גמ'. אלא היכי משכחת לה כגון דידע דאסור וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים, לדידי נמי דטעו במצוה לשמוע דברי חכמים.

והנה מבואר בגמ' דבתלמיד הראוי להוראה דיודע שב"ד טעו ואעפ"כ עבר דקא טעה במצוה לשמוע לדברי חכמים חייב חטאת דלא נחשב כתולה בב"ד, ואילו תלמיד שאינו ראוי להוראה דאינו גמיר וסביר שיודע שטעו ב"ד בהוראתן ואעפ"כ שומע להן ועבר פטור מקרבן משום דטעה במצוה לשמוע בדברי חכמים והוי תולה עצמו בב"ד שפטור. ועיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שגגות ה"ה) וז"ל כיצד הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור ואכלו מפני הוראתן, שהיה עולה על דעתן שמצוה לשמוע מבית דין אף על פי שהם טועים, הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו, ואינו מצטרף למנין השוגגים על פיהם, במה דברים אמורים כשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ומצטרף לכלל השוגגים על פיהם עכ"ל. וצ"ב מ"ש תלמיד הראוי להוראה שטעה במצוה לשמוע בדברי חכמים דאינו נחשב כתולה עצמו בב"ד וחייב קרבן, מתלמיד שאינו ראוי להוראה ועם הארץ שטעה במצוה לשמוע דברי חכמים ונחשב כתולה עצמו בב"ד ופטור מקרבן חטאת.

וי"ל דתלמיד שאינו ראוי להוראה שטעה בדברי חכמים שהורו דחלב מותר טעה וחשב דע"י הוראת ב"ד פקע איסור חלב ונעשה היתר, ולכן מעשה העבירה של אכילת החלב הוי תולה עצמו בב"ד ופטור, משא"כ תלמיד שראוי להוראה דהוי ת"ח טעותו אינו דס"ד דע"י הוראת ב"ד פקע עצם האיסור של חלב אלא שטעה וחשב דאע"פ דחלב אסור הוא מ"מ יש מצוה לשמוע לדברי חכמים ולאכלו מכיון שהורו דחלב מותר, וטעה בעצם המצוה לשמוע לדברי חכמים ולא באיסור חלב, ומשו"ה לא נחשב כתולה עצמו בב"ד וחייב חטאת. וכן משמע מדברי רש"י ד"ה וקא טעה במצוה לשמוע דברי חכמים - אפי' למיעבד איסורא עכ"ל, דר"ל דטעה וחשב דמצוה לשמוע לדברי חכמים אפילו כשטעו והורו לעבור על איסור.

ועוד יתכן לפרש דיש חילוק בין תלמיד הראוי להוראה ותלמיד שאינו ראוי להוראה דאע"פ דתרוויהו יודעים שבית דין טעו, בתלמיד הראוי להוראה כשיודע שב"ד טעו הריהו חולק על ב"ד ואינו נחשב כתולה עצמו בב"ד, דלגבי עצם ההוראה הריהו חולק על דעתם והוראתם של ב"ד, דסובר שטעו בהוראתם שחלב מותר, ומכיון שחולק על ב"ד לגבי עצם ההוראה אין לומר דהוי תולה עצמו בב"ד. משא"כ בתלמיד שאינו ראוי להוראה דאינו נחשב כחולק על ב"ד, שאינו ת"ח הראוי לחוות דעה בניגוד לב"ד, ולפיכך הוא אינו נחשב כמי שחולק על ב"ד, והו"ל תולה עצמו בב"ד, ופטור מקרבן. וי"ל דמשו"ה רק ת"ח הראוי להוראה יכול להתחייב מדין זקן ממרא דרק אז הו"ל חולק על ב"ד, משא"כ ת"ח שאינו ראוי להוראה דאינו בר הכי לחוות דעה כנגד דעת דייני הב"ד, והוי סתם עם הארצות בלבד ואין דעתו נחשבת כלל כדעה החולקת על ב"ד, ואינו מתחייב משום זקן ממרא.

והנה עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין ה"ח) שכתב וז"ל ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר, או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות, או יתנו רשות לזה ולזה אבל לא לדון דיני קנסות, או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומין, או יתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד או לראות כתמים וכן כל כיוצא בהן עכ"ל. ונראה דשיטת הרמב"ם היא דסמיכה הוי דין בחלות שם הוראה ואינה הלכה בפסק של בית דין, דהרי באיסור והיתר לא בעינן ב"ד וסגי ביחיד המורה הוראה, והרמב"ם נקט דשייך לסמוך דיין לחצאין וכגון להסמיכו לענין הוראה באיסור והיתר בלבד, ועל כרחך דס"ל דסמיכה הוי דין בחלות שם הוראה ולא בב"ד. (ולפי"ז נראה לומר דבזה"ז דליכא סמיכה לא חלה חלות שם הוראה, והרב המורה הוראה אינו אלא רק מברר ומגלה את ההלכה בתורת גילוי מילתא וכמראה מקום בעלמא).

ועיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שגגות ה"ה) וז"ל כיצד הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור ואכלו מפני הוראתן, שהיה עולה על דעתן שמצוה לשמוע מבית דין אף על פי שהם טועים, הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו, ואינו מצטרף למנין השוגגים על פיהם, במה דברים אמורים כשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ומצטרף לכלל השוגגים על פיהם עכ"ל. ויש להעיר דלענין חיוב חטאת יחיד פסק הרמב"ם דתלמיד שהגיע להוראה שאינו נחשב כתולה עצמו בב"ד לא הצריך הרמב"ם שיהיה סמוך אלא תלמיד חכם בעלמא, אמנם לענין זקן ממרא כתב הרמב"ם (פ"ג מהלכות ממרים ה"ה) וז"ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על בית דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין ויורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא על פי הוראתו ויחלוק עליהן והן יושבין בלשכת הגזית, אבל אם היה תלמיד שלא הגיע להוראה והורה לעשות פטור, שנאמר כי יפלא ממך דבר למשפט מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מופלא עכ"ל. וצ"ב מ"ש דין זקן ממרא מדין חכם התולה עצמו בב"ד דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים בנוגע לחיוב חטאת דא"צ שיהיה סמוך בסנהדרין, ואילו זקן ממרא אינו מתחייב אא"כ הוי חכם סמוך בסנהדרין שחולק על ב"ד הגדול. ונראה דחיוב זקן ממרא אינו חל אלא אם כן הזקן מורה חלות שם הוראה לעשות כנגד דעת ב"ד הגדול, ואין חיוב זקן ממרא חל משום שיש לזקן דעה אחרת בתורה בעלמא כנגד ב"ד הגדול, ולכן רק אם הוא ת"ח שיש לו סמיכה לכהת"כ דהיינו "סמוך בסנהדרין" אזי חלה חלות שם הוראה לעשות בהוראתו ומתחייב מדין זקן ממרא. משא"כ לענין חיוב חטאת יחיד, אם ב"ד הורו לאכול חלב והחוטא הוי תלמיד חכם היודע שב"ד טעו אפילו אם אינו דיין סמוך מ"מ מכיון שהוא ת"ח ויש לו דעה אחרת בתורה כנגד דעת הבית דין אזי הוא נחשב כמי שחולק עליהם בתורה, ומשו"ה אינו נחשב כתולה עצמו בב"ד.

גמ'. התולה בעצמו חייב לאיתויי מאי לאיתויי מבעט בהוראה.

ופרש"י (בד"ה לאיתויי מבעט בהוראה) וז"ל שאם היה רגיל להיות מבעט בהוראה ואחר כך הורו שחלב מותר והלך זה המבעט ועשה על פיהם ואכל חלב דחייב דהואיל והוא רגיל להיות מבעט השתא נמי מבעט וכשהוא אוכל חלב מפי עצמו הוא עושה ואינו תולה בב"ד הלכך חייב קרבן עכ"ל. אמנם עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שגגות ה"ה) וז"ל כיצד הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור ואכלו מפני הוראתן, שהיה עולה על דעתן שמצוה לשמוע מבית דין אף על פי שהם טועים, הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו, ואינו מצטרף למנין השוגגים על פיהם, במה דברים אמורים כשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ומצטרף לכלל השוגגים על פיהם, וכו', וכן אם תלה בעצמו ואכל חלב הקיבה שהורו להתירו לא מפני הוראתן אלא מפני שהוא מותר בדעתו הרי זה חייב חטאת קבועה בפני עצמו, זה הכלל כל התולה בבית דין פטור והוא שיהיו שם כל הדרכים שמנינו, וכל החייב בפני עצמו אינו מצטרף לרוב השוגגים עכ"ל. ונראה דלהרמב"ם המבעט בהוראה חייב מיירי במי שעשה מדעתו דסבר מעצמו שחלב מותר, דמכיון שאינו אוכל מפני הוראת ב"ד אינו נחשב כתולה בב"ד וחייב. ואילו לרש"י המבעט בהוראה הוא דין בגברא, דגברא שבדרך כלל הוא מבעט בהוראת ב"ד מיקרי עושה מדעת עצמו וחייב קרבן חטאת.

רש"י ד"ה אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה. וז"ל דמשמע נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא הרי אלו שלשה מיעוטי דמשמע בעשותה מפי עצמו חייב למעוטי תולה בבית דין דפטור והני שלשה מיעוטי מפרש במסכת שבת בפרק המצניע (דף צג) לר' יהודה חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת בית דין דפטור עכ"ל.

ונראה דיש צד השוה בין הדין דשנים שעשו פטור והדין דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור מחטאת, דהפטור דתולה בב"ד אינו חל מדין אונס בלבד, אלא דחל הפקעה במעשה העבירה שהעבירה מתייחסת לב"ד ואינה מתייחסת לגמרי לעושה, ודומה לדין שנים שעשו במלאכת שבת דאין כל המעשה מתייחס לא' מהן, וה"נ ביחיד התולה עצמו בב"ד מעשה העבירה מתייחס נמי לב"ד ופטור.

ועיין במשנה (דף ג:) דלר"א אם אדם מסופק אם היה תולה בב"ד או לא הריהו חייב אשם תלוי. ולכאורה צ"ע דפשטות חיוב אשם תלוי בא משום שנסתפק אם עשה מעשה העבירה או לא, אבל אם נסתפק אי היה אונס או שוגג ליכא חיוב אשם תלוי. ולכאורה אם הפטור דיחיד התולה עצמו בב"ד הוא מדין אונס צ"ע אמאי מי שנסתפק אם היה תולה עצמו בב"ד יתחייב אשם תלוי. ונראה דיסוד הפטור דיחיד התולה עצמו בב"ד אינו מדין אונס בלבד אלא דחלה הפקעה במעשה העבירה שאין מעשה העבירה מתייחס לגמרי אליו אלא היא מצורפת לבית דין, ולכן באופן שנסתפק אם היה תולה עצמו בב"ד או לא חל ספק אם מעשה העבירה מתייחס אליו או לא ושפיר מתחייב באשם תלוי.