Reshimot Shiurim on Horayot Daf 6a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. אמר רב פפא כי גמירי חטאת שמתו בעליה במיתה הני מילי ביחיד, אבל לא בצבור, לפי שאין מיתה בצבור.
רב פפא אמר שאין חטאת ציבור מתה. ונראה דיש ב' דינים בחטאת יחיד שמתו בעליה. דין א' שאין כפרת חטאת חלה ליחיד לאחר מיתה, ודין ב' דחטאת יחיד לאחר מיתת בעליה למיתה אזלא, דמכיון דאין עוד כפרה ממילא חל דין דחטאת למיתה אזלא. ובחטאת הציבור אפילו אם כל הציבור מת עדיין חל חובת כפרה לציבור ולכן קיי"ל דאין חטאת ציבור מתה, דהדור הבא חייב להביא הקרבן לכפרת הציבור. ומדינו של רב פפא נלמד דהדור הבא הוי בר חיובא בחובת חטאת ציבור. ומכיון דשייך כפרה לציבור גם לאחרי שמת הדור הראשון ממילא החטאת כשרה.
גמ' מי דמי שעירי ר"ח דלמא לא מייתי מציבור אבל הכא ודאי מייתו.
וכתב רש"י (ד"ה מי דמי שעיר דר"ח) וז"ל דלמא מיתו מציבור דלמא לא מיתו דספק הוי ואהכי קרבה אלא הכא דורו של צדקיהו ודאי מתו עכ"ל. והגמרא מרפסין איגרי, דמה הנ"מ אי ספק מייתי או לא מייתי, דמ"מ הוי ספק חטאת שמתו בעליה ואינה קרבה מדהויא ספק קרבן פסול, וצ"ע.
ונראה לבאר דהגמרא נוקטת דספק חטאת שמתו בעליה דעלמא פסולה להקרבה, אלא דכוונת הגמ' דדין חטאת שמתו בעליה לא חל בחטאת דראש חודש מאחר דחטאת ר"ח אינה באה על החטא כמו פר העלם דבר של ציבור, דאילו חטאת דפר העלם דבר של ציבור באה על חטא מסוים שחטאו הב"ד וכלל ישראל, משא"כ חטאת דר"ח דהוי חטאת שבעיקר דינו באה משום חובת היום וקרבן מוסף דר"ח, אלא דמכפרת נמי על טומאת מקדש וקדשיו, אך החטא הזה אינו מחייב את הקרבן, כי הקרבן אינו בא בעיקרו כדי לכפר על החטא דטומאת מקדש וקדשיו, ומשו"ה לא חל דין חטאת שמתו בעליה בחטאת ר"ח, דדין פסול מיתה חל רק בחטאת שבאה מעיקרא לכפר ואין כפרה למתים, ומשו"ה חטאת דעלמא שמתו בעליה למיתה אזלא. משא"כ חטאת ר"ח דמעיקרה באה לחובת היום ומוסף דר"ח, ולפיכך אף לאחר שמתו בעליה היא קרבה מדין קרבן מוסף. והגמ' מביאה ראייה לחילוק זה דהא בכל חטאת ר"ח דעלמא דלמא מייתי אחד מהציבור ומ"מ תמיד באה מספק, וחזינן דכפרת חטאת ר"ח אינה מעכבת, דמקריבים חטאת ר"ח אף כשיש ספק שמא מת א' מהציבור, וא"כ אף כשודאי מתו ג"כ מקריבים אותה. משא"כ בפר העלם דבר של ציבור דבאה בעיקרו לכפר על החטא, ובודאי מתו א"א לבא לכפרה ופסול.
אך למסקנת הגמ' דאין ציבור מת, ואין חטאת ציבור מתה בכל אופן וגם כשבאה מעיקרא על החטא אזי יתכן דאף שעיר דר"ח בא על החטא דטומאת מקדש וקדשיו ככל חטאת חלב דעלמא ולא רק כחובת קרבן מוסף דר"ח. ועיין בגמ' תמורה (טו:) דיש ב' לשונות, ולפי הלישנא קמא שעיר דר"ח הוי ראייה דאין ציבור מת, וי"ל דהיינו משום דס"ל דשעיר ר"ח בא על החטא כמו חטאת חלב. וללישנא בתרא גם כשמיעוט ציבור מת מ"מ החיים שחטאו מביאים על המתים, מכיון דהחיים הם הרוב⁴¹.
footnotes: ⁴¹ ומשמע דללישנא ההוא דין אין ציבור מת חל מדין רובו ככולו דכשיש רוב הציבור בחיים אז מיעוט המתים נכללים בציבור שלא מת, אך כשרוב ציבור מתו אזי אמרינן שהציבור מת ויש עכשיו ציבור אחר, עיי"ש. ודומה למש"כ להלן בגמ' בסוגיין "ודלמא מועטין הוו ולא רבים".
גמ' מיגו דמכפרה אחיים מכפרה נמי אמתים אלא הכא מי הוו חיים.
נראה לבאר את הגמ' בב' אופנים: א) י"ל דכדי שהחיים יביאו קרבן לכפר על המתים צריכים דגם החיים יהיו חייבים בכפרה, דבלי חובת עצמם להתכפר א"א להם להביא קרבן. ורק באופן שהחיים חייבים להביא קרבן על עצמם אזי יכולים הם להביא קרבן לכפר גם על עצמם וגם על המתים שחטאו. ב) י"ל דהמתים אינם יכולים להתכפר אלא רק ביחד עם החיים המתכפרים, דבלי כפרת החיים אין כפרה למתים. ויש להביא סמוכים לפירוש זה מהגמ' בר"ה (לב:) דבראש השנה "ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו", ויש בזה ב' פירושים: א) דכל אדם החי נידון בראש השנה ונכתב דינו או בספר החיים או בספר המתים לשנה הבאה עליו, ב) שלא רק החיים נידונים בר"ה אלא דגם המתים נידונים עם החיים. דדין החיים גורר דין אף על המתים. ובביאור הדבר י"ל דהרבה פעמים מעשיו של המת שעשה בחייו משפיעים על הדורות שבאין אחריו בין לטוב או ח"ו לרע, והשפעת האבות על בניהם ממשיכה לדורות אף לאחר מיתת האבות, ולמשל אם האב פשע בחינוך בניו ולא חינך את בניו לתורה ומצוות ומת, ואח"כ הבנים שלו גדלו להיות חוטאים, הרי כל הנהגתם לרעה הוא מחמת חסרון החינוך של אביהם, וא"כ האב יהיה נידון על כך אף לאחר מיתה, דכמו שהבן נידון על חטאיו גם האב שמת נידון בעולם האמת על פשיעתו בחינוך ילדיו שגרמה לבניו לחטוא. וכמו"כ להיפך לצד הטוב כשהשפעת האב נמשכה לדורות, האב שמת נידון על המעשים הטובים שעשו בניו מחמת השפעתו והחינוך שהשקיע בהם, ולכן בכל שנה בראש השנה אף המתים נידונים עם החיים. וי"ל דזוהי כוונת הגמ' שכפרת המתים תלויה וחלה ביחד עם כפרת החיים, שהמתים הולידו את החיים, כלומר שהמת מתכפר על מעשי החיים שנגרמו ע"י המתים.
ונראה שבגמרא דידן החיים מתכפרים בעגלה ערופה לא על שהם הרגו את המת אלא משום שלא ליוו אותו דאילו היו מלווין אותו יתכן שלא היה נהרג, ויתכן דחטא זה אירע מחמת מנהג העיר ואנשי העיר שכבר מתו שלא היו עוסקים בלויה, ולכן העגלה ערופה מכפרת אף על המתים. והגר"ח זצ"ל הוסיף דיתכן דבקשת כפרה על המתים ביוה"כ הוי חיוב דאורייתא, דכתיב "לפני ה' תטהרו" דלפי הרמב"ם (פ"ב מהל' תשובה ה"ז) ורבינו יונה (שע"ת ש"ד:י"ז) יש חיוב לעשות תשובה ביוה"כ על כל החטאים ולבקש כפרה על כל כלל ישראל, והרי כפרת יוה"כ בעיקרה היא כפרת הציבור וכדמבואר ממש"כ הרמב"ם (פ"ב מהל' תשובה ה"ז) וז"ל והוא קץ מחילה וסליחה לישראל לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביוה"כ עכ"ל. וי"ל דמאחר שציבור לא מת ויוה"כ הוא זמן כפרה לחיים א"כ אף המתים מתכפרים עמהם, והחיים צריכים לבקש כפרה עבור המתים ביוה"כ, מפאת כפרת היום. ולפי"ז אמר הגר"ח זצ"ל דיתכן דאמירת תפילת "יזכור" ביוה"כ הוי חיוב דאורייתא, דהוי חלק מכפרת היום. וכמו"כ אנו אומרים בנוסח הוידוי ביוה"כ "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו" דאנו מתוודים אף על עונות אבותינו כי יש חיוב לבקש כפרה על המתים ביוה"כ כמו שמבקשים כפרה על החיים, שהמתים מתכפרים יחד עם החיים. (הגר"מ זצ"ל בשם אביו הגר"ח זצ"ל). ויתכן דמקורו של הגר"ח זצ"ל הוא מסוגיין בהוריות.
גמ'. הוראת שעה היתה.
יש לעיין האם הגמ' חוזרת כאן על כל הנ"ל וס"ל דכל הקרבנות היו הוראת שעה ואין מהן ראייה כלל לדין פר העלם דבר של ציבור, ולדין ציבור לא מת דעלמא, או"ד הגמ' עדיין נוקטת דהקרבנות היו של פר העלם דבר של ציבור ושציבור לא מת, אלא דהוראת שעה היתה להביא קרבנות פר העלם דבר של ציבור על מזידין. ועיין ברש"י ד"ה הוראת שעה היתה וז"ל דאע"ג דהוו מזידין הוו מתכפרים עכ"ל. ומפורש דס"ל דהגמ' עדיין נוקטת דהביאו פר העלם דבר של ציבור ושציבור לא מת, אלא דהיתה הוראת שעה להביא על מזידין. ולפי"ז יל"ע דהרי פר העלם דבר בא רק כשהורו ב"ד הגדול והציבור עשה על פיהם, ועכצ"ל דכך היתה דב"ד הגדול בימי בית ראשון הורו להתיר ע"ז ועשו הציבור כפי הוראתם אלא שהציבור היו מזידין. אך יל"ע האם הב"ד היו מזידין או שוגגין, ועיין במשנה לעיל (דף ד.) "הורו ב"ד שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין מביאין פר מזידין ועשו שוגגין מביאין כשבה ושעירה", וכתב רש"י (בד"ה הורו ב"ד מזידין ועשו הקהל שוגגין) וז"ל לא הוי הוראה מעליא דאם כל עדת ישראל ישגו כתיב דבעינן שוגגין בב"ד והכא הוה ליה שגגת מעשה בלא הוראה ומביאין כל אחד מן הקהל כשבה או שעירה דכיחיד דמו עכ"ל. ומפורש ברש"י דב"ד הגדול שהורו במזיד לעשות עבירה אין בזה חלות שם הוראה כלל, ולא דמי לשגגת הוראה דהויא הוראה ומחייבת פר העלם דבר של ציבור. ולפי רש"י צ"ל דאע"פ שהציבור בבית ראשון חטאו במזיד אך הב"ד הורו בשוגג, והוראת שעה היתה לחייבם בפר העלם דבר, ואע"פ שחטאו הציבור במזיד, דאילו הורו ב"ד במזיד לא היתה חלה חלות שם הוראה כלל. ולא מסתבר דהוראת שעה היתה לחייב ציבור בפר העלם דבר בלי הוראת ב"ד כלל. אלא צ"ל דהב"ד בבית ראשון הורו בשוגג והציבור חטאו במזיד.
ומאידך עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שגגות ה"ו) דמשמע דחולק על רש"י שכתב וז"ל הורו בית דין להתיר דבר האסור בזדון ועשו הקהל על פיהם בשגגה בית דין פטורין מן הקרבן מפני שהן מזידין, וכל אחד ואחד מן העושים על פיהם חייב קרבן בפני עצמו מפני שהוא שוגג עכ"ל. ומפורש ברמב"ם שב"ד פטור מפר העלם דבר מפני שהן מזידין והקרבן מכפר רק על שוגג. אך משמע דגם במזיד חלה על הוראתם חלות שם הוראה. ונמצא דהרמב"ם חלוק על רש"י וס"ל דהוראה בזדון שמה הוראה, ולפי"ז י"ל דב"ד הגדול בבית ראשון הורו במזיד להתיר ע"ז והוראת שעה היתה לחייב פר העלם דבר גם כשב"ד והציבור היו מזידין.
אך נראה דאין ביאור זה נכון בשיטת הרמב"ם, דהרי הרמב"ם פסק (פ"ב מהל' מעה"ק הט"ו) וז"ל וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד כאשר מפורש שם, וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי מלואים היו ואינן נוהגין לדורות וכו' עכ"ל. ומבואר מדבריו דכל הקרבנות שהקריבו בתחילת ימי בית שני היו קרבנות מילואים והיו הוראת שעה שאינן נוהגים לדורות. ולכאורה מבואר לפי"ז דלא הקריבו פר העלם דבר של ציבור אלא כל הקרבנות היו קרבנות מילואים, ולפי"ז כשהגמ' אמרה "הוראת שעה היתה" הגמ' חזרה בה וס"ל דלא הקריבו פר העלם דבר כלל אלא הוראת שעה היתה להקריב קרבנות מילואים. אמנם לשון הגמ' "הוראת שעה היתה" משמע יותר כפרש"י, דלהרמב"ם הול"ל "אלא הוראת שעה היתה" דהגמ' חזרה בה, וכן איתא לבסוף "אלא הוראת שעה היתה", דמשמע דהיו קרבנות מילואים מדין הוראת שעה, וכשיטת הרמב"ם.
ועיין בתוס' ד"ה הוראת שעה היתה וז"ל ה"ה דעל כולהו מצי לתרץ הכי עכ"ל, כלומר דאם הוראת שעה היתה אזי כל הסוגיא דלעיל נופלת והקרבנות כולם אף החטאות היו הוראת שעה למילואים וכדפסק הרמב"ם.
גמ'. מתקיף לה רב יוסף וכו' א"ל אביי וכו' א"ל רב יוסף כהנים קא אמרת שאני כהנים דאיקרי קהל וכו'.
ונראה דאליבא דאביי, פר כה"ג הוי קרבן השותפין ולר"ש לאו למיתה אזלא דדין חטאת שמתה חל רק בקרבן יחיד ולא בקרבן השותפין. ואילו לרב יוסף כהנים איקרי קהל והו"ל קרבן ציבור ולא קרבן השותפין ולפיכך אינה מתה. ונ"מ בדין פר העלם דבר דהוי קרבן השותפין עבור דייני הב"ד אי מתה אליבא דר"ש או לא. והנה בזה דרב יוסף אמר דפר כה"ג הוי קרבן דקהל כהנים ולא הוי קרבן השותפין צ"ב דלכאורה כל הכהנים הויין שותפין בפר ומ"ש מפר העלם דבר דכל הדיינים הם שותפין בפר העלם דבר.
ונראה לבאר סברת רב יוסף בב' אופנים: א) י"ל דבקרבן השותפין דעלמא ישנן הרבה בעלי הקרבן, וכפרת הקרבן חלה לכל א' וא' בפנ"ע, וכמו"כ בקרבן פר העלם דבר חלה כפרה לכל דיין ודיין בפנ"ע. משא"כ בפר כה"ג דיוה"כ דחלה כפרה אחת לכל שבט הכהונה ביחד כחטיבה אחת, ושבט הכהונה הוי בעל הקרבן דמתכפרים בכפרה אחת. ב) י"ל דגם בחטאת השותפין דפר העלם דבר כל הב"ד הוי בעל הקרבן וחלה כפרה אחת לכל הב"ד ביחד. ומ"מ פר העלם דבר שאני ביסודו מפר כה"ג ביוה"כ, דשבט הכהנים נקרא בשם "קהל", ושם "קהל" קובע חלות שם ציבור, וממילא פר כה"ג נחשב לקרבן ציבור. משא"כ הב"ד הגדול דלא חל עליו חלות שם "קהל", ולא חל עליהם חלות שם ציבור, ומשו"ה פר העלם דבר לא הויא קרבן ציבור, והוי קרבן השותפין.
מאידך אביי ס"ל דפר כה"ג הוי קרבן השותפין, דכהנים לא איקרי "קהל" ואין להם חלות שם ציבור, ולפיכך פר כה"ג הוי קרבן השותפין דעלמא. אמנם כל זה אליבא דהגמ' כאן בהוריות. אך יעויין בסוגיא ביומא (דף נ. – נ:) שדנה האם פר כה"ג הוא קרבן יחיד או קרבן ציבור. והגמ' שם לא מזכירה את סברת רב יוסף דכהנים מיקרי "קהל" ומשו"ה הו"ל קרבן ציבור, וצ"ע למה השמיטה הגמ' ביומא את סברת רב יוסף דהוי קרבן ציבור משום דכהנים מיקרי "קהל". ונראה דבסוגיא ביומא יש טעם אחר למה נחשב פר כה"ג כקרבן ציבור, דעיין ברש"י (יומא דף נ. ד"ה חטאת ציבור היא) וז"ל חטאת צבור היא - הואיל ועליו ועל אחיו הכהנים בא ועל כל קהל ישראל דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל עכ"ל. ומבואר דפר כה"ג אינו רק פר הבא לכפר על הכה"ג ושבט הכהנים בלבד אלא דמכפר נמי על כל קהל ישראל. ונמצא איפוא דיש בפר כה"ג ב' כפרות – כפרת הקרבן עבור הכה"ג ושאר אחיו הכהנים, ב) כפרת עבודת היום דיוה"כ עבור כל כלל ישראל. דפר כה"ג הוי חלק מסדר עבודת יוה"כ ועל ידי קיום כל סדר עבודת היום חלה כפרה לכלל ישראל. וכדחזינן דסדר עבודת היום בבגדי לבן מעכב זה את זה, ואם חסרה עבודה אחת כסדרה לא הוכשרו כל הקרבנות דיוה"כ (עיין ברמב"ם פ"ה מהל' עבודת יוה"כ ה"א). ועוד יש ראייה לכך משיטת התוס' שבועות (דף יג. ד"ה דעבד סמוך לשקיעת החמה) דקרבנות יוה"כ מכפרים אף על חטאים שנעשו לאחר זריקת הדם, וצ"ב בזה. ולכאורה מוכח מזה דחל כפרת הקרבנות מדין כפרת היום ומשום קיום סדר עבודת יוה"כ בסוף עבודת כל היום. וי"ל דמשו"ה פר כה"ג הוי קרבן ציבור דהפר מכפר נמי עבור כל קהל ישראל מדין כפרת היום דיוה"כ. יוצא לפי"ז דהחובה להביא פר כה"ג ביוה"כ אינה רק חובת הכה"ג והכהנים בעצמם אלא היא אף חובת הציבור דכלל ישראל כדי שיזכו לכפרת היום דיוה"כ, ולכן נחשב פר כה"ג כקרבן ציבור.
ונראה דבזה נחלקו הסוגיא בהוריות והסוגיא ביומא, דלכו"ע עצם הקרבת הפר היא רק בשביל הכה"ג ושאר אחיו הכהנים, אך חלות הכפרה היא גם בעד כל כלל ישראל מדין כפרת היום דיוה"כ. ולפי הגמרא ביומא כפרת כלל ישראל וקיום הקרבן לבסוף היום קובעת חלות שם קרבן ציבור בפר כה"ג. ואילו הגמרא בהוריות סוברת דקביעת חלות שם קרבן ציבור אינה תלויה בחלות כפרה ובקיום הקרבן מדין כפרת היום, אלא רק בעצם הקרבת הקרבן בשעתה, ומאחר דבשעת ההקרבה הפר קרב עבור הכה"ג ושבט הכהנים לבדם הו"ל קרבן השותפין דעלמא, אם לא ננקוט כרב יוסף דס"ל דשבט הכהנים אקרי "קהל" ומשו"ה פר יוה"כ נחשב כקרבן ציבור דשבט הכהנים.
ונראה להוסיף דיסוד זה ניתן להאמר גם בפר העלם דבר אליבא דר"ש. דלר"ש הב"ד מביא פר והשבטים מביאים פרים. וי"ל דבשעת ההקרבה של הפר של ב"ד הרי הוא בא לכפר רק על הב"ד עצמם וקרב בתורת קרבן השותפין. אך אחרי שהשבטים נמי מביאים את הפרים שלהם אזי הפר של ב"ד והפרים של השבטים מצטרפים ביחד לחלות כפרה אחת עבור כלל ישראל. וא"כ לפי המ"ד ביומא דפר כה"ג נחשב כקרבן ציבור משום חלות כפרת הציבור בסוף היום ה"ה בפר של ב"ד בהעלם דבר, דאע"פ דבשעת הקרבתו הו"ל קרבן השותפין מ"מ לבסוף לאחר שקרבו הפרים של השבטים אזי חלה כפרה אחת לכל כלל ישראל ביחד להתכפר בקיום הקרבת פר העלם דבר של ציבור, וא"כ הפר דב"ד היה צריך להיות קרבן חטאת הציבור, ודלא כשיטת רב יוסף בהוריות דהפר העלם דבר הו"ל קרבן השותפין. ונמצא דהגמ' בהוריות חולקת על סוגיית הגמ' ביומא בין לענין פר כה"ג ובין לענין פר העלם דבר של ב"ד.⁴²
footnotes: ⁴² אך נראה דכל זה נכון בתחילת הסוגיא ביומא (דף נ.) וכפרש"י, אך בסוף הסוגיא איתא דרבא ס"ל דפר כה"ג הוי חטאת השותפין ולא חטאת הציבור "מאי נ"מ דלא מייתי כהנים פר בהוראה" דהיינו סברת רב יוסף דכהנים איקרי קהל בעצמם כמו שבט א' בישראל ובעצמם חייבים בפר. ועיי"ש בפרש"י בסוף הסוגיא (בד"ה לא מייתי) שפירש דפר כה"ג הוי קרבן ציבור משום דהכהנים איקרי קהל וכדרב יוסף בהוריות.
גמ' וכי תימא הכי נמי טפי להו שבטים.
כלומר, והמשנה הזכירה רק י"ב פרים ותו לא. ועוד דעפ"י דין תמיד יש רק י"ב שבטים בכלל ישראל דאם מונים מנשה ואפרים בתוך י"ב שבטים אזי אין מונין שבט לוי, ואם מונין את לוי אזי יוסף נמנה כשבט אחד, וס"ד דגמ' דלענין פר העלם דבר מונין מנשה ואפרים כשני שבטים.