גמ'. בעי רב יוסף אין חרישה בשבת, מהו מי אמרינן כיון דקא מודו בכולהו מלתא, כביטול מקצת וקיום מקצת דמי, או דלמא כיון דקא עקריין ליה לחרישה כל עיקר, כעקירת גוף דמי.

והנה בפשטות מספק"ל לר' יוסף אי עקירת מלאכה אחת הוי כעקירת כל הגוף או לא. והנה הרמב"ם (פי"ד מהל' שגגות ה"ב) פסק דעקירת מלאכה אחת הוי ביטול מקצת וקיום מקצת וז"ל או שעקרו אב מאבות מלאכות והורו שאינה מלאכה, הרי אלו חייבין עכ"ל, וצ"ע דבפשטות מסקינן בתיקו, וא"כ היאך פסק דהוי ביטול במקצת וקיום במקצת וחייבין פר העלם דבר דהו"ל לפסוק לקולא דלא יביאו קרבן דיתכן דהוי חולין בעזרה, כיון דהוי איבעיא דלא איפשטא דמסקינן בתיקו.

והנה יש לעיין האם כל ל"ט מלאכות בשבת אסורים מלאו אחד דלא תעשה כל מלאכה ומהווים חלות שם איסור מלאכה אחד אלא שחלוקים הם מצד מעשה העבירה, וכמו שמצינו בנוגע לאיסור אכילת נבילה (ספה"מ מצות ל"ת ק"פ ועיין ברמב"ם פ"ד מהל' מאכלות אסורות ה"א – ה"ב) דנבלת שה נבלת צבי ונבלת איל וכדומה דכולם נכללו בלאו אחד דנבילה, אלא דיש כמה אופנים שונים במציאות היאך לעבור על הלאו, וה"נ לגבי מלאכה בשבת. או"ד דכל מלאכה ומלאכה הוי חלות שם איסור מלאכה בפנ"ע, והל"ט מלאכות הם ל"ט איסורים שונים בפנ"ע. ונפ"מ לענין התראה, האם צריך להתרות על המלאכה המסוימת או לא. ועיין בתוס' (סנה' סג. ד"ה על) דהקשו למה העושה מלאכה ביו"ט לוקה ואינו נחשב ללאו שבכללות. והנה איסור נבילה אינו נחשב כלאו שבכללות אע"פ דיש הרבה אופנים האיך לעבור על האיסור, משום דהוי איסור אחד של אכילת נבילה עם אופנים שונים דנבילה במציאות. ומוכח מקושיית התוס' דס"ל דכל מלאכה ומלאכה הוי איסור בפנ"ע ולכן הקשו דהו"ל לאו שבכללות, דגדר לאו שבכללות היינו שיש כמה איסורים שונים הנכללים בלאו אחד כמו שמצינו בלאו דלא תאכלו על הדם דנכללו בו איסור אכילה מן הבהמה קודם שתצא נפשה, איסור לאכול בשר קדשים לפני זריקת הדם, איסור להברות על הרוגי ב"ד, ואיסור לסנהדרין שהרגו את הנפש לטעום כלום כל אותו היום (עיין הגמ' סנהדרין דף סג.). ולפי"ד התוס' י"ל דצריך התראה נפרדת על כל מלאכה²⁹, ולפי"ז י"ל דעקירת מלאכה אחת הוי כעקירת כל הגוף, מאחר דהוי חלות שם איסור מלאכה בפנ"ע.

footnotes: ²⁹ ועיין בתוס' ב"ק דף ב. ד"ה ולרבי אליעזר, ועיין ברשימות שיעורים שם. ועיין בתוס' רי"ד שבת דף קלח. ד"ה משום מאי מתרין וז"ל כיון דהבערה לחלק יצאת כאילו כתיב לאו אכל מלאכה ומלאכה דמי, והוו להו כמו לאווין דחלב ודם שהן חלוקים זה מזה, וצריך להתרות על חלב משום חלב ועל הדם משום דם, וכך על כל מלאכה ומלאכה עכ"ל.

ולפי תוס' יש לבאר איבעית רב יוסף דמספק"ל האם עקירת כל הגוף תלוי בלאו, ומכיון דמלאכת חרישה נכללת בלאו א' עם שאר מלאכות שבת משו"ה עקירתה הויא עקירת מקצת הגוף. או"ד דהגדר דעקירת כל הגוף תלוי בחלות שם איסור ומעשה המלאכה, ומכיון דכל מלאכה מהווה שם איסור בפנ"ע אזי עקירת מלאכת חרישה הויא עקירת כל הגוף.

אמנם להרמב"ם (פ"א מהל' שבת ה"ב, ופ"ז מהל' שבת ה"ז) א"צ להתרות על מלאכה מסוימת בשבת אלא על איסור חילול שבת ואיסור מלאכה באופן כללי, ולדידיה כל המלאכות נכללים באיסור אחד – לא תעשה כל מלאכה³⁰. ויתכן דנידון הגמ' האם עקירת מלאכה הוי כעקירת כל הגוף תלוי בשאלה זו אי יש לכל מלאכה ומלאכה חלות שם איסור בפנ"ע או דכולם נכללים באיסור בחלות שם איסור מלאכה אחת. (דזוהי מחלוקת בין תוס' והרמב"ם), דלהרמב"ם דס"ל דכל המלאכות נכללות בחלות שם איסור מלאכה אחת כדמוכח מהא דסובר שא"צ התראה מסוימת על כל מלאכה במסוים, י"ל דיש רק ל"ט אופנים בהיכי תימצי היאך לעבור על האיסור של לא תעשה כל מלאכה, ולשיטתו י"ל דבעוקר מלאכה אחת, דהיינו שעוקר רק א' מהאופנים בהיכי תימצי היאך לעבור על האיסור של לא תעשה כל מלאכה בשבת לא הוי כעקירת כל הגוף, ולכן הרמב"ם פסק דהוי ביטול מקצת וקיום מקצת.³¹

footnotes: ³⁰ עיין במנחת חינוך מצוה ל"ב ס"ק א' שדייק מהרמב"ם (פי"ב מהל' סנהדרין ה"ב) דהתראה היא להתרות בו שהיא עבירה ושחייבים עליה מיתת ב"ד או מלקות וממש"כ הרמב"ם (פ"ז מהל' שבת ה"ז) דאין חילוק בין אב לתולדה אלא קרבן בלבד ולא כתב דתולדה צריך להתרות משום האב משמע דא"צ להתרות בשם האב וכמו"כ דא"צ להתרות משום התולדה ג"כ רק צריך להתרות סתם זה שאתה עושה הוא מלאכה וחייבים עליו ועוברים משום לאו דל"ת כל מלאכה. וכן משמע מהירושלמי סנה' פ"ה ה"א וז"ל ראוה מחלל שבת אמרו לו הוי יודע שהוא שבת והתורה אמרה מחלליה מות יומת וכו' עכ"ל. ועיין עוד בס' הררי קדם ח"ג סימן ב' אות ג', וסימן ס"ח אות א'. ³¹ ולפי הרמב"ם צ"ע למה מסתפק רב יוסף האם עקירת מלאכת חרישה הויא עקירת כל הגוף או לא, והרי להרמב"ם כל הל"ט מלאכות הויין חלות שם איסור מלאכה אחת, וא"כ מהו הצד לומר דעקירת מלאכת חרישה הויא עקירת כל הגוף. וצ"ל דמכיון דהויא מעשה מלאכה בפני עצמה ומשו"ה חל חלות שם מלאכה בפנ"ע, סד"א דהויא כעקירת כל הגוף, דמאחר דחרישה הוה חלות שם מלאכה בפני עצמה עקירתה הויא עקירת כל הגוף. ולכאורה יש סמך לכך מהדין דמלאכות חלוקות לענין מספר חטאות (פ"ז מהל' שגגות ה"ז) וז"ל וכל היודע שהיום שבת ושגג במלאכות ולא ידע שמלאכות אלו אסורות וכו' ועשה מלאכות הרבה חייב חטאת על כל אב מלאכה ומלאכה עכ"ל. וה"ה לענין העלם דבר.

גמ'. ת"ש יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור, ואמאי הא עקריין לשומרת יום כנגד יום כל עיקר, אמר לך רב יוסף שומרת יום דקאמרין כדשנין.

והנה שומרת יום כנגד יום הויא זבה קטנה, ויש חילוק לגבי דיני ספירה וקרבן בין זבה קטנה לבין זבה גדולה, ואילו לגבי איסור ביאה זבה קטנה אסורה לבעלה כזבה גדולה ונדה, דכולן נאסרו בלאו אחד (כדפסק הרמב"ם פ"ד איסורי ביאה ה"ב). אמנם נראה מהגמ' דנדה וזבה גדולה וזבה קטנה הם ב' שמות נפרדים לענין פר העלם דבר ואע"פ שבנוגע לאיסור ביאה זבה ונדה הן נכללים בלאו אחד, מכל מקום הן ב' שמות נפרדים משום שהן ב' חלות שם וחפצא שונים בהלכות טומאה, ולכן הגמ' מדמה שומרת יום לחרישה דאע"פ דכל מלאכות שבת נאסרו בלאו ואיסור אחד של "לא תעשה כל מלאכה" לשיטת הרמב"ם, (עיין ברמב"ם במנין המצות הקצר ריש הל' שבת אות ב', ובפ"א מהל' שבת ה"ב, ובפ"ז מהל' שבת ה"ז, ובמנ"ח מצוה ל"ב ס"ק א'), מ"מ כל מלאכה הוי מעשה איסור בפני עצמו, ומשו"ה כל מלאכה ומלאכה מהווה חלות שם בפנ"ע, וכמו"כ י"ל בנוגע לאיסור זבה גדולה וזבה קטנה דאע"פ שנאסרו באיסור לאו אחד לגבי איסור ביאה מ"מ הן ב' שמות נפרדים לגבי חיוב פר העלם דבר.

והביאור בזה הוא דהשאלה אי הוראת ב"ד הוי עקירת כל הגוף או ביטול מקצת וקיום במקצת, אין זה תלוי בכמה לאווין יש, אלא דתלוי בחלות שם האיסור ומהו החפצא של העבירה, וחרישה הוי מעשה עבירה מיוחדת בפנ"ע, דיש בל"ט מלאכות בשבת ל"ט מעשה עבירות נפרדים אפילו אם כולן נכללין בלאו אחד דלא תעשה כל מלאכה, ומכיון דמצד מעשה העבירה הן חלוקים זה מזה, עקירת כל מלאכה ומלאכה מהווה עקירת כל הגוף וה"ה דשומרת יום כנגד יום וזבה גדולה הם ב' שמות נפרדים דחלין בגברא משום דבהלכות טומאה יש ב' שמות - חלות שם זבה קטנה וחלות שם זבה גדולה, ולפיכך הו"ל כעקירת כל הגוף.

ועוד יש להוסיף דהנה נדה היא גם טמאה וגם אסורה לבעלה, ולתוס' (ב"ק דף יא. ד"ה דאין) האיסור של נדה לבעלה אינו קשור לטומאה שעליה³², והכוזרי (מאמר ג' אות מ"ט) ג"כ נקט דאיסור נדה לבעלה אינו מחמת טומאת נדה³³, דהרי יש ב' פרשיות שונות בתורה – דטומאת נדה מובא בפ' תזריע, ואילו איסור ביאה לבעלה מובא בפ' אחרי מות קדושים, ולשיטת הראב"ד (עיין ברא"ש פ"ד נדה סימן א' ובתורת הבית להרשב"א בית שביעי שער חמישי) זבה הפולטת שכבת זרע טובלת ומותרת לבעלה ואסורה מה"ת בקדשים מחמת טומאה. ומבואר משיטתו דחלוק דין טומאה מדין איסור ביאה לבעל. וי"ל דמצד איסור ביאה לבעלה נדה וזבה קטנה הריהן איסור לאו אחד, אבל מצד הלכות טומאה נדה וזבה קטנה הויין ב' שמות, דדינהם חלוקים לגבי טומאה. ומשו"ה הו"ל כעקירת כל הגוף מאחר דהויין שמות נפרדים בהל' טומאה.

footnotes: ³² דכתבו התוס' (ב"ק יא. ד"ה אין) וז"ל וא"ת לר"א דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא ולד וכו' היכי דמי אי ברה"ר אפי' בחד ספיקא מטהרין ואי ברה"י אפי' בספק ספיקא נמי טמא דהא תנן (טהרות פ"ו מ"ד) כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י אפי' ספק ספיקא טמא. וי"ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה על בעלה עכ"ל. ומבואר דלפי תוס' במקום שיש ספק ספיקא ברה"י לענין אם אשה נטמאה בטומאת נדה (או זבה או יולדת) - הדין נחלק, דלגבי איסור ביאה לבעלה פוסקים לקולא שטהורה, אבל לגבי דיני טומאה וטהרה פוסקים שטמאה. ומשמע דס"ל דחלות שם נדה לענין טומאה וחלות שם נדה לגבי איסורי ביאה הם שני שמות נפרדים ואינם תלויים זב"ז. ³³ ועיין בקובץ הערות יבמות סימן ל"ט, ובאתוון דאורייתא (כלל כ"א). וברשימות שיעורים להל' נדה בפתיחה להלכות נדה בענין טומאת נדה ואיסור נדה.

ולפי"ז י"ל דהביאור בגמ' הוא דאי עקירת מלאכת חרישה נחשבת כעקירת כל הגוף אע"פ דיש בל"ט מלאכות בשבת רק איסור אחד של "לא תעשה כל מלאכה" מ"מ מכיון דמעשה המלאכה דחרישה חלוק משאר הל"ט מלאכות לכן חרישה מהוה חלות שם מלאכה בפנ"ע ועקירת מלאכת חרישה הו"ל עקירת כל הגוף, א"כ י"ל דאף שינוי השם בהל' טומאה נמי יהיה נחשב כעקירת כל הגוף, ואע"פ דבנוגע לאיסור לבעלה נדה וזבה שומרת יום הויין איסור אחד.

והנה עיין בירושלמי דעקירת מלאכה אחת הו"ל כעקירת כל הגוף, דעיין בירושלמי (פרק א הלכה ג) וז"ל ולא נמצאת עוקר כל שם הוצאה א"ר שמואל בר רב יצחק בשאמרו גרוגרת מותרת ושתי גרוגרות אסורות ואתייא כמאן דמר הכנסה והוצאה אחת היא ברם כמאן דמר הכנסה והוצאה שתים הן. ולא נמצאת עוקר כל שם הכנסה וכו' עכ"ל.

ויש לדקדק דמבואר בירושלמי דעקירת איסור הוצאה בשבת לגמרי הויא כעקירת כל הגוף. ואילו אם אמרו ב"ד שהוצאה אסורה והכנסה מותרת אזי זה תלוי דאי הוצאה והכנסה הן שתיים הוי עקירת כל הגוף ואי הוצאה והכנסה הויין מלאכה אחת אזי זה נחשב ביטול במקצת וקיום מקצת, ולפי הירושלמי עקירת אב מלאכה אחת הוי כעקירת כל הגוף דתלוי בחלות שם מלאכה. ונראה לבאר דאי הוצאה והכנסה הן אחת – א"כ גדר האיסור היינו חילוף רשויות והעברת חפץ מרשות לרשות והוי חלות שם איסור מלאכה אחת, ולכן עקירת א' מהם (או הוצאה או הכנסה) הוי ביטול במקצת וקיום מקצת, ואי הוצאה והכנסה הן שתיים אזי הוצאה והכנסה הם ב' איסורי מלאכה שונים דחלוקים ביסוד גדרם - דיש איסור בפנ"ע של הוצאה דהיינו להוציא מרה"י לרשות הרבים - ואיסור בפנ"ע של הכנסה להכניס חפץ מרה"ר לרה"י, ולכן עקירת אחת מהן הו"ל עקירת כל הגוף, משא"כ אם מלאכה אחת הן דאזי כשביטלו א' מהן הוי קיום במקצת וביטול במקצת. ולפי"ז משמע דאליבא דהירושלמי עקירת חרישה בשבת הויא עקירת כל הגוף מאחר דחרישה מהוה חלות שם מלאכה בפנ"ע.

והנה תוס' נקטו דאם אמרו ב"ד שבתו מאנסותו מותרת אזי הוי עקירת כל הגוף, דתוס' הקשו למה בעי הלכה שדבר המפורש בתורה לא הוי הוראה תיפוק ליה משום דהוי עקירת כל הגוף, ותי' דנ"מ לאם חמיו וחמותו ובתו מאנסותו, דבתו מאנוסתו לא מוזכר בתורה אבל היא איסור בפנ"ע והוי עקירת כל הגוף. והק' הקרן אורה דאיתא בגמ' סנה' (דף פז:) דזקן ממרא שעקר את דין בתו מאנוסתו והורה לעשות חייב משום זקן ממרא, והרי הדין דב"ד שהורו חייבים רק בביטול מקצת וקיום במקצת ילפינן מזקן ממרא, וא"כ צ"ע למה זקן ממרא חייב אם עקירת בתו מאנוסתו נחשבת כעקירת כל הגוף. ועוד הק' הקרן אורה דמ"ש מאומר שומרת יום אסורה רק ביום ראייתה ולא בלילה דהוי ליה ביטול מקצת וקיום במקצת, והרי המתיר בתו מאנוסתו נמי מודה דבתו מאשתו אסורה וא"כ להוי כביטול מקצת וקיום במקצת, וצ"ע מ"ש דהיתר של בתו מאנוסתו הוי כעקירת כל הגוף והרי לא התירו את איסור בתו מאשתו, וא"כ להוי כביטול מקצת ועקירת מקצת.

והנה מסברא היינו אומרים דאם הגדר של עקירת כל הגוף תלוי במעשה העבירה אזי י"ל דכשהתירו בתו מאנוסתו בלבד הרי זה נחשב כביטול במקצת וקיום במקצת, דלגבי איסור ביאה דבתו – בתו מאנוסתו ובתו מאשתו נכללים תרווייהו באיסור ביאה דבתו, והרי בת אחת התירו (בתו מאנוסתו) ובת שנייה אסורה (בתו מאשתו), ולכאורה הו"ל ביטול במקצת וקיום במקצת בנוגע למעשה העבירה. אולם אי נימא דהגדר של עקירה במקצת או עקירת כל הגוף תלוי ביסוד ההוראה ובהל' לימוד תורה בנוגע למשא מתן והבירור של ההלכה וההוראה, ובעצם הגדר של האיסורים, אזי י"ל דהתרת בתו מאנוסתו הוי עקירת כל הגוף, דמצד המשא ומתן ולימוד תורה וגדר חלות האיסור אזי האיסור דבתו מאנוסתו ובתו מאשתו הויין ב' שמות של איסור נפרדים – דיש חלות שם איסור של בתו מאנוסתו – דיסוד האיסור הוא רק משום בתו מדין שאר בשר, ואילו בבתו מאשתו אסורה היא גם משום האיסור דאשה ובתה – שהיא בת אשתו, דהרי ישנן ב' דיני עריות מה"ת עריות דשאר בשר ועריות מחמת קידושין, ואם הב"ד התירו בתו מאנוסתו הם אמרו שערות הבת חלה רק מחמת קידושין ולא מחמת שאר בשר בלבד, ומשו"ה עקירת שם אחד של איסור בתו מאנוסתו נחשבת כעקירת כל הגוף, דבתו מאנוסתו הוי שם ערוה בפנ"ע שהאיסור חל מצד שהיא בתו שהיא שאר בשרו, משא"כ בתו מאשתו הוי שם ערוה בפנ"ע מצד שהיא בת אשתו והקורבה היא מחמת הקידושין שנתפסו באם, דאיסור הבת חל מפאת קידושי האם ולא משום שאר בשר בלבד והוי חלות שם הוראה אחרת בהגדרת איסור הבת. וי"ל דהנידון האם זה נחשב עקירת כל הגוף תלוי אם זה נמדד במעשה העבירה דאזי היתר בתו מאנסותו הוי קיום מקצת וביטול מקצת, או דתלוי בחלות שם וגדר האיסור דאז נחשב כעקירת כל הגוף. ונראה דבזקן ממרא החיוב תלוי במעשה עבירה דאם ההוראה היא לעשות עבירה דהוי ביטול מקצת הריהו חייב, ואם ההוראה היתה שבתו מאשתו אסורה ובתו מאנסותו מותרת מכיון דמצד מעשה העבירה הוי רק ביטול במקצת הריהו חייב. ואילו הוראת ב"ד הגדול וחיוב פר העלם דבר תלוי אף בידיעה – דבעינן ידיעת הטעות וגם ידיעת החטא. דלהרמב"ם כשמזכירים להם לב"ד שטעו ולא הכירו מדעתם שטעו אינן חייבים פר העלם דבר דאין זה נחשב "ידיעת הטעות", ובהוראת ב"ד מצד הוראה לעשות את העבירה בתו מאנוסתו הוי ביטול מקצת וקיום מקצת, אבל מצד ההוראה ולימוד התורה ועצם גדר האיסור עקירת בתו מאנוסתו הוי עקירת כל הגוף, דב"ד טעו וחשבו דאין חלות האיסור של בתו חל אלא מחמת קידושין ולא משום איסור עריות דשאר בשר. ואילו בזקן ממרא החיוב תלוי רק בהוראה לעשות למעשה - ומכיון שהורה הזקן ממרא שבתו מאנוסתו מותרת ואילו בתו מאשתו אסורה הרי זה קיום במקצת וביטול במקצת וחייב, ואילו בחיוב פר העלם דבר של ציבור הוראת ב"ד שבמשא ומתן מחייבת, ובהוראה שבמשא במתן ולימוד התורה ויסוד הגדר של האיסור הו"ל עקירת כל הגוף.

ויש להביא ראייה לזה דבהוראת ב"ד וחיוב פר העלם דבר ההוראה שבמשא ומתן מחייבת, דעיין במשנה (דף ד:) "הורו ב"ד, וידע אחד מהן שטעו ואמר להן, טועין אתם, או שלא היה מופלא של ב"ד שם, או שהיה אחד מהן גר או ממזר או נתין, וכו' ה"ז פטור, שנאמ' כאן עדה ונאמר להלן עדה, מה עדה האמורה להלן כולן ראוין להוראה, אף עדה האמורה כאן עד שיהיו כולן ראוין להוראה". ומבואר דאי הורו סנהדרין בשגגה בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ועשו הקהל על פיהם אך אחד מהסנהדרין היה גר הם פטורין מקרבן פר העלם דבר, דבעינן שיהיו כולן ראוין להוראה. ועיין בירושלמי (הוריות פ"א ה"ד) וז"ל מתניתא כרבי, דרבי אמר אין לך מעכב אלא מופלא של בית דין בלבד כתיב (במדבר טו:כ) והיה אם מעיני העדה מי שהוא עשוי עינים לעדה. כתיב (שם יא:טז) והתיצבו שם עמך מה את לא גר ולא נתין ולא ממזר אף הן לא גרים ולא נתינים ולא ממזרים ולא עבדים. ניחא גר. ממזר בית דין ממנין ממזרין, רב הונא אמר בשעברו ומינו, רבי חנניה רבי מנא חד אמר בתוך שבעים, וחרנה אמר חוץ לשבעים. מאן דמר חוץ לשבעים ניחא, ומאן דמר בתוך שבעים הא חוץ לשבעים לא, מכיון שאינו ראוי להורייה נעשה כאבן עכ"ל. והנה הירושלמי מקשה וכי ממנין גר וממזר בסנהדרין, כלומר דהיאך יש היכי תימצי דהורו ב"ד הגדול והורה עמהם גר והרי אין ממנין גר לסנהדרין. ותירצו דמיירי בעברו ומינו, חד אמר חוץ לשבעים וחד אמר בתוך שבעים. וצ"ב לפי המ"ד דמינוהו חוץ לשבעים א"כ למה ב"ד פטורין מפר העלם דבר, והרי לכאורה יש כאן ב"ד הראויין להוראה בלי הגר. וי"ל דאף למ"ד שמינוהו חוץ לשבעים היינו שלא מינו את הגר להיות דיין בסנהדרין להורות לעשות בגמר הדין, ובנוגע למנין של גמר הדין הרי הוא מחוץ לשבעים, אולם מינו את הגר להשתתף במשא ומתן, ומ"מ ב"ד פטורים על שגגת הוראה אע"פ שהגר לא הצטרף להוראה לעשות למעשה. ומוכח דהמשא ומתן הוי חלק מהמחייב בחיוב דשגגת הוראה וחיוב פר העלם דבר, ביחד עם ההוראה לעשות בגמר הדין, והחיוב תלוי גם במשא ומתן וגם בהוראה לעשות. ומאחר שהשתתף הגר במשא ומתן אין המשא ומתן מחייב פר העלם דבר.³⁴ ולפי"ז נראה לומר דמצד המשא ומתן ולימוד התורה היתר בתו מאנוסתו נחשבת כעקירת כל הגוף. וכ"ז בנוגע להוראת ב"ד הגדול וחיוב פר העלם דבר. מאידך זקן ממרא אינו חייב משום שגגת הוראה אלא משום שהורה הוראה לעשות כנגד הפסק של ב"ד הגדול, והוא תלוי בעצם שם האיסור ומעשה העבירה ובתו מאנוסתו הוי שם איסור א' עם בתו מאשתו, ואילו חיוב פר העלם דבר הוא משום הוראת ב"ד הגדול בשגגה, ואי הורו לעקור את כל הגוף פטורים. ובנוגע להוראת היתר בתו מאנוסתו מצד המשא ומתן ולימוד התורה הו"ל עקירת כל הגוף.

footnotes: ³⁴ עיין ברשימות שיעורים לסנהדרין (דף ב. ד"ה סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד וקטנה של עשרים ושלשה) דאליבא דהרמב"ם יש שתי עמידות למנין בסנהדרין מנין ראשון למשא ומתן מצד הוראה בדיני התורה, ולמנין זה גר וקרובים כשרים, ומנין שני להורות לעשות בגמר הדין דלזה גר וקרובים פסולים.

והנה יש שני דינים בסנהדרין הגדול: א) סנהדרין הגדול הוי ב"ד הדן דיני נפשות, שדנין כה"ג ונביא שקר ועיר הנדחת וכו' וכדמבואר במשנה בסנה' (דף ב.) דיש דינים המסורים לב"ד הגדול, ב) סנהדרין הגדול הם עמודי ההוראה ותושבע"פ, דכשיש ספק בדיני התורה באים לב"ד הגדול כדי שיורו ויבררו מהו דין התורה, ולימוד התורה ופירוש התורה נמסרה לב"ד הגדול, כמש"כ הרמב"ם (פ"א הלכות ממרים ה"א) וז"ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל עכ"ל. והגר"מ זצ"ל אמר דגר פסול לדון משום דאינו נתמנה לשררה דכתיב "לא תשים עליך איש נכרי", אבל גר יכול להיות גדול הדור, וראוי להצטרף לסנהדרין הגדול להשתתף בחלק של הוראה של המשא מתן לברר מהו הלכות התורה, וכדחזינן משמעיה ואבטליון דכתב הרמב"ם שגרי צדק היו ואעפ"כ הן היו חלק מסנהדרין (עיין הקדמת הרמב"ם למשנה תורה). וצ"ע דהרי אין ממנין גר לסנהדרין, וצ"ל דגר רק פסול לדון ואינו נתמנה לדיין הדן, אבל גר אינו נפסל לענין הוראה בדיני התורה, דסנהדרין הם עיקר עמודי הוראה ותושבע"פ וגר לא נפסל לזה דזה תלוי בגדלות בתורה. וי"ל דזה כוונת הירושלמי "ניחא גר", כלומר דאפשר למנות גר לסנהדרין הגדול לענין משא ומתן והוראת לימוד התורה, אבל לא להיות דיין לגמור את הדין ולהורות לעשות. אמנם כדי להתחייב בשגגת הוראה צריך שכל הדיינים בסנהדרין יהיו ראויין להורות, דלגבי שגגת הוראה ילפינן מגז"ש עדה עדה דבעינן דיין שבסנהדרין הראוי לדון, וגר פסול לדון. ולכן אף אם הגר רק השתתף במשא ומתן הב"ד פטורין מהפר דבעינן שיהיו כל הדיינים צריכים להיות כשרים לדון גמר דין ולהורות לעשות ולגבי זה גר פסול.

ועוד הקשה הירושלמי דאין ממנין ממזר, וצ"ל דהקושיא היא דממזר אינו יכול להימנות לסנה' בכלל, ואינו נמנה לסנהדרין אף להשתתף במשא ומתן משום דהוי פסולי קהל. והירושלמי מתרץ שעברו ומנו חד אמר מחוץ לשבעים, דס"ל דממזר אינו מצטרף ומתמנה לסנהדרין בכלל אף לא לענין משא ומתן ובירור ההלכה, אלא דהדיינים שבסנהדרין יכולים להתייעץ אתו בלבד. ויש מ"ד שממזר מצטרף בתוך ע', ולשיטתו אין חילוק בין ממזר לגר, דשניהם מתמנים לסנהדרין בנוגע למשא ומתן והוראת דיני התורה בתורת בירור הלכות התורה, ופטור משגגת הוראה משום דאינו ראוי להיות דיין הדן ופוסק למעשה דין על הנידונים.

משנה. הורו ב"ד, וידע אחד מהן שטעו ואמר להן, טועין אתם, או שלא היה מופלא של ב"ד שם, או שהיה אחד מהן גר או ממזר או נתין, או זקן שלא ראוי לבנים ה"ז פטור, שנאמ' כאן עדה ונאמר להלן עדה, מה עדה האמורה להלן כולן ראוין להוראה, אף עדה האמורה כאן עד שיהיו כולן ראוין להוראה.

ומבואר דלהתחייב בחיוב פר העלם דבר של ציבור צריך שיהא שם מופלא של ב"ד. אמנם לא מצינו דבעינן שיהא שם מופלא שבב"ד לחיוב זקן ממרא או שאר הוראות של ב"ד הגדול. וצ"ע מ"ש חיוב פר העלם דבר דבעינן שיהא שם מופלא שבבית דין משאר הוראות הב"ד וחיוב זק"מ. וי"ל דהתם ההוראה היתה הוראה כפי הדין ומשו"ה לא בעינן שיהא שם מופלא שבב"ד כדי שתחול חלות שם הוראה, משא"כ בחיוב פר העלם דבר דההוראה היתה הוראה בטעות בעינן שיהא שם מופלא שבב"ד בכדי שתחול חלות שם הוראה. דאם לא היה שם מופלא שבבית דין יתכן לומר דאילו היה שם היו שואלין אותו ולא היו טועין. ורק אם היה שם המופלא שבב"ד אזי חלה חלות שם הוראה על השגגת הוראה בדומה לדין דבעינן שפשטה הוראתם בכל הציבור, דע"י שההוראה התפשטה בציבור נקבעה חלות שם הוראה אע"פ שטעו בהוראתם.

משנה. הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהן מביאין פר, ובעבודת כוכבים מביאין פר ושעיר דברי ר"מ, ר' יהודה אומר י"ב שבטים מביאין י"ב פרים, ובעבודת כוכבים מביאין י"ב פרים ושנים עשר שעירים.

לפום ריהטא נראה דלר"מ יסוד החיוב של קרבן פר העלם דבר הוא מפאת הצירוף של השגגת הוראה והחטא - דהחטא של הקהל מצטרף לב"ד, וחיוב הפר חל על הב"ד מפני שהם גרמו את החטא, ולכן ס"ל לר"מ שב"ד מביאים את הפר. ואילו לר' יהודה הציבור מחויב להביא הקרבן, משום דהחיוב קרבן חל על החוטאים³⁵, ועוד סובר ר' יהודה דכל שבט ושבט מביא קרבן בפנ"ע.

footnotes: ³⁵ עיין בירושלמי (פ"א ה"ח) וז"ל ר"מ אומר חובת ב"ד היא ר' יהודה אומר חובת ציבור היא עכ"ל.

משנה. ר' יהודה אומר ז' שבטים שחטאו מביאין ז' פרים ושאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר, שאף אלו שלא חטאו מביאין ע"י חוטאין ר"ש אומר ח' פרים.

ופרש"י (בד"ה רבי יהודה אומר ז' שבטים שחטאו מביאין ז' פרים ושאר שבטים שלא חטאו מביאין פר פר על ידיהם) וז"ל כלומר פר לכל שבט ושבט ואמר בגמרא דז' דקאמר ר' יהודה לאו דוקא דהוא הדין לשבט אחד שחטא על [פי] הוראת בית דין הגדול שהשאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר פר ואיידי דקאמר ר"מ ז' דאיהו בעי רובא ממש קא"ר יהודה נמי עכ"ל. ומבואר דר' יהודה סובר דחל דין גרירה כלומר דשבט א' שחטא גורר ומחייב את שאר כל השבטים להביא פר.

ועיין בגמ' מסכת פסחים (דף עט: – דף פ.) "גופא הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן. היו טמאין עודפין על הטהורין אפילו אחד יעשו בטומאה, לפי שאין קרבן ציבור חלוק. רבי אלעזר בן מתיא אומר אין היחיד מכריע את הציבור לטומאה, שנאמר לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך. רבי שמעון אומר אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן. מאי טעמא דרבי שמעון קסבר שבט אחד איקרי קהל. רבי יהודה אומר אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורין יעשו בטומאה, שאין קרבן ציבור חלוק. רבי יהודה סבר שבט אחד איקרי קהל, והוו להו פלגא ופלגא ואין קרבן ציבור חלוק, ועבדי כולהו בטומאה". ויש לעיין האם שיטת ר' יהודה בפר העלם דבר, דשבט א' שחטא מחייב את שאר השבטים בפר היא לשיטתו בפסחים דכששבט א' טמא יעשו כולם בטומאה.

ועיין בירושלמי (הוריות פ"א ה"ו) וז"ל שבט אחד גורר כל השבטים וכו' ר' יהודה אומר שבט אחד גורר כל השבטים ור' שמעון אומר אין שבט א' גורר כל השבטים וכו' א"ר חייא בר בא כשם שהן חלוקין כאן כך הם חלוקין בטומאה עכ"ל. ומבואר מדברי הירושלמי דר' יהודה השווה דין קרבן פסח בטומאה לדין פר העלם דבר, דלר"י אם שבט א' טמא הדין הוא כאילו רוב הציבור טמאים וכל הציבור מביאים קרבן פסח בטומאה, וחכמים ס"ל דבעינן רוב ציבור, ואילו לר"ש בשבט אחד טמא חל דין ציבור להקריב בטומאה מדין יחיד נדחה ואין ציבור נדחה, אבל אין דין גרירה לגרור את כל שאר השבטים שיקריבו את הפסח בטומאה אלא הללו עושין בפנ"ע והללו עושין בפנ"ע. משא"כ ר' יהודה סובר דאם שבט א' טמא אזי כל ישראל עושין הפסח בטומאה מדין גרירה. וכן נחלקו כאן בפר העלם דבר - דר"ש סובר דשבט א' שחטא אותו שבט מביאים פר העלם דבר ולא שאר השבטים שלא חטאו דליכא דין גרירה, ואילו ר' יהודה סובר דחל דין גרירה דכל השבטים חייבים בפר העלם דבר – ולשון הירושלמי הוא - "כשם שהן חלוקין כאן (בהוראה) כך הן חלוקין בטומאה".³⁶

footnotes: ³⁶ ברם עיי"ש בהמשך דברי הירושלמי דגירסת הירושלמי דר"י היא דהללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן, ולכאורה זה כנגד גירסת הבבלי דלר"י חל דין גרירה דכולן עושין בטומאה. ולכאורה היא גירסא משובשת דהרי ר"י סובר דיש דין גרירה, וכל הי"ב שבטים חייבים בפר.

ויל"ע ביסוד המחלוקת בין ר' יהודה ור"ש. ונראה אליבא דהירושלמי דר"ש סובר דיש אפשרות עפ"י דין שיהיו שני ציבורים בישראל – כגון ציבור טמא וציבור טהור, ואילו לר' יהודה יש רק חלות שם ציבור אחד. ולר"ש דוקא כשיש רוב הציבור אז חל חלות שם ציבור אחד והמיעוט ג"כ מביא פסח בטומאה, משום דחל דין רובו ככולו והמיעוט טהורים בטל לציבור הטמאים דהוי רוב, והויין ביחד חלות שם ציבור אחד דכלל ישראל, ומשו"ה כולם מביאים קרבן פסח בטומאה. אך במחצה על מחצה יש ב' ציבורים – ציבור טמא וציבור טהור, ודיניהם שונים דאין ציבור א' גורר את הציבור השני, ולכן הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן. ואילו לר' יהודה ליכא אלא חלות דין ציבור אחד. ושבט אחד לבדו קובע חלות שם כלל ישראל ושאר השבטים מצטרפים אליו להיות חלק מאותו חלות שם ציבור של כלל ישראל. ולכן לר' יהודה כשחל שם ציבור דכלל ישראל כולם שווים בין לענין קרבן פסח ובין לענין חיוב פר העלם דבר. ברם כ"ז אליבא דהירושלמי דפליגי ר"י ור"ש בין לענין פסח הבא בטומאה ובין לענין פר העלם דבר וס"ל דנחלקו ר"י ור"ש האם שייך שני ציבורים בכלל ישראל או לא. דלר' יהודה ליכא ב' ציבורים בכלל ישראל, ואילו ר"ש ס"ל דיש אפשרות שיהיו ב' ציבורים בכלל ישראל. אך הבבלי אינו משווה את שתי המחלוקות דהרי הסוגיא בפסחים אינה מביאה את המחלוקת בנוגע לפר העלם דבר, והסוגיא בהוריות אינה מביאה את המחלוקת בנוגע לקרבן פסח. ולפי הבבלי יש לבאר פלוגתתם לגבי קרבן פסח, דר"י נמי סובר דיתכן דיש ב' ציבורים בישראל כמו שסובר ר"ש אלא דס"ל דחל דין שאין קרבן ציבור חלוק – ולכן כולם מקריבים קרבן ציבור בטומאה, ור"ש חולק על הדין שאין קרבן ציבור חלוק. ובפר העלם דבר אליבא דהבבלי יתכן דר"י נמי סובר דשבט א' הוי קהל בפני עצמו אלא דחל דין גרירה, דחטא השבט הא' גורר את שאר השבטים להביא פרים מחמת אותו שבט שחטא, אך לר"י לא אמרינן דאותו שבט שחטא הוי חלות שם כלל ישראל כולו, והוא דין מסוים בכפרת פר העלם דבר של ציבור.

והנה בנוגע לפר העלם דבר סובר ר"י די"ב שבטים מבאים י"ב פרים. ולכאורה ס"ל דכל שבט ושבט מהווה חלות שם קהל וציבור לעצמו, ומשו"ה כל שבט ושבט חייב בפנ"ע בפר העלם דבר. אך פירוש זה קשה, דהרי ר"י סובר (לעיל ג:) דפר העלם דבר מתרומת הלשכה הן באים, ותרומת הלשכה מיועדת לקרבנות ציבור דכלל ישראל ולא לחיובי שבט ושבט לבדו. ולכן מסתבר דלר"י החיוב להביא י"ב פרים חל על כל כלל ישראל כולו, אלא שחל דין להביא י"ב פרים כנגד י"ב שבטים, והחיוב הוא על כל הי"ב שבטים להביא י"ב פרים, ומה שכל שבט מביא פר א' היינו רק דין במעשה הבאת הקרבן, דכל שבט מביא פר, אבל חלות החיוב הוא על כלל ישראל שהם המביאים של כל הי"ב פרים.

והנה לעיל (ג:) פליגי ר"ש ור"י, דלר"ש בפר העלם דבר דעלמא בתחלה גובין עליהן ולר"י מתרומת הלשכה הן באין. ונראה דלר"ש דבתחלה גובין עליהן אזי יתכן דכששבט אחד חטא ומביא פר העלם דבר לבדו אזי גובין את הממון מאותו שבא לבדו שהם חייבים ולא מכל כלל ישראל. ובאמת לפי"ז יש לעיין אליבא דר"ש האם בכהאי גוונא הקרבן הוי קרבן ציבור או קרבן השותפין, דלכאורה חלות שם קרבן ציבור חל רק בקרבן של כל כלל ישראל ולא בקרבן של קהל וציבור בעלמא של שבט אחד. ומסתבר דלר"ש כששבט אחד חטא דאזי גובין הממון מאותו שבט לבדו דהו"ל קרבן השותפין ולא חלות שם קרבן ציבור. ומאידך אליבא דר"י דס"ל דמתרומת הלשכה הן באין מסתבר דפר העלם דבר דעלמא הויין קרבן ציבור, דתרומת הלשכה היא ממונם של כלל ישראל וממנה מביאים קרבנות ציבור בכל השנה. ולפי"ז י"ל דלר"י אע"פ שמביאים י"ב פרים אין הפשט דהויין י"ב קרבנות השותפין נפרדים ושחל חיוב בפנ"ע על כל שבט ושבט להביא פר, אלא דס"ל דחל חיוב על כלל ישראל להביא י"ב פרים כנגד מנין השבטים, והויין חלות שם קרבן ציבור דבאין מתרומת הלשכה. וכמו"כ אליבא דר"י (לקמן ה:) כששבט אחד חטא דמביאים י"ב פרים, הי"ב פרים הויין חלות שם קרבן ציבור אחד עבור כל כלל ישראל. ולפי"ז מסתבר לומר דר' יהודה סובר דשבט אחד מיקרי חלות שם כלל ישראל ושאר השבטים נגררים אחריו, דכולם ביחד הויין כלל ישראל, כמו השבט האחד שחטא דחל בו חלות שם כלל ישראל. והוא כשיטת הירושלמי בביאור שיטת ר' יהודה.

אך אליבא דר"ש י"ל דכששבט אחד חטא דהשבט לבדו מביא פר העלם דבר וגובין הממון מאותו השבט, הקרבן הוי חלות שם קרבן השותפין ולא קרבן ציבור. אמנם עיין בשיעורים לעיל (ג:) דהוכחנו דלר"ש דבתחלה גובין מכל ישראל קרבן פר העלם דבר דעלמא הוי קרבן ציבור ולא קרבן השותפין. ולפי"ז יוצא דלר"ש כשרוב כלל ישראל חטאו דבתחלה גובין ממונם הקרבן הוי קרבן ציבור, ואילו כששבט אחד חטא דמביא פר לבדו הו"ל קרבן השותפין ולא קרבן ציבור.

והיכא שרוב הקהל חטאו אף לרשב"א (דף ה.) חל דין גרירה דחיוב פר העלם דבר חל אף על המיעוט שלא חטאו ובירושלמי אי' "ונסלח לכל עדת בנ"י כי לכל העם בשגגה אף למיעוט שלא חטאו". ונראה דקרבן ציבור מכפר על כל הציבור ואף על המיעוט שלא חטאו, דפר העלם דבר הוי חלות כפרת הציבור ואין הכפרה חלה רק עבור הרוב שחטאו אלא חלה כפרה עבור כל כלל ישראל.

ומסתבר דהבבלי ס"ל נמי כהירושלמי דהמחלוקת בין ר"י ור"ש הוא האם שייך שני ציבורים בכלל ישראל או רק ציבור אחד. אמנם לכולי עלמא שבט אחד מהוה חלות שם ציבור מדאיקרי קהל, אך לר"ש השבט מהווה חלות שם ציבור וקהל בפני עצמו, ואילו לר' יהודה שבט מהווה חלות שם ציבור דכלל ישראל וכל שאר בנ"י נגררים אחריו דכולם מהווים ציבור אחד דכלל ישראל ביחד עם השבט.