Reshimot Shiurim on Kiddushin Daf 20b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים, נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין וכו'.
בענין גאולה לחצאין
א יסוד הדיון דגאולה לחצאין
לכאורה הדין דגאולה לחצאין תלוי בגדר הדין דגאולה. דהרי הרשב"א (ד"ה אי אמרת) הביא מהגמ' בב"מ (עז:) דבפרעון חוב דעלמא הלוה בודאי יכול לפרוע לחצאין, וז"ל ואמר רבא האי מאן דאוזפיה מאה זוזי לחבריה ופרעיה זוזא זוזא פרעון הוי, אלא דאית ליה תרעומת גביה עכ"ל. אמנם אם הגאולה הוי מעשה קנין אזי מסתבר דאינו נגאל לחצאין. לפי"ז נראה דמהא דשדה אחוזה אינו נגאל לחצאין ניתן ללמוד דגאולת שדה אחוזה ע"י המוכר אינו חלות שם פרעון חוב. אלא דהקונה שדה אחוזה הוי הבעלים הגמורים על השדה, אלא דהתורה נותנת למוכר זכות לקנות אותו בחזרה ע"י גאולה. ומכיון דגדר גאולת שדה אחוזה הוי קנין חדש שפיר מובן למה אינו נגאל לחצאין.
ויוצא מזה דספיקת הגמ' האם עבד עברי נגאל לחצאין או לא תלוי בגדר הדין דגרעון כסף. דאם גרעון כסף הוי גרעון בשיעור דשוויות העבד דעכשיו ואינו קשור לשעבוד דחל על העבד בשעת המכירה, אזי אין כאן חלות פרעון חוב כלל ואינו נגאל לחצאין. אבל אם גרעון כסף הוי מכסף הקנין, וביארנו לעיל דהסברא בזה הוא דהכסף הזה יצר שעבוד על העבד לעבוד לאדון, אזי י"ל דיש לגרעון כסף חלות דפרעון חוב, וא"כ מסתבר דהעבד נגאל לחצאין כמו בפרעון חוב דעלמא.
ולפי"ז נראה לבאר את פירוש רש"י בהמשך הסוגיא. דהרי הגמ' הקשה דאולי הגז"ש בין שדה אחוזה לעבד עברי חל רק לקולא אבל לא לחומרא. ורש"י (ד"ה או דילמא לקולא) פירש את הגמ' כפשוטה וז"ל דגאולת חצאין יש בה להקל ולהחמיר כדלקמיה והיכא דהוי קולא לגביה אמרינן דנגאל והיכא דהוי חומרא אמרינן דאינו נגאל כדאמר קרא גבי השביח והכסיף דאזלינן לקולא עכ"ל. אבל הרמב"ן (ד"ה או דילמא) הקשה על רש"י דהיכן מצינו דיש דרשא דרק נלמד לקולא אבל לא לחומרא וז"ל ואינו מחוור לי דאי גמרינן ג"ש ע"כ בין לקולא בין לחומרא גמרינן כי התם ואין גזירה שוה לחצאין עכ"ל. ולכן הרמב"ן ביאר דהגמ' הקשה דאולי גז"ש דיש בו חומרא לא גמרינן כלל לגבי עבד עברי וז"ל ומשמע דהכי פירושא או דילמא כי גמרינן שום ג"ש הני מילי להקל על העבד שמצינו שהקילה התורה עליו, אבל ג"ש זו שהיא להחמיר עליו לא גמרינן לה עכ"ל. ולכאורה פירוש רש"י צריך ביאור.
ונראה לבאר דרש"י פירש את הסוגיא ע"פ היסודות הנ"ל. דהיינו דרש"י הבין דספיקת הגמ' בנוגע לגאולה לחצאין תלוי בגדר דגרעון כסף, האם הוי פרעון חוב של הכסף דהאדון נתן בתחילה, או"ד הוי קנין חדש ע"פ השוויות העבד דהשתא. ורש"י הבין דהספק הזה תלוי בסוגיית הגמ' לעיל בנוגע לעבד דנמכר במנה והשביח או עבד דנמכר במאתים והכסיף. וכמו שביארנו לעיל, מסקנת הגמ' היא דיש ב' דינים דגרעון כסף ויש לעבד הרשות לבחור באיזה דרך הוא רוצה לגרוע ולצאת לחירות, דהיינו דהוא יכול לגרוע מכסף דקנין או מהשוויות שלו דהשתא. וי"ל דהדרכים האלו גם הוו ב' חלויות שונות דגרעון כסף. דגרעון מכסף הקנין חל כפריעת חוב דהשעבוד, לעומת גרעון מהשוויות דהשתא דהוי חלות קנין חדש. ולפי"ז שפיר מובן קושיית הגמ' דתמיד נלך לקולא בנוגע לגאולה לחצאין, דהיינו דכמו בעבד דהכסיף או השביח יש לעבד היכולת לבחור איזה דין דגרעון כסף הוא רוצה, כמו"כ בגאולה לחצאין יש לעבד היכולת הזאת דהרי הכל תלוי בגדר דגרעון כסף. והגמ' דחתה דיש גזה"כ דנגאל כולו ולא חציו.
והרמב"ן, דנמנע מפירוש רש"י בסוגיא, לכאורה הבין את מסקנת הסוגיא דלעיל באופן שונה. דהיינו, דהיכולת של העבד לבחור מאיזה סכום לגרוע היכא דהשביח או הכסיף הוי דין מסויים בשיעור דגרעון כסף. אבל זה אינו אומר דבאמת יש ב' דינם שונים בעצם יסוד דין דגרעון כסף. ולכן הרמב"ן הבין דאם יש גז"ש דלומדים משדה אחוזה לעבד עברי אזי הגדר דגרעון כסף הוי קנין חדש ואין טעם לומר כלל דנגאל לחצאין.
ב גדר הצד דיש גאולה לחצאין
הראשונים נחלקו בהבנת הצד דעבד עברי נגאל לחצאין. דרש"י (ד"ה לחצאין) פירש וז"ל הגיע ידו לדמי חצי גרעונו יתנם וימעט חצי שניו מעליו עכ"ל. ומבואר דלפי הצד דנגאל לחצאין יש חלות פדיון לחצאין והעבד אינו עובד לשש שנים מלאים. מאידך הרשב"א כתב דאין חלות פדיון לחצאין כלל, וז"ל דאף כשתימצי לומר נגאל לחצאין בעבד אינו עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ואם קרקע הוא כגון בית בבתי ערי חומה אינו נוטל חצי פירותיו אלא כולהו פירות דלוקח הוו עד דפרע ליה כוליה עכ"ל. ומבואר דהוא השווה את הדין בבתי ערי חומה לדין דעבד עברי, וכמו דבבתי ערי חומה אין חלות פדיון לחצאין כלל עד דיהיב כל דמי הבית, כמו"כ אין חלות פדיון בעבד עברי לחצאין כלל עד דיהיב כל דמי גרעון הכסף. ולפי"ז צ"ל דהצד דנגאל לחצאין הוי דין בקבלת האדון, דהיינו דהעבד יכול להכריח את האדון לקבל את מקצת הדמים עכשיו אפי' אם האדון רוצה לסרב ולומר דהוא רק רוצה לקבל את כל סכום הכסף בבת אחת.⁷²⁹
footnotes: ⁷²⁹ וכן ביאר המרומי שדה (ד"ה עבד) בדעת הרשב"א.
ונראה לבאר דלפי הרשב"א אע"פ דאין חלות גאולה לחצאין, מ"מ לפי המ"ד דנגאל לחצאין יש מעשה גאולה לחצאין. דהרי מבואר בגמ' דאם הוא נתן חצי הדמים ואז העבד השביח, דהעבד צריך רק לתת את חצי הדמים השני לפי השיעור של מה דנתן, ולא כל מה דנשאר מהשיעור דהשתא. וזה מוכיח דאפי' להרשב"א יש מעשה פדיון לחצאין דקובע את השיעור.
ועיי"ש בהמשך דבריו דהרשב"א השווה את דין גאולת עבד עברי לחצאין לדין פדיון בשדה אחוזה דהקדיש אותו בזמן דהיובל נוהג, וז"ל ועד דפרע ליה כולה מלוה לא שקיל פירי ולא כלום, וכ"נ דעת הרשב"ם בב"ב פ' בית כור (קג.) גבי היו שם נקעין עמוקים י"ט אין נמדדין עמה ואקשי' נהי דבהדי ארעא לא קדשי ליקדשי באפי נפשייהו ופי' שם הרב ז"ל נהי נמי שאינן בכלל השדה לענין פדיון יפדו בפני עצמן לחשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ונ"מ שנגאלין בפני עצמן, ולפום ריהטא קשיא לי לפירושו דהא מקדיש שדה אחוזה דברי הכל נגאל לחצאין ואפי' הוי מכלל השדה נגאל הוא לחצאין, אלא שדעת הרב ז"ל דהא דאמרינן גואל לחצאין לא שיאמר לגזבר הא לך חצי דמיו ותן לי חצי שדה דגזבר אומר לו שדה הקדשת ולא חצי שדה אלא לומר שיכול לכופו לקבל חצי הדמים שעד היובל ונ"מ שחצי השדה אינו נחלט לכהנים ביובל עכ"ל. כלומר דאע"פ דמבואר בגמ' אצלנו דהמקדיש שדהו יכול לגאול אותו לחצאין, הרשב"ם נקט דהגמ' בב"ב (קג.) דנה האם הנקעים נמדדים עם שאר השדה או דהם נמדדים בפני עצמם לענין פדיון. והרשב"א הקשה, הרי אם המקדיש שדהו גואל לחצאין, למאי נ"מ אם הנקעים הוו חלק מהשדה או לא, בין כך ובין כך אפשר לגאול אותם ביחד עם השדה וגם אפשר לגאול אותם לבד. והרשב"א תירץ דהרשב"ם נקט דגאולה לחצאין בהקדש הוי כמו שיטתו בגאולה לחצאין בעבד עברי, דהיינו דיש מעשה פדיון אבל הפדיון חל רק לאחר דנתן כל דמי השדה. ולכן חשוב להגדיר האם הנקעים הוו חלק מהשדה דהרי אין חלות פדיון כלל עד דנתן כל דמי השדה. והרשב"א הוסיף דלפי הרשב"ם דאין חלות פדיון לחצאין בשדה אחוזה דהקדיש, צ"ל דיש נ"מ לזה דגואל לחצאין דהחצי דנתן דמיו עליו אינו נחלט לכהנים ביובל. ורואים מזה דאפי' לפי הדעות האלו דאין חלות גאולה לחצאין, מ"מ יכול להיות מעשה גאולה עם נ"מ לשיעור הפדיון בעבד עברי, ובשיעור השדה דנחלט לכהנים ביובל בשדה דהקדיש. ועיי"ש בתוס' (ב"ב קג. ד"ה ואמאי) דחולקין על הרשב"ם בפירוש הגמ' ומבואר בדבריהם דגאולה לחצאין במקדיש שדהו חלה מיד, דהיינו דחלק מהשדה יוצא לחולין כשנתן חצי מהכסף.
ונמצא דהרשב"ם והתוס' נחלקו ביסוד הדין דגאולה לחצאין בשדה אחוזה דהקדיש, באופן דומה למה דנחלקו רש"י והרשב"א בסוגייתנו, דהיינו האם יש חלות פדיון לחצאין או רק מעשה פדיון לחצאין בלי חלות. ומשמע מהרשב"א דהדינים תלויים זה בזה ויש גדר אחד דגאולה לחצאין לשני הדינים. כלומר דלפי הרשב"ם יש להשוות עבד עברי לשדה אחוזה דהקדיש, דבשניהם גאולה לחצאין פירושו מעשה גאולה בלי חלות.
אמנם לכאורה אפשר לדחות את תליית הרשב"א. דהרי מסברא יש לחלק ביניהם ולומר דבעבד עברי אין חלות גאולה לחצאין לעומת שדה דהקדיש דיש חלות גאולה לחצאין. דעבד עברי הוי גברא אחד ובכן לית בו חלות גאולה לחצאין דהרי א"א שחלות עבד עברי וחלות בן חורין יחולו באותו גברא. מאידך השדה אינו גוף אחד וניתן להתחלק לכמה וכמה חלקים, ולכן אפשר שחצי השדה יהיה חולין וחצי השדה יהיה הקדש.
ויתכן דזוהי שיטת הרמב"ם. דבנוגע למי דהקדיש שדהו ורוצה לפדותו כתב הרמב"ם (פרק ה מהלכות ערכין הל"ב) וז"ל רצה האדון למכור שדות אחרות משדותיו או ללוות כדי לפדות שדה זו שהקדיש הרשות בידו, בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאין היובל נוהג, והוא קודם לכל אדם, וכן אם רצה לגאול חציה גואל, מה שאין כן במוכר להדיוט, זה חומר בהדיוט מבהקדש עכ"ל.⁷³⁰ מלשון הרמב"ם "אם רצה לגאול חציה גואל" משמע דהגאולה חלה מיד על חצי השדה. מאידך בנוגע לעבד עברי הרמב"ם (פרק ב מהלכות עבדים הל"ז) כתב רק "וגואל לחצאין" כלשון הגמ' וז"ל הנמכר לעכו"ם אם לא השיגה ידו לגאול קרוביו פודין אותו וקרוב קרוב קודם שנאמר או דודו או בן דודו יגאלנו וכו' ויש לו ללוות ולגאול את עצמו מן העכו"ם וגואל לחצאין וכו' עכ"ל. והלשון "וגואל לחצאין" קצת משמע דיש מעשה גאולה לחצאין אבל הוא צריך להשלים את המחצה האחר כדי שהגאולה תחול בכלל.
footnotes: ⁷³⁰ ויש להעיר דהרמב"ם פסק דעבד עברי נגאל לחצאין רק אם נמכר לעכו"ם, אבל בהמשך פסק דעבד עברי דנמכר לישראל אינו נגאל לחצאין. ועיין בזה בכס"מ ובלח"מ.
ועיין עוד ברשב"א דכתב דכל האיבעיא בגמ' לגבי גאולה לחצאין בעבד עברי רק הוי שלא מדעת האדון, אבל מדעת האדון בודאי הוא נגאל לחצאין, וז"ל דאף כשת"ל דאינו נגאל לחצאין היינו שאינו יכול לכוף את האדון לקבל פדיונו לחצאין אע"ג דבעלמא הוי פרעון כדאמרינן במציעא (עז:) פרעי' זוזא זוזא פרעון הוי אבל אי ארצייה ואיתרצי וקביל לפרעון אמאי לא הוי פרעון כיון דקבלי' קבלי' עכ"ל. ונראה לבאר דהרשב"א הלך לשיטתו דנגאל לחצאין פירושו דיש מעשה פדיון בלי חלות פדיון. דלפי"ז מסתבר דאפי' אם אין לכפות את האדון לקבל את הכסף בתורת מעשה פדיון, מ"מ אם האדון מסכים, קבלתו מהווה מעשה פדיון. אמנם לפי רש"י דנגאל לחצאין פירושו דחלות שם דהעבד משתנה והוא עכשיו דומה לחצי עבד וחצי בן חורין, מסתבר דהמ"ד דאין נגאל לחצאין נקט דעצם החלות הזאת דגאולה לחצאין היא בלתי אפשרית. ויוצא מזה דלפי רש"י, אפי' מדעת האדון אין נגאל לחצאין דהרי אין בכח האדון ליצור חלות זו.