תוד"ה אי. בא"ד. קשה וכי איזו סברא היא שישבו בבתיהם וירשו עם אחיהם שיצאו למלחמה.

נחלקו רש"י והתוס' האם בני גד ובני ראובן היו מקבלים חלק של ארץ כנען אם לא היו משתתפים בכיבוש ארץ כנען. דלפי רש"י (ד"ה ורבי חנינא) היו מקבלים חלק בצד המערבי של הירדן. והתוס' הקשו עליו דהיאך יקבלו חלק בארץ כנען אם לא השתתפו בכיבוש. ונראה לבאר דרש"י סבור דירושת חלק בארץ כנען אינה תלויה בכיבוש של ימי יהושע, אלא דחלה ירושה מהדין דארץ ישראל מוחזקת ביד ישראל מימי האבות דקיים אפי' בלי סיוע בכיבוש.⁷⁸ והתוס' נקטו דאע"פ דמוחזקת היא מאבותינו, מ"מ החילוק בשעת כניסה לארץ היה רק למי דנשתתף בקידוש הארץ ע"י הכיבוש. ויתכן דמסברא רש"י היה מודה לתוס' אלא דיש גזה"כ בפסוק "ונאחזו בתוככם בארץ כנען" המחדשת דין חדש דשבט גד וראובן היו מקבלים חלק בארץ כנען אפי' בלי סיוע בכיבוש.

footnotes: ⁷⁸ וכן איתא בפני יהושע (ד"ה תוד"ה אי לא) וז"ל אין זה ענין לכיבוש אלא שנטלו בתורת ירושה מאבותיהם וא"כ אטו משום שלא סייעו לכיבוש יפסידו ירושת אבותיהם הא ודאי מדינא ליכא למימר הכי דהא אפילו טפלים ובנות יורשות נטלו אע"ג דלאו בני כיבוש נינהו אלא שאם לא יסייעו לכיבוש יש להם עונש בידי שמים כמו שאמר להם משה ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה', כן נראה לי ליישב פרש"י עכ"ל.

גמ'. תניא אמר רבי חנינא בן גמליאל משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו.

ונראה לבאר את הקשר בין המשל לבין הנמשל, דבדין ירושה האב אינו יכול לסלק בנו מהירושה אלא בתחילה כל הנכסים שייכים לכל הבנים והאב קובע בחייו מאיפה יקח כל בן את חלקו. וכמו"כ בארץ ישראל, לפני הכיבוש והחילוק ארץ ישראל כבר היה שייך לכל עם ישראל ביחד בשותפות. ורק אחרי החילוק קנה כל שבט את חלקו בארץ וכל אדם זכה בקרקע מסוימת עם בעלות פרטית. אמנם, מכיון דאפי' לפני הכיבוש והחילוק כל הארץ היה שייך לכל עם ישראל, משה רבינו לא היה יכול להעביר חלק בארץ ישראל משבט מסוים לגמרי, מכיון דארץ ישראל היה כבר שייך להם כחלק של עם ישראל. והביאור הזה הוא לפי שיטת רש"י לעיל, דאם ראובן וגד לא יעברו, עדיין הם היו מקבלים חלק בארץ ישראל בצד מערב של הירדן.

ובנוגע לקנין של כל שבט ושבט בארצם אחרי החלוקה דביארנו דהחלוקה יוצרת בעלות פרטית של שבט או אדם מסוים על חלק של ארץ ישראל, יש להעיר משיטת ר"ת (גיטין לו. תוד"ה בזמן) דיובל נהג מדאורייתא בזמן בית שני מכיון דחזרו חלק מכל השבטים, וז"ל אבל במסקנא דאמרי' דירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהן נמצאו דהיו שם מי"ב שבטים ואע"ג שלא עלו כולם חשיב כל יושביה עכ"ל. והרמב"ן הקשה עליו מהגמ' בערכין (לב:) דצריך "בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין", ובבית שני לא היתה חלוקת הארץ וממילא כל השבטים היו מעורבין, וא"כ היאך לפי ר"ת דין יובל היה קיים.

ונראה לבאר דדין דשבטים יושבים כתיקונן היה שייך רק בזמן קדושה ראשונה בבית ראשון דהרי אז דין החלוקה היה בתוקף וכל חלק של ארץ ישראל היה הממון של שבט מסוים וכל שדה היה שייך לאדם אחד. ואז אם השבטים היו מעורבין היה זה מעכב בדין היובל דהרי אם אדם משבט יהודה גר מעורב בתוך החלק של זבולון הרי הוא גוזל את הקרקע של שבט זבולון.

אמנם משגלו לבבל ובטלה קדושת הארץ אזי גם בטל דין החלוקה וכל ארץ ישראל חזרה להיות ממון הכללי של עם ישראל. וכשחזרו לארץ בזמן עזרא וקידשו ע"י חזקה, אזי לא היתה שם חלוקה ליצור בעלות פרטית של כל שבט ושבט או של כל יהודי על חלק בארץ, אלא דכל אדם הפך להיות הבעלים על קרקע מסוים כחלק של ממון הציבור. כלומר דארץ ישראל כולה נשארת בבעלות הכללית של עם ישראל וקרקע פרטית הוי החלק של האדם היחיד בתוך הבעלות הכללית.⁷⁹ ומכיון דהבעלות על ארץ ישראל נשארת בעיקר כבעלות של הציבור בלי חלוקה לשבטים וליחידים, אזי בטל הדין דצריך כל שבט להיות בחלק שלו.⁸⁰

footnotes: ⁷⁹ והשווה לרשימות שיעורים לב"מ (מו. בענין הרשאה אות ו) בענין שיטת הגאונים דכל יהודי יכול להשתמש בקנין שלו בד' אמות בארץ ישראל לעשות קנין אגב. ⁸⁰ ועיין בבית הלוי (חלק ג, סימן א, אות ד) דהביא מבנו הגר"ח זצ"ל דהטעם דלפי הרמב"ם אין חיוב תרו"מ בזמן הזה מדאורייתא הוא מפני דלא היתה חלוקת הארץ בתחילת קדושה שניה. אמנם עיין בחידושי הגרי"ז עה"ת (סימן קעט) דהביא מהגר"ח זצ"ל דיש גזה"כ דהטיבך והרבך מאבותיך דקדושה שניה חלה אפי' בלי חלוקה.

ולפי"ז מבואר למה לפי ר"ת היה קיים דין ביכורים בזמן בית שני. דהרי לכאורה יש להקשות דלפי הר"ת דיובל היה נוהג בבית שני אזי דין שדה אחוזה נמי היה נוהג וכל מי שאינו בשדה אחוזה שלו גוזל את הקרקע ממי שהשדה הזאת נפל לתוך חלקו (עיין בגיטין מח.). וא"כ לפי ר"ת דיובל היה נוהג בזמן בית שני אך לא היתה חלוקה כדי שכל אחד יכיר את מקומו ע"פ דין, וא"כ אף אחד לא היה בשדה אחוזה שלו והיאך הביאו ביכורים וקראו. וצ"ל כנ"ל דהחלוקה הראשונה היתה בטלה ולא היתה חלוקה חדשה בביאה שניה. ולכן כל הארץ נשארת בבעלות הכללית של עם ישראל וכל אדם נטל את חלקו בבעלות הציבורית הזאת ולא היה מצב שאדם אחד היה באמת בשדה אחוזה של אדם אחר.

גמ'. בשלמא לרבי מאיר, היינו דכתיב אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, אלא לר' חנינא, למה לי.

לכאורה קשה דהרי אין כאן עשיית מעשה וחלות דתלוי בקיום התנאי, אלא דהקב"ה מפרט לקין מה יקרה לו אם לא יעשה תשובה. וזה דומה למה שהקשו התוס' לקמן (ד"ה בשלמא) בנוגע לסוטה. ונראה מזה דתשובה הוי תנאי במעשה העבירה. כלומר דבכל עבירה דאדם עושה יש תנאי דאם הוא חוזר בתשובה אזי העבירה נעקרת למפרע וכאילו לא עשה את המעשה. ולפי"ז מובן למה תשובה על חטא דומה למעשה על תנאי.⁸¹

footnotes: ⁸¹ אולי זה דומה לדברי המסילת ישרים (פרק ד) דתשובה דומה להיתר נדרים וז"ל ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש, שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו עכ"ל.

ויוצא מזה דהכפרה של תשובה אינה רק מכאן ולהבא אלא דפועל אפי' למפרע. וזה גם עולה מהגמ' ביומא (פו:) וז"ל אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך וכו' והאמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות וכו' עכ"ל. אמנם יתכן דזוהי יסוד המחלוקת בדין כהן דרצח וחזר בתשובה. דהרי איתא בגמ' (ברכות לב:) וז"ל אמר רבי יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו עכ"ל. ונחלקו הראשונים מה הוי הדין אם עשה תשובה. דהרמב"ם (פרק טו מהלכות תפילה הל"א) פסק דעדיין פסול לנשיאת כפים, וז"ל ששה דברים מונעין נשיאת כפים הלשון, והמומין, והעבירה, והשנים, והיין, וטומאת הידים וכו' העבירה כיצד כהן שהרג את הנפש אע"פ שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו עכ"ל. ומסתימת לשונו משמע דפסול לעולם. מאידך ההגהות מיימוני (שם אות א) הביא מהראבי"ה דתשובה בודאי מהניא להכשיר את הכהן שהרג לישא את כפיו.

ונראה דנחלקו האם תשובה מכפרת רק מכאן ולהבא או דעוקרת את מעשה העבירה למפרע. דהיינו, דהראבי"ה סבור כיסוד שביארנו לעיל, דתשובה הוי כמו תנאי במעשה עבירה ולכן אם החוטא חוזר בתשובה הוא מבטל את כל מעשה העבירה. ומשמע מפסק הרמב"ם דתשובה אינה עוקרת את מעשה העבירה לגמרי למפרע ולכן תמיד נשאר בגדר ד"ידיכם דמים מלאו" ופסול לישא כפים. וא"כ צ"ב היאך הרמב"ם הבין את הגמ' בסוגיין והגמ' ביומא דעוונות נעשו לו כזכויות. וי"ל דלרמב"ם הפסול לנשיאת כפים אינו מחמת העבירה אלא עצם העובדא שהרג נפש מחיל עליו חלות שם פסול בגברא גם בדליכא חטא. ולכן פסול גם כשעשה תשובה ואין לו עוד חטא, דהא הרג נפש מ"מ ותשובה אינה מפקיעה את הפסול גברא.⁸²

footnotes: ⁸² וע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (ט. תוד"ה מה, בא"ד דריש רבי).

גמ'. סלקא דעתך אמינא אם תיטיב אגרא אם לא תיטיב לא אגרא ולא דינא, קא משמע לן.

אין לומר דההו"א הוא דאין עונש על חטא דפשיטא דעל כל חטא יש עונש. אלא כוונת הגמ' "ולא דינא" קאי על ביטול מצות עשה דתשובה. דיש הו"א דאדם דעבר על עבירה ולא עשה תשובה נענש רק על העבירה הראשונה דהוא עשה אבל "לא דינא" בנוגע לזה דלא חזר בתשובה. ולכן הקב"ה הוסיף המלים "ולפתח חטאת רובץ" כדי ללמד דאדם נענש גם על ביטול מצוות עשה דתשובה.