש על זה מיד אבל מכיון שיש לו איזו זכות אינו נענש מיד עד שתתבטל זכותו, ומשום הכי מסבב הקב"ה סבות שיפרו התורה ותתבטל זכותם בכדי שיענשו.

ועיין ברש"י (ד"ה מסיפיה לרישיה) "הפרו תורתך עושי רצונו כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקדוש ברוך הוא". ונראה לבאר את הענין על פי דברי הרמב"ם (פ"ב מהל' ממרים ה"ד) וז"ל ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אע"פ שהוא קטן מן הראשונים וכו' כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא. וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה. כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם עכ"ל. ונראה שזהו יסוד הענין של עת לעשות לה' הפרו תורתך, דלפעמים צריך להפר התורה כדי לעשות סייג וגדר בכדי שתתקיים התורה כולה וכמו אליהו בהר הכרמל. והיינו המשל של הרמב"ם שהרופא חותך אבר אחד בכדי שיחיה החולה ויקיים את כל גופו.

(חידושי אגדה)

גמ'. וז"ל תניא הלל הזקן אומר בשעת המכניסין פזר בשעת המפזרים כנס ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר שנאמר יש מפזר ונוסף עוד ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך עכ"ל. עיין ברש"י (ד"ה בשעת המכניסים) שפירש וז"ל שאין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים פזר אתה לשנות לתלמידים עכ"ל. וצריך ביאור מדוע אין חכמי הדור ההוא מלמדים תורה לתלמידים. ונראה לבאר דפליגי בית שמאי ובית הלל בלימוד תורה לתלמידים, דב"ש סוברים אין מלמדים אלא לתלמיד הגון צנוע וירא שמים וכשר, וב"ה אומרים מלמדים לכל אדם (עיין בפירוש רבינו יונה למס' אבות פ"א מ"א). ולפי"ז נראה שבסוגיין דוקא הלל הוא שאמר שבשעת המכניסים פזר, דהיינו שבשעה שחכמי הדור נוהגים כב"ש ואין מרביצים תורה לתלמידים משום שסוברים שאין מלמדים אלא לתלמיד הגון, פזר אתה לשנות לתלמידים כלומר תלמד תורה לכל אדם.

ועיין בדברי רבינו יונה (שם) "ובית הלל אומר מלמדים לכל אדם, מאה שיצאו עשרה טובים, עשרה בשביל שימצאו שנים, שנים לפי שאינכם יודעים איזה יכשר הזה או זה וכו' וכההוא מעשה של הלל (ירושלמי סנהדרין פ"ה ה"ו) שכנס לכל תלמידיו אמר להם תלמידי ישנן כלם, א"ל הן, א"ל אחד מתלמידיו כלם באו חוץ מקטן שבהם, אמר להם יבוא אותו קטן שעתיד הדור להתנהג על ידו, והביאוהו לר' יוחנן בן זכאי, הנה כי אין הקטנים נדחים מפני הגדולים כי הגדיים יעשו תיישים".

ועיין בגמרא לעיל (דף כח.) דביום שהושיבו ראב"ע סלקוהו לשומר הפתח ואיתוספו ספסלי בית המדרש וחלש דעתו של ר"ג ואמר דלמא ח"ו מנעתיו תורה מישראל שהיה ר' גמליאל מכריז שכל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, ואף שהראו לרבן גמליאל חצבי חיורי דמליין קטמא דהיינו שלא היו תלמידים ראויים, היינו רק ליתובי דעתיה, דבאמת קיי"ל כשיטת ראב"ע ובית הלל דמלמדין תורה לכל אדם, והיינו דאמרינן במשנה באבות (פ"א מ"א) והעמידו תלמידים הרבה.

ועוד נראה להציע פירוש המאמר "בשעת המכניסים פזר", דבשעה שאין ת"ח מלמדים תורה לתלמידים משום דחושבים שזה ביטול זמן לגבי עצמם, פזר, כלומר שצריך אתה ללמד לאחרים. ומבואר בגמרא יסוד דלפעמים ללמד תורה לאחרים הוי ביטול תורה למלמד, וכגון באופן שמלמד דברים פשוטים ומאבד זמן שהיה הוא עצמו יכול ללמוד ביתר שאת לעצמו. ואעפ"כ אמרינן לו שילמד תורה לאחרים. ודבר זה נלמד ממשה רבינו שקיבל את התורה מפי הגבורא ואעפ"כ היה רבן של ישראל ולימד כלל ישראל תורה (עי' בגמ' עירובין נד ב) ואף שהוצרך לירד ממדרגתו, וזהו כוונת הכתוב "וירד משה מן ההר אל העם". 7 (חידושי אגדה)

גמ'. וז"ל דרש בר קפרא זלת קבוץ קנה מינה באתר דלית גבר תמן הוי גבר עכ"ל. ונראה לבאר דהך מימרא דבר קפרא הוי המשך לגמ' דלעיל דאמרינן "ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס", דר"ל שבדור שאין התלמידים מחשיבים התורה כנס ואל תלמדם שלא יהא בזיון התורה, וכדפירש רש"י וז"ל ואל תטיל דברי תורה לבזיון עכ"ל, ובר קפרא חלק ע"ז ואמר "זלת קבוץ קנה מיניה באתר דלית גבר תמן הוי גבר", כלומר דאם יש דור שהתורה היא זול בעיניהם דהיינו באתר דלית גבר - תמן הוי גבר - אז חלה אחריות יותר גדולה על היחיד ללמד תורה לאחרים, שהתורה נמסרה לכלל ישראל וחל על כל יחיד ויחיד האחריות של לימוד התורה לכלל ישראל. והיכא דיש רבים העוסקים בתורה והתורה חביבה על הדור אזי יחיד יכול לומר שימצאו אחרים ללמד ולהרביץ תורה, אבל כשאין התורה חביבה על הדור ורק יחידים עוסקים בתורה אזי מוטלת עליהם כל האחריות של לימוד התורה והרבצת התורה לכלל ישראל. ודמי להלואה שיש לה ב' ערבין דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה ובפשטות ישלמו כל אחד כפי חלקו ואם אין אחד רוצה לשלם אזי גובין הכל מהערב השני דהוא אחראי על כל ההלואה, וה"נ כל יחיד ויחיד אחראי בעד לימוד התורה של כלל ישראל.

ועיין במהרש"א שהקשה דמאי אשמעינן בר קפרא, והרי זוהי משנה מפורשת באבות (פ"ב מ"ה) "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". ונראה דהמשנה מיירי לענין לימוד לעצמו, וכדפירש הרמב"ם (שם בפיה"מ) וז"ל השתדל - הרגל נפשך ומשוך אותה לקנות המעלות. ואחר שאין שם אנשים חכמים שילמדוך - הוה אתה מלמד את עצמך עכ"ל. ומדברי ר' יונה שם נמי משמע דהמשנה איירי לענין האדם עצמו, וז"ל במקום שאין אנשים לעוררך במצות וליסרך תשתדל להיות איש ויסר את עצמך שלא לעשות כי אם הישר בעיני ה' עכ"ל, ומבואר דהמשנה מיירי לענין עבודת האדם כלפי עצמו. משא"כ המימרא דבר קפרא דמיירי לענין חובת האחריות עבור כלל ישראל, דכשאין אחרים חל חיוב אחריות על היחיד עבור הכלל כולו. אמנם עיין ברש"י שם שפירש "השתדל ותעסוק בצרכי ציבור, אבל במקום שיש איש אתה תעסוק בתורתך", ומשמע דהמשנה מיירי לענין חובת אחריות לציבור, וצ"ע מהו א"כ חידושו של בר קפרא. וי"ל דקמ"ל בר קפרא דיש חיוב אחריות מסוימת להרבצת תורה, ואילו המשנה באבות מיירי לענין לעסוק בצרכי ציבור¹.

footnotes: ¹ ועיין במהרש"א דף סג. ד"ה תמן הוי גבר.

(חידושי אגדה)

גמ'. וז"ל דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' דעות הל' ב' - ג') וז"ל צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודיבורו הכל לעומת זה הדבר וכו' אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה' וכו' נמצא המהלך בדרך זו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא דרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה' וכו' ועל ענין זה ציוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דמהך קרא נלמד דאין גדר של דבר הרשות בחיי יהודי, דכל מעשי האדם צריכים להיות מכוונים לעבודת השי"ת. וי"ל דזהו ביאור הגמ' דידן דבכל דרכיך דעהו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה.

(חידושי אגדה)

גמ'. וז"ל תניא רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין עכ"ל. ונראה לבאר דיין הוי מן המותרות ואינו צורך דאדם כלחם ומים, ומבואר בגמ' שהרדיפה אחר המותרת מביאה לידי חטא, ולכן אמרו שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין - כלומר שיזיר את עצמו מן הרדיפה אחר המותרות.

והנה כתוב בקרא (שמות טז, ז - ח) "ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונותיכם על ה' ונחנו מה כי תלינו עלינו. ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע בשמע ה' את תלנתיכם אשר אתם מלינים עליו ונחנו מה לא עלינו תלונתיכם כי על ה'". ועיין ברש"י שם שפירש "אלא כך אמר להם ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאוותכם ובשר יתן אך לא בפנים מאירות יתנה לכם כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך בירדתו לבקר תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חבה בבקר שיש שהות להכינו וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח מקופסא". ומבואר דהבקשה ללחם היתה שאלה הגונה, שלחם הוא מן ההכרחיות, משא"כ הבקשה לבשר היתה בלתי מהוגנת, ולכן ניתן הבשר בשעת טורח שלא כהוגן (עיין ברש"י עה"ת שמות טז, ח). ולכן כתוב (במדבר יא, ד) "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו' ויאמרו מי יאכלנו בשר וגו'", דהבקשה לבשר נבעה מתאוה, ומשו"ה בשר חולין נקרא בשר תאוה.

והנה מקריבים בכל יום שני תמידים, תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים. ויש להבין מדוע תמיד של שחר נקרא בשם תמיד, ואילו התמיד של בין הערביים נקרא מנחה, דהרי הקריבו מנחה גם עם התמיד של שחר. ונראה דהשם מנחה הוא משום דכתיב באליהו "ויהי בעלות המנחה" (מלכים א' יח, לו) והיה אז בשעת הקרבת התמיד של בין הערביים. וכתיב (תהלים קמ"א, ב') "תכון תפלתי קטרת משאת כפי מנחת ערב" (ועיין בתוס' בפסחים קז א ד"ה סמוך למנחה). ומבואר דהתמיד של בין הערביים נקרא בשם מנחה וכנגדה אנו מתפללים תפלת מנחה. וצ"ב מדוע נקרא תמיד של בין הערביים בשם מנחה והרי תמיד של בין הערביים הוא ג"כ קרבן עולה כתמיד של שחר דלא נקרא מנחה.

ונראה לבאר דעולה הוא דורון, ושני התמידים מהווים דורון והודאה להקב"ה, אך חלוקים הם מהדדי בזה, דתמיד של שחר מהווה דורון והודאה על צרכי החיים ההכרחיים כגון לחם לאכול ובגד ללבוש וכו', וכנגדה אנו מתפללים תפלת שחרית שכוללת ברכות השחר שהן הודאה על צרכי החיים. ואילו התמיד של בין הערביים מהווה דורון והודאה על המותרות, וע"כ קרוי בשם מנחה, שהקרבן מנחה הוא מיין שמן וסולת שהן מותרות, וקרבן תמיד של בין הערביים דורון הוא שכלל ישראל מביא כל יום להודות לה' יתב' על המותרות. ובגמ' (דף י:) איתא דאסור לאכול קודם שמתפלל שחרית משום "לא תאכלו על הדם - לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם", ואילו במנחה אמרינן "לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה". אך אין באכילה קודם מנחה איסור "לא תאכלו על הדם". וי"ל שהטעם בזה הוא דשחרית היא תפלה על החיים עצמם ועל הצרכים ההכרחיים של האדם דהיינו "על דמכם", וע"כ אסור לאכול לפני שנותן הודאה לה' יתב' על עצם החיים וההכרחים, משא"כ מנחה שהיא תפלה כנגד המותרות. ומשום כך אמרינן דלעולם יזהר אדם בתפלת המנחה, דאדם ליזהר ביותר ליתן הודאה על המותרות שנותן לו השי"ת.

ונראה לומר דלכן המתין אליהו עד שעת המנחה שהיא שעת תפלה על המותרות, וטען "ואתה הסבות את לבם אחרנית" (מלכים א' י"ח, ל"ז) דהיינו שטען שהמותרות שנתת לישראל גרמו להם לחטוא. ועיין בגמ' (לב.) "ואמר ר' אלעזר משה הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר ויתפלל משה אל ה' אל תקרי אל ה' אלא על ה' וכו', דבי ר' ינאי אמרי מהכא ודי זהב, מאי ודי זהב אמרי דבי ר' ינאי כך אמר משה לפני ה' ריבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שיאמרו די הוא גרם שיעשו את העגל, אמרי דבי ר' ינאי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר". ומבואר כנ"ל דמשה רבינו טען שהמותרות שקיבלו כלל ישראל - הכסף והזהב - הביאם לידי חטא. והיינו דאמרינן בסוגיין דהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהרדיפה אחר המותרות מביאה לידי חטא, וכדאמרינן דאין ארי נוהם (פ' היצר הרע), מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר.

ובדרך דרוש יש להוסיף דהרואה סוטה בקלקולה היינו שאם רואה חורבן הבית והמשפחה - יזיר עצמו מן היין - מן הרדיפה אחרי המותרות, שזה מביא לידי חורבן וקלקול המשפחה היהודית.

(חידושי אגדה)

גמ'. וז"ל אמר ר' יוחנן למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות לומר לך כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף נצרך לכהן וכו' עכ"ל. ובדרך דרוש י"ל דחז"ל כיוונו לומר דקלקול הבית היהודי בא כשיש לאדם יכולת להיטיב עם אחרים, וליתן צדקה ולעסוק בצרכי ציבור והוא עוסק רק בצרכי עצמו ומשפחתו. וזה כוונת המאמר הנ"ל "כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף נצטרך לכהן", דאין הכוונה לתרומות ומעשרות דוקא אלא לצדקה ולהיות עוסק בצרכי הכלל, דמי שאינו נותן צדקה ואינו עוסק בצרכי הכלל מביא לידי הרס ביתו - זוהי כוונת המאמר "סוף נצטרך לכהן".

ועיין בלשון הרמב"ם (פ"י מהל' מתנות עניים ה"ב) וז"ל לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום עכ"ל. ונראה דר"ל דהנותן צדקה זוכה לשלום, ואילו מי שאין נותן צדקה סופו יצטרך לכהן.

(חידושי אגדה)

גמ'. וז"ל אמר רב הונא בר ברכיה משום רבי אליעזר הקפר כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו שנאמר והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך ר' שמואל בר נחמני אמר פרנסתו מעופפת לו כצפור שנא' וכסף תועפות לך עכ"ל. ופרש"י (בד"ה המשתף שם שמים בצערו) וז"ל שמברך על הרעה דיין האמת אי נמי שמבקש רחמים מלפניו עכ"ל. ועוד יש להוסיף על פירוש הראשון ברש"י שהמשתתף שם שמים בצערו ר"ל שאפילו כשאדם שרוי בצער עדיין יש לו בטחון בהקב"ה ומקיים את התורה והמצוות. ובביאור הפירוש השני שברש"י י"ל ע"פ דברי הגר"ח מוולאז'ין בספר נפש החיים (שער ב' פי"א) וז"ל וגם היחיד על צערו אף אם אין חילול השם בדבר, יש מקום ג"כ לבקש לפניו יתברך על גדל הצער של מעלה בזמן שהאדם שרוי בצער למטה כמאמרם ז"ל (סנהדרין מו א) אמר ר"מ בזמן שהאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וכו' וזהו "עמו אנכי בצרה" היינו שמן המצר משתף אותו יתברך שמו, אז אחלצהו וכו' עכ"ל. ומבואר שעיקר כוונת התפלה היא על צער השכינה, וזוהי הכוונה שמשתף שם שמים בצערו - שמתפלל על הצער שיש לשכינה גופה מזה שיש לאדם צער. (ועיין במהרש"א בחידושי אגדה).

ויש להוסיף עפי"ז שעיקר השמחה והודאה שיש לאדם על הטבתו אינו מהנאת עצמו אלא מקידוש ה' שבישועה. וענין זה יש ללמוד מאברהם אבינו שכתוב "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד". ויש לעיין מדוע שמח אאע"ה, דאם עיקר שמחתו היתה שיהיה לו ולד ולא יהיה ערירי, הול"ל הכי להדיא בקרא, ומשמעות הפסוק הוא שאאע"ה שמח על זה גופא שיהיה לו ולד כשהוא בן מאה שנה. ובטעם הדבר י"ל ששמח משום שלידת בנו היה למעלה מדרך הטבע ויצא מזה קידוש ה'. ולא שמח על בשורת בנו שמחת עצמו אלא דעיקר שמחתו היתה על הנס וקידוש ה' שבלידת בנו, ולכן הדגיש הכתוב "ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד וגו'". וכן חזינן ממרע"ה בשירת אז ישיר שכל השירה היא הודאה וקילוס על הקידוש ה' שבקריעת ים סוף וכדכתיב "אשירה לה' כי גאה גאה", וכדומה, ורק בפסוק אחד בסוף השירה "כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים ובנ"י הלכו ביבשה בתוך הים" מזכיר את הצלת כלל ישראל - דעיקר ההודאה היא על קידוש ה' שבהצלת כלל ישראל בקריעת ים סוף.

ונראה לפרש דלדברי ר' אלעזר הקפר המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו ר"ל שיקבל פרנסה בריוח יותר מכדי צרכו, ואילו לר' שמואל בר נחמני "פרנסתו מעופפת לו כציפור" היינו שתהיה לו פרנסה בנקל. ואלו ב' ברכות נפרדות כנגד ב' קללות שנתקלל אדם הראשון "בזעת אפיך תאכל לחם" דהיינו שתהא פרנסתו ע"י עבודה קשה, "וקוץ ודרדר תצמיח לך" היינו שלא תהא פרנסתו מרובה - וכנגדן אמרינן דהמשתף שם שמים בצערו זוכה לפרנסה בקלות ובריוח¹.

footnotes: ¹ ולפי"ז יש לבאר את הקשר שבין המשתף שם שמים בצערו לבין ברכת הפרנסה, כי קללת אדם "בזעת אפיך תאכל לחם" הגיעה לו מזה שקצץ בנטיעות, כלומר דבחטא אכילה מעץ הדעת הוציא את עצמו מהשגחת ה' ית', דחשב שבאכילה מן העץ יהיה כאלוקים ולא יהיה תלוי בהשגחת הבורא יתברך. ומשו"ה נענש מדה כנגד מדה שנתקלל בזעת אפיך תאכל לחם - דהיינו דבלי השגחה מלאה מהקב"ה פרנסת האדם קשה ולקויה. ומאידך אדם המשתף שם שמים בצערו, דהיינו שעושה את הכל למען קידוש שמו יתברך, ורואה ומכיר את יד ה' ית' בכל עניניו ומאמין שהכל בהשגחת השי"ת עליו ומשום כך ראוי לשבחו, זוכה משום כך להשגחת השי"ת מלאה, ולכן פרנסתו קלה ושוטפת, ומשום שתיקן את החטא דאכילת עץ הדעת, ולכן במקום לסבול קללת האדם בעניני הפרנסה זוכה לברכת השי"ת לפרנסה קלה ומבורכת.

גמ'. וז"ל רב אבהו הוה משתעי כשירד חנניא בן אחי ר' יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל שגרו אחריו שני ת"ח וכו' אמר להם מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים אני אוסר ואתם מתירים אמרו לו מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל אמר להם והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל אמרו לו הנח ר"ע שלא הניח כמותו בארץ ישראל א"ל אף אני לא הנחתי כמותו בא"י אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים והם שגרונו אצלך וכן אמרו לנו לכו ואמרו בשמנו אם שומע מוטב ואם לאו יהא בנדוי ואמרו לאחינו שבגולה אם שומעין מוטב ואם לאו יעלו להר אחיה יבנה מזבח חנניא ינגן בכינור וכו' וכל כך למה משום שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים עכ"ל.

א. עיין ברש"י (ד"ה מעבר שנים) וז"ל ותנן אין מעברין את השנים אלא ביהודה דכתיב לשכנו תדרשו כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא בשכנו של מקום עכ"ל. וצ"ע מה סבר חנניא שעיבר שנים בחו"ל, והרי קיי"ל דאין מעברין את השנה אלא ביהודה. ואפילו נימא דסבר שלא הניח כמותו בא"י צ"ע דבמס' סוכה (דף כ:) איתא "א"ר חנניא כשירדתי לגולה מצאתי זקן אחד ואמר לי מסככין בבודיא וכשבאתי אצל ר' יהושע אחי אבא הודה לדבריו" ופרש"י (שם בד"ה כשירדתי) וז"ל כשירד לגולה לעבר שנה כדאמרינן בברכות בהרואה (סג.) עכ"ל. ומבואר שדודו ר' יהושע בן חנניא היה בחיים והאיך סבר שהוא גדול ממנו ויכול לעבר שנים בחו"ל. ובסוגיין משמע דר' עקיבא עדיין היה בחיים וא"כ חנניא לא היה גדול הדור והיאך עיבר שנים בחו"ל.

ועיין בהגהות מלא הרועים שהעיר דצ"ע איך עיבר ר"ע שנים בחו"ל והא ר"ג הנשיא היה עוד בחיים כדמוכח מסוגיית הגמ' (יבמות קכב א), ור"ג מת קודם ר"א וא"כ ר"א רבו של ר"ע היה בחיים ואיך קאמר שלא הניח כמותו בא"י. ונראה לתרץ דר"ע ירד לעבר שנים בחו"ל פעמיים, דבסוגיא דיבמות דעיבר בזמן שר"ג ור"א היו בחיים צ"ל שעיבר עפ"י רשות ב"ד הגדול דאז מותר לו לעבר אע"פ שיש כמותו בא"י, ואילו בסוגיין מיירי שעיבר ר"ע שנים בחו"ל לאחר חורבן ביתר שמתו גדולי התנאים, וע"ז קאמר שהותר לו לעבר משום שלא הניח כמותו בא"י.

והנה עיין ברמב"ם בספר המצוות (מ"ע קנ"ג) וז"ל היא שצונו ית' לקדש חדשים ולחשוב חדשים ושנים וכו' אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם זולת בית דין הגדול לבד עכ"ל. ובהל' קדוש החדש (פ"ה הל' א' - ב') כתב "כל שאמרתי מקביעות ראש החדש על הראייה ועבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך אין עושין אותו אלא הסנהדרין שבארץ ישראל, או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להן הסנהדרין רשות, שכך נאמר למשה ולאהרן החדש הזה לכם ראש חדשים ומפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבינו שכך הוא פירוש הדבר עדות זו תהיה מסורה לכם ולכל העומד אחריהם במקומם, אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום, ודבר זה הלל"מ הוא שבזמן שיש סנהדרין קובעין על הראייה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראייה". ומבואר מדברי הרמב"ם שנאמרה הלכה מסוימת דקדוש החדש ועבור השנים נקבעים ע"י סנהדרין הגדול בלבד וברשותם.

ועיין עוד ברמב"ם (פ"ד מהל' קדוש החדש ה"י) וז"ל שנים אומרים צריכה עיבור ושלשה אומרים אינה צריכה בטלו שניים במיעוטן שלשה אומרים צריכה עבור ושניים אומרים אינה צריכה וכו' אם גמרו כולם לעבר או שלא לעבר עושין כמו שגמרו וכו' וצריך שיהא ראש בית דין הגדול שהוא ראש ישיבה של שבעים ואחד מכלל השבעה ואם גמרו בשלשה לעבר הרי זו מעוברת והוא שיהא הנשיא עמהן או שירצה עכ"ל. ומשמע שדעת הנשיא מעכבת לעבר השנה. אמנם ע"ש ברמב"ם (פ"ד הי"ב) וז"ל היה ראש בית דין הגדול והוא הנקרא נשיא בדרך רחוקה אין מעברין אותה אלא על תנאי אם ירצה הנשיא, בא ורצה הרי זו מעוברת לא רצה אינה מעוברת עכ"ל. וצ"ע דאי נימא שדעת הנשיא מעכבת בחלות העיבור מדוע צריך להתנות תנאי זה. והרי אפילו אם לא התנו להדיא ועיברו ואח"כ לא הסכים הנשיא יבטל העיבור.

ונראה דהרמב"ם סובר דהדין דבעינן רשות נשיא אינה הלכה דרשות נשיא מעכבת בחלות העיבור, אלא הלכה היא בעצם מעשה העיבור שצריכים לעבר ע"פ דעת הנשיא, ואילו עיברו ב"ד השנה מעצמם ואח"כ היה מסכים הנשיא לא היה העיבור חל משום דעצם מעשה העיבור צריך ליעשות עפ"י רשות הנשיא. ומשום כך נקט הרמב"ם (בהל' י') דמיירי שהתנו ע"פ דעת הנשיא דמועיל התנאי ליחשב שעצם מעשה העיבור נעשה ע"פ דעת הנשיא. ומבואר דדעת הנשיא מעכבת בעצם מעשה העיבור.

ולפי"ז י"ל דר' חנניא עיבר שנים בחו"ל לאחר שחרבה הסנהדרין ביבנה, ולא היה אז סנהדרין ונשיא, וקא סבר דמכיון דנתבטל הסנהדרין בא"י, ממילא הותר לו לעבר שנים בחו"ל.

ועיין בירושלמי (סנהדרין פ"א הל' ב') "חנניא בן אחי רבי יהושע עיבר בחוצה לארץ, שלח ליה רבי שלשה איגרין גבי ר' יצחק ורבי נתן, בחדא כתב לקדושת חנניא, ובחדא כתב גדיים שהינחת נעשו תישים, ובחדא כתב אם אין אתה מקבל עליך צא לך למדבר האטד ותהי שוחט ונחונין זורק וכו', קם ר' יצחק וקרא באורייתא אלא מועדי חנניא בן אחי ר' יהושע אמר אלא הם מועדי ה', אמר לון גבן קם ר' נתן ואשלים כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד אמרין ליה כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. אמר לון גבן, אזל קבל עליהן קמי ר' יהודה בן בתירא לנציבין א"ל אחריהם אחריהם. א"ל לי נא ידע מה תמן מה מודע לי דאינון חכמין מחשבה דכוותי. מכיון דלא ידעי מחשבה דכוותיה ישמעון ליה ומכיון דאינון חכמין מחשבה דכוותיה ישמע לון". (ועיין בפירוש הפני משה וקרבן העדה שם א)

ונראה לבאר את השקלא וטריא שבירושלמי בין ר' חנניא לר' יהודה בן בתירא, דר' חנניא סבר דמשנתבטל הסנהדרין הותר לו לעבר בחו"ל, ור' יהודה בן בתירא השיב דנשארו חכמים בא"י. והנה בירושלמי ובסוגיין מבואר דשלחו לר' חנניא שהמעבר שנים בחו"ל דומה למי שמקריב בבמה בשעת איסור הבמות¹, וצ"ב בהשוואה זאת.

footnotes: ¹ עיין בקרבן העדה שם ד"ה ותהא שוחט ונחונין זורק וז"ל כלומר כמו שעשה נחוניא בן שמעון כהן הגדול שבנה מזבח במצרים כך מעשיך שאתה קובע שנים בחו"ל ויש ב"ד בא"י.

ונראה דשלחו לר' חנניא דכמו שאיסור במות אינו תלוי בחפצא של בית המקדש בנוי במקומו, ואף לאחר שנחרב הבית נאסרו הבמות, דאיסור במות חל משום קדושת המקדש, ואע"פ שנחרב הבית מ"מ קדושת המקדש קיימת (עיין רמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה הט"ז), דהוא הדין לגבי עיבור השנים שאין קיום הסנהדרין בפועל אוסר לעבר שנים בחו"ל, דנימא דמשנתבטל הסנהדרין הותר לעבר שנים בחו"ל, אלא שכל זמן שנמצאים חכמי התורה בא"י אסור לעבר שנים בחו"ל.

ועיין בתוס' (סנהדרין דף יא: ד"ה אין מעברין) שהקשו דבסוגיין ילפינן שאין מעברין שנים בחו"ל משום דכתיב "כי מציון תצא תורה" ואילו בסנהדרין דרשינן ליה מקרא ד"לשכנו תדרשו ובאת שמה", וצ"ע למה צריכים ב' פסוקים. ולפי מה שנתבאר י"ל דהאיסור במות נלמד מהך קרא "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו' לשכנו תדרשו ובאת שמה", והך קרא הוא גילוי בדרשה ד"כי מציון תצא תורה" שהאיסור לעבר שנים בחו"ל דומה לאיסור במות, דאע"פ שנתבטל הסנהדרין אסור לעבר שנים בחו"ל כל זמן שחכמי הדור עדיין קיימים בא"י.

ועוד נראה דאע"פ דבטלה ישיבת הסנהדרין הגדול באותם הזמנים דרדיפות הדת אחרי חורבן ביהמ"ק וחורבן ביתר, מ"מ היו עדיין מסמיכים סמוכים וממנים אותם לסנהדרין (כדמבואר בשיעורים למס' סנהדרין) בחלות שם דיין ממונה, ומשו"ה היו הממונים ההם מעכבים לחנניה מלעבר חדשים בחו"ל.

ב. והנה מבואר בסוגיין דכשלא הניח כמותו בא"י מותר לעבר שנים בחו"ל, וכן פסק הרמב"ם (פ"א מהל' קידוש החודש ה"ח) וז"ל ואם היה אדם גדול בחכמה ונסמך בא"י ויצא לחוצה לארץ ולא הניח בארץ ישראל כמותו הרי זה מחשב וקובע חדשים ומעבר שנים בחוצה לארץ. ואם נודע לו שנעשה בא"י אדם גדול כמותו ואין צריך לומר גדול ממנו הרי זה אסור לקבוע ולעבר בחו"ל ואם עבר וקבע ועיבר לא עשה כלום עכ"ל. ולכאורה צ"ע דהרי בסוגיין ילפינן מקרא דכי מציון תצא תורה שאין מעברין שנים אלא בא"י, ומדוע א"כ יכול לעבר שנים בחו"ל כשלא הניח כמותו בא"י. ועוד יש לעיין דבסוגיין ילפינן מגזירת הכתוב דכי מציון תצא תורה שאין קדוש החודש ועיבור שנים בחו"ל, וצ"ע דלא מוזכר בהך קרא קידוש החודש וקביעות השנה דוקא, דמיירי בהוראה בכלל ואיך נלמד מפסוק זה דאין מעברין שנים בחו"ל.

ונראה דבאמת אף קביעות החדשים ועיבור השנים בא"י תלויים בגדול הדור. דלא נאמר דין מסוים דבעינן דוקא א"י לקידוש החודש ועיבור השנה, כי הפסוק "כי מציון וגו'" לא מיירי דוקא מענין קידוש החודש. ועיקר ההלכה הנלמדת מהך קרא הוא דקידוש החודש ועיבור השנה תלויין בהוראת גדול הדור. וגדול הדור עפ"י דין הוא נשיא הסנהדרין הגדול, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' סנהדרין ה"ג) "והוא העומד תחת משה רבינו". ונתחדש מקרא ד"כי מציון תצא תורה" הלכה בקביעת חלות שם גדול הדור, דבזמן שאין נשיא סנהדרין ויש שני חכמים השקולים בחכמת התורה ואחד מהם הוא בא"י והשני בחו"ל, שחל חלות שם גדול הדור על החכם שבא"י מגזירת הכתוב ד"כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", דמפקיע מהחכם שבחו"ל שם גדול הדור, ולכן רק הגדול שבא"י יכול לקדש חדשים ולעבר שנים. אמנם כל זה היכא ששניהם שקולים דאז חל חלות שם גדול הדור על החכם שבא"י, אבל אם לא הניח כמותו בא"י אז חל חלות שם גדול הדור על החכם שבחו"ל ושפיר יכול לעבר שנים בחו"ל.

ולפ"ז ניתן לבאר את הא דבעינן הסכמת הנשיא לעבר השנה (וכדמבואר ברמב"ם פ"ד מהל' קידוש החודש הל' י', י"ד וכדנתבאר לעיל באות א'), וצ"ע דמאי שנא דין עיבור השנה וקידוש החודש דתלוי בבית דין הגדול וצריכים דוקא הסכמת הנשיא, ואילו בשאר הדינים התלויים בבית דין הגדול אין הלכה שצריכים להסכמת ורשות הנשיא. ולפי מה שנתבאר י"ל דחל דין דבעי הסכמת ורשות הנשיא דוקא בעיבור השנה משום דנאמר דין דעיבור השנה תלוי בהוראת גדול הדור, וחלות שם גדול הדור חל בנשיא וכדמבואר מלשון הרמב"ם (פ"א מהל' סנהדרין ה"ג) וז"ל הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו חכמים נשיא עכ"ל. ומבואר שהנשיא הוא הגדול בחכמה מכל הסנהדרין וחל בו שם גדול הדור, ומשו"ה הסכמתו מעכבת, דעיבור השנה הויא הוראה התלויה בהוראת גדול הדור.

וע"פ יסוד הנ"ל נמי יש לבאר אף את שיטת הרמב"ן (סה"מ מ"ע קנ"ג) דכל זמן שב"ד הגדול קיים אי אפשר לשום בית דין לקדש את החודש, אמנם לאחר שנתבטל ב"ד הגדול יכולים לקדש את החודש אפילו בשלשה. וצ"ע דאם נאמרה הלכה מסוימת דבעינן בית דין הגדול לקידוש החודש איך אפשר לקדש את החודש מבלי בית דין הגדול. ונראה דהרמב"ן סובר שלא נאמר דין מסוים דבעינן חפצא של בית דין הגדול לקדש חדשים אלא דהדין הוא רק דגדול הדור מעכב אחרים מלקדש החודש ולעבר שנים. וכל זמן שיש בית דין הגדול חלות שם גדול הדור חל דוקא בנשיא ובבית דין הגדול שמעכב מב"ד אחר מלקדש את החדשים. ואילו לאחר שבטלה בית דין הגדול שוב ליכא חלות שם גדול הדור המעכב מבית דין אחר לקדש את החדשים¹.

footnotes: ¹ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ב מהל' שופר ה"י, ופ"ה מהל' קה"ח ה"ב באריכות. ויל"ע האם בב"ד דשלשה דמקדשים את החדש בא"י צ"ל א' מהן גדול הדור או לא. ואי חל קידוש החדש בב"ד של ג' אע"פ שאין א' מהן גדול הדור יל"ע האם גדול הדור יכול לבטל את קדה"ח שלהם או לא. ועוד צ"ע, שאם יכולים בדיעבד לקדש את החדש בלי רשות גדול הדור, מה יהיה הדין אם שני בתי דינים של ג' יקדשו את החדש בב' ימים שונים ואכמ"ל. אמנם בשיעורים אחרים ביאר רבינו זצ"ל את שיטת הרמב"ן באופן אחר דס"ל שדין ב"ד הגדול אינו דין בעצם הוראת עיבור השנה וקידוה"ח, אלא הוי דין דנטילת רשות מפאת כבוד הב"ד הגדול. דמשום כבוד ב"ד הגדול אסור לב"ד אחר לעבר שנים. ולכן כשב"ד הגדול בטל אף הדין לכבדם נמי בטל, ורשות ניתנה לב"ד אחר לעבר השנים. ועיין ברשימות שיעורים למס' יבמות (עמ' תקכ"ה).