אלא אמר רב אחא בר יעקב שבטו של לוי לא איקרי קהל.

וכתב רש"י (בד"ה אלא) וז"ל והוא הדין לכהנים דלא איקרו קהל דכהנים הויין בכלל שבט לוי וכו' עכ"ל. ומבואר דאליבא דרב אחא בר יעקב הכהנים הם בכלל שבט לוי. ומכיון דשבט לוי לא איקרי קהל גם הכהנים לא איקרי קהל, וא"כ יוצא שפר כה"ג הוי קרבן השותפין ולא קרבן ציבור. אך עיין בתוס' הרא"ש (בד"ה אמר רב אחא שבט לוי אינו קרוי קהל) שכתב וז"ל שבט לוי אינו קרוי קהל דכל אותן שלא נטלו חלק בארץ אינם קרויים קהל, מיהו כהנים נהי דלא מיקרי קהל מ"מ הכתוב קראם עם בפנ"ע ושקלם עם הקהל וכצבור דמי ואין חטאתם מתה עכ"ל. ומבואר דשבט לוי לא אקרי קהל ואילו הכהנים שפיר איקרי "עם" וצבור בנוגע לדין פר כה"ג ביוה"כ, ואין חטאתם מתה. ונראה דקושיית הגמ' היתה דליתי פר בהוראה, כלומר דשבט לוי יביא פר בהוראה דלגבי פר העלם דבר רק שבטים מביאים, אלא דקס"ד דאם הכהנים הוי קהל לגבי פר כה"ג דמשו"ה הוי קרבן ציבור אזי גם שבט לוי הוי קהל לענין פר העלם דבר של ציבור. והגמרא דוחה דאין להשוות כהנים ללויים, דאין הכהנים חלק משבט לוי (דלא כדפרש"י), והכהנים נחשבים כציבור לענין פר כה"ג, ומשו"ה פר כה"ג הוי חטאת הציבור, ומאידך לויים אינם קהל, ואינן חשובים כשבט לענין פר העלם דבר של ציבור, דבעלמא כהנים אינם חלק דשבט לוי אלא הם ציבור בפני עצמם.

והנה יש לעיין האם כהנים נתקדשו בקדושת לוייה או לא. ובגמ' בכורות (דף מז.) איתא דכהנת שבא עליה עכו"ם בנה חייב בפדיון הבן, דמכיון דמחוללת בביאת עכו"ם אינה פוטרת את וולדה, ואילו לויה שבא עליה עכו"ם בנה פטור מפדיון הבן, דביאת עכו"ם אינה מחללת קדושת לויה של האם. ובפשטות משמע דלכהנת ליכא קדושת לויה כלל, דאילו היתה כהנת מקודשת גם בקדושת לויה היה צ"ל שבנה מעכו"ם תפטר מפדיון הבן מדין לויה, וש"מ דכהנת לאו בכלל לויה. אולם יש לדחות דאה"נ כהנת קדושה בקדושת לויה אלא מכיון שביאת עכו"ם מחללתה אזי החילול שחל בה להפקיע את קדושת הכהונה שלה גם מפקיע את קדושת הלויה שלה. משא"כ בלויה שביאת עכו"ם אינה מחללת קדושת לויה שלה כלל.

ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' כלי מקדש הי"א) דכהן שעבד עבודת לוי עובר בלאו, ומבואר דכהן פסול לעבודת לוי ומשמע שאין לכהן קדושת לוי. אמנם עיין בספרי זוטא שמובא בילקוט שמעוני פ' שופטים עה"פ (דברים יח:א) "לא יהיה לכהנים ללוים חלק ונחלה בישראל" שבימי עזרא העמידו את הכהנים לומר שירה במקום הלויים, ומשמע דיש לכהנים קדושת לוי, דבכלל מאתים מנה. וצ"ע דלכאורה הספרי סותר את דברי הרמב"ם דכהן שעבד עבודת לוי עובר בלאו. אך י"ל שאין מחלוקת בין הרמב"ם והספרי דלכו"ע יש לכהן קדושת לוי ובעצם כהנים ראויים הן לעבודת לוי אלא דאף בלויים חל דין דמשורר ששיער במיתה ובל"ת, וכמו כן כהן שעבר ועבד עבודת לוי הריהו עובר בלאו דלא גרע מלוי משורר ששיער, דחל דין מינוי לעבודה בעבודת הלויים, וכהן דעלמא אינו מיוחד לעבודת לוי, ואילו בימי עזרא ייחדו ומינו את הכהנים לשירה.

גמ'. כל שיש לו אחוזה איקרי קהל וכל שאין לו אחוזה לא איקרי קהל.

ונראה דאין זה דרשה בעלמא אלא זוהי הגדרה יסודית דחלות שם שבט תלוי באחוזת נחלה, דהגדרת שבט בישראל הוא שקיבל אחוזת נחלה עבור השבט לבדו. ומאחר דשבט לוי לא קיבלו אחוזה חסר להם בעיקר חלות שם שבט וקהל, דעיקר חלות שם שבט נוגע לדין נחלה בא"י.

רש"י ד"ה והא כתיב וז"ל אלא שמעינן מינה דלוי איקרי קהל וכהנים לא איקרי קהל ושותפין נינהו עכ"ל.

לכאורה דברי רש"י צ"ע, דהרי רב יוסף אמר בתחילת הסוגיא דשאני כהנים דאיקרי קהל ולפיכך פר כה"ג הויא חטאת הציבור, וע"ז הקשה הגמ' דאי כהנים איקרי קהל א"כ נימא דאף לויים מיקרי קהל ולמה אין שבט לוי מביא פר העלם דבר, וע"ז אמר רב אחא בר יעקב דשבט לוי לא איקרי קהל כיון דאין להם אחוזה, וגם הכהנים לא איקרי קהל ופר כה"ג הוי חטאת השותפין לר"ש ולא חטאת הציבור, ומנשה ואפרים מביאים הפר. ורבא חולק ע"ז דס"ל דמנשה ואפרים אינן שני שבטים בנוגע לפר וצ"ל דשבט לוי מביא פר העלם דבר דאיקרי קהל. ולכאורה לפי"ז חוזר תירוצו של רב יוסף דכהנים איקרי קהל בפר כה"ג והו"ל חטאת הציבור, וקשה א"כ למה כתב רש"י דאליבא דרבא לוי אקרי קהל וכהנים לא איקרי קהל, וצ"ע.

ונראה בביאור הסוגיא אליבא דרש"י, דכשרב יוסף אמר בתחילה "שאני כהנים דאיקרו קהל" ר"ל דהכהנים איקרי קהל כחלק משבט לוי, דשבט לוי מיקרי קהל והכהנים הם חלק חשוב משבט לוי, ובנוגע לפר כה"ג ביוה"כ הכהנים מביאים את הפר כה"ג כחלק מהקהל דשבט לוי. ולכן הקשה הגמרא עליו דאם שבט לוי הוי קהל דמשו"ה הוי פר כה"ג קרבן ציבור,אזי שבט לוי נמי הוי קהל וחייב בפר העלם דבר כשאר השבטים. ואז טפי להו שבטים דהוי י"ג שבטים. אלא אמר רב אחא בריה דר' יעקב דשבט לוי לא איקרי קהל מכיון שאין להם אחוזה ונחלה (דלא כרב יוסף), וגם הכהנים אינם קהל כמו שבט לוי ופר כה"ג הוי חטאת השותפין ולא חטאת הציבור. ואז רבא אמר דשבט לוי הוי קהל אך הכהנים אינם קהל, ודלא כרב יוסף שהשווה הכהנים עם שבט לוי.

ונראה לבאר דלרש"י רבא ורב יוסף נחלקו בזה, דתרווייהו ס"ל דשבט לוי הוי קהל אלא דנחלקו האם הכהנים נמי הויין קהל כמו שבט לוי או לא. והנה הגמ' קבעה דהגדרת חלות שם שבט דעלמא תלוי באחוזת נחלה, ואם ננקוט דשבט לוי הוי קהל וחלות שם שבט י"ל דזה מא' משני טעמים: א) דשבט לוי מיקרי קהל משום שקיבלו אחוזת נחלה בא"י של מ"ב ערי הלויים, ב) י"ל דאע"פ שמצד אחוזה ונחלה שבט לוי לא היה נקרא קהל ושבט משום דהמ"ב ערי הלויים שייכים לאחוזת נחלה של אותו השבט שבו נמצא כל עיר ועיר, ואינן חלות שם נחלת הלויים, אך שבט לוי מיקרי חלות שם קהל ושבט בפנ"ע מפאת חלות קדושת הלויים. ונראה דבזה נחלקו רבא ורב יוסף, דלרב יוסף שבט לוי הוי קהל מפני קדושתם, והכהנים והלויים תרוויהו אית להו קדושה משותפת דקהל דלויים וכהנים בנוגע לעבודה במקדש ולענין תרו"מ. ואליבא דרב יוסף הכהנים הויין קהל מדין לוי דקדושת כהן כוללת בתוכה אף קדושת לויה, ואליביא פר כה"ג הוי קרבן ציבור ושבט לוי מיקרי קהל לענין פר העלם דבר ציבור.

ואילו רבא סובר דשבט לוי הוי שבט וקהל משום שיש להם אחוזה ונחלה בא"י מחמת שיש להם מ"ב ערי הלויים, ואין לזה שום שייכות לקדושת לוייה וכהונה. ולכן ס"ל דשבט לוי כולו הוי שבט וקהל מחמת דיש להם אחוזה בא"י, משא"כ הכהנים לא איקרי קהל מכיון דאין להם אחוזה בתורת כהנים אלא רק כחלק משבט לוי דעלמא. ולרבא פר כה"ג אינו חטאת הציבור אלא רק חטאת השותפין, ודו"ק.

שיטת הרמב"ם בדין פר כה"ג

יש לעיין בשיטת הרמב"ם בדין פר כה"ג האם הוי קרבן יחיד או קרבן השותפין או קרבן ציבור. ועיין בסוגיא ביומא (דף נ:) שדנה האם הכהנים המתכפרים בפר כה"ג מתכפרים מקיבעא או מקופיא. והנה אי כפרת שאר הכהנים הויא כפרה מקופיא י"ל דפר כה"ג הוי קרבן יחיד, דנקרב הפר עבור הכהן גדול דהוא הוי בעל הקרבן והפר מכפר לו כפרה מקיבעא, אלא דחל נמי כפרה לשאר הכהנים מקופיא. ואילו אם הכפרה לשאר הכהנים הוי מקיבעא י"ל דפר כה"ג הוי קרבן השותפין, דהתורה נתנה לכהנים חלק בפר והו"ל קרבן השותפין דקרב עבור הכה"ג ולשם שאר אחיו הכהנים וכולם מתכפרים בו מקיבעא. ולכאורה צ"ע דאם שאר הכהנים מתכפרים מקיבעא למה חייבה התורה להתוודות פעמיים על הפר וידוי אחד על כה"ג וביתו ווידוי שני על שאר הכהנים, והרי מאחר דהוי קרבן השותפין לכאורה הו"ל להתוודות רק פעם אחת על כל שבט בני אהרן הכהנים כמו בכל קרבן השותפין דמתודה פעם א' לכל השותפין ביחד.

והנה עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' עבודת יוה"כ הי"ג) וז"ל פר יום הכפורים אף על פי שכהן גדול קונה משלו שנאמר פר החטאת אשר לו, המקום הפקיר ממונו בו לכל אחיו הכהנים, שאילו לא היה להן בו שותפות לא היו מתכפרין בו, לפיכך אם מת כהן גדול קודם שישחט הפר, הכהן שעומד תחתיו אינו מביא פר אחר אלא שוחט את של ראשון, ואינו חטאת שמתו בעליה שתמות שאין חטאת הרבים מתה, שחט את הפר ומת קודם שיכפר בדמו, הכהן האחר נכנס בדם זה ומכפר בו עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם כמה דברים: א) הכה"ג משלם בעד הפר בממונו כדי לקנות את הפר לעצמו והתורה הפקירה את ממונו ונתנה לאחיו הכהנים, ואין הכה"ג קונה את הפר עבור כל הכהנים, אלא הוא קונה לעצמו את הפר והתורה הפקירה את ממונו ונתנה לשאר אחיו הכהנים קנין ממון בפר. ב) מאחר שיש לכל הכהנים קנין ממון בפר הם מתכפרים בו בשוה לכה"ג, ומשמע דס"ל דהכפרה היא מקיבעא. ג) אם מת הכה"ג הפר כשר משום דחטאת השותפין שמתו בעליה אינה מתה, הפר כה"ג הו"ל "חטאת הרבים" כלומר חטאת השותפין, ולא נקרא "חטאת הציבור", ופסק הרמב"ם כאביי ולא כרב יוסף.

וקשה דהרי פסק הרמב"ם (פ"ה מהלכות עבודת יום הכיפורים הט"ז) וז"ל פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן וקרבו ונמצאו הראשונים, ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, וכן אם נמצאו הראשונים קודם שיקרבו אלו יקרבו הראשונים וירעו השניים עד שיפול בהן מום ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת הצבור מתה עכ"ל. וכאן פסק הרמב"ם דפר כה"ג שנתכפר באחר אינה מתה אלא ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה. וצ"ע דהרמב"ם נקט כאן בטעם הדבר "שאין חטאת הציבור מתה", ומשמע דס"ל דפר כה"ג הוי חטאת הציבור, ולא חטאת השותפין, וזה סותר למה שפסק בהלכה י"ג, וצ"ע.

ונראה לבאר עפ"י הנ"ל דישנן ב' דינים בפר כה"ג: א) פר כה"ג מהווה קרבן בפנ"ע דנקרב עבור הכה"ג ואחיו הכהנים, וכל הכהנים הויין בעלי הקרבן ומשו"ה הו"ל קרבן השותפין, ב) פר כה"ג הוי קיום בסדר עבודת היום דיוה"כ ומצטרף לשאר קרבנות ועבודת היום להחיל חלות כפרת היום עבור כלל ישראל, ומצד חלות דין כפרה דכלל ישראל הו"ל קרבן ציבור. ונמצא שבדין הבאה פר כה"ג הוי קרבן השותפין של הכהנים, ואילו בדין כפרת הקרבן פר כה"ג הוי קרבן ציבור של כלל ישראל. ולפי"ז יש לבאר את פסקי הרמב"ם, דמאחר דמדין הבאת הקרבן פר כה"ג הוי קרבן השותפין, לכן אם מת הכה"ג ונשתנה הבעלים דהבאה הו"ל חטאת השותפין דמת בעליה. ומאידך אם נתכפרו הכהנים בפר אחר מכיון דמיירי לגבי כפרת הקרבן, ובדין כפרת הקרבן הו"ל קרבן ציבור מאחר דמכפר על כל כלל ישראל משו"ה פסק הרמב"ם דהו"ל חטאת הציבור שנתכפרו באחר ואינה מתה משום דהויא חטאת הציבור.

ויוצא דלפי הרמב"ם יש ב' דינים בפר כה"ג: א) דין קרבן השותפין בדין הבאת הקרבן, ב) דין קרבן ציבור בנוגע לכפרת הקרבן. דהכהנים וכה"ג מביאים את הפר אך הכפרה חלה עבור כל כלל ישראל.

ועיין ברמב"ם (פ"א הלכות מעשה הקרבנות ה"ו) וז"ל קרבנות היחיד הם הבכור והמעשר והפסח והחגיגה והיא שלמים, והראיה והיא עולות, וקרבן הגר והוא עולה מן הבהמה, או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה, או שתי בהמות אחת עולה ואחת שלמים, והנודר או המתנדב עולה או שלמים, ושלמים הבאין עם הלחם הם הנקראים תודה, וכן קרבנות הנזיר והן עולה וחטאת ושלמים וקרבנות מצורע והן חטאת ואשם ועולה, וקרבנות זבים ויולדות והן חטאת ועולה, וקרבן השוגג במצות לא תעשה שיש בה כרת והוא חטאת, ואם נסתפק לו אם עשה או לא עשה אותו החוטא מביא אשם והוא הנקרא אשם תלוי, ויש עבירות שמביא עליהן אשם והוא הנקרא אשם ודאי, וכן איל העולה ופר החטאת שמקריב כהן גדול משלו ביום הכפורים הרי הן קרבן יחיד, ופר זה הוא הנקרא פר יום הכפורים עכ"ל. וצ"ע דכאן נקט הרמב"ם דפר כה"ג הו"ל קרבן יחיד. ונראה לבאר עפ"י מה שפסק הרמב"ם (פ"ה מהל' עבודת יוה"כ הי"ג) דהכה"ג קונה את הפר לעצמו בממונו, והתורה הפקירה את ממונו לאחיו הכהנים, דנתנה להם קנין ממון וחלות שם בעלים בפר. ויוצא דיש ב' דיני בעלים בהקרבת הפר: א) הכה"ג בעצמו, שקנהו משלו והקדיש את הפר לעצמו, ב) שאר אחיו הכהנים דהתורה הקנה להם חלק בפר, והו"ל ב' דיני בעלות נפרדים בפר. ואע"פ דמ"מ הוי קרבן השותפין בדין הבאתו דבא עבור הכה"ג ועבור שבט הכהנים, מ"מ הקרבן בתחילת הקדשו הוי קרבן יחיד, ורק אח"כ קנו הכהנים בו קנין דגם הם נעשו בעלי הקרבן להקרבה.

ולפי"ז מבואר דבאמת חלין בפר כה"ג ג' דינים: א) דין חטאת יחיד בעיקר הקדשתו עבור הכהן גדול לבדו, ב) חטאת השותפין מצד קיום מצות הקרבתו לכה"ג ואחיו הכהנים, ג) חטאת הציבור בחלות כפרתו דמכפר לכלל ישראל כחלק מכפרת יוה"כ.

והנה עיין בסוגיא ביומא (דף נ:) דהגמ' מספק"ל לדברי האומר פר יוה"כ קרבן יחיד הוא האם עושה תמורה או לא, ובהמשך הסוגיא איתא דאם חטאת יחיד הוא הו"ל תמורת חטאת דלמיתה אזלא. ובתוס' שם (ד"ה תמורת) הקשו למה לא אמרה הגמ' דהוי חטאת השותפין אליבא דר"ש דאזלא לרעייה. ולפימש"נ אליבא דהרמב"ם יתכן לתרץ את קושיית התוס', דאע"ג דפר כה"ג הו"ל קרבן השותפין מ"מ כ"ז הוא לגבי קיום מצות הבאתו, אך בעיקר חלות שם הקדש מעיקרו הוי קרבן יחיד דהכה"ג קנה בממונו והקדישה לעצמו. ויתכן דדין תמורה אינו תלוי בדין הקרבת הקרבן אלא בעיקר חלות שם הקדשתו, ומאחר דבעיקר הקדשו הפר הו"ל קרבן יחיד, תמורת פר כה"ג הוי כקרבן יחיד דלמיתה אזלא. ברם הרמב"ם השמיט דין תמורת פר כה"ג, וצ"ע.

ועוד נראה דלפי"ז מתורץ מה שהקשינו לעיל דקשה דאם פר כה"ג הוי קרבן השותפין למה מתוודה עליו הכה"ג פעמיים, פעם על עצמו ופעם נוספת על אחיו הכהנים. וי"ל דלפי הרמב"ם מאחר דבעיקר הקדשתו פר כה"ג הו"ל קרבן יחיד ורק אח"כ שאר הכהנים זוכים ממנו ונעשים שותפין בקרבן, לכן מתוודה הכה"ג פעמיים – פעם על עצמו דהוא עיקר הבעלים, ופעם על שאר הכהנים שהן זכו מה"ת להיות שותפין בקרבן. ולפי"ז יתכן שאם שחט את הפר לשם הכה"ג לבדו אך לא לשם שאר הכהנים דהקרבן כשר ולא הוי שינוי בעלים, מכיון שעיקר הבעלות בקרבן הוא לכה"ג.

משנה. הורה כהן משיח לעצמו שוגג ועשה שוגג מביא פר, שוגג ועשה מזיד, מזיד ועשה שוגג פטור, שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לצבור.

א

האם פר העלם דבר ופר כהן משיח נמנין כב' מצוות במנין המצוות

מבואר במשנה דכהן משיח שהורה בשגגה וחטא בשגגה מביא פר כהן משיח דהוי חטאת הפנימית. ונראה לומר דהחטא שמחייב חטאתו חלוק ביסודו מהמחייב של חטאת קבועה דיחיד, דביחיד מעשה העבירה בלבד הוי המחייב של הקרבן חטאת, ואילו בכהן משיח בעינן הוראה בשגגה ומעשה עבירה כדי להתחייב בקרבן פר כהן משיח. ונראה דיסוד החיוב דפר כהן משיח וחיוב הציבור בפר העלם דבר חלוקים מהמחייב של חטאת יחיד, דבחטאת יחיד החטא עצמו הוי המחייב, ואילו בפר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח המחייב היא ההוראה בשגגה ביחד עם החטא.

והנה יל"ע האם פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור הם נמנין כב' מצות נפרדות במנין המצוות שהם ב' ענינים נפרדים או לא, דלכאורה בתרווייהו בעינן חטא ושגגת הוראה וא"כ הויין ענין אחד דלתרווייהו יש מחייב אחד של שגגת הוראה או"ד י"ל דהם נמנין כב' מצוות נפרדות משום דזה ביחיד וזה בציבור. ועיין ברמב"ם שורש ז' שכתב דלא נכפל מנין המצוה משום שיחלק מיני הקרבן ומיני הבהמה, (ספר המצוות לרמב"ם שורש ז) וז"ל הנה דקדוק המצוה גם כן כשיהיה כתוב בתורה אין ראוי למנותו. כי לא מפני שביאר הכתוב ודקדק אותה מצוה או התנאים שבה נמנה אנחנו כל תנאי או כל פרט שהוא דקדוק ונאמר שהוא מצוה. וכבר טעו בזה רבים וכל מה שמצאו כתוב מנו מבלתי השתכלות בשורש המצוה ולא לדקדוקיה או תנאיה. המשל בזה. חייב הכתוב בספר ויקרא (ה) למטמא מקדש וקדשיו והנזכרים עמו קרבן חטאת. והנה זה מצות עשה בלי ספק. ואחר כך דקדק הכתוב בזה הקרבן מה יהיה ואמר שהוא יהיה כשבה או שעירה, ואם לא תשיג ידו דמיה יביא שתי תורים או שני בני יונה ואם לא תשיג ידו דמיהן יביא עשירית האיפה סולת. וזה הוא קרבן עולה ויורד. וזה באמת הוא ביאור הקרבן המתחייב לו מה הוא. אם כן אין ראוי שנמנה הנה שלש מצות ונאמר הציווי שצוה להקריב כשבה או שעירה והצווי שצוה להקריב עוף והציווי שצוה להקריב עשירית האיפה. כי הנה אינן שלשה ציוויין אבל הוא צווי אחד (מ"ע עב) והוא שיקריב קרבן על שגגתו ואותו הקרבן הוא כך, או כך אם אי איפשר כך. ומזה המין גם כן היא שגגת מצוה. והוא שהכתוב בא בספר ויקרא (ד) שמי ששגג ועבר על מצות י"י יקריב קרבן והיא מצות עשה אחת (מצות עשה סט) והיא שיקריב השוגג חטאת. ובתנאי שתהיה השגגה בדבר שחייבין על זדונו כרת ויהיה בו מעשה ויהיה מצות לא תעשה כמו שבארנו בפרוש הוריות וכרתות (פ"א מ"ב). אחר כן דקדק הכתוב בתואר זה הקרבן וכתב בו כתובים ואמר (שם) אם היה השוגג מעם הארץ יקריב כשבה או שעירה ואם היה נשיא יקריב שעיר ואם היה כהן גדול יקריב פר. ואם היתה השגגה בעבודה זרה יקריב השוגג שעירה (ס"פ שלח), בין שהיה נשיא או הדיוט או כהן גדול. ולא בהתחלף מיני הבעלי חיים שיקריב מהם הקרבן יתרבה הקרבן האחד שהוא קרבן שוגג וישוב מצות הרבה. ואילו היה זה כן היה מתחייב גם כן שנמנה אמרו כשבה או שעירה בשתי מצות ואמרו שתי תורים או שני בני יונה בשתי מצות. ואין הענין כן. אבל הצווי בקרבן הוא מצות עשה והיות זה מביא אותו הקרבן בעצמו שעירה וזה יביאהו שעיר הוא מתנאי אותו הקרבן ואין כל תנאי מתנאי המצוה ימנה מצוה. והבין זה מאד כי הטעות בו נעלם לא ירגיש אותו כי אם נבון עכ"ל. ומשמע מדבריו דקרבן פר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח אינם נמנים כמצוה אחת, דהרי הרמב"ם רק מנה מצוה נפרדת בחיוב קרבן של הציבור שכתב בספה"מ (מצות עשה ס"ח) וז"ל היא שציונו שיקריבו ב"ד קרבן אם טעו בהוראה וזהו אמרו יתעלה ואם כל עדת ישראל ישגו וכו' עכ"ל. ואילו במצות עשה (ס"ט) כתב וז"ל היא שציונו שיקריב כל מי ששגג בחטא ויהיה יחיד קרבן חטאת וכו' עכ"ל. ומשמע מהרמב"ם בספה"מ דפר כהן משיח נכלל בחיוב חטאת קבועה של יחיד. ועיין במנין המצות הקצר ריש הלכות שגגות שכתב הרמב"ם וז"ל יש בכללן חמש מצות עשה וכו', א) שיקריב היחיד קרבן חטאת קבועה על שגגתו וכו', ה) שיקריבו הסנהדרין קרבן אם טעו והורו שלא כהלכה באחת מן החמורות. ומשמע דפר כהן משיח נכלל במצות קרבן חטאת יחיד. ובפט"ו מהל' שגגות (ה"א) כתב וז"ל כבר ביארנו שכל שגגה שההדיוט מביא עליה חטאת קבועה כשבה או שעירה אם שגג הנשיא מביא שעיר ואם שגג בה כהן משיח מביא פר עכ"ל, ומשמע נמי דפר כהן משיח נכלל בחיובי חטאות של היחיד והנשיא ולא בחיוב פר העלם דבר של ציבור, וצ"ע דלכאורה חטאת היחיד ופר כהן משיח חלוקים זה מזה ביסוד המחייב דידהו, דהמחייב בחטאת יחיד הוא החטא ומעשה העבירה בלבד, ואילו בכהן משיח המחייב הוא ההוראה עם החטא .

ב

ביסוד המחייב של פר כהן משיח

והנה מבואר דכדי להתחייב בפר כהן משיח כהן גדול צריך להורות חלות שם הוראה, וכן מוכח מהא דבעינן שיהיה מופלא ומהא דבעינן ביטול מקצת וקיום מקצת כדי להתחייב בקרבן. ומוכח נמי דבנוגע לחיוב פר כהן משיח חלה חלות שם הוראה כלפי עצמו, ואילו בעלמא נקטינן דחלות שם הוראה היא בהוראה לאחרים, אולם כשאדם מחליט ומכריע לגבי עצמו מהו הדין אין בזה חלות שם הוראה ופסק דין אלא הוי לימוד תורה בעלמא.

והנה הכהן המשיח מביא פר רק כשחטא בשגגה אחרי הוראתו, דהתורה חידשה חיוב מיוחד של פר כהן משיח כשיש שגגת הוראה ושגגת מעשה ביחד. ויש לעיין האם החטא מחייב הקרבן מדין עבירה בשוגג וכדין חטאת יחיד דעלמא, או"ד דבנוסף לדין שהכהן גדול צריך לעבור עבירה בשגגה כדי להתחייב חטאת פר כהן משיח כדין חטאת יחיד דעלמא, בעינן שיחטא הכה"ג כדי שיחול חלות שם הוראה על הוראתו. דהוראה לעצמו לא שמה הוראה, אלא שאם חטא ועשה מעשה עבירה אחרי הוראתו אזי חל חלות שם הוראה על הוראתו. ויש להביא ראייה לכך ממש"כ הרמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ה) לגבי זקן ממרא, וז"ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על בית דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין ויורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא על פי הוראתו וכו' עכ"ל. ומלשונו משמע דאם הורה הזקן לאחרים לעשות הוי זקן ממרא ואע"פ שלא עשו עפ"י הוראתו, משא"כ כשהורה לעצמו אינו חייב אא"כ הוא עשה עבירה עפ"י הוראתו. וי"ל דהביאור בזה הוא דהוראה לאחרים הוי חלות שם הוראה כשהורה הזקן לעשות, ומשו"ה חייב מדין זקן ממרא אפילו כשלא עשו, דהוראה לאחרים לעשות הוי חלות שם הוראה. ומאחר שהורה חלות שם הוראה כנגד דעת ב"ד הגדול והמרה בהם הוי זקן ממרא. משא"כ כשהורה זקן ממרא לעצמו דליכא חלות שם הוראה כלפי עצמו, והוי רק חלות שם לימוד ותלמוד תורה בלבד, ורק אם עשה הזקן עבירה אזי חל חלות שם הוראה על הוראתו. וי"ל דהוא הדין בכהן משיח שצריך לחטוא אחרי הוראתו כדי שיחול חלות שם הוראה המחייבת, דאם לא עשה מעשה אזי אין זה חלות שם הוראה אלא לימוד תלמוד תורה בעלמא .מאידך לפי הצד הא' שהעלנו ההוראה חלה מיד והא דבעינן שיחטא הכהן משיח הוא משום דמעשה העבירה עם ההוראה ביחד מחייבין חיוב קרבן פר כהן משיח. ולכאורה יש נפ"מ בזה כגון ששכח הכהן משיח את תלמודו בין ההוראה לעשייה, דאם ההוראה חלה מיד אזי י"ל דחייב פר כהן משיח על חטאו. משא"כ אם החטא חל כדי להשלים ולהחיל חלות שם הוראה י"ל דפטור מכיון שצריכים הוראת מופלא כדי להתחייב בפר כהן משיח, והרי בכהאי גוונא בשעת החטא כבר שכח תלמודו ולא חלה חלות שם הוראת מופלא. ועיין בגמ' "שוגג ועשה שוגג מביא פר. פשיטא אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שהורה ושכח מאיזה טעם הורה, ובשעה שטעה אמר הריני עושה על דעת הוראתו, דמהו דתימא, כיון דאילו מתידע ליה שמא הדר ביה כמזיד דמי ולא לחייב קמ"ל", ולכאורה מוכח דהחטא הוי חלק מההוראה, דאם החטא בעצמו הוא המחייב א"כ מאי איכפת לן דבשעת מעשה החטא אילו היה יודע טעם הוראתו היה חוזר בו, והרי סוכ"ס עשה את מעשה העבירה בשוגג והחטא עצמו מחייב אותו כמו שגגת מעשה בחטאת יחיד. אלא על כרחך מוכח דהחטא עצמו אינו המחייב בלבדו, אלא דהחטא משלים את ההוראה, ומשו"ה סד"א דמכיון שהיה מפקפק בהוראה לא חשיב הוראה המחייבת, קמ"ל, דבשעת החטא צריך רק לדעת ולסמוך על ההוראה ואין צריך לדעת את טעם ההוראה.

ועיין במרומי שדה (דף ו: ד"ה שוגג ועשה מזיד מזיד ועשה שוגג) שכתב וז"ל יש להבין אם הוא מזיד בשעת הוראה אינו שוגג בשעת מעשה, שהרי לא סמך על הוראה שלו. אבל הענין דכבר ביארנו לעיל לדף ד' ב', דהוראה זו אינו אלא מה שיוצא עפ"י עיון והלכה קבועה לדורות, ומשו"ה בעינן שיהא כה"ג מופלא בחכמה כדאי' להלן דף ז' א'. ואם לא עיין היטב בכל צד, ע"ז נאמר שגגת תלמוד עולה זדון, ופירש"י בב"מ דף ל"ג ב' אם שגית בהוראה בשגגת תלמודך כו'. והיינו מזיד ועשה שוגג שלא בירר וחש לקמחיה, ואח"כ עשה ע"ז הסמך שיצא בדעתו אז. ושוגג ועשה מזיד, היינו שאחר שברר ההלכה בכל כחו והיינו שוגג, ראה איזה סתירה וקושיא על עיונו, ולא חש לדבר ומכ"מ עשה כפי שיצא אז בשעת הוראה, ה"ז מיקרי מזיד, שראוי היה לחזור על עיונו. משא"כ אם שכח מאיזה טעם הורה, וכדאי' בסנהדרין דף ל"ה א' ליבא דאינשי אינשי, מכ"מ רשאי לסמוך על מה שהוציא בשעת עיונו עכ"ל. ונראה דלפי פירושו של הנצי"ב זצ"ל מזיד ועשה שוגג ר"ל דלא בירר הכהן משיח את ההלכה כהוגן ולא עיין היטב בכל הצדדים, ומשו"ה הו"ל מזיד דשגגת תלמוד עולה זדון, דהיה לו לברר יותר ההלכה. ומאידך שוגג ועשה מזיד היינו דכשעשה החטא נזכר שהיה לו לחשוב על עוד צד בבירור ההלכה, ומשו"ה הו"ל מזיד לגבי ההוראה. ולכאורה מוכח מזה דהחטא ומעשה העבירה אינו רק מחייב מדין עבירה בלבד, דהרי מצד עצם דין העבירה הריהו שוגג אף אם לא בירר את ההלכה כשחטא וסמך על ההוראה הראשונה, אע"פ שיש לו עכשיו בשעת החטא איזה קושיא על סברת ההוראה, אלא מוכח דהחטא משלים את החלות שם הוראה, ולפיכך אם לא בירר את ההלכה בשעת החטא נחשב כמזיד בהוראה, דהחטא הוי גם גמר ההוראה.

ועיין בתוס' והרא"ש דמפרשים את המשנה דמזיד ועשה שוגג פטור ושוגג ועשה מזיד פטור משום דכהן משיח פטור אלא א"כ יש שגגת הוראה ושגגת מעשה, ואין חידוש במשנה (ועיין בקרן אורה ד"ה שוגג ועשה מזיד מזיד ועשה שוגג פטור). וכן מבואר ברש"י (ד"ה הורה כהן משיח) וז"ל הורה שוגג ועשה מזיד או שהורה מזיד ועשה שוגג פטור מקרבן שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לצבור מה הוראת ב"ד לצבור אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה אף הוראת כהן משיח לעצמו אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה כדמפרש בגמרא לאשמת העם הרי משיח כצבור וכי הורו בית דין מזידין ועשו קהל שוגגין לא הוי הוראה והוי שגגת מעשה לחודיה והוו יחידין ומייתו כל חד וחד כשבה או שעירה אבל כהן משיח כי הורה מזיד ועשה שוגג לא דיניה כיחיד ופטור לגמרי דהכי אמרינן בפרק בתרא (דף יא) מעם הארץ פרט למשיח דאינו מביא קרבן בשגגת מעשה עכ"ל. ועיין בקרן אורה שביאר דלפי הראשונים כהן משיח אינו מתחייב אלא בשגגת הוראה ושגגת מעשה, ולדבריו אין ראייה האם החטא היא גמר ההוראה או דחל רק מדין עבירה דעלמא המחייבת חטאת. משא"כ לפי"ד הנצי"ב זצ"ל מבואר דהחטא הוי חלק מההוראה המחייבת.

ג

בדין מופלא בחיוב פר כהן משיח

והנה רבנו חננאל (דף ז: ד"ה הורה) כתב דרק כהן משיח שהוא חכם מופלא יצא מכלל חטאת יחיד וחטאת קבועה וחייב בפר כהן משיח, משא"כ כהן משיח שאינו מופלא חייב חטאת קבועה כיחיד. ומשמע קצת דלשיטת רבנו חננאל הכהן המשיח שחייב בפר כהן משיח צ"ל המופלא שבב"ד – דהיינו גדול הדור דהוי המופלא שבב"ד הגדול⁴³, ואם אינו מופלא שבב"ד הגדול הריהו חייב חטאת יחיד, וזה דלא כהרמב"ם (פט"ו הל' שגגות ה"ב) שפסק דכהן משיח בעלמא דאינו מופלא פטור מכלום, וז"ל כיצד כהן משיח שטעה בהוראה לעצמו, ודימה שהזורק מרשות לרשות בשבת מותר וזרק מרשות לרשות והוא תולה בהוראתו לעצמו, כשיודע לו חטאו יביא פר לחטאת, אבל אם לא תלה בהוראתו אלא שגג וזרק בשגגה, או שתלה בהוראתו ולא היה חכם מופלא, או שעקר כל הגוף בהוראתו לעצמו, או ששגג בהוראתו לבטל מקצת ולא עשה והוא סומך על הוראתו אלא עשה בשגגה אחרת, או שהיה מזיד בהוראה ושגג במעשה, הרי זה פטור מקרבן כלל שדינו להוראת עצמו כדין הקהל להוראת בית דין לכל דבר, הורה לעצמו ושכח מאי זה טעם הורה ובשעת מעשה אמר הריני עושה על דעת הוראתי הרי זה מביא פר חטאת עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דכה"ג בעלמא מופקע מהפרשה של חובת חטאת קבועה דיחיד, ואף אם הכהן משיח אינו מופלא כלל ואין הוראתו מחייבת פר כהן משיח מ"מ הוא אינו מביא חטאת קבועה דיחיד אלא פטור הוא לגמרי.

footnotes: ⁴³ רבינו זצ"ל נקט כך בשיטת רבנו חננאל, אך מלשון הר"ח שלפנינו לכאורה אין משמעות דס"ל דבעינן שיהיה הכהן משיח המופלא שבב"ד הגדול. אך האחרונים דייקו דיש שיטה כזאת מרש"י, דעיין בגמ' דף ז. וז"ל היכי דמי אילימא דהוא מופלא והם אינן מופלאין, פשיטא דמתכפר לו בפני עצמו, הוראה דלהון ולא כלום, ובעי אתויי כשבה או שעירה כל חד וחד, ואי דאינון מופלאין והוא לאו מופלא, אמאי מתכפר לו בפני עצמו הא הוראה דידיה ולא כלום היא עכ"ל. ופרש"י (שם ד"ה כשבה או שעירה) וז"ל דהא תנן לעיל בפ"ק (דף ד:) או שלא היה שם מופלא של ב"ד דלא הויא הוראה שאע"פ שאינו מסנהדרין שאילו היה מסנהדרין אפי' אם קטן שבכולם לא היה שם לא הויא הוראה כדאמרינן מאי כל עדת דאי איתא לכולה סנהדרין הויא הוראה ואי לא לא הויא הוראה וכשגגת מעשה לחודיה דמי דמייתי כל חד וחד כשבה או שעירה ה"נ כי הוי הוא מופלא והן אינן מופלאין כי הורה בפני עצמו הואיל והוא לא היה שם עמהן פשיטא דמתכפר בפני עצמו דהוראה דידהו לאו כלום היא עכ"ל. ודייק בס' באר שבע דף ד: (ד"ה או שלא היה מופלא של בית דין שם) דמשמע מרש"י דס"ל דהגדר של מופלא בכהן משיח היינו אותו גדר של מופלא בפר העלם דבר, דהיינו מופלא של בית דין הגדול, שהוא ראש הישיבה והנשיא של בית דין הגדול, כמש"כ הרמב"ם בפיה"מ (הוריות פ"א מ"ד) וז"ל מופלא שלבית דין הוא ראש ישיבה עכ"ל, וברמב"ם (פ"א מהלכות סנהדרין ה"ג) וז"ל הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום והוא העומד תחת משה רבינו עכ"ל, אך הבאר שבע הקשה דא"כ היאך מוקמינן לקמן (ז:) "כגון שהיו שניהם מופלאין", והוכיח מזה דהגדר דמופלא בכהן משיח היינו רק דהוי חכם הראוי להורות, ואילו הגדר דמופלא בפר העלם דבר היינו דהוי המופלא הגדול שבחכמה שבב"ד הגדול, והגדר של מופלא בכהן משיח ובפר העלם דבר חלוקים מהדדי. ועיין בתוס' הרא"ש דף ח. (ד"ה ה"ד הא דקאמרת הורה בפנ"ע וכו'), ובקרן אורה דף ז. (ד"ה חטא בפ"ע כו' היכי דמי, אי דהוא מופלא והן אינן מופלין פשיטא דמתכפר בפ"ע, דהוראתן לאו כלום הוא וכו'), שדנו האם הכהן משיח צ"ל המופלא שבסנהדרין הגדול או דהגדר של מופלא בכהן משיח ר"ל חכם סמוך שהגיע להוראה, עיי"ש.

ועיין ברמב"ם (פט"ו מהל' שגגות ה"א) שכתב וז"ל במה דברים אמורים שכהן משיח מביא פר על שגגתו כשטעה בהוראת עצמו ועשה מעשה בשגגת הוראתו לבדה והיא שיהיה חכם מופלא שנאמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם הרי משיח כצבור מה הצבור שהן בית דין אינן חייבין בקרבן עד שיהיו חכמים ראויין להוראה ויטעו בהוראה ויעשו העושים על פיהם ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת כך המשיח בכל הדרכים האלו עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם הכהן המשיח המחוייב בפר א"צ להיות גדול הדור והמופלא שבב"ד אלא צריך רק שיהיה חכם מופלא, דהיינו סמוך הראוי להורות.⁴⁴ אמנם נראה דרבנו חננאל סובר דיש תנאי מסוים דבעינן מופלא שבדור בחיוב פר כהן משיח, משום דס"ל דמופלא הוי חלות שם בגברא ולא רק דין במעשה הוראה, דבפר כהן משיח כתיב (ויקרא ד:ג) "אם הכהן משיח יחטא לאשמת העם" כלומר דהכהן גדול הוי גדול הדור, ומשו"ה החטא הוי "לאשמת העם", דהדין שחל חיוב מיוחד דפר כהן משיח חל רק בגברא דהוא גדול הדור דאזי יש חיוב פר כהן משיח, ודוקא כה"ג שהוא המופלא שבב"ד הריהו מופקע מפרשת חטאת יחיד. ולפי רבנו חננאל מופלא הוי תנאי בגברא דכמו שכהן גדול מרובה בגדים אינו חייב בפר כהן משיח אלא רק כהן המשוח בשמן המשחה דחל בו חלות קדושה בגברא, כמו"כ מופלא הוי תנאי בגברא דכהן גדול, דרק מופלא, דהיינו שהוא גדול הדור הוי בכלל הפרשה דפר כהן משיח. ואילו להרמב"ם מופלא הוי דין בהוראה, דרק חכם מופלא שהוא סמוך חל במעשה הוראתו חלות שם הוראה, ואילו כשאינו מופלא לא חל על הוראתו חלות שם הוראה כלל.

footnotes: ⁴⁴ עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' סנה' ה"ח) שכתב דחכם מופלא היינו שהוא ת"ח הראוי להורות בכל דיני התורה. ואין ממנין דיין להורות אף בדינים מסוימים בלבד אא"כ הוא חכם מופלא שראוי להורות בכל דיני התורה. וז"ל ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחידים והוא שיהיה ראוי לכל הדברים כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לב"ד לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר וכו' עכ"ל.

ועיין בירושלמי (הוריות פ"ב ה"א) דא"צ שיהיה הכה"ג מופלא כלל אלא רק בעינן דהוי "יודע ולישא וליתן בהלכה", וז"ל רבי יעקב בשם רבי לעזר והוא שיהא יודע לישא וליתן בהלכה דלא כן מה אנן אמרין ויש שוטים מורין עכ"ל. ואילו הרמב"ם סובר דמופלא היא תנאי בחלות שם הוראה דאם אינו חכם מופלא, דהיינו סמוך הראוי להורות בכל דיני התורה, אזי הוי ליה כעוקר כל הגוף דלא חלה חלות שם הוראה. ולהרמב"ם י"ל דהוראה מוטעת אינה חלות שם הוראה אא"כ הויא הוראת סמוך מופלא. משא"כ לפי הירושלמי כל ת"ח היודע לישא וליתן בהלכה ואפילו אם הוא הדיוט שאינו סמוך בר הוראה הוא לענין חיוב פר כהן משיח.

ונראה דבעלמא חל חלות שם הוראה אף בהוראת מי שאינו סמוך ומופלא (עיין ברמב"ם פ"ה מהל' סנה' ה"ח ובכס"מ שם), אך אליבא דהרמב"ם כהן משיח צ"ל מופלא וסמוך מאחר דהוראתו כאן הויא הוראה בטעות, והוראת טעות לא שמה הוראה אא"כ הויא הוראת מופלא וסמוך, דגם בטעות הוראת מופלא וסמוך הויא חלות שם הוראה.

ולפי"ז יל"ע אליבא דהרמב"ם מה הדין באופן שהכה"ג עצמו אינו מופלא וסמוך אלא שהוא רק ת"ח היודע לישא וליתן בהלכה (כשיטת הירושלמי), אך המופלא שבדור מסכים להוראתו שהורה בטעות, האם בכהאי גוונא הכהן גדול מתחייב בפר כהן משיח או לא. די"ל דמכיון דהמופלא שבדור הסכים להוראת הכהן משיח, חלה על הוראת הכהן משיח שבטעות חלות שם הוראה, אע"פ שהוא עצמו אינו מופלא וסמוך, דמעיקר הדין חלה חלות שם הוראה בהוראת חכם, אך לא חלה על הוראתו בטעות חלות שם הוראה אא"כ המופלא שבדור מסכים להוראתו, דאזי אף הוראת כהן משיח שהוא תלמיד חכם בעלמא מחייבת פר כהן משיח, וצ"ע בזה.

ועוד צ"ע בשיטה דס"ל שכדי להתחייב בפר כהן משיח הכה"ג צ"ל המופלא שבב"ד, דהיינו גדול הדור, דאע"פ דחיוב פר העלם דבר תלוי בהוראת מופלא שבב"ד, דבעינן שהמופלא שבב"ד יהיה שותף להוראה (עיין ברמב"ם פי"ב מהל' שגגות ה"ב, פי"ג מהל' שגגות ה"א), י"ל דהיינו משום דהחיוב דפר העלם דבר של ציבור תלוי בהוראת ב"ד הגדול, דבעינן שתהא ההוראה הוראה מוחלטת של ב"ד הגדול בשגגת הוראה, ורק כשהמופלא שבב"ד דהוא גדול הדור מורה הוראה ביחד עם שאר דייני ב"ד הגדול אזי חלה הוראה מוחלטת של הב"ד הגדול המחייבת פר העלם דבר. משא"כ בכהן משיח שהורה לעצמו, וא"כ י"ל דאף אם אין הכה"ג מופלא שבב"ד וגדול הדור אלא הוא רק מופלא וסמוך דעלמא שפיר חל חלות שם הוראה בהוראתו, ויתחייב בפר כהן משיח, וצ"ע.