אמר רב פפא דכולי עלמא יחיד שעושה בהוראת ב"ד פטור אלא ב"ד משלים לרוב ציבור קמפליגי מר סבר ב"ד משלים לרוב צבור, ומר סבר אין ב"ד משלים לרוב צבור.

והנה לפום ריהטא נחלקו האם דייני הב"ד עצמן נחשבים כעושים עפ"י הוראת ב"ד דליחשב שרוב הציבור עשו בהוראת ב"ד או דאין הדיינים עצמן נחשבים כעושים עפ"י הוראת ב"ד ולכן אינם מצטרפים לרוב. ולכאורה זהו מעין ספקם של התוס' לעיל (דף ב. ד"ה בין שעשו) שנסתפקו היכא שב"ד עשו עמהן האם הן חייבים להביא חטאת יחיד או לא, וצ"ע למה תוס' לא ציינו את הגמ' בסוגיין.

וי"ל דאין ב' הספקות תלויים זה בזה, דאפילו אי נימא דב"ד פטורין מקרבן חטאת של יחיד דנחשבין כתולין עצמן בב"ד מ"מ י"ל דאינן משלימין למנין רוב הציבור להתחייב בפר העלם דבר, דלענין פר העלם דבר בעינן שב"ד יחטיאו את רוב הציבור ולא משום שחטאו רוב הציבור, וכאן מלבד הב"ד הן החטיאו רק את מיעוט של הציבור, ומשו"ה י"ל דאינם חייבים פר העלם דבר.

ועוד י"ל דלענין פר העלם דבר צריכים שההוראה תהיה תלויה בב"ד והעבירה בקהל, וזהו הגזה"כ דהקהל ועשו, דחל דין מיוחד בחיוב פר העלם דבר דמעשה העבירה תיעשה ע"י קהל ואילו ההוראה ע"י ב"ד, ולכן אין ב"ד המורים נכללים במנין הקהל לגבי עשיית מעשה העבירה, וכן משמע מלשון הרמב"ם (פי"ג מהלכות שגגות ה"ב) וז"ל הסנהדרין עצמן שעשו בהוראתן אינן מצטרפין לרוב הקהל, עד שיהיו הרוב שעשו חוץ מן הסנהדרין עכ"ל.

גמ'. ואב"א כגון שחטאו ששה והן רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל, ומתניתין מני ר' שמעון בן אלעזר היא, דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו חטאו ששה והן רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל חייבין.

עיין בתוספות הרא"ש (ד"ה ר"א ב"ר שמעון אומר משמו חטאו ששה והם רובו של קהל) שכתב בשם הירושלמי, וז"ל ירושלמי אמר ר"א לא אמר אלא ששה שהם רוב הא ה' אף על פי שהם רוב הרי אלו פטורין אמר ר' יוסי בר בון מתני' אמרה כן מחצית השבטים ובלבד רוב אוכלוסין ודכוותה מחצית אוכלוסין ובלבד רוב השבטים עכ"ל. ומבואר דלפי הירושלמי אם חטאו רק ה' שבטים בלבד אע"פ שחטאו רוב אוכלסין מ"מ ב"ד הגדול אינם חייבים בפר העלם דבר, וכן אם חטאו רוב שבטים אך הם מיעוט אוכלוסין אינם חייבים עד שתהיה מחצית האוכלוסין. אמנם עיין ברמב"ם (פי"ג מהלכות שגגות ה"ב) וז"ל והסנהדרין עצמן שעשו בהוראתן אינן מצטרפין לרוב הקהל, עד שיהיו הרוב שעשו חוץ מן הסנהדרין, עשו רוב אנשי ארץ ישראל על פיהם, אף על פי שאלו העושים שבט אחד, וכן אם עשו רוב השבטים אף על פי שהן מיעוט הקהל, בית דין חייבים והעושין פטורין, כיצד היו יושבי ארץ ישראל שש מאות אלף ואחד, והיו העושין בהוראת בית דין שלש מאות אלף ואחד והרי כולן בני יהודה בלבד, או שהיו העושים בני שבעה שבטים כולן אף על פי שיש בהן מאה אלף, הרי בית דין חייבין וכל העושים על פיהם פטורין ואין משגיחין על יושבי חוצה לארץ שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל, ושבט מנשה ואפרים אינן חשובין כשני שבטים לענין הזה אלא שניהם שבט אחד עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם אם רוב אוכלסין חטאו אע"פ שהן מיעוט שבטים חייבים בפר העלם דבר. ונראה דהרמב"ם סובר דהבבלי חולק על הירושלמי, וס"ל דסגי או ברוב אוכלסין (ציבור) או ברוב שבטים (קהל). ואילו הירושלמי סובר דאם הרוב נסתר ע"י רוב אחר אזי אינו נידון כרוב, ואילו במחצה על מחצה סגי ברוב אחד. ופלוגתתם צ"ב.

ונראה דיש לעיין אם הדין דבעינן שחטאו רוב הציבור חל מדין דרובו ככולו או דחל מדין רוב בלבד. והנה אם רוב ציבור שחטאו חל מדין רוב בעלמא אזי י"ל דאף אם יש רוב אחר המכחישו וכגון דחטאו רוב אוכלסין אך רק מיעוט דהשבטים, אזי י"ל דסגי ברוב אחד לקבוע את החיוב דפר העלם דבר. משא"כ אם רוב ציבור חל מדין רובו ככולו אזי י"ל דבעינן שלא תהיה סתירה בין רוב ציבור לרוב קהל, דאם יש רוב אוכלסין שחטאו אין לומר דחשיב רוב הציבור מדין רובו ככולו אם יש כנגדו רוב קהל שלא חטאו, ובעינן עכ"פ שיהיה מחצה על מחצה שבטים. ויתכן דבזה נחלקו הבבלי והירושלמי, דהבבלי (וכן פסק הרמב"ם) סובר דבעינן רוב ציבור מדין רוב בעלמא ולכן סגי או ברוב אוכלסין לבדו או ברוב שבטים לבדו דיש מחייב של פר העלם דבר ברוב אחד דע"י זה נחשב שרוב הציבור חטאו. משא"כ הירושלמי סובר דרוב ציבור שחטאו חל מדין רובו ככולו ולכן אם יש סתירה בין רוב השבטים לבין רוב האוכלסין לא חל דין רובו ככולו ופטורין.

ועיין במנחת חינוך (פרשת ויקרא מצוה קכ אות א') שכתב וז"ל והנה לא נתבאר אם הם מחצה על מחצה, ומחצה עשו כהוראתן אי דינם כרוב או כמיעוט, ע' פסחים פכ"צ רב סבר מע"מ כרוב, והר"מ בהק"פ פוסק כותיה, א"כ כאן כיון דכ"א הוי כרוב אין מביאין פר דהמחצה שלא עשו נקראים רוב וגם אין מביאין קרבן יחיד דה"ל כרוב שעשו דאין מביאין ק"י ע"כ אין מביאין כלל ואפשר הוא ספק עכ"ל. ולכאורה י"ל דזה תלוי בחקירה הנ"ל דאם יסוד הדין דרוב ציבור שחטאו מיוסד בדין רובו ככולו אזי אין לומר כרב דמחצה על מחצה הוי כרוב, ורק אם הדין חל מדין רוב בעלמא יתכן דאליבא דרב מחצה ומחצה כרוב דמי.דלא מסתבר לומר דמחצה על מחצה הו"ל כרוב מדין רובו ככולו אלא דכמו דרוב בעלמא סגי ה"ה דמחצה על מחצה סגי להיות נחשב ציבור שחטאו.

ועוד י"ל דהרמב"ם והירושלמי נחלקו האם יש ב' מחייבים נפרדים בפנ"ע דהיינו ציבור (אוכלסין) וקהל (שבטים) או לא, דלהרמב"ם יש ב' מחייבים נפרדים ואילו הירושלמי סובר דחל מחייב אחד של קהל וציבור ביחד וכשיש מחצה על מחצה שבטים ביחד עם רוב ציבור אזי מצטרפין קהל וציבור למחייב אחד, משא"כ כשסתרי אהדדי אין מצטרפין למחייב אחד.

גמ'. ואיבעית אימא שבט שעשה בהוראת בית דינו, ומאן חכמים רבי יהודה היא, דתניא שבט שעשה בהוראת בית דינו, אותו השבט חייב.

עיין ברמב"ן עה"ת (דברים טז:י"ח ד"ה לשבטיך) וז"ל ויתכן לפרש, שחייב הכתוב למנות ב"ד על כל השבט והוא ישפוט את כולם, ואחרי כן נמנה ב"ד בכל עיר ועיר שישפוט את העיר, ואף על פי שכולם שוים במנין שהם כ"ג בדיני נפשות וג' בדיני ממונות, אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט ותחתיהם לכל עיר ועיר. ואין בעלי הדין יכולין לכוף זה את זה לדון אלא בפני ב"ד שבעירם לא בפני ב"ד שבעיר אחרת, ואפילו היו שני בעלי הדין בעיר אחרת יכול לומר נלך לפני ב"ד שבעירנו. אבל ב"ד השבט יכול לכוף כל אנשי שבטו לדון לפניו, ואפילו היו הנדונים בעירם יכול לומר לב"ד הגדול של שבט אזילנא. וכן אם נסתפקו בתי דינין של עיירות, יבאו לפני ב"ד הגדול של שבט וישאלו. כדרך שסנהדרי גדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל, כך יהא ב"ד אחד ממונה על כל שבט ושבט, ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם גוזרין ומתקנין והיא לשבט כגזרת סנהדרי גדולה על כל ישראל. וזה הב"ד הוא המוזכר במסכת הוריות (ה.), ששנינו בו הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהם אותו השבט חייב ושאר השבטים פטורים וכו' עכ"ל. ונראה מדברי הרמב"ן שהבית דין של השבט אינו תלוי במנין של כ"ג דיינים או של ע"א דיינים, אלא דהוי הב"ד של החכמים הגדולים שבשבט. ולולא דברי הרמב"ן י"ל דב"ד של השבט הוי ב"ד של ע"א אבל מכיון דאינם יושבין בלשכת הגזית לכן אין להם דין ב"ד הגדול, דקיי"ל (סנהדרין יד.) דהמרה עליהם אבית פאגי פטור דהמקום גורם. ועיין בספה"מ (מ"ע קנ"ג) דנחלקו הרמב"ם והרמב"ן אי קידוש החודש בעי ב"ד הגדול, דהרמב"ם סובר דצריך ב"ד הגדול והשיג עליו הרמב"ן שהרי מצינו שב"ד קידשו את החודש לאחר שגלו סנה' מלשכת הגזית דקידשו החודש עד ימי אביי ורבא ואילו הסנהדרין הגדול גלו מלשכת הגזית מ' שנה לפני חורבן הבית. ולהרמב"ם י"ל דחל חלות שם ב"ד הגדול אף כשהן חוץ למקומן אלא שאין דנין דיני נפשות אלא כשהן בלשכת הגזית. ולרמב"ן חוץ למקומן ליכא חלות שם ב"ד הגדול כלל. ואי נימא דב"ד של השבט הוי ב"ד של ע"א אזי י"ל דלפי הרמב"ם יתכן דחל עלייהו חלות שם ב"ד הגדול וחיוב פר העלם דבר תלוי בהוראת ב"ד הגדול. אך לפי הרמב"ן י"ל דלא חל עלייהו חלות שם ב"ד הגדול, ויוצא דחיוב פר העלם דבר אינו תלוי דוקא בהוראת ב"ד הגדול של ע"א, אלא אף בהוראת ב"ד הגדול של השבט שהם החכמים הגדולים ביותר בשבט חל חיוב פר העלם דבר.⁸

footnotes: ⁸ ולפי"ז יל"ע לפי הרמב"ם דחל חלות שם ב"ד הגדול אף כשהן חוץ למקומן בלשכת הגזית, אם הב"ד של השבט היו ב"ד של ע"א האם חל בם דין ב"ד הגדול בנוגע ללאו דלא תסור כמו ב"ד הגדול שבירושלים או לא.

גמ'. פשיטא, מרובין ונתמעטו היינו פלוגתא דרבי שמעון ורבנן, מועטין ונתרבו מאי, מי פליגי רבי שמעון ורבנן ר"ש דאזיל בתר ידיעה מחייב, ורבנן דאזלי בתר חטאת פטרי, או לא, מאי, ותיסברא אימור דשמעת ליה לר"ש דאזיל אף בתר ידיעה היכי דהוי ידיעה וחטאה בחיוב, ידיעה דלא חטאה מי שמעת ליה דא"כ, לייתי כי השתא, אלא ר"ש חטאה וידיעה בעי.

יש לעיין מהי ההו"א שבגמ' דלר"ש דאזיל בתר ידיעה בנשיא שחטא עד שלא נתמנה ואח"כ נתמנה דפטור (עיין במשנה דף י.) דבעינן ששעת החטא והידיעה יהיו שווים דתרווייהו הם המחייבים של חיוב קרבן דנשיא, ואילו במיעוט קהל שנתרבו יתחייבו בפר. וי"ל דבהו"א הגמ' נקטה דנשיא שאני מציבור, דודאי גבי נשיא ר"ש פוטר דאזיל ר"ש אף בתר חטא דאל"כ יתחייב כנשיא, דהרי בשעת החטא היה מחייב של קרבן אחד ורק כשנתמנה נשתנה חובת הבאת הקרבן מכשבה לשעיר, וזהו דקאמר ר"ש דאזלינן גם בתר ידיעה וגם בתר החטא דאין ידיעתו יכולה לבטל את המחייב של שעת החטא, אבל במיעוטין ונתרבו הרי בשעת החטא לא היה חלות חיוב קרבן ואזי יתכן דהידיעה באה ומחייבת קרבן אחר, דהרי מתחילה פטורין היו לגמרי, והוה אמינא דבאופן כזה הידיעה יכולה לחייב פר העלם דבר.

ועוד יש לפרש דעיין ברש"י (ד"ה מועטין ונתרבו מאי) שכתב וז"ל כגון שהורו בית דין ועשו מיעוט קהל על פיהם דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור ומתו מקצתן של רוב קהל ונתרבו אלו ולאחר שנתרבו נודע להם שחטאו דהני מועטין ונתרבו לא דמי ממש לחטאו עד שלא נתמנו דמועטין כי חטאו בהוראה לאו בני קרבן נינהו דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור אבל כי חטאו כהן משיח ונשיא עד שלא נתמנו נעשו בני קרבן ומחייבי לאתויי כשבה או שעירה אבל מרובין ונתמעטו דמי ממש לחטאו עד שלא נתמנו דהא מרובין כי חטאו בני קרבן נינהו ואמטו להכי קאמר במרובין ונתמעטו דהוי פלוגתא דר"ש ורבנן אבל במועטין ונתרבו איבעיא לן אי דמי לפלוגתא דר' שמעון ורבנן אי לא מי אמרי' ר"ש דבתר ידיעה אזיל דאמר אם נודע להם עד שלא נתמנו חייבין כבתחלה הכא נמי מחייב דכי אתיידע להו בחיובא אתיידע להו דכי נתרבו אתיידע להו ומביאין פר ורבנן דבתר חטאה אזלי דאמרי הרי אלו כהדיוטות הואיל וחטאו כי לא נתמנו הכא נמי אזלי בתר חטאה וכי חטאו אכתי מועטין היו ופטורין דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור עכ"ל. ולכאורה צ"ע מה ענין פטור היחיד לענין קביעת חובת הציבור בקרבן ציבור דפר העלם דבר, ומה השייכות בין פטור היחיד שעשה בהוראת ב"ד לענין חיוב הציבור במועטין ונתרבו.

ונראה לבאר דמה דיחיד התולה בב"ד פטור אינו חלות פטור בפנ"ע, אלא דכיון דחטא היחיד עומד לצירוף לרוב חוטאים לחייב פר העלם דבר, אין החטא מחייב חטאת יחיד, שהרי נשתנה דינו מכיון דעומד לצירוף לחטא של הציבור לחייב פר העלם דבר, ולכן אף בשעת החטא כבר נתפס החטא בחיוב דפר העלם דבר, ואע"פ שחלות החיוב של פר העלם דבר אינו חל אא"כ רוב הציבור חטאו מ"מ מכיון דעומד לצירוף אזי החטא נתפס במחייב של פר העלם דבר. וי"ל דמשו"ה שאני מועטין שנתרבו מדין הדיוט שנתמנה לנשיא, דבהדיוט שעת החטא מחייבת קרבן הדיוט והידיעה לאחר שנתמנה מחייבת קרבן נשיא, ומשו"ה קרבן נשיא וקרבן הדיוט חלוקין מהדדי, ואין חטא של הדיוט נתפס כלל בחיוב קרבן נשיא. משא"כ במועטין ונתרבו דבשעת החטא איכא מחייב של פר העלם דבר של ציבור, דהחטא ראוי להצטרף לרוב הציבור ולחייב פר העלם דבר, ולכן אע"פ דרק מיעוט חטאו וליכא חלות חיוב של פר העלם דבר בשעת החטא י"ל דכשנתרבו ובשעת הידיעה איכא רוב הציבור אזי יחול חיוב פר העלם דבר, דהחטא והידיעה שויים לחייב פר העלם דבר של ציבור. אמנם למ"ד יחיד התולה בב"ד חייב בשעת החטא הוי רק חטא דיחיד דעלמא המחייב קרבן חטאת דיחיד, ואין שום זיקה לחיוב פר העלם דבר, והא דאם חטאו רוב הציבור חל חיוב פר העלם דבר היינו משום דחל מחייב בפנ"ע דרוב ציבור שחטאו לחייב פר העלם דבר. ולפי"ז במועטין ונתרבו בשעת החטא יש מחייב לחטאת יחיד בלבד ואילו לאחר הידיעה חל מחייב של פר העלם דבר, ואינן מצטרפין, ודומה להדיוט שחטא ואח"כ נתמנה להיות נשיא דפטור. ולפי"ז מובן היטב לשון הירושלמי (פ"א הוריות ה"א) וז"ל חברייא בשם שמואל יחיד משלים לרוב הציבור היא מתניתא אבל כל יחיד ויחיד שעשה בפני עצמו פטור אמר רבי יוחנן אפילו כל יחיד ויחיד שעשה בפני עצמו מביא כשבה ושעירה. וקשיא על דעתיה דשמואל לא נמצא כל יחיד ויחיד מתכפר לו בשני חטאות רבי זעירא בשם שמואל היחיד תלוי אכלו רוב ב"ד מביאין אכלו מיעוט היחיד מביא עכ"ל. דהיחיד "תלוי", דאף בשעת החטא של יחיד נתפס החטא בחיוב דפר העלם דבר אם אח"כ יהיה רוב ציבור שחטאו.

ויש להעיר דפירוש זה ניחא רק אם יחיד התולה בב"ד פטור היינו דוקא התולה בסנהדרין, אך לפי תוס' לעיל (דף ב. ד"ה הורו לה) דאף התולה עצמו בב"ד של ג' פטור, א"א לומר כמו שביארנו, דיסוד הפטור של התולה עצמו בב"ד הוא משום דהחטא נתפס בחיוב פר העלם דבר של ציבור, דהרי ב"ד של ג' אינם חייבים בפר העלם דבר של ציבור.

גמ'. איבעיא להו הורו ב"ד חלב מותר ועשו מיעוט הקהל, וחזרו ב"ד בהן והורו ועשו מיעוט אחר, מהו כיון דשתי ידיעות נינהו לא מצטרף, או דלמא כיון דאידי ואידי חלב הוא מצטרף, ואם תמצא לומר כיון דאידי ואידי חלב הוא מצטרף, מיעוט בחלב שעל גבי הקבה ומיעוט בחלב שעל גבי דקין, מהו הכא ודאי כיון דבתרי קראי קאתי לא מצטרף, או דלמא כיון דאידי ואידי חלב הוא מצטרף, ואת"ל שם חלב הוא ומצטרף, מיעוט בחלב ומיעוט בדם, מהו, הכא ודאי (כיון) דתרי איסורי נינהו [וכיון דאין איסורן שוה] לא מצטרף, או דלמא כיון (דאיסורן שוה) דקרבנן שוה מצטרף. ואת"ל כיון (דאיסורן שוה) דקרבנן שוה מצטרף, מיעוט בחלב ומיעוט בעבודת כוכבים מהו, הכא ודאי אין איסורן שוה ואין קרבנן שוה, או דלמא כיון דאידי ואידי כרת הוא מצטרף תיקו.

עיין ברמב"ם (פי"ג מהלכות שגגות ה"ד) וז"ל הורו בית דין בחלב מן החלבים שהוא מותר ואכל מיעוט הקהל על פיהם ונודע להם שחטאו וחזרו בהן, ואחר כך הורו שע"ז פלונית מותרת ועבד אותה ע"ז מיעוט אחר על פיהם, וכשיצטרפו האוכלים לעובדים יהיו רוב הרי אלו מצטרפין אף על פי שהיתה להן ידיעה בינתיים, במה דברים אמורים כשהיה המורה בית דין אחד, אבל אם מת בית דין שהורה תחילה ועמד אחר והורו אין אלו מצטרפין לאלו עכ"ל. ויש לדקדק בלשון הרמב"ם "הרי אלו מצטרפין אע"פ שהיתה להן ידיעה בינתיים", ומבואר דהרמב"ם ס"ל דאע"פ שב"ד חזרו מהוראתן שחלב מותר מ"מ ההוראה להתיר חלב וההוראה להתיר עבודה זרה מצטרפות לחייב פר העלם דבר. ועוד מבואר מדבריו דאע"פ שהיתה ידיעת הקהל בינתיים וכמש"כ "ונודע להם שחטאו", עדיין חל צירוף, וחייבים פר העלם דבר, דאע"פ שמיעוט א' מהקהל ידע מהחטא ואח"כ עוד חלק מהקהל חטאו והיתה להם ידיעה אחרת, עדיין מצטרף החטא של כולם להיות חטא של הציבור לחייב קרבן פר העלם דבר. ויוצא דלהרמב"ם המחייב דחיוב פר העלם דבר הוי ההוראה בטעות בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ולגבי ב"ד אין חילוק בין ב' הוראות מוטעות בב' איסורים שונים דהרי יש כאן מחייב אחד של הוראה בטעות של הב"ד הגדול לעשות איסור, והרמב"ם חידש דאע"פ שב"ד ביטלו את ההוראה הראשונה שחלב מותר דחזרו בהם, ולכאורה נמצא דההוראה השנייה הויא הוראה בפנ"ע, מ"מ שתי ההוראות מצטרפות.

ובגמ' איתא "ואת"ל דכיון דקרבנן שוה מצטרף" דיתכן דשתי הוראות בחלב ודם מצטרפות לחייב פר העלם דבר, ועיין בתוס' (ד"ה וחזרו והורו שדם מותר) שכתבו וז"ל הא דקתני כה"ג דמשמע דוקא משום שידעו בינתים שטעו בחלב דהא אפי' לא ידעו נמי מצי למבעי כדקאמר משום דשני מינים הם דם שוה בכל ולא חלב אלא נקטי' אגב אחריני, והא דלא פשיט מההוא דלעיל עד שיהיו כולן בשגגה אחת, דהכא כיון דתליא בב"ד הוי שגגה אחת עכ"ל. ומבואר דתוס' ס"ל דיש ספק בחלב ודם אף כשלא חזרו, דיש ספק של שגגת הוראה כשהורו ב"ד בחלב ובדם בבת אחת ואכלו מקצת הציבור חלב ומקצת הציבור דם, ויש עוד ספק היכא דהורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהם וביטלו את ההוראה הראשונה האם ההוראה הראשונה מצטרפת להוראה השניה שדם מותר לחייב פר העלם דבר. ולמסקנא קיי"ל דב"ד חייב בפר, ויוצא דביחס למחייב דהוראת ב"ד ליכא קביעות חטא ואין חילוק לגבי הטעות ושגגת ב"ד אם הורו שחלב מותר או שהורו דדם מותר, דלגבי ב"ד יסוד המחייב הוי ההוראה בטעות, וב"ד חייבים להביא פר העלם דבר משום שהם החטיאו את הרבים ע"י הוראתם, והוי חלות איסור אחד של שגגת הוראה אחת, ולכן תוס' גרסו בגמ' "וחזרו" דקמ"ל דחל צירוף לחייב פר העלם דבר אע"פ שיש ב' הוראות בזה אחר זה. ונראה דזהו נמי כוונת הרמב"ם דאפילו אם חזרו ב"ד מהוראתם לגבי חלב עדיין ב"ד חייבים בפר מכיון דחל צירוף בין ההוראות. ולכן כתב הרמב"ם "וחזרו בהם" כלומר שאפילו כשחזרו ב"ד חל צירוף, דאע"פ שההוראות הן ב' הוראות שונות – דיש הוראה אחת בנוגע לחלב והוראה אחת בנוגע לדם מ"מ חל צירוף לחייב פר העלם דבר של ציבור דהרי סוכ"ס הב"ד החטיאו את הרבים מחמת הוראה מוטעת בדבר שיש בו כרת.

והנה הראב"ד השיג על הרמב"ם וז"ל הורו בית דין בחלב מן החלבים עד הרי אלו מצטרפין. א"א בעיא ולא איפשיטא היא ולא ב"ד מייתו ולא צבור מייתו עכ"ל⁹. ולפי"ד הראב"ד מבוארים דברי המאירי שכתב בשם גדולי המפרשים דהספק בגמ' הוא דוקא לגבי פטור היחידים מחטאת קבועה, אך לגבי ב"ד פשיטא דליכא צירוף ואינן חייבים בפר העלם דבר. ולפי"ז י"ל דהראב"ד משיג ב' השגות: א) דבגמ' זוהי איבעיא דלא איפשטא וא"כ היאך פסק הרמב"ם בודאי דמצטרפין לחיוב פר העלם דבר והא הוי ספק חולין בעזרה, ב) ועוד השיג דלפי הרמב"ם הספק בגמ' הוא לגבי ב"ד האם חייבים בפר העלם דבר או לא, ואילו הראב"ד סובר דלגבי ב"ד אין חיוב פר העלם דבר דאין צירוף בין ב' ההוראות.

footnotes: ⁹ ועיין בכס"מ שג"כ תמה דהוי בעיא דלא איפשטא והיה לו לפסוק דבין ב"ד ובין הציבור פטורים מקרבן, וצ"ל שהיה להרמב"ם גירסא אחרת בגמ' ולא גרס תיקו, ונמצא דהרמב"ם והראב"ד נחלקו בגירסא שבגמ'. ועיין במאירי (דף ג. ד"ה היתה הראשונה בחלב והשנייה באיסור ע"ז) שכתב וז"ל יראה שהדבר ספק וגדולי המחברים כתבו שאף בזו מצטרפים. ונראה טעם שלהם שאין גורסין כאן תיקו, אלא שמשיבין שאלה זו עם שאלה שאחריה באם תמצא לומר וכו' וכבר ידעת כל שבאם תמצא לומר הלכה היא ברוב מקומות עכ"ל.

ועוד נראה לבאר שיטת הרמב"ם דהנה יש לחקור האם כשיש ציבור שעבדו ע"ז בשגגת הוראה שמביאים ב"ד פר לעולה ושעיר לחטאת האם הן נכללים ג"כ בחיוב פר העלם דבר של ציבור שבפ' ויקרא ומחוייבים מעיקר הדין להביא פר חטאת, אלא דכשמביאים הקרבן דשגגת ע"ז שבפ' שלח דהיינו שעיר לחטאת ופר לעולה מתקיים בזה ג"כ החיוב דפ' ויקרא דפר חטאת, או דהוי חיוב נפרד דחייבים רק שעיר לחטאת ופר לעולה כמו שכתוב בפ' שלח (במדבר טו, כ"ד). ועיין במאירי (דף ג. ד"ה היתה הראשונה חלב והשניה באיסור ע"ז) שכתב וז"ל ומ"מ צריך אתה לשאול בכל שאתה אומר לצרף הוראת חלב עם הוראת ע"ז איזה קרבן הם מביאין אחר שאין קרבנם שוה שהרי חלב בפר לכל שבט וע"ז בפר ושעיר לכל שבט, ודבר זה ראיתי בו מחלוקת גדולה בין המפרשים יש אומרים שדנים אותם כאלו כלם חטאו בחלב וכלם בע"ז ומביאים פר על החלב ושעיר על הע"ז. וגדולי המפרשים פי' שהם מצטרפין להוציא את כלם מדין קרבן הדיוט ופוטרין אותם לגמרי, ואין הדברים נראין כלל. ויראה לי עיקר הדבר שהם מצטרפין לקרבן חלב שהרי הוא גם כן בע"ז כענין האמור בדיני ממונות יש בכלל מאתים מנה ומביאין פר לכל שבט שהרי בע"ז גם כן דינו בפר ואין מביאין שעיר שהרי לא חטאו רובם להיותם בני שעיר עכ"ל. ומבואר דהמאירי למסקנא סובר דכשרוב הציבור עבדו ע"ז מחמת שגגת הוראה אזי חל עוד חיוב קרבן מיוחד בפנ"ע של פר לעולה ושעיר לחטאת, אבל בדליכא רוב ציבור שעבדו ע"ז אזי המיעוט של הציבור שעבדו ע"ז בהוראה נכללים בחיוב של פר העלם דבר. ויוצא דהמאירי סובר דשגגת הוראה דעבודה זרה נכללת גם בפרשת פר העלם דבר דעלמא שבפ' ויקרא, דיש בכלל מאתים מנה, ומשו"ה כשהורו ב"ד בחלב ובעבודה זרה ומיעוט חטאו בחלב ומיעוט בע"ז ב"ד מביאים רק פר.

ויתכן דהרמב"ם סובר דאם ההוראה של ב"ד היא הוראה מסוימת רק בנוגע לאיסור ע"ז ואח"כ רוב הציבור עבדו ע"ז עפ"י הוראת ב"ד אזי חל חיוב מיוחד דשגגת ע"ז שבפר' שלח דמביא שעיר לחטאת ופר לעולה, אבל אם הוי הוראה בנוגע לאיסור חלב וע"ז ביחד אזי עבירת ע"ז היא נכללת בחיוב פר העלם דבר של ציבור, דתרווייהו הויין איסורי כרת, ומתכפרים בפר העלם דבר של ציבור. ונראה דאם ב"ד לא חזרו בהם לגבי חלב אזי היו מביאים פר העלם דבר מדהוי הוראה לגבי ע"ז וחלב ביחד, אבל אי חזרו מההוראה לגבי חלב אזי סד"א דהויא הוראה רק לענין ע"ז בלבד וליכא צירוף, ואזי הרמב"ם חידש דזה אינו אלא דאף בציור שב"ד חזרו בהם מהוראתם לענין חלב, אע"פ כן חל חיוב פר העלם דבר לגבי החטא של עבודה זרה, ואע"פ שב"ד חזרו בהם וביטלו את הוראתם דחלב מותר. ולהרמב"ם החידוש הוא דאע"פ שב"ד חזרו בהם ויש ב' הוראות נפרדות מ"מ חל צירוף לחייב פר העלם דבר, דסוכ"ס ב"ד הורה להתיר איסור כרת וחייבים בפר בלבד ולא בשעיר דהרי לגבי ע"ז ליכא רוב אלא מיעוט. וע"ז נכלל בחיוב פר העלם דבר דעלמא כשאר חיובי כרת.

והנה נסתפקנו האם חטא של ציבור שעבדו ע"ז בשגגת הוראה נכלל בכפרת פר העלם דבר של ציבור דעלמא או לא, ונפ"מ בזה באופן שהביאו ציבור פר העלם דבר על רוב הציבור שעבדו ע"ז בשגגת הוראה האם חל כפרה ע"י הקרבת הפר והקרבן כשר, ואע"פ שצריכים עדיין להביא פר לעולה מדין שגגת ע"ז מ"מ חל כפרה בהבאת פר העלם דבר, או דנתחדש חיוב קרבן מיוחד לציבור שעבדו ע"ז בשגגת ב"ד של פר לעולה ושעיר לחטאת, ואם הביאו פר העלם דבר על חטא של ע"ז ליכא כפרה כלל והקרבן פסול. ויתכן לומר דכשרוב הציבור חטאו בעבודה זרה אזי לא חל חיוב פר העלם דבר דעלמא אלא רק חיוב מיוחד של שגגת עבודה זרה דהיינו פר לעולה ושעיר לחטאת, אך כשרק מיעוט הציבור חטאו בע"ז אזי חל מחייב דפר העלם דבר דעלמא דאזי החטא של ע"ז נחשב כחטא בעלמא בדבר שזדונו כרת שמצטרף עם החטא של מיעוט הציבור שחטאו באכילת חלב בשגגת הוראה ומתכפר בפר העלם דבר של ציבור. ועיין בירושלמי (הוריות פ"א ה"ח) וז"ל ר' זעירא בשם רב חסדאי תניי תמן הורו בית דין ועשו הן וידעו מה הורו וטעו מה הורו ושגגו מה הורו יכול יהו חייבין תלמוד לומר ונודעה החטאת לא שיודיעו החוטאין. מה נפשך חלב הורו חייבין שבת הורו חייבין, אמר ר' בון בר חייא אתיא כר' אלעזר ברם כרבי יהושע לא אתיא אמר ר' יוסי ברם כר' יהושע אתיא היא בשהורו ולא ידעו מה הורו אם עבודה זרה אם שאר כל המצות. אם ע"ז בפר אם שאר כל המצות בשעיר. ספק פר ושעיר שינוי קרבן הוא והוא פטור עכ"ל. ומבואר בירושלמי דאם יש לב"ד ספק במה הורו בשגגה אי בע"ז או בשאר מצוות הריהן פטורים מפר העלם דבר אף אליבא דר"א דס"ל דלא בעינן ידיעת חטא מסוימת להתחייב בפר העלם דבר (עיין בפני משה ובמראה הפנים שם), ומשמע דס"ל להירושלמי דכשיש רוב ציבור שעבדו ע"ז אזי לעולם אין מביאים כלל פר העלם דבר, דעבודה זרה אינה נכללת בכפרת פר העלם דבר. דהרי אם נימא דבדיעבד חלה כפרה בפר העלם דבר לחטא של ציבור שעבדו ע"ז מחמת שגגת הוראה, א"כ צ"ע למה כשב"ד אין יודעים אם הורו בע"ז או בשאר מצוות הריהן פטורין מפר, דשינוי קרבן הוא שאינם יודעים מה יביאו, דלכאורה פר העלם דבר נמי מכפר על שגגת עבודה זרה. ומוכח מהירושלמי דלא חלה כפרה בפר העלם דבר לחטא של עבודה זרה מחמת שגגת הוראה.

והנה הירושלמי חילק אליבא דר"א דס"ל דלא בעינן ידיעת החטא מסוימת כדי לחייב ב"ד בפר העלם דבר של ציבור וס"ל בספק הורו בחלב או שבת דחייבין, דמ"מ אם ב"ד מסופקים אם הורו בחלב או בע"ז הריהן פטורים. ובפשטות יש לפרש את דברי הירושלמי דב"ד פטורים משום שאינם יודעים איזה קרבן להביא והוי ספק חולין בעזרה. אמנם עוד נראה לומר דהטעם שב"ד פטורים הוא משום דשגגת הוראה בחלב ושגגת הוראה בעבודה זרה הויין ב' חלות שם שגגות הוראה בפנ"ע, דכל אחת מחייבת חיוב כפרה בפנ"ע, וידיעת החטא של חלב וידיעת החטא שטעו בשגגת ע"ז הויין ב' שמות של ידיעת החטא בפני עצמן. ור"א סובר דכשב"ד מסופקים אם טעו בהוראת חלב או בדם אזי הם חייבים פר העלם דבר ממ"נ, דר"א סובר דליכא דין דבעינן ידיעת החטא המסוים להתחייב בפר העלם דבר של ציבור, וכשיש לב"ד ספק אם הם הורו בחלב או שהורו בדם אזי עכ"פ חלה ידיעת החטא לגבי ב"ד וחיוב פר העלם דבר, דמכל מקום יש לב"ד ידיעה שטעו והטעו את הציבור לחטוא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, וחל מחייב דפר העלם דבר. משא"כ כשיש להם ספק אי הורו בחלב או בע"ז, ליכא ידיעת ב"ד המחייבת כלל, ויש ספק בעצם המחייב של הקרבן, ומשו"ה ב"ד פטורים לגמרי דלא חל חיוב קרבן כלל. ולכאורה יש נ"מ בין ב' הפירושים הנ"ל בירושלמי האם ב"ד פטורין רק משום חסרון בהיכי תמצי שאין יודעים איזה קרבן להביא ושמא הוי חולין בעזרה, או משום דליכא מחייב כלל של קרבן מכיון דליכא ידיעת ב"ד המחייבת, אם הקריבו בציור כזה פר העלם דבר האם הפר פסול רק מספק וטעון עיבור צורה לפני ששורפין אותו או דפסול בתורת ודאי וישרף מיד.

תוס' ד"ה והורו שעבודת כוכבים מותרת וז"ל צ"ע מה יביאו כיון שאין קרבנותיהן שווין אם יביאו קרבן עבודת כוכבים וגם חלב או לא וכו' עכ"ל.

ולכאורה י"ל דעובד ע"ז נכלל בפרשה דפר העלם דבר של ציבור דלא גרע עבודה זרה משאר חטא שיש בו כרת, ואם רוב הציבור עבדו ע"ז והביאו פר לחטאת יתכפרו בדיעבד. ולכן ס"ל דמצטרף ע"ז עם חלב לחיוב פר. אמנם יש לדחות דאם רוב הציבור עבדו ע"ז הריהן חייבים בחיוב מיוחד דפר לעולה ושעיר לחטאת, ורק באופן שמיעוט חטאו בחלב ומיעוט בע"ז מתכפרים בפר העלם דבר.

אך עדיין צ"ע דהרי חטאת דעלמא בעי קביעות חטא דבאה על חטא מסוים והיאך מביאין פר העלם דבר על על ב' חטאים שונים של חלב וע"ז. וכן הקשה הגר"ח זצ"ל בספרו (חידושי רבנו חיים הלוי פי"ג מהל' שגגות ה"ד) דהיאך יתחייבו פר על חלב ודם והרי חטאת בעי קביעות חטא, ועיי"ש שפירש דהספק שבגמ' הוא רק לענין האם יחיד פטור מחובת חטאת קבועה או לא¹⁰. ונראה דבאמת שגגת ההוראה של ב"ד אינה נקבעת כהוראה לחטא מסוים אלא דכל ההוראות המוטעות נחשבות כהוראה אחת מוטעת המחייבת פר העלם דבר, דליכא חלות קביעות חטא בהוראה, דאין חילוק בין הוראה מוטעת שחלב מותר או שעבודה זרה מותרת דתרוויהו הוי הוראה בטעות, וחלה רק חלות שם שגגת הוראה אחת בדבר שיש בו כרת. ולכן היכא דלא חזרו בהם ב"ד מההוראה הראשונה פשיטא לגמ' דחל חיוב פר העלם דבר בחלב וע"ז, כי הכל הוי חלות דין הוראה אחת כי אין ההוראה נקבעת ומיוחדת לחטא מסוים. והספק שבגמ' הוא האם הידיעה מחלקת ומונעת צירוף או לא. והרמב"ם (פי"ג מהלכות שגגות ה"ד) מפרש דהספק בגמ' הוא באופן שב"ד חזרו בהן וביטלו את ההוראה הראשונה ושוב הורו דע"ז מותרת האם מצטרפין את ההוראות להוראה אחת וחל חיוב פר העלם דבר או לא.

footnotes: ¹⁰ ועיין במרומי שדה (הוריות דף ג. ד"ה והנה הרמב"ם) וז"ל ונראה דלפי מש"כ דלענין קרבן ציבור ודאי אין מקום להצטרף, ולא מיבעי לן אלא אי מצטרף לענין פטור יחיד, ואחר שהוא בעיא דלא איפשיטא ממילא פטורים מקרבן יחיד, והיינו מצטרפין, אבל בקרבן ציבור ודאי אין מצטרפין עכ"ל. ולכאורה יוצא חידוש דלפי"ד הנצי"ב והגר"ח זצ"ל שייך לחול פטור לרוב ציבור שחטאו בהוראת בית דין ואע"פ שהוא באופן שב"ד עצמו פטור. וגם אפילו למ"ד דיחיד שעשה על דעת בית דין חייב אך אם הוי רוב ציבור פטורים.

ובביאור דין זה שפר העלם דבר א"צ קביעות חטא מסוים י"ל דרק כשהכפרה חלה על חטא מסוים כבחטאת יחיד אזי בעינן קביעות חטא, אבל בפר העלם דבר אין הכפרה באה על עצם החטא של הציבור אלא דחלה כפרה לב"ד על שגגת ההוראה שגרמה לרוב הציבור לחטוא, ולכן לא בעינן קביעות חטא מסוים. דהכפרה באה על שגגת ההוראה שב"ד הורה בשגגת כרת דעלמא.

תוס' ד"ה והורו. וז"ל גם צ"ע אי דוקא מיבעיא דמעיקרא הוי מיעוט וכן בסוף אבל אי הוי רובו בסוף לא איצטרכי למיעוטא שיתכפר בפר לההוא מיעוטא, א"ד ל"ש, אבל הא ודאי אי הוי מתחלה רובא ולבסוף מיעוטא אין מיעוט מצטרף לרובא כיון שכבר נתחייבו רובא בקרבן עכ"ל.

ונראה לפרש דתוס' ס"ל דאם מתחילה יש רוב שחטאו בחטא מסוים כגון שרוב הציבור אכלו חלב ואח"כ מיעוט הציבור אכלו דם אזי כבר נקבע חיוב הפר לחטא של חלב והמיעוט שחטאו בחטא של דם אינם מצטרפין לחיוב פר העלם דבר, והמיעוט חייבים להביא חטאת קבועה על הדם. דרק באופן שיש מיעוט שאכלו חלב ואח"כ מיעוט שאכלו דם שלא נקבעה ההוראה לחטא מסוים אזי חל צירוף בין ב' החטאים לחייב פר העלם דבר. ותוס' נסתפקו באופן דמתחילה היה מיעוט שאכלו חלב ואח"כ יש רוב ציבור שאכלו דם האם מתכפרים המיעוט שאכלו חלב בפר שנקבע לחטא דאכילת דם או לא. ולכאורה מבואר מדברי התוס' דחלה קביעות חטא בפר העלם דבר של ציבור, דהפר בא לכפר על חטא מסוים, וכדברי הגר"ח זצ"ל בספרו (חידושי רבנו חיים הלוי פי"ג מהל' שגגות ה"ד) דג"כ נקט דחלה קביעת חטא בפר העלם דבר של ציבור. אולם נראה דלפי התוס' יש דין קביעת חטא בפר העלם דבר דוקא כשיש רוב ציבור שחטאו, ומאידך יש דין פר העלם דבר של ציבור בפנ"ע בלי קביעות חטא כשליכא רוב ציבור שחטאו בחטא אחד וכגון כשיש מיעוט ומיעוט דאזי פר העלם דבר מכפר בין על חלב ובין על דם. ולולא דברי התוס' היה יתכן לומר דליכא דין קביעות חטא בפר העלם דבר של ציבור, דהרי חל צירוף כשמיעוט חטאו בחלב ומיעוט חטאו בדם, ובמאירי (דף ג. ד"ה הורו ב"ד שחלב הקיבה מותר) הביא שיטה דמיעוט חלב ומיעוט דם מצטרפין להביא פר העלם דבר אחד, דיסוד החיוב דפר העלם דבר של ציבור הוא דהוי קרבן הבא על שגגת הוראה בדבר שיש בו כרת. ולפי"ז י"ל דלא שנא אי יש רוב שחטאו תחילה בחלב ואח"כ מיעוט בדם או מיעוט ואח"כ רוב, חל צירוף וכפרת פר העלם דבר לכולם, ויתכן דזוהי שיטת הרמב"ם (עיין ברמב"ם פי"ג מהל' שגגות ה"ד, ובלח"מ). אמנם שיטת התוס' היא דאם רוב ציבור חטאו בחלב אזי חל קביעות החטא לחלב, והמיעוט שחטאו אח"כ בדם אינם מצטרפים לחיוב פר העלם דבר, דמכיון דיש כבר רוב שאכלו חלב, נקבע הפר כחלות שם פר העלם דבר הבא על החלב, והמיעוט שחטאו אח"כ בדם אינם מצטרפים להתכפר בו. אך התוס' נסתפקו באופן שבתחילה יש רק מיעוט ציבור שחטאו בחלב ואח"כ רוב הציבור חטאו בדם דאזי יש להסתפק האם חל הקביעות לדם בלבד ע"י רוב הציבור שחטאו בדם, והמיעוט שחטאו בתחילה בחלב אינם מתכפרים בפר, או דחל צירוף בין המיעוט שחטאו בחלב עם חלק מהציבור שחטאו בדם כדי לשוויה רוב ציבור שחטאו עפ"י שגגת הוראה ולחייב פר העלם דבר א' לכולם, דבכהאי גוונא ליכא חלות קביעות חטא לחלב אלא תחול כפרה לחלב ודם.

גמ'. איבעיא להו הורו ב"ד שחלב מותר ועשו מיעוט הקהל, ומת אותו ב"ד ועמד ב"ד אחר, וחזרו והורו ועשו מיעוט אחר, אליבא דמ"ד ב"ד מייתי לא תיבעי לך דהא ליתנהו, אלא כי תיבעי לך אליבא דמ"ד צבור מייתי מאי צבור הא קאי. או דלמא ידיעה דההוא ב"ד דהורו בעינן, תיקו.

והנה בגמ' איבעיא מהו הדין כשיש ב' הוראות ע"י ב' ב"ד, ובגמ' איתא "אליבא דמ"ד ב"ד מייתי לא תיבעי לך דהא ליתנהו", וצ"ב והרי יש כאן רוב ציבור שחטאו ע"י ההוראה של הב"ד השני וא"כ למה אין הב"ד השני מחוייבים להביא פר העלם דבר. וצ"ל דלר"מ (לקמן דף ד:) ב"ד חייבים להביא פר רק כשהם עצמם מחטיאים את רוב הציבור והם אלה שגורמים שרוב הציבור יחטאו, ולא דב"ד חייבים כשיש מציאות שרוב הציבור הם חוטאים לאחר שב"ד שגגו בשגגת הוראה, דאם יסוד החיוב הוא שב"ד חייבים להביא פר העלם דבר היכא שיש מציאות של רוב ציבור שחטאו ע"י שגגת הוראה של ב"ד, א"כ י"ל דמחמת הוראת הב"ד השני נתהווה רוב ציבור שחטאו מפאת שגגת הוראה של ב"ד וא"כ יתחייבו הב"ד השני בפר. ועל כרחך מוכח דיסוד החיוב דפר העלם דבר של ציבור הוא משום שהב"ד החטיאו את רוב הציבור, ומשו"ה כשמת הב"ד הראשון והב"ד השני החטיאו עוד מיעוט של הציבור אע"פ שעי"ז נתהווה שבמציאות רוב הציבור חטאו ע"י שגגת הוראת ב"ד מ"מ הב"ד השני פטורים מכיון שלא החטיאו את רוב הציבור, והחיוב חל רק כשבית דין הם המחטאים ומכשילים את רוב הציבור ע"י הוראתם.

והנה יש לעיין למה הגמ' נסתפקה בציור שמתו ב"ד ולא בציור שיש ב' ב"ד שהם בחיים שהטעו כל אחד מיעוט מהציבור, ועיין בתוס' (ד"ה אלא כי תבעי לך) וז"ל והא דנקט מת ב"ד ולא נקט הורו ב"ד אחר דלא אפשר כי אם בסנהדרי גדולה עכ"ל. ומבואר מדברי התוס' דחיוב פר העלם דבר של ציבור אינו חל אלא בשגגת הוראה דסנהדרין וליכא מציאות של ב' סנהדרין הגדול. אמנם עיין בתוס' במס' סנה' (דף פט. ד"ה ולא בבית דין שביבנה) דמשמע דס"ל דיתכן דשייך שיהיו ב' ב"ד של סנהדרין הגדול, וכגון שב"ד א' של ע"א יושבין בלשכת הגזית וב"ד שני של ע"א נמצא ביבנה¹¹, או יתכן היכי תימצי של ב' ב"ד הגדול כגון שיש ב"ד הגדול של ע"א בלשכת הגזית וב"ד שני של ע"א בעזרת ישראל, וס"ל להתוס' דליכא תנאי דבעינן ישיבה בלשכת הגזית דוקא כדי שיחול חלות שם ב"ד הגדול, אלא בעינן ב"ד במקדש, ולכן יתכן ב"ד הגדול א' בלשכת הגזית וא' בעזרה¹². ויש להסתפק באופן כזה מה הדין אי הורו ב' ב"ד שחלב מותר ועשו מיעוט הקהל על פיהם האם הם מצטרפים להביא פר העלם דבר של ציבור או לא. ויתכן לומר דאם החיוב חל מחמת שב"ד מחטיאים את רוב הציבור אזי אין חילוק בין מתו ב"ד לב' ב"ד שהחטיאו כל א' מיעוט מהציבור. אמנם אי נימא דהחיוב משום שרוב הציבור חטאו ומספק"ל כשיש ב' ב"ד וכל א' החטיא מיעוט הציבור ומתו הב"ד הראשון יתכן דדוקא כשב"ד מתו אזי אין הב"ד המת חייבים להביא קרבן, ואז הב"ד החי לבדו אינו מביא קרבן, אך כשב' ב"ד נמצאים י"ל דחל חיוב פר על שני הב"ד ביחד להביא פר העלם דבר. והנה בגמ' איתא "דהא ליתנהו" ומשמע דאי איתנייהו מביאים שניהם קרבן פר העלם דבר, ויל"ע בזה.

footnotes: ¹¹ עיין ברשימות שיעורים למס' סנהדרין דף פט. ד"ה אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה. ¹² עיין ברשימות שיעורים למס' סנהדרין דף פו: (ד"ה שלשה בתי דינין היו שם, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית) שדן רבינו זצ"ל ביסוד זה בארוכה.

ובהמשך הגמ' איתא "אלא כי תיבעי לך אליבא דמ"ד צבור מייתי מאי צבור הא קאי. או דלמא ידיעה דההוא ב"ד דהורו בעינן", ובפשטות ר"ל דיש דין דבעינן ידיעת הציבור וגם ידיעת ב"ד. ויל"ע האם ההלכה דבעינן ידיעת ב"ד הוא מדין ידיעת החטא דעלמא או דזוהי הלכה בביטול הוראה, דכדי שיתחייבו ב"ד בקרבן צריכים בית דין לבטל את ההוראה המוטעת. ואם מתו ב"ד הרי אינן יכולים לבטל את ההוראה, וכמו כן אין ידיעת החטא של הב"ד שמת. אך עוד יתכן לומר דמעיקר הדין אין דין דבעינן ידיעת ב"ד כדי לחייב קרבן פר העלם דבר אלא רק בעינן ידיעת החטא של החוטאים, והא דבעינן ידיעת בית דין היינו משום דב"ד צריכים לומר לציבור שהן טעו בהוראתן כדי להשוות וליצור ידיעת החטא של הציבור, דכשב"ד מכירים את טעותם ומודיעים לציבור שהם טעו בהוראתם אז חלה ידיעת הציבור שחטאו בשגגת מעשה, וידיעת ב"ד היא רק כדי להשוות ידיעת הציבור. ונראה דאם ידיעת ב"ד הוי דין בב"ד עצמו דהם צריכים ידיעת החטא כדי להתחייב בפר אזי היכא שמת הב"ד שהורו ליכא חיוב פר משום דליכא ידיעת הב"ד שחטאו. ומאידך אם יסוד הדין דבעינן ידיעת ב"ד היא רק כדי להשוות ידיעת החטא של הציבור, א"כ י"ל שאין צריך ידיעת אותו הב"ד הגדול שהורו, אלא אף ידיעת הב"ד הגדול השני מועילה כדי להשוות ידיעת הציבור שחטאו. וי"ל דזהו יסוד הספק שבגמ'.¹³

footnotes: ¹³ ולכאורה מבואר לפי"ז דיסוד הספק שבגמ' הוא האם החיוב דפר העלם דבר הוא בעיקר חלות חיוב ב"ד, או דהוי חלות חיוב הציבור. ונ"מ ביסוד הדין דבעינן ידיעת ב"ד שטעו ושחטאו, דאם הב"ד עצמם חייבים אזי בעינן ידיעת ב"ד מדין ידיעת חטא דעלמא, כדין כל חייבי חטאות דעלמא. משא"כ אם עיקר החיוב דפר העלם דבר אינו חל על הב"ד אלא על הציבור אזי י"ל דבעינן ידיעת הציבור לחייבם בקרבן ואזי ידיעת הב"ד היא הלכה כדי להשוות ידיעת הציבור. ונמצא דהספק שבגמ' הוא אי פר העלם דבר הוי חובת ב"ד או חובת הציבור, ולכאורה זה תלוי במחלוקת ר"מ ור' יהודה (לקמן ד:) אם מביאים פר או י"ב פרים דאיתא בירושלמי (פ"א ה"ח) וז"ל ר"מ אומר חובת ב"ד היא ר' יהודה אומר חובת ציבור היא עכ"ל.

אולם עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שגגות ה"א) שכתב וז"ל כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה אם שגגו ב"ד הגדול בהוראה והורו להתירו ושגגו העם בהוראתן ועשו העם והם סומכין על הוראתן ואחר כך נודע לבית דין שטעו הרי ב"ד חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה ואע"פ שלא עשו הן בעצמן מעשה שאין משגיחין על עשיית ב"ד כלל בין עשו בין לא עשו אלא על הוראתן בלבד וכו' עכ"ל, ומבואר דהרמב"ם סובר דיסוד החיוב של פר העלם דבר הוי חיוב על ב"ד לכפר על שגגת ההוראה, ובעינן רק ידיעת ב"ד שהם טעו בהוראה כדי שיתחייבו בקרבן, דהב"ד הם מחייבים את הקרבן, דהרמב"ם לא הזכיר כלל דבעינן ידיעת הציבור כדי להתחייב.¹⁴ ולשיטת הרמב"ם בעינן ידיעת הב"ד בלבד כדי שיתחייבו בקרבן, ולכאורה א"כ אי מת ב"ד אחד ליכא ידיעת ב"ד המחייבת חיוב קרבן, ולשיטתו צ"ע בספק שבגמ', ובאמת הרמב"ם עצמו פסק (פי"ג מהל' שגגות ה"ד) שאם מת הב"ד שהורה בתחילה ועמד ב"ד אחר והורו אין אלו מצטרפין לאלו ופטורין מפר העלם דבר.

footnotes: ¹⁴ וכן דייק באבי עזרי פי"ג מהל' שגגות ה"ד ד"ה ונראה. ועיי"ש באבי עזרי דאע"פ שפסק הרמב"ם שם שכל שבט ושבט מביא פר ומביאין י"ב פרים מ"מ עיקר החיוב הוא על ב"ד והציבור מביאין בשביל הב"ד, ולכן רק צריכים ידיעת הב"ד שטעו ולא ידיעת הציבור. ועיין בחזון איש הוריות סימן י"ד ס"ק ט', וס"ק כ'.