גמ'. או דילמא כחצר אביה דמיא ועד דמטיא גיטא לידה לא מיגרשה.

בתחילה, הגמ' קס"ד דרבא נסתפק אם נערה מקבלת הגט בתורת חצר דהאב או יד דהאב, ואח"כ נתברר דפשיטא דהיא כיד אביה אלא דעדיין יש לו ספק האם היא יכולה למנות שליח. וכל הצדדים האלו צריכים בירור. וכמו"כ צ"ב מה הפשט בהו"א של הגמ' דיש צד לומר דהבת הוי חצר האב דהרי היאך בר דעת יכול להיות חצר. ובמיוחד דפשיטא דחצר אינו קונה לעצמו ואילו נערה מדאורייתא מציאתה לעצמה ולא לאב.

וי"ל דלעולם פשיטא דאין הבת זוכה בגט ממש כחצר האב. אלא הגמ' משתמשת בחצר כמשל לזכייה דנעשית ע"י אחר ונחשב כאילו הבעלים זכה בחפצא בעצמו. כלומר, דבהו"א של הגמ' רבא נסתפק האם היא מקבלת הגט בעד עצמה מפני שהיא בעלים על הגירושין וחלות הקידושין וגירושין נקראת על שמה (כיד אביה דמיא), או"ד היא מקבלת את הגט בעד אביה דבעצם האב הוי הבעלים על הגירושין (כחצר אביה דמי).

ויש להטעים את הדמיון הזה לחצר ע"פ יסוד דיש ב' דינים בחצר: א) חצר עושה מעשה קנין בעד הבעלים, ב) חצר עושה את החפצא בתוכו תפוס לבעלים והחצר הוי כמו ידא אריכתא דבעלים.¹⁵² ונראה דבהו"א של הגמ' דנערה כחצר אביה דמיא הוי מדין השני של חצר, דהיינו דדבר שהיא תופסת נחשבת כנתפס ע"י האב. ולפי זה ברור שהיא אינה יכולה למנות שליח.

footnotes: ¹⁵² עיין בזה בשיעורים לעיל (ח: בענין קבלת קידושין וגיטין ע"י חצר, אות ב).

גמ'. אלא לעולם פשיטא ליה דכי יד אביה דמיא, והכי קמיבעיא ליה מי אלימא כיד אביה לשויה איהי שליח או לא.

הגמ' הסיקה דכיד אביה דמיא, ואעפ"כ רבא נסתפק האם היא יכולה למנות שליח. ויש להסביר את יסוד הספק בג' אופנים:

א) י"ל דלפי הצד דכיד אביה דמיא, היא נחשבת כבעלים על הגירושין כמו אביה ויש לה יד בפני עצמה לקבל את הגט. דהרי כמו דאי אפשר לבר דעת להיות חצר ולזכות לאחר, כמו"כ א"א לומר דהאב הוי הבעלים על הגירושין והיא רק זוכה בעדו.

ויוצא לפי"ז דאע"פ דפשיטא לגמ' דהיא מקבלת הגט בתורת עצמה, עדיין רבא צידד לומר דהיא אינה יכולה למנות שליח. ולכאורה זה צריך בירור, דאם היא מהווה הבעלים על הגירושין למה יש צד לומר דהיא אינה יכולה למנות שליח. ונראה לבאר ע"פ מה דאיתא לעיל (מג:) דר' יוחנן נקט דבגירושין גם נערה יכולה לקבל את גיטה, אבל בקידושין רק האב יכול לקדש את בתו נערה ולא היא. והגמ' ביארה (מד.) דהחילוק בין גירושין לבין קידושין נובע מהדעת דנצרכת מצד האשה, וז"ל קידושין דמדעתה אביה ולא היא, גירושין דבעל כרחה בין היא בין אביה עכ"ל. כלומר, דבגירושין דנעשית בע"כ ולכן אין בו חלות שם בעלים כלל, ולכן יתכן לשני אנשים שונים (האב והבת) לקבל אותה גט. ומאידך בקידושין בעינן דעת בעלים, ולכן דא"א להיות שני חלותי שם בעלים על הקידושין ומשו"ה רק אדם אחד יכול לקבל את הקידושין, והוא האב ולא הבת.

ועפ"ז נראה לבאר ספיקת רבא בסוגיא דידן, האם נערה יכולה למנות שליח לקבל הגירושין. די"ל דאע"פ דאין חלות שם בעלים חל אצל גירושין, אעפ"כ מינוי שליחות לגירושין בעי דעת של הממנה, וזה גם נכלל ביסוד של ר' יוחנן דא"א שדעת של ב' בני אדם יהיו דעת בעלים בחלות גירושין או בחלות קידושין. דמכיון דהתורה נתנה הזכות של קבלת הגט להאב והוא יכול למנות שליח, אזי יתכן דהנערה עצמה אינה יכולה למנות שליח.

ב) כל זה לפי הביאור דהגמ' "דכי יד אביה דמיא" פירושה דיש לה יד בפני עצמה ואינה החצר או השליח של האב. אבל כבר הבאנו בשיעורים לעיל (מג: ד"ה תנן התם) את שיטת הרמב"ן דאפי' למסקנא רבא נסתפק בעצם הגדר של הדין דהיא מקבלת את הגט – האם היא מקבלת הגט בעצמה או בתורת שליח דהאב. וא"כ צ"ל דבההו"א הצד דהיא כחצר דמי פירושו כחצר ממש ולא כמו שכתבנו לעיל דחצר פירושו אופן דקנין ע"י אחר. ואז הגמ' דוחה את האפשרות הזאת והסיקה דאדם אינו יכול להיות חצר ממש אלא היא מקבלת את הגט בתורת אדם ולא בתורת חצר. ורבא נסתפק האם היא מקבלת את הגט בתורת עצמה או בתורת שליח של האב.

ג) י"ל דגם לפי הספק השני פשיטא דיד אביה הוי העיקר. ולכן הצד דהיא אינה עושה שליח מובן. אמנם גם אם היד שלה טפילה ליד האב, מ"מ עדיין יש צד דהיא יכולה למנות שליח. דהרי מינוי שליחות דעלמא צריך דעת בעלים ואי אפשר להיות ב' אנשים עם דעת בעלים על מעשה וחלות אחד. ולכן בנוגע לקידושין פשיטא דהאב הוי הבעלים על הקידושין ואין הבת יכולה למנות שליח. אמנם בגירושין, האשה לא צריכה דעת כדי להתגרש ומינוי שליח לקבלה אינו דין של דעת בעלים אלא הוי חידוש דין דידו כידה.¹⁵³ ולכן אפי' אם האב הוי הבעלים על מעשה הגירושין ובעל השטר עדיין יש להסתפק האם הנערה יכולה למנות שליח דהרי סוף כל סוף היא עושה את מעשה קבלת הגט ומינוי שליח לקבלה אינו דין בדעת בעלים אלא דין ידו כידה בנוגע למעשה הגירושין.

footnotes: ¹⁵³ עיין בזה בשיעורים לעיל (מא. בענין שליח עושה שליח, אות א).

גמ'. איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון.

ועיין בשיעורים לעיל (ט. ד"ה ת"ר בשטר כיצד, יט. ד"ה אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך) דהארכנו בסוגיא דקבלת קידושין ע"י קטנה.

גמ'. מר רב אחא בריה דרב איקא צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושין, צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושין, ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה.

ויש לעיין ביסוד המיאון בסוגיא דידן. דלכאורה אין מקום למיאון כלל, דאם נתרצה האב אזי הקידושין חלין מדאורייתא והיא צריכה גט, ואם לא נתרצה האב אזי אין כאן חלות קידושין כלל. ולפי"ז כל תפקיד המיאון הוא לפרסם שהיא לא בודאי מקודשת ולכן קידושין חלין באחותה. אמנם יתכן לבאר דאפי' אם האב לא נתרצה אזי חז"ל תיקנו חלות קידושין מדרבנן והיא צריכה מיאון.

ונראה לבאר ע"פ מחלוקת באיזה בת איירי שמואל דצריכה גט ומיאון. דעיין ברמב"ן (ד"ה וצריכה) דהביא דעת השאילתות דגם נערה דנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט ומיאון וז"ל וצריכה מיאון שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה, יש לדקדק בנערה מאי איכא למימר דודאי ה"ה לנערה דהא קיי"ל אביה ולא היא ונראה שרב אחא גאון ז"ל גורס נערה שכך כתב בשאלתות שלו בפרשת ואלה המשפטים וכן בהלכות גדולות, אבל לא מצינו מיאון בנערה במקום אחר עכ"ל. ולכאורה אין חלות מיאון בגדולה כלל, ומוכח מהא דגם נערה צריכה מיאון דאין כאן קידושין דרבנן והמיאון רק הוי דרך לפרסם לעלמא דלא היה כאן גט באופן ודאי.

ומאידך עיין בתוס' (ד"ה קטנה) דחולקים על השאילתות וסברי דאין מיאון בנערה וז"ל הא דנקיט קטנה משום דבנערה לא שייך למימר צריכה מיאון דאין מיאון בנערה עכ"ל. ונראה לבאר את דעת התוס' בב' אופנים: א) הם מודים לשאילתות דבסוגיא דידן יש רק מעשה מיאון לשם פרסום בלי חלות מיאון, אלא דנקטו דגם מעשה מיאון בעלמא לא שייך לגדולה. ב) התוס' נקטו דלפי שמואל יש חלות אישות דקטנה מדרבנן וצריך חלות שם מיאון לבטל חלות האישות הזאת. וזה שייך רק לקטנה ולא לנערה.

ונראה דרש"י סבור כמו הצד השני, דבאמת חז"ל תיקנו לקטנה הזאת חלות אישות מדרבנן. דבדעת עולא דהיא לא צריכה מיאון, רש"י (ד"ה אפי' מיאון) כתב וז"ל שאין מעשה קטנה כלום בחיי אביה עכ"ל. ומשמע מזה דלפי שמואל דמצריך מיאון, הביאור הוא דיש חלות למעשה קטנה, דהיינו דיש חלות אישות דרבנן וצריכה מיאון לבטל את חלות האישות הזאת.