גמ'. ור"מ לפסולין נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לר"א בקרובים סבר לה כרבנן, דאמרי אין מוכרה לקרובים.

ר"מ סבור דעושין תנאי ע"מ שלא לייעד אבל אין מוכרה לקרובים. והחילוק הזה צ"ב, דהרי לכאורה שני המקרים תלויים באותה נקודה – האם מכירת אמה העבריה חלה היכא דאין אפשרות של יעוד לבסוף, וראוי להיות דין אחד בשני המקרים. ובשלמא אם ר"מ היה נוקט להיפך, דהיינו דמוכרה לקרובים אבל אינו עושה תנאי, אזי הסברא הוא דהאב אינו יכול ליצור מצב של שפחות בלי אפשרות ליעוד לעומת היכא דמצד הדין האדון אינו יכול לייעד דאזי המכירה חלה. אבל אם האב יכול להתנות ע"מ שלא לייעד והוא יכול בעצמו לגרום מצב של שפחות בלי אפשרות לייעד, למה הפקעה מיעוד מצד הדין דקרובים גרוע יותר עד כדי כך דהמכירה אינה חלה כלל, וצ"ע.⁷²⁴

footnotes: ⁷²⁴ ועיין בשיטה שלא נודע למי דעמד על קושיית רבינו וז"ל ור"מ סבר אפכא דעדיף לן לאוקומי לאמה לרבו מתנה שלא ליעד דתנאו קיים, מלאוקומי למכיר' קרובים דלא חזו ליעודי דקא מעקר ליה דין יעוד עכ"ל. לכאורה השיטה נקט דיש יותר עקירת דין יעוד במכירה לקרובים היכא דהמניעה הוי מצד ההלכה מלגבי תנאי. וע"ע בדעת ר"מ בשיעורים לעיל (יח: ד"ה ת"ש אין מוכרה לקרובים).

גמ'. מאי בגופו נכנס בגופו יצא, אמר רבא לומר, שאינו יוצא בראשי אברים כעבד.

ונראה לבאר את הדרשא, דבגופו נכנס ובגופו יוצא משמע דגוף העבד מהווה החפצא דנכנס ויוצא מהעבדות, אבל גופו אינו הדבר דמוציאו לחירות. ולכן אינו יוצא בגלל שינוי בגופו כמו ראשי אברים.⁷²⁵

footnotes: ⁷²⁵ והשווה לדברי המאירי דביאר את הדרשא באופן אחר וז"ל כבר ביארנו בעבד עברי שאינו יוצא בראשי איברים ואם סימא את עינו נותן לו את דמיו כבשאר בני אדם והוא שאמרו אם בגפו יבא בגפו יצא בגופו נכנס בגופו יוצא כלומר שלם כשנכנס שאם חסרו הרי משלימו בתשלומין עכ"ל.

גמ'. אמר רב נחמן בר יצחק הכי קאמר יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית, אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית.

עיין בריטב"א דנקט דאם אין לו אשה ובנים אין האדון מכריחו לקבל שפחה כנענית אבל מ"מ עדיין יש לעבד היתר בשפחה כנענית, וז"ל ופרישנא שאם אין לו אשה ובנים אין רבו כופהו ליתן לו שפחה כנענית, אבל הוא מותר בה דומיא דמוכר עצמו כדכתיבנא לעיל (יד: ד"ה מוכר) עכ"ל. ונראה לבאר דהריטב"א אזיל לפי שיטת הרמב"ן דיש קנין איסור בעבד עברי ומפני כך העבד מותר בשפחה כנענית. ולכן בנפרד מהזכויות דיש לאדון בעבדו, יש לעבד עברי דינים שונים מישראל בן חורין מכיון דקנין איסור יוצר חלות שם עבד בגברא. מאידך לפי התוס' דלא פירשו הא דעבד עברי גופו קנוי ע"פ יסוד דקנין איסור, אלא דקאי על קנין ממון דהאדון, אזי כל הדינים המיוחדים דעבד חלין מחמת הקנין ממון דהאדון. וא"כ אי אפשר לחלק ולומר דאין לאדון זכות למסור לו שפחה כנענית אבל מ"מ ההיתר קיים. דהרי לפי התוס' כל יסוד דההיתר בשפחה הוא זכות האדון בעבדו העברי.

גמ'. ת"ר נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים, מנין שאין מחשבין לו אלא מנה וכו' נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה, מנין שאין מחשבין לו אלא מנה וכו' מכדי הני קראי איכא למידרשינהו לקולא ואיכא למידרשינהו לחומרא, מאי חזית דדרשינהו לקולא נידרשינהו לחומרא.

א ביאור ההו"א דהגמ'

מבואר בגמ' דבלי גזה"כ היה מקום להסתפק מסברא האם גרעון כסף נמדד לפי הכסף דהאדון שילם לקנות את העבד או"ד לפי שוויות העבד דעכשיו. ועיין לעיל (יד: בענין גרעון כסף, אות ג') דהבאנו מחלוקת בין ר"ת והרי"ד האם יש דין דגרעון כסף היכא דהעבד אינו נקנה בכסף אלא ניתן לאדון במתנה. ולכאורה צריכים לעיין בשו"ט דסוגיא דידן לפי ב' הדעות האלו בראשונים.

לפי תוס' הרי"ד דעבד יוצא בגרעון כסף אפי' היכא דנקנה במתנה, פשיטא דאין הגרעון תלוי בכסף דקנין כלל. דהרי במתנה האדון לא נתן שום כסף לעבד או לבית הדין כדי לגרוע מכסף דקשור לקנין. אלא צ"ל דגרעון כסף הוא מהשוויות דהעבד עצמו. וא"כ שפיר ניתן להבין דבהו"א הגמ' נסתפקה ספק בעלמא האם משערינן את גרעון הכסף לפי שוויות העבד בשעת הקנין, או"ד לפי שוויות העבד דהשתא בשעת הגרעון. והגמ' למדה מפסוקים דהולכין לפי השיעור היותר נמוך משני הזמנים.

אמנם לפי ר"ת דנקט דאין דין גרעון כסף בעבד דנקנה במתנה, מסתבר דגרעון כסף אמור לגרוע מהכסף דקשור לקנין. ולפי"ז שפיר מובן ההו"א דאם נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה דהגרעון הוא מהמאתים, דהרי זה הוי כסף הקנין, ולכן צריך גזה"כ דאמדינן לפי השוויות דהשתא. אבל לכאורה קשה להבין את ההו"א האחר דהגמ', דהיינו דהיכא דנמכר במנה והשביח ועמד על מאתים דיש הו"א דהגרעון הוא מהמאתים. ולכאורה אם גרעון כסף צריך להיות מכסף דשייך לקנין, מדוע יש הו"א דאם העבד השביח דהגרעון הוא מהשוויות דהשתא.

וצ"ל, דלכל הפחות בהו"א של הגמ' גם לפי ר"ת יש צד לומר דהגרעון הוי מהשוויות דהעבד ולא מכסף הקנין. דהרי זהו הטעם היחידי לומר דמשערינן הגרעון לפי השוויות דהשתא. אמנם, י"ל דאע"פ דגרעון כסף אינו קשור לכסף הקנין, מ"מ אין גרעון כסף היכא דהעבד נקנה במתנה כי יש תנאי בשיחרור ע"י גרעון דמהני רק היכא דהעבד נקנה בכסף. אבל התנאי הזה אינו מגדיר חלות דין הגרעון, ולכן מסברא אפשר לחשוב דשיעור הגרעון הוא לפי השוויות דהשתא.⁷²⁶

footnotes: ⁷²⁶ ועיין בשיעורים לעיל (יד: בענין גרעון כסף) דרבינו זצ"ל האריך האם הדין דגרעון כסף הוי מכסף קנין, כסף פרעון או דבר אחר לגמרי.

ב ביאור השו"ט בענין האם מחילה מהני כגרעון כסף

לפי מה שביארנו, בהו"א של סוגיא דידן כו"ע סברי דגרעון כסף יכול להיות מהשוויות דהעבד בשעת גרעון ולא מכסף הקנין. ולכאורה יש להעיר דזה נגד ההו"א דהגמ' לעיל (טז.) דמחילה מהני לגרעון כסף והרב דמחל על גרעונו גרענו מחול. דהרי הצד לומר דמחילה מהני בעבד עברי הוא דנתינת כסף מהאדון לעבד בתחילת העבדות יוצרת שעבוד הגוף על העבד לשרת את האדון. וכמו בכל בע"ח אחר, האדון יכול למחול על שעבודו וממילא כל העבדות דהיתה מבוססת על השעבוד נפקעת, והעבד יוצא לחירות. ואם כנים הדברים דחלות העבדות תלויה בשעבוד דנוצר בשעת נתינת המעות מהאדון אל העבד, אזי ההו"א דהגמ' דידן אינה מובנת דהרי אין טעם לומר דהשיעור דגרעון כסף הוא לפי שוויות העבד דהשתא אם חלות העבדות תלויה אך ורק בשעבוד דחל בתחילה.

אבל כל זה לפי ההו"א של הסוגיא לעיל דמחילה מהני לגרעון כסף. אמנם ההו"א דהגמ' דידן שפיר מובן לפי מסקנת הגמ' שם דעבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול. דהרי לפי מסקנת הגמ' דעבד עברי גופו קנוי אזי אין הפשט דנתינת המעות של האדון לעבד יוצר שעבוד הגוף דניתן למחילה, אלא דאפי' בלי שעבוד יש לאדון קנין בגוף העבד. וא"כ שפיר מובן דיש צד לומר דגרעון כסף אינו קשור כלל לכסף הקנין, אלא דנמדד לפי שוויות העבד דהשתא, כמו בהו"א דהגמ' אצלנו לפי כל הראשונים.⁷²⁷

footnotes: ⁷²⁷ ועיין בשיעורים לעיל (יד: בענין גרעון כסף אות ב') דרבינו זצ"ל ביאר את השו"ט דהגמ' בענין מחילה באופן דומה.

ג ביאור מסקנת הגמ'

הגמ' הסיקה מגזה"כ דאמדינן לקולא, דהיינו דיש לעבד היכולת לבחור האם הוא רוצה למדוד הגרעון ע"פ כסף מקנתו או ע"פ השוויות שלו דהשתא. ולפי הנ"ל נראה לבאר דהגמ' חידשה דיש ב' דינים בגרעון כסף: א) גרעון כסף מהשעבוד דנוצר ע"י מסירת הכסף דהאדון בתחילה, ב) גרעון כסף מהקנין דיש לאדון על העבד דנמדד לפי השויות דהשתא. והעבד יכול לבחור איזה דין דגרעון כסף דהוא רוצה.⁷²⁸

footnotes: ⁷²⁸ אבל עיין לקמן (כ: ד"ה בעא מיניה רב הונא, אות א') דרבינו זצ"ל ביאר דהרמב"ן הבין את הסברת המסקנא באופן אחר.

אמנם יש להדגיש דאע"פ דיש דין דגרעון כסף מהשעבוד דנוצר בתחילה, זה אינו אומר דמחילה מהני כמו בהו"א דהגמ' לעיל (טז.). דבגרעון כסף העבד נותן ממון דמהווה חלות שם מעשה שיחרור דגרעון כסף, אלא דהתורה נותנת ב' אופנים מאיזה שוויות הוא יכול לגרוע. אבל מחילה אינה מעשה שחרור אלא מעשה סילוק בעלמא, ורק מהני בהו"א של הגמ' לעיל לפני דידעינן דיש קנין הגוף בעבד עברי. והגמ' הסיקה לעיל דעבד עברי גופו קנוי ולכן צריך מעשה שיחרור דגרעון כסף. ואז באה הסוגיא דידן ומלמדת דיש ב' אופנים היאך לעשות את המעשה הזה.