גמ'. מה"מ דת"ר והכהן הגדול מאחיו זה כהן גדול, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה זה משוח מלחמה, ומלא את ידו ללבוש את הבגדים זה מרובה בגדים, על כולן הוא אומר ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא; יכול יהו כולן מקריבין אוננים ת"ל כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, עליו ולא על חבירו; ואחר שחלקו הכתוב, יכול לא יהא מצווה על הבתולה ת"ל והוא.

מבואר בגמ' דכהן משוח מלחמה אסור באלמנה וחייב באשה בבתוליה יקח אבל אינו כשר לעבוד עבודת יוה"כ ולשמש בח' בגדים. ומבואר דדינים אלו תלויים בקדושת הגוף של כה"ג ולא בחלות משיחה לגדולה דכה"ג. ונראה דבעבר מחמת מום יש חסרון בגדולה ומינוי לעבודה אך לא בקדושת כה"ג, ולפיכך כה"ג שעבר מחמת מום אסור באלמנה, דהאיסור לאלמנה תלוי בחלות קדושת כה"ג שבגברא ולא במינוי לעבודה וכמו כן כהן משוח מלחמה אסור באלמנה דחל בו קדושת כה"ג אע"פ דליכא במשוח מלחמה חלות מינוי לעבודה (בשם הגר"ח זצ"ל)⁷¹.

footnotes: ⁷¹ עיין לעיל בשיעורים דף ט. ד"ה בעא מיניה רבינא מר"נ בר יצחק נשיא שנצטרע מהו וכו' מש"נ בשם הגר"ח זצ"ל, ועיין בחידושי הגר"ח על הש"ס יומא (יב:) בענין מינוי כה"ג.

גמ'. בעא מיניה רבא מרב נחמן משיח שנצטרע מהו באלמנה מידחא דחי או מיפטר פטר לא הוה בידיה. זימנין הוי יתיב רב פפא וקמבעיא ליה, א"ל הונא בריה דרב נחמן לרב פפא, תנינא אין לי אלא שעבר מחמת קריו, עבר מחמת מומין מנין ת"ל והוא.

ונראה לבאר דהגמ' מסתפקת האם חלה הפקעת קדושה מחמת שנצטרע, והגמ' מסיקה דכהן בעל מום אסור באלמנה משום דמחמת המום פקע מיניה חלות דין גדולה והכשר לעבודה אע"פ שלא פקעה קדושתו א"כ דה"ה דצרעת ג"כ לא מפקיעה חלות קדושתו. וכן משמע מפירוש התוס' הרא"ש שכתב בשם הרמ"ה וז"ל ונראה לפרש מדחא דחי מי אמרי' משיח שנצטרע מדחא דחי מכהונה גדולה לפי שנצטרע וא"א לו לשמש בכהונה גדולה כל זמן שהוא מצורע, ומהשתא ע"כ לא מדחי אלא מדברים שא"א לו לקיימן כשהוא מצורע אבל מאיסור אלמנה וכיוצא בה דאפשר לקיימה כשהוא מצורע לא מדחי. או דלמא מפטר פטר מכל דין כהונה גדולה לגמרי והרי הוא מותר באלמנה. הרמ"ה ז"ל עכ"ל. אמנם עיין ברש"י ד"ה מי אמרינן וז"ל כהונה גדולה מדחא דחי להאי מאלמנה או דלמא כהונה גדולה מיפטר פטר ליה להאי מאלמנה וכי נצטרע דליכא כהונה גדולה לא פטר ומותר באלמנה עכ"ל. ומשמע דלפי רש"י הספק שבגמ' הוא מה יסוד האיסור של כה"ג לאלמנה האם זה נובע מקדושת כהונה או מדין מינוי כה"ג דאזי משנצטרע וליכא חלות גדולה של כה"ג הריהו מותר באלמנה.

משנה כ"ג פורם מלמטה.

עיין ברמב"ם בספה"מ מצוות ל"ת (סט, ע,) דהרמב"ם מנה ב' לאווין בבעל מום – איסור כניסה למקדש, ואיסור לעבוד עבודה⁷². ואילו בפרועי ראש, קרועי בגדים ושתויי יין (מצוות ל"ת ע"ג וקס"ד) מנה רק לאווין של איסור כניסה למקדש ולא לאווין של עבודה⁷³, ואע"פ שכולם אסורים גם בעבודה. וצ"ע למה לא מנה הרמב"ם ב' לאווין גם בפרועי ראש וקרועי בגדים - לאו אחד בנוגע לכניסה למקדש ולאו בפנ"ע לעבוד עבודה פרועי ראש או קרועי בגדים.

footnotes: ⁷² שכתב הרמב"ם בספה"מ (ל"ת ס"ט) וז"ל שהזהיר כהן בעל מום מהכנס למקדש ר"ל בין האולם ולמזבח והוא אמרו ואל הפרוכת לא יבא וכו' עכ"ל, ובמצות ל"ת (ע) כתב וז"ל שהזהיר בעל מום קבוע שלא לעבוד והוא אמרו ית' איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב, רוצה לומר לא יקרב לעבודה וכו' עכ"ל. ⁷³ שכתב הרמב"ם בספה"מ (ל"ת ע"ג) וז"ל שהזהירנו מהכנס למקדש או להורות באחד מדיני התורה בהיותנו שכורים וכו' עכ"ל, ובלא תעשה (קס"ד) ז"ל שהזהיר הכהנים מלהכנס למקדש והם קרועי בגדים והוא אמרו יתעלה ובגדיכם לא תפרומו ולשון ספרי לא תפרומו לא תקרעו וכו' עכ"ל.

וי"ל דבפ' אמור בנוגע לבעל מום כתיב איסור עבודה (ויקרא כא:כא) "איש אשר מום בו לא יקרב להקריב את אשי ה' מום בו את לחם אלוקיו לא יגש להקריב", ונאמר עוד איסור בפני עצמו של כניסה למקדש דכתיב (ויקרא כא:כג) "אך אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש כי מום בו". ולכן מנה הרמב"ם ב' לאווין בבעל מום - איסור כניסה ואיסור עבודה. ואילו בפ' שמיני לגבי שתויי יין כתיב (ויקרא י: ט) "יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם אל אהל מועד", ולא מוזכר בפירוש איסור עבודה. ולגבי קרועי בגדים ופרועי ראש כתיב (ויקרא י:ו) "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמתו וגו'" ולא מוזכר איסור עבודה. ונמצא דבבעל מום יש ב' איסורים – איסור עבודה ואיסור כניסה למקדש, ואילו בשתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים יש רק לאו של כניסה למקדש.

אמנם יש לעיין למה הוכפל האיסור בפ' אמור בנוגע לכה"ג דכתיב (ויקרא כא:י) "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו משמן המשחה וגו' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום וגו' ומן המקדש לא יצא". וי"ל דבכה"ג חל איסור לא רק בכניסה למקדש קרועי בגדים או פרוע ראש על המת, אלא דאף המעשה של קריעת בגדים ופריעת הראש על המת אסור לכה"ג, וכדכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' כלי המקדש ה"ו) וז"ל ואינו קורע על מתו כשאר הכהנים שנא' ובגדיו לא יפרום ואם קרע לוקה עכ"ל. ואילו בכהן הדיוט מותר לקרוע על המת דיש לו חיוב מצות קריעה על המת ככל אבלים, ובכהן הדיוט יש רק איסור כניסה להיכל כשהוא קרוע בגדים או פרועי ראש, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' ביאת המקדש הט"ו) וז"ל יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שכור משאר המשכרין או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים אף על פי שלא עבד עבודה הרי זה לוקה, הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה והרי הוא מוזהר שלא יכנס עכ"ל, (ועיי"ש בהשגת הראב"ד וברמב"ן בספה"מ ל"ת ע"ג), משא"כ כה"ג אסור לקרוע ולפרוע ראשו על המת אף כשהוא מחוץ לביהמ"ק (לשיטת הרמב"ם). ולפי"ז צ"ע למה הרמב"ם לא מנה ב' לאווין נפרדים בכה"ג ובכהן הדיוט בקרוע בגדים ופרועי ראש, דלכאורה בכהן הדיוט האיסור הוא דוקא בכניסה למקדש כשהוא קרוע בגדים או פרוע ראש, ואילו בכהן גדול יש איסור בפנ"ע לקרוע על המת, ולכאורה הויין ב' לאווין נפרדים א' בכהן הדיוט וא' בכהן גדול, וצ"ע למה לא מנה הרמב"ם לאו נפרד לכהן גדול לקרוע בגדיו או לפרוע את ראשו על המת.

ונראה דהרמב"ם סובר דאיסור קריעת בגדים של כה"ג על המת הוי אותו חלות שם איסור של כהן הדיוט הנכנס קרוע בגדים לביהמ"ק, ולכן לא מנה לאו נפרד לכה"ג לקרוע בגדיו על המת. וצ"ב בזה דלכאורה הם ב' איסורים שונים בעצם יסוד דינם וחלותן. ועוד צ"ע דמצורע חייב לקרוע את בגדיו כדכתב הרמב"ם (פ"י הלכות טומאת צרעת הל"ו) וז"ל מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה ראש כל ימי חלוטו ועוטה על שפם כאבל ופורם בגדיו ומודיע העוברים עליו שהוא טמא שנאמר והצרוע אשר בו הנגע וגו' עכ"ל. ופסק הרמב"ם (שם) דכהן גדול שנצטרע חייב בקריעת בגדיו וז"ל אפילו כ"ג שנצטרע פורע ופורם שעשה דוחה את לא תעשה עכ"ל, וצ"ע ל"ל דעדל"ת והרי לכאורה יסוד האיסור שכתוב בפ' אמור הוא שכה"ג לא יקרע את בגדיו על המת והרי קריעת מצורע לא הויא קריעה על המת.

ונראה דאסור לכה"ג לעשות חלות שם מעשה קריעה בבגדיו, ועפ"י דין קריעה על המת או קריעת מצורע הוי חלות שם מעשה קריעה, ואילו הקורע את בגדיו סתם מתוך כעס לא הוי חלות שם מעשה קריעה עפ"י דין, דרק קריעה על המת או קריעה דמצורע הוי מעשה קריעה על פי דין דיש בהן קיום מצות קריעה. וכן מוכח נמי מהגמ' בסוגיין הוריות (יב:) "אמר רב למטה למטה ממש, למעלה למעלה ממש ושמואל אמר למטה למטה מקמי שפה, למעלה למעלה מקמי שפה, וזה וזה בצואר. מיתיבי על כל המתים כולן רצה מבדיל קמי שפה שלו, רצה אינו מבדיל קמי שפה שלו, על אביו ועל אמו מבדיל כיון דבעלמא הוי קרע קרי כאן בגדיו לא יפרום, שמואל כרבי יהודה סבירא ליה, דאמר כל קרע שאינו מבדיל שפה שלו אינו אלא קרע של תפלות". ומהא דלשמואל מותר לכה"ג לקרוע את בגדיו מלמטה מוכח דהאיסור הוא רק חלות שם מעשה קריעה, ולא המציאות שקרע הכהן גדול את בגדיו על המת, אלא מוכח שאסור לכה"ג לקרוע בגדיו על המת רק כשהוא קורע את בגדיו באופן שהיה מקיים מצות קריעה על המת, דהאיסור לכה"ג הוא לעשות חלות שם מעשה קריעה ומעשה קריעה על פי דין הוא בקריעה דאבילות ודמצורע כדיניהם.

והנה עיין ברמב"ם (פ"א מהלכות ביאת המקדש הלכה י) שכתב וז"ל כשם שאין הכהנים מוזהרין על היין אלא בשעת ביאה למקדש כך אין אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש בד"א בכהן הדיוט אבל כהן גדול אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם שהרי תמיד הוא במקדש ולכך נאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום עכ"ל. ומשמע דהרמב"ם עצמו בא לבאר למה אינו מונה לאו בפנ"ע לכה"ג לפרוע בגדיו ולפרע ראשו על המת לעולם, ולמה הלאו של כה"ג לקרוע בגדיו לעולם נכלל בלאו דכהן הדיוט ליכנס למקדש קרועי בגדים, וע"ז תירץ הרמב"ם דאע"פ שאסור לכהן גדול לפרוע ראשו ולקרוע את בגדיו לעולם – כלומר אפילו כשהוא מחוץ למקדש מ"מ הטעם בזה הוא משום "שהרי תמיד הוא במקדש", ומשו"ה ביחס לכה"ג תמיד חל האיסור לפרוע את ראשו ולקרוע את בגדיו, דבכהן גדול תמיד חל איסור ביאת מקדש דתמיד הוא במקדש. וצ"ב בזה.

ויש לומר דרוב ראשונים ס"ל דכה"ג אינו נוהג אבילות, דבגמ' (מו"ק יד:) איתא "דכה"ג כל השנה כישראל ברגל דמיא", כלומר דיש בכה"ג חלות שם "עומד לפני ה'", דמצותו להיות במקדש תמיד וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ה מהלכות כלי המקדש ה"ז) וז"ל ובית יהיה לו מוכן במקדש והוא הנקרא לשכת כ"ג, ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום, ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה או שעה או שתים ביום עכ"ל. ונראה דיש חלות קדושת כהונה במקדש וחלות קדושת כהונה בגבולין, והראייה לזה דהרי קיי"ל שכהן מחוסר בגדים שעבד הוי כזר שעבד (פ"י הל' כלי המקדש ה"ד), וצ"ע דהרי סוף כל סוף הוא כהן ולמה כהן שעבד במקדש מחוסר בגדים הו"ל כזר, והרי פשיטא שכהן שנמצא מחוץ למקדש הריהו אסור בגרושה ובטומאת מת ואוכל בתרומה אע"פ שהוא מחוסר בגדים. ועל כרחך מוכח דיש ב' דיני קדושת כהונה -קדושה לעבודה דחלה במקדש בלבד, וקדושת כהונה בגברא דנוהגת אף מחוץ למקדש. ונראה דכשכהן לבוש בבגדי כהונה והוא במקדש אזי חל על הכהן חלות קדושה לעבודה, ואילו מחוץ למקדש חסרה לכהן קדושת כהונה לעבודה, אך חל בגבולין חלות קדושת כהונה בגברא האוסרו בגרושה ומתירו באכילת תרומה. והנה שיטת ר"ת היא דמצות וקדשתו אינה חלה אא"כ הכהן הוא לבוש בבגדי כהונה והוא במקדש (הובא במרדכי בגיטין אות תס"א) וז"ל מעשה בכהן שיצק מים ע"י ר"ת והקשה לו תלמיד הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל, והשיב לו אין בהם קדושה בזמן הזה דקיי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם ואי לא לא והקשה א"כ כל מיני קדושה לא ליעבד להו וכו' עכ"ל. ונראה ליישב קושיית התלמיד על ר"ת, שהתלמיד הקשה על ר"ת, דאי נימא דכשאין בגדיהם עליהם אין קדושת כהונה עליהם ולכן אין איסור להשתמש בכהן בזה"ז, א"כ נימא שכל דיני קדושת כהונה ומצות וקדשתו לא ינהגו בכהנים בזה"ז. וי"ל דר"ת סובר דיש ב' דינים בקדושת כהונה: א) דין קדושה לעבודה דחלה רק בכהן המלובש בבגדי כהונה ונמצא בביהמ"ק, ב) דין קדושת כהן בגברא האוסרו בגרושה ומתירו באכילת תרומה. וקדושת כהונה בגברא חלה אף מבלי שלובש בגדי כהונה ונוהגת גם בזה"ז. ואיסור השתמשות בכהן הוא מחמת חלות קדושת כהונה לעבודה וחל דוקא כשכהן לבוש בבגדי כהונה והוא במקדש. משא"כ בזה"ז דליכא קדושת כהונה לעבודה אין איסור השתמשות בכהן.

אמנם נראה פשוט דלר"ת מצות וקדשתו להקדים כהן לכל דבר שבקדושה נוהגת אף בגבולין ובזה"ז, ואינה תלויה בחלות קדושת כהונה לעבודה, אלא בקדושת כהונה דעלמא בגבולין. ויש לדקדק דהתלמיד הקשה לר"ת היאך השתמש בכהן והא הו"ל איסור מעילה דבירושלמי איתא דהמשתמש בכהונה מעל, ולא הקשה היאך הותר לר"ת ליצוק מים ע"י כהן והרי הוא מבטל מצות וקדשתו. ונראה דאיסור השתמשות בכהן מדין מעילה תלוי בקדושת כהונה לעבודה, וחלה רק בכהן הלבוש בגדי כהונה במקדש דהוא ראוי לעבודה. משא"כ איסור השתמשות בכהן מצד מצות וקדשתו דאין זה מכבודו של הכהן שישמש לזר, אינו תלוי בקדושת כהונה לעבודה ובעצם חלה איסור להשתמש בכהן מדין וקדשתו אף בגבולין, אך י"ל דחלוק דין וקדשתו בגבולין דעל זה יכול הכהן למחול. משא"כ מצד איסור השתמשות שמדין מעילה אי אפשר לכהן למחול, אלא דהותר בזה"ז מאחר דליכא חלות קדושת כהונה לעבודה. ועיי"ש במרדכי שכתב וז"ל והשיב ה"ר פטר דנהי דיש בהן קדושה יכול למחול עכ"ל. ונראה דתירוץ של ר"ת ורבנו פטר משלימים אהדדי, דמה שביאר ר"ת דהא דאיתא בירושלמי דהמשתמש בכהן מעל היינו רק בזמן שבגדיהם עליהם קאי לענין איסור מעילה דתלוי בקדושת כהונה לעבודה דחלה רק כשכהן לובש בגדי כהונה והוא במקדש וראוי לעבודה, ועל זה אין הכהן יכול למחול. משא"כ בגבולין דחל מצות וקדשתו אף כשאינו ראוי לעבודה יש לתרץ כדתירץ ה"ר פטר דשפיר מועיל ע"ז מחילה, ואף ר"ת מסכים לרבנו פטר בזה.⁷⁴

footnotes: ⁷⁴ עיין בס' שיעורי הרב על עניני ק"ש ותפילה - בעניני קריאת התורה - בענין וקדשתו אות ג' (עמ' רנ"ב).

ונראה דכמו כן לגבי כה"ג יש ב' דיני קדושה – דין קדושת כה"ג לעבודה דחלה במקדש דוקא, ודין קדושת כה"ג בגברא דחלה אף מחוץ למקדש וכדמצינו בנוגע לכהן משוח מלחמה. דמצינו שיש מצוה לכה"ג ללבוש בגדי כהונה כל הזמן ואילו בכהן הדיוט המצוה ללבוש בגדי כהונה הוא רק בשעת עבודה, והראייה לכך, דכתב הרמב"ם (פ"ח מהל' כלי המקדש הי"א – הי"ב) וז"ל בגדי כהונה מותר ליהנות בהן לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה עכ"ל. ומשמע דרק לכהן הדיוט אסור ללבוש את האבנט שלא בשעת עבודה משא"כ כה"ג לובש בגדי כהונה שהם שעטנז אפילו שלא בשעת עבודה. וכן משמע מפסק הרמב"ם (פ"י מהל' כלאים הל"ב) וז"ל כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דמותר לכהן הדיוט ללבוש את האבנט בשעת עבודה דוקא משום דעדל"ת, ומשמע דלכהן גדול מותר ללבוש בגדי כהונה שיש בהם שעטנז אפילו שלא בשעת עבודה. ובאמת כבר השיג עליו הראב"ד מדין כהן גדול, וז"ל א"א טעה בזה שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו כהן גדול במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר ומאי דקאמר (נמי) מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ"ל. וביאר הבית הלוי (שו"ת בית הלוי ח"א סימן ג' אות ב') דהרמב"ם סובר דכה"ג שאני מכהן הדיוט דיש מצוה לכה"ג ללבוש ח' בגדי כהונה אף שלא בשעת עבודה, דבזמן שכה"ג לובש כל ח' בגדי כהונה אז הציץ מרצה (פ"ד מהל' ביאת המקדש ה"ח), ומאחר שלבישת שמונת בגדי כהונה גורמת ריצוי ציץ ממילא יש קיום מצוה בליבשתם הדוחה את האיסור דכלאים, ואפילו שלא בשעת עבודה חל דין דעדל"ת מפאת קיום מצות לבישת ח' בגדים. משא"כ בכהן הדיוט לבישת בגדי כהונה הוי רק חלות מכשיר לעבודה, ושלא בשעת עבודה אין כהן הדיוט מקיים מצות לבישת הבגדים ומשום כך שלא בשעת עבודה ליכא היתר ללבוש את האבנט משום שיש בו כלאים.⁷⁵ וי"ל עוד דממצות כהן גדול הוא שתהיה בו חלות קדושה שלימה ולכן צריך להיות לבוש בבגדי כהונה ויהיה במקדש תמיד, משא"כ בכהן הדיוט אין דין שיהא בו חלות קדושה גמורה ואף קדושה לעבודה דהרי אין איסור לכהן הדיוט לצאת מן המקדש. ולכן כתב הרמב"ם לגבי כה"ג (פ"ה כלי המקדש ה"ז) "ותפארתו שיושב במקדש כל היום", דצריך שיהיה בו קדושה שלימה דהיינו גם קדושת כהונה בגבולין וגם קדושת כהונה דמקדש, ומשו"ה מצותו שילבש ח' בגדי כהונה במקדש.

footnotes: ⁷⁵ ועיין עוד בס' רשימות שיעורים למס' יבמות דף ד: בענין כלאים בבגדי כהונה (עמ' פג –פו),

ולפי"ז י"ל דלכן כתב הרמב"ם דאסור לכה"ג לקרוע בגדיו אף מחוץ למקדש דחל איסור גברא לכה"ג לקרוע את בגדיו דהו"ל כאילו הוא נכנס למקדש קרועי בגדים, דמצותו שיהיה במקדש תמיד וגם כשהכהן גדול נמצא מחוץ לביהמ"ק הרי זה נחשב במדה מסוימת כאילו הוא במקדש ולכן אסור לו לקרוע את בגדיו מחוץ למקדש. ועוד י"ל דמאחר דפרוע ראש וקרוע בגדים אינו ראוי לעבודה משו"ה אסור לכה"ג לפרוע ראשו ולקרוע את בגדיו מחוץ למקדש, משום דעי"ז הריהו מפקיע את עצמו מלהיות ראוי לעבודה, וכה"ג חייב לשמור על קדושת כהונה לעבודה, ולכן יש איסור נפרד לכה"ג לקרוע את בגדיו אף מחוץ למקדש דאסור לו להיות קרוע בגדים ופרוע ראש דזה מונע אותו מליכנס למקדש, דאסור לכה"ג להיות במצב שאינו ראוי ליכנס למקדש דצריך לשמור על קדושתו שתמיד יהיה ראוי לעבודה, ואילו בכהן הדיוט האיסור הוא איסור כניסה בעלמא להיכנס למקדש כשהוא קרוע בגדים ופרוע ראש. משא"כ בכהן גדול יש איסור נפרד לקרוע את בגדיו ולפרוע את ראשו באופן דזה יפקיע ממנו קדושתו לעבודה ומצוותו להיות במקדש. ומכיון דיסוד איסור כה"ג לקרוע בגדיו אף מחוץ למקדש חל מחמת מצותו להיות במקדש תמיד משו"ה כוללו הרמב"ם באיסור כניסת הדיוט קרועי בגדים למקדש.

אמנם לפי"ז צ"ע למה בעי הלכה מיוחדת דכה"ג מצורע מותר בפרימה וקריעה דעדל"ת, והרי מצורע אינו ראוי ליכנס למקדש, ואם יסוד האיסור של קריעת כה"ג הוא משום דעי"ז נעשה אינו ראוי לעבודה וכה"ג תמיד הוא במקדש הרי כה"ג מצורע בין כה וכה אינו ראוי ליכנס למקדש. ומשמע דיש איסור בפנ"ע של מעשה קריעה לכה"ג, ומשו"ה בעינן עדל"ת בכה"ג מצורע. ומשמע דהאיסור לכה"ג לקרוע את בגדיו חל מחמת קדושת כהן גדול בגבולין ולא מחמת קדושת כהן גדול לעבודה במקדש, ושלא כמש"נ לעיל בשיטת הרמב"ם, וצ"ע.

ונראה דיש דיני כה"ג דתלויים בקדושת כה"ג בגברא כגון איסור אלמנה ואיסור ליטמא לז' קרובים ודינים אלו נוהגים אף בכהן משוח מלחמה שאין בו חלות קדושת כה"ג לעבודה. ויש דינים התלויים בקדושת כה"ג לעבודה שאינם נוהגים בכהן משוח מלחמה. ויסוד האיסור דקרועי בגדים בכה"ג הוי איסור להפקיע את עצמו מלהיות ראוי לעבודה ומלהיות ראוי ליכנס למקדש ולהפקיע מעצמו מקדושה לעבודה. ולפי"ז נראה דכהן משוח מלחמה לא נאסר באיסור קרועי בגדים ופרועי ראש דכה"ג, דיסוד האיסור הוא איסור מקדש ואינו שייך לכהן משוח מלחמה. מאידך אם ננקוט דחל איסור של מעשה קריעה מפאת קדושת הגברא דכה"ג שבגבולין אזי י"ל דחל איסור זה אף בכהן משוח מלחמה, ויש לעיין בזה.⁷⁶

footnotes: ⁷⁶ ויתכן דאם איסורי קריעה ופרימה הוויין איסורים שחלין מפאת קדושת כה"ג שבגברא וחלין גם במשוח מלחמה, אזי י"ל דאף כה"ג מצורע אע"פ שאינו ראוי לעבודה אסור משום דעדיין נתקדש בקדושת כה"ג, אי לאו דעדל"ת דמשו"ה מותר למצורע לקרוע בגדיו ולגדל שערו. ועוד י"ל דדוקא כה"ג אסור בפריעה ופרימה ולא משוח מלחמה, כי מצותו של כה"ג להיות תמיד במקדש משא"כ במשוח מלחמה. וקריעה ופרימה סותרות למצות כה"ג להיות במקדש תמיד, ואף כה"ג מצורע מצותו שיהיה במקדש תמיד לכשיטהר, דאיסור ליכנס למקדש כשהוא מצורע הוה אריא דרביעה עליה, אך עצם מצות כה"ג להיות במקדש תמיד עדיין חלה עליו.

והנה הרמב"ם מנה ב' איסורים בבעל מום: א) שלא יכנס בעל מום למקדש (ל"ת ס"ט), ב) איסור עבודה לבעל מום (ל"ת ע). והם ב' איסורים שונים דכניסה למקדש אסורה לבעל מום בתורת איסור ביאה למקדש, ואילו עבודה בבעל מום מהווה איסור עבודה. אולם בנוגע לשתויי יין הרמב"ם (ספה"מ מצות לא תעשה ע"ג) רק מונה איסור אחד של ביאה למקדש ואינו מונה איסור שני של עבודה אלא דכלל איסור עבודה בכלל האיסור של ביאה למקדש. ונראה דיסוד האיסור דביאה למקדש בשתויי יין הוא בתורת התחלת עבודה, דיש ב' דינים בביאה למקדש: א) קיום ביאה – שמתקיימת במצות ראיית פנים ברגל, וביאת מקדש מחייבת השתחוואה דכתיב "והשתחוית לפני ה' אלוקיך", ומבואר מזה דיש קיום מצוה בעצם הביאה למקדש ולהיות בבית המקדש, דיש קיום מצוה להיות "לפני ה'" בביהמ"ק. ויש עוד דין ביאה למקדש דמהוה הכשר לעבודה, והוי חלק מקיום העבודה דהביאה למקדש נחשבת התחלת קיום מצות עבודה במקדש. ונראה דבעל מום אסור בכניסה למקדש אף מצד קיום כניסה למקדש כקיום בפנ"ע, ואילו בשתויי יין יסוד האיסור של ביאה למקדש הוא בתורת התחלת עבודה, דהעבודה אינה מתחילה בקבלת הדם אלא בכניסה וביאה למקדש. ולכן לא מנה הרמב"ם ב' לאווין בשתויי יין ופרועי ראש, דס"ל להרמב"ם דכניסה למקדש בשתויי יין ופרועי ראש אסורה משום דהויא התחלת עבודה, ועל ביאה למקדש שתויי יין חל חיוב מלקות משום דהביאה היא התחלת העבודה ועצם העבודה מחייבת מיתה בידי שמים (עיין ברמב"ם פ"א מהל' ביאת המקדש ה"א). ונראה להביא ראייה דהרמב"ם סובר דכניסה למקדש אסור בשתויי יין פרועי ראש וקרועי בגדים משום דהכניסה מהווה התחלת העבודה, דכתב הרמב"ם (פ"א מהלכות ביאת המקדש הט"ו) וז"ל יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שכור משאר המשכרין או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים אף על פי שלא עבד עבודה הרי זה לוקה, הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה והרי הוא מוזהר שלא יכנס עכ"ל. ומבואר דהאיסור כניסה למקדש שתויי יין חל דוקא בכהן הכשר לעבודה, ונראה דיסוד האיסור הוא משום דהכניסה הוי התחלת עבודה ולכן האיסור חל רק במי שראוי לעבודה ובשעת עבודה. משא"כ בבעל מום כתב הרמב"ם רק דיש איסור כניסה למקדש, דכתב (פ"ו מהלכות ביאת המקדש ה"א) וז"ל כל כהן שיש בו מום בין מום קבוע בין מום עובר לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים שנאמר אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש, ואם עבר ונכנס לוקה אף ע"פ שלא עבד וכו' עכ"ל, ומשמע דבבעל מום האיסור הוא עצם הכניסה למקדש כשהוא בעל מום ולא משום דהכניסה הו"ל קיום של התחלת העבודה. ולפי"ז יתכן דיש עוד נפ"מ דאם שתויי יין נכנס בלילה למקדש דלא הוי זמן עבודה אינו עובר באיסור שתויי יין שנכנס למקדש, וכמש"כ הרמב"ם שהאיסור על שתויי יין להכנס למקדש חל כשנכנס "בשעת העבודה". משא"כ בבעל מום דחל בו איסור כניסה למקדש מצד קיום ביאה למקדש, שאסור אף בלילה⁷⁷. ואילו בשתויי יין יסוד האיסור הוא משום דהכניסה היא התחלת העבודה, ולכן האיסור חל רק במי שראוי לעבודה ובשעת עבודה, ובלילה דאינו זמן עבודה ליכא איסור.

footnotes: ⁷⁷ ולכאורה יש להוכיח דחל קיום ביאה למקדש בלילה אע"פ שאינה זמן עבודה ממצות שמחת בית השואבה שהיתה בלילה במקדש ומהוה קיום מצות "ושמחתם לפני ה' אולקיכם", וקיום ביאת מקדש.

גמ'. וכל המקודש מחבירו הוא קודם את חבירו. מנלן דתנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.

לפום ריהטא משמע דנוהגים דיני קדושה לפתוח ראשון רק במילי דקדושה כגון בספר תורה בברכהמ"ז וליטול מנה ראשון בסעודת מצוה. אמנם עיין בהגהות מרדכי לגיטין (אות תס"א) וז"ל מעשה בכהן שיצק מים ע"י ר"ת, והקשה לו תלמיד הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל וכו' והשיב ה"ר פטר דנהי דיש בהן קדושה יכול למחול וכו' עכ"ל. ומבואר דחל דין וקדשתו ודין כבוד בכהן אף במילי דעלמא ולא רק בדברים שבקדושה⁷⁸. וי"ל דהא דדרשינן וקדשתו לכל דבר שבקדושה היינו דיש מצוה לכבד את הכהן לפתוח ראשון בדברים שבקדושה, אולם אף במילי דעלמא חל חיוב לכבד את הכהן, מכיון דיש לו קדושה יתירא. ולפי"ז י"ל דחל חיוב כבוד מיוחד לכהן גדול מקרא דוקדשתו, ואע"פ דמהך קרא ילפינן חיוב כבוד לכל כהן דעלמא מ"מ מאחר דיש לכה"ג קדושה יתירא לפיכך חל חיוב כבוד מיוחד אליו מדין וקדשתו. ויתכן דגזה"כ "גדלהו משל אחיו" (חולין קלד:) אינו דין בפנ"ע אלא הוי גילוי דהכה"ג גדול ומקודש יותר מאחיו ומשו"ה חל עליו חיוב כבוד וגדולה בפנ"ע מדין וקדשתו, דגדלהו מאחיו הוי שיעור במצות וקדשתו דכפי קדושתו ומדרגתו יש יותר חיוב לכבדו. ויש להביא ראייה לזה דהרי הרמב"ם לא הביא מצוה לכבד כה"ג מדין גדלהו במנין המצוות כמו שכתב לגבי מלך דיש מצוה לכבד את המלך ולירא ממנו, שכתב (במצוה קע"ג) וז"ל היא שצונו למנות עלינו מלך וכו' ולשון ספרי שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, ושיאויים לבנו מהכבוד והגדולה והתהלה והמעלה עד התכלית האחרון שאין למעלה הימנה עד שתהיה מדרגתו אצלנו גדולה ממדרגת הנביא וכו' עכ"ל, ויש לדייק דלגבי מלך כלל הרמב"ם החיוב לכבד את המלך במצות מינוי מלך, ואילו לגבי כה"ג לא הביא מצוה מיוחדת לכבדו אלא כתב בספר המצוות (מצוה ל"ב) וז"ל היא שצונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם ונשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה ואפילו ימאנו לא נשמע מהם. וזה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (ר"פ אמור) וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך. ובא הפירוש (גטין נט ב וש"נ) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון עכ"ל. ונראה דהקרא דגדלהו משל אחיו הוא שיעור וגילוי במצות וקדשתו, דמאחר דקדושתו וגדולתו יותר משאר אחיו הכהנים חל חיוב לכבדו יותר מדין וקדשתו.⁷⁹

footnotes: ⁷⁸ ועיין ברמב"ם פ"ד מהל' כלי המקדש ה"א וז"ל וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה לפתוח בתורה ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון עכ"ל. וממש"כ "לנהוג בהן כבוד הרבה" משמע דס"ל דמצות וקדשתו מחייבת לכבד את הכהן בכל דבר ולאו דוקא במילי דקדושה. ⁷⁹ ולפי"ז י"ל דיש דין וקדשתו לכבד ולקדם כהן משוח מלחמה לפני כהן הדיוט, דיש לכהן משוח מלחמה קדושה יתירא מקדושת כהן הדיוט.

ויש לדון האם כה"ג יכול למחול על כבודו, ויעויין במרדכי (גיטין אות תס"א) דס"ל לה"ר פטר דכהן יכול למחול על כבודו, ואע"פ דאיתא ביבמות וקדשתו אפילו בעל כרחו היינו רק לענין איסורי כהונה אבל לא לגבי מצות כבוד. אולם יש להעיר דבתוספתא (סנה' פ"ד ה"א) מובא מחלוקת האם מועיל מחילה לגבי חיוב כבוד לכהן, דאיתא "ואם רצה שירחצו אחרים עמו הרשות בידו, ר' יהודה אומר רצה לנהוג בזיון בעצמו אין שומעין לו שנא' וקדשתו על כרחו", וצ"ע בדברי המרדכי דס"ל דמועיל מחילה. ויתכן דיש לחלק בין כה"ג לכהן הדיוט, ולאוקמי דברי התוספתא בכהן גדול משא"כ בכהן הדיוט לכו"ע מועיל מחילה⁸⁰.

footnotes: ⁸⁰ ולכאורה הסברא לחלק הוא דכבוד כהן גדול מהוה חלות כבוד שמים, והכה"ג אינו בעלים למחול עליו, ואילו כבוד כהן הדיוט הוי כבוד דידיה והוי בעלים למחול. אמנם עיין ברמב"ם בספה"מ (מצוה ל"ב) וז"ל ולשון ספרי וקדשתו על כרחו לומר כי זה ציווי נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן, וכן אמרו קדושים יהיו לאלוהיהם על כרחם עכ"ל. ומבואר דסובר שכהן אינו יכול למחול על כבודו מדין וקדשתו דס"ל דכבודם הוא "כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו". ולהרמב"ם אף כהן הדיוט אינו יכול למחול על כבודו ומצות וקדשתו, כי כבודו מהוה כבוד שמים והכהן אינו בעלים למחול עליו.